קצת לפני שהבוקר נגמר יוצרת, עורכת
פרק 4: מכתב בבוקר
11, אוקטובר, 2:58
קמתי מוקדם. ענייני עבודה. עוד לפני כן ביקרתי בתיבה. בארבע בבוקר עדיין לא היה בה דבר. בשבע קיוויתי שכבר אמצא בה משהו. אני קורא לזה "רעב אקדמי". בתקופת הבחינות הייתי פותח את המקרר כל רבע שעה בתקווה למצוא בו משהו חדש. אולי החתול של שרדינגר התגנב לשם אחרי שסגרתי את הדלת בפעם האחרונה, השאיר דבר מה מעניין והסתלק כלעומת שבא. יש לי רעב כזה עכשיו. לא לאוכל. למילים. המילים שלך.
את המכתבים שלי אני משתדל לכתוב מהר כדי לספק את הרעב שלך. אני מוסר אותם לחתול, חתול הדואר שלנו. הוא רץ מתיבה לתיבה, משאיר הודעות ונעלם, ואפילו שרק התחיל הסתיו הוא לובש מעיל פרווה כמו ההוא, chew, שעבד במעבדה לייצור עיניים ב-blade runner.
מדברייך אני מבין שאינך ממש בורחת מהעבר שלך; פשוט אינך שואבת הנאה משיטוט בו. אני נוקט שיטה אחרת: אני שוכח. לפעמים אני נהנה להיזכר. מצאתי כי במבט לאחור, בַידיעה שעברו עליך דברים, שחיית, יש מן הרומנטיקה. אולי זה קשור לַכאב.
אני רוצה להתבונן לעבר שלך במידה ובמינון שנכונים לך. (בביטוי "אני רוצה" יש משהו תובעני, אבל במקרה הזה אני באמת רוצה.) אני רוצה להמשיך לטעום מהמחשבות הפשוטות שלך. אני רוצה גם לקרוא לך מתוך ספר – אני אקרא לך סיפור, את תקראי לי בשמות, ובחוץ ירד גשם.
כן, אני רוצה לדבר איתך, אבל אני עדיין יכול לחכות.
כבר מתגעגע.
~
11, אוקטובר, 3:26
היום אני אוכלת ארוחת צהריים בפעימות. יש לי די הרבה מוזיקה חדשה, ותחושה של התחדשות שמתלווה אליה. Steely Dan (רענן ובהיר); Fiona Apple (יפה כל כך); Joni Mitchell (הו, Joni); Ian Brown (גאונות או אוטיזם?); Gomez (Southport ); Flying Baby (שיאמרו חיקוי) – אני עסוקה בלארגן את הקבצים יפה והיטב בספריית המוזיקה המטופחת שלי. אינני בטוחה שאני יודעת איך לגרום להם לא להימחק מה-iTune, אבל אינני דואגת. הניסוי והטעייה – דרך חיי.
את Tower of Song הורדתי כבר אתמול. למה Tower of Song?
החמימות הבוטחת שבה השכבת אותי לישון לא נטשה אותי בלילה, והתעוררתי לבוקר מוצלח. בסופה של פגישה נעימה ואינטימית קיבלתי במתנה פיה קטנה. כמובן שידעתי על קיומן של פיות, אבל עד לפני שעות אחדות לא זכיתי לראותן. עטפתי את היצור הקסום בכף ידי, ואחזה בי התרגשות. הרגשתי שדרכתי בממלכה קסומה. התרגשות עדיין אוחזת בי. יש כזאת רק בסתיו. בלילה אנסח שלוש משאלות. אחר כך גם אכיר תודה. אני משתדלת לזכור לעשות זאת לפני השינה.
כשהייתי ילדה יכולתי לישון שתים-עשרה שעות ביממה (מדי פעם זה עדיין קורה לי). לא נדרשתי להוראת מבוגר. שכבתי לישון בעצמי. למעשה, המתנתי לשעות האלה של מתחת לשמיכה, לזמן שבו אכנס לעולם סודי ובטוח ששייך רק לי.
היפרסוניה. אני נרדמת 7 דקות לאחר כיבוי אורות. חביון שנת החלום שלי הוא 62 דקות. יעילות השינה 94%. החלימה רבה יחסית – 29% משנת הלילה.
אני באמת חולמת המון. לעתים ממתינה במודע שהחלום יסתיים לפני שאני מתעוררת. החלומות שלי מוחשיים. אינני נוהגת לפשפש בהם, אבל הם שם, ממלאים אותי מבחינה תרבותית כמו סרטים של אותו במאי.
"יש לשלול בעיה היפותלמית או נרקולפסיה," נאמר בדוח, "חביון שנת החלום הקצר הוא סימן לא ספציפי להפרעות נפשיות או נוירולוגיות."
הפרעות נפשיות. נוירולוגיות. פעם אמרה לי פסיכולוגית שההירדמות היא מנגנון ההגנה שלי. מנגנון הגנה יוצא מן הכלל בפשטותו וביעילותו: אני נרדמת מיד כשמאיימת עלי חרדה, וכשאני מקיצה – את החרדה מחליפה צלילוּת בהירה מספיק כדי להתמודד. כדי לשרוד. "את כמו אליס בארץ הפלאות, נכנסת לעולמות בדיוניים," אמר לי פעם נוירולוג, "זה סוג מיוחד של כִּפְיוֹן. בכל פעם שלגוף כבד – הוא פורק מעליו חשמל, מפרכס." ככה אני: קורסת כדי להתנקות. מתרסקת כדי שאוכל לבנות את עצמי מחדש. אחרי הכול, חשוב לשנות את מערך האטומים.
וכמו שאתה אומר, יש עוד.
ספר לי איך מרגיש גוף שתוקף את עצמו.
ספר לי איך מצאת אותי.
~
11, אוקטובר, 3:40
רציתי להתנצל על מה ששלחתי. כתבתי מתוך עייפות ומעט מצוקה, ולך מגיע יותר. והנה הגעת לי בדיוק בזמן.
העיתוי שלך. זה מה שאת עושה: המוזיקה שלך, המילים שלך – מטה קסם. את מכה על סלע – ומעיין מילותי פורץ.
הייתי זקוק לזה. עכשיו קל לי. עכשיו פשוט טוב לי. החמימות הזאת שדיברת עליה מתפשטת גם בי. בקרוב אנסה שוב.
~
11, אוקטובר, 5:31
את מבקשת שאספר לך איך מרגיש גוף שתוקף את עצמו.
הקבלה של הסוכרת היתה קלה להחריד. הגעתי לרופא, אדם מקצועי וחביב (סגן מנהל מחלקה בשעתו), בתשע בערב. בתום שני משפטים שניסחתי הוא הבין במה מדובר ושלח אותי למיון. הגעתי לשם עם רמת גלוקוז של 700 (הנורמה היא 110-70). השכיבו אותי על מיטה. לידי שכבה קשישה תימנייה ששתתה מים מקומקום שהיו בו מי אש, או דבר מה דומה. אני זוכר את הדיאלוג בינה לבין הרופאה הרוסייה שעבדה שם. מצחיק 🙂 (אגב, הגיע הזמן שיתייחסו לחיוך כאל סימן פיסוק לכל דבר, ויקבעו בבירור איך משלבים אותו במשפט.) לאחר ימים אחדים בפנימית קיבלתי הדרכה בסיסית – איך לבדוק רמת גלוקוז ואיך להזריק – ושוחררתי. קיבלתי את המצב באופן טבעי וחלק. אמרתי לעצמי: כך נראים החיים מעתה. נסתדר.
כעבור כמה חודשים, בימים שבהם שהיתי באירופה, כבר הבנתי במה הסתבכתי. ובכל זאת, מצאתי שהמקרים היחידים שבהם הסוכרת הפריעה לי באמת היו כשניסיתי לקחת שיעורי טיסה וכשהרהרתי באפשרות לעבור קורס צלילה. האתגר האחרון, אגב, אפשרי.
לך יש פיה חדשה. לי יש אוסף של צעצועי קינדר שמסודרים על מדף. כמות השוקולד שיש בביצת קינדר משמשת אותי להתגברות על מצבים של סוכר נמוך. הכמות מספיקה במדויק, וכשאני מסוגל להרכיב את הצעצוע אני יודע שהסוכר חזר לתקנו. לפעמים, כשרמת הגלוקוז בדם גבוהה, אני מתעייף. לרוב האינסולין מחלץ אותי בתוך חצי שעה. כשאינו עושה זאת זה יכול לתסכל אבל באופן נקודתי, כי לתפיסתי גוף שתוקף את עצמו הוא עובדה מדעית ולכן היא חפה מכל קונוטציות רגשיות. בדיוק כמו בעניין התנועה, הקצב והריקוד, היחס שלי לבשר שעוטף את נשמתי הוא מקבל. אני מודע היטב לכך שהוא תת-משיג, ואני סולח לו. אולי מסיבה זו מעולם לא עלו בי שאלות כמו מדוע זה קרה ומדוע דווקא לי. כנראה שאלוהים חמד לו לצון: בראשית הוא חנן אותי ביכולת לאכול מה שאני רוצה וכמה שאני רוצה, וכשראה כי טוב העניק לי סוכרת. על זה נאמר "האם לא ניתן דבר כדי שיוקח?" אינני מתחשבן איתו על כך. החשבון שיש לי הוא עם אל אחר. אל האהבה. אני מכנה אותו "אהוה". הוא מצווה עלינו לאהוב. מי שממרה את פיו יסבול מנגעים, מחבורות. יוסיף ויסרב – ילקה בלבלבו.
איך מצאתי אותך?
חיפשתי את מה שהיה חסר לי. אדם (כן, קודם כול אדם) שירצה אותי בתור אדם. אדם לאדם אבל באופן טוטאלי שלא ידעתי עד היום. אפשר לקרוא לזה חברות נפש. אינטימיות הדדית. מקום גבוה לכוון אליו. שנים רבות האמנתי שהמפגש הזה נוצר מעצמו ושאין צורך לדחוק בו. כשהתפכחתי הבנתי שכמו באהבה, אנחנו יוצרים את הדברים האלה באופן שרירותי, בהחלטה עיוורת, ולכן צריך לחפש. ההבנה הזאת עודה מכאיבה לי במידה רבה, כאב שמסרב להתפוגג.
איפה מוצאים אינטימיות הדדית?
ניסיתי להטיל את עצמי לתוך החיים, לעצום עיניים, לדחוף יד לערמה של הפתעות, לאחוז באחת או בכמה, ולתת לזרם לעשות את שלו. עשיתי זאת בעבר, אבל הפעם נקטתי דרך שונה: חיפשתי בשוליים. חיפשתי אנשים ורבליים שנטייתם ניכרת בהם. הפעם ביקשתי גם למצוא בעצמי את היכולת לאבד שליטה.
אין בי צורך ברכושנות, בידיעה רכושנית. יש בי צורך לאהוב, לתת את האהבה שלי כשהיא מפורקת לגורמים: מגע, טוּב, חשיפה, גילוי, ביטחון, הסתמכות, סליחה. גם חופש. גם חופש ללכת. גם יכולת לכאוב. גם חוסר האונים מול ההכרח בזה.
מצאתי אותך כי לא השכלת להסתיר את עצמך. כתבתי לך פעם אחת לפני כמה חודשים. כתבתי לך שוב. ענית לי ביום הראשון של הסתיו.
למה Tower of Song? כי זה מקום בודד שבוקע ממנו קול. הקול המוזהב שלך. מאז'ורי, אופטימי, חם ועמוק. אולי את בכלל פיה, כי הקול שלך גורם לי להאמין שבובת הוודו אינה נראית כמוני.
אילו יכולתי הייתי בוכה עכשיו. הייתי אומר לך: אל תפסיקי. ללמוד, לדעת, לרעוב, להיות מי שאת. אני אהיה שם, במגדל.
אביט בהשתאות.
אשיר לך בשקט שיר ערש.
נ"ב: סלחת לי?
~
11, אוקטובר, 6:01
אתה לא ייאמן. כל כך לא ייאמן, שלא אבזבז רגע על לא להאמין. יש לי פיה, ואותך ואת החתול שלנו, ואני מלאה וגאה כי זה מגיע לי.
האם סלחתי?
למֵד אותי איפה משלבים את סימן החיוך ולאיזה כיוון, ואעשה זאת כאן ועכשיו.
~
11, אוקטובר, 8:12
סגרתי את הדלת.
נתתי לדמעות לשטוף.
אני נוסע הביתה.
מחכה לך.
כתבי לי.
* מתוך: "קצת לפני שהבוקר נגמר (רומן), חלק א: טשטוש במסווה של בהירות
לפרק הבא: פרק 5 – צריבה על הלשון
לפרק הקודם: פרק 3 – אנחנו טווים בפלך