רן יגיל סופר ועורך
אוונגרד IN אוונגרד OUT ויום עובר, גורר את הימים על פני הסמטאות הצרות. הסתובבתי.
אתמול בערב התנהל ויכוח קולני ביני לבין צולע, הוא טרח להסביר לי שאני נמצא פה בחסד ולא בזכות ולהבא שאתנועע כצל בין הקירות, "שתקן תהיה ואל תרגיז אותי."
אני צחקתי לו בפנים, והוא הִכה בשולחן וכוס הג'ין נשפכה על מכנסיי. פניי האדימו, פעולת המנע המצחינה של צולע העבירה אותי על דעתי. נטלתי את המאפרה והשלכתי בכיוון הטלוויזיה, המאפרה נסקה באוויר כציפור שמנה, חלפה את הטלוויזיה ושיברה במכה תמונה של צולע עם סבא פוצ'ה ליד הפסל של הרמב"ם בקורדובה. צולע התייפח לפני הגרמני המשופם שישב מעט שתוי ושתק. צולע חזר אל הזירה והחל לקלל בקולו הצורמני:
"לא מספיק שאתה מתעסק עם הילד של השכנים ופוצע אותו – אמו אישה מכובדת היא תפנה לרשויות, דע לך שאני אסבול מזה, אין רחמים בפניך, ובכלל אתה נראה לי כהומוסקסואל שמוציא את כל תסכוליו על ילדים קטנים. אני קלטתי אותך ברגע הראשון שראיתי אותך, לפי תווי הפנים וההליכה הנשית. דע לך שזה מקום מכובד. אני לא אתן שסטיות כאלו יתרחשו פה, אך מה עשיתי מה עשיתי," הוא ספק כפיו כלפי השמיים בתחינה, "חבל שסבא פוצ'ה הציל אותי ב-1937 מהכדורים של פרנקו. לו הייתי מת אז כגיבור לא הייתי פוגש חלאה כמוך כשונא," והוא צלע במהירות לחדרו הצר שמאחורי הדלפק כשהוא מיילל בטון מעצבן, "איזה חוב אני חב. אינני חייב לאיש דבר. "
בבוקר הספקתי לריב עם אלון בעניין פיננסי. הוא טען שאת הכסף המסריח של אבא שלו הוא היה לוקח ברצון, אך לדבר איתו בחיים לא. ואני שאלתי אותו אם זאת נקמה מתוקה והוא הביט בי במשטמה ובלגלוג ולחש, "אני מבין את תסכוליך אתה לא צריך להשליך אותם עליי."
אני, שהתכוונתי אך לטוב ובסך-הכול ניסיתי למצוא נושא לשיחה, לא הבנתי מה הוא רוצה ומיד התנפלתי.
"איזה תסכולים מה קרה לך, אי אפשר לדבר אִתך בזמן האחרון. מחצית היום אתה מנגן בסקסופון המבהיק, ומחצית שנייה אתה מבזבז בהליכה ברחובות סביליה, ה-WALKMAN על אוזניך ולא אִכפת לך מכלום. שמעת על מלחמת איראן–עיראק, שמעת על לבנון, הרעב בארצות אפריקה? או על סתם אנשים? אתה מנותק איש, ישוב לך בתוך הסקסופון המתפתל, מקופל כבתוך מערה, משוכנע שזה כל העולם, שעל זה עומד העולם, לא היה דבר לפני זה ולא יהיה דבר אחרי זה. אתה יודע, אתה דפוק בראש, אתה פשוט אוטיסט, אפילו הבחורות שעניינו אותך כבר לא מעניינות אותך, אתה עוד תפסיק לאכול בגלל המוזיקה המחורבנת הזאת."
"סלח לי שאני קוטע אותך כך סתם באמצע ההרצאה המאלפת, אבל לא אתה, לא אימא שלי ובכלל אף אחד בעולם לא יגיד לי כמה, איך ומתי לנגן." הוא הושיט אל יד אלף הדולר שנחו בנחת על השולחן, תפס אותם וקרע לגזרים. דוק מילא את עיניו וזוויות פיו רעדו קלות; נראה היה שמוחו תר אחרי השאננות המפורסמת הגלומה בו וזו בוששה לבוא. ובמקומה – תנועות ידיו. הן הפכו גמלוניות יותר ויותר ובהרגישו מגוחך נשען על הקיר בפוזה של מר מרשים.
אני נתתי לכל הסצנה הזאת להתרחש בישיבה נינוחה על האגן, בצורה נשית כפי שהיה מגדיר זאת צולע, ספק הוזה ספק לא מאמין לקורה סביבי.
אלף דולר הפכו בן רגע לערימת זבל עלובה, חומר לצעקות בשביל צולע.
עכשיו הכעס החומרני גואה בי מדוע נתתי למקרה הזה לקרות, איך חיים עכשיו? היה עליי להתנפל על אוכל התווים הזה ברגע ששלח ידו לכסף.
***
אני גורר רגליי ברחובות ספרד. בשדרה הגדולה מוכרים חמניות שמנות, נושאות גרעינים בשלים. החמניות הן חלק בלתי נפרד מאנדלוסיה, כמו הרכבות והבנות היפות ברחוב. אתה נוסע על פני קילומטרים, משמאלך חמניות, לימינך חמניות, מעליך שמש גדולה והאוויר הוא תמיסת אבק דחוסה, ארבעים ושתיים מעלות בצל וכל קיוסק חמישי בצעדת היום שלך מרוויח כסף מהמשקה הקר היורד לגרונך.
אני קונה חמנייה מנערה ספרדייה דקת-גו בעלת עיניים עייפות ופרצוף כלבי. היא, בשמלה פרחונית קצרה, מגישה לי את החמנייה בעונג רב ובאותו רגע מקבלת את שכרה. חיוך של שמש על פניה ואגלי זיעה עולים ומבצבצים ממצחה. אני עובר את מלון "אלפונסו" המפואר ואת צי הרולס-רויסים המקיף אותו ופונה בדרכי לרכבת. הנה הרכבת. אני מתיישב נינוח על ספסל מביט ברכבות היוצאות ושבות במין שגרתיות משגעת הקוסמת לי מאוד. אותו קונדוקטור שמן עומד ברציף בחליפה עבה, ובכובע בד גדול, ובמודיעין יושב אותו אדם. אני מפצח גרעינים ברעש. נערה בריטית ארוכת רגליים נועצת בי עיניים בצורה ברוטאלית – ספק חיבה ספק זלזול – אני מתמלא מרירות על אותה נערה והרחמים מביאים עליי כעס עצמי, וביטול ביד.
אני מרגיש שאני משחק בלהיות מטורף, משחק בלהיות עצוב, והדבר שולח רפיון אדיר בכל איבריי. הגעגועים לשבדית שלי הורסים אותי, ביושבי על הספסל. זה נובר בי כמחלה ממארת, מין עצבות גודשת, כותשת. אני קם בהחלטיות ומתחיל פוסע בידיעה ברורה שעליי לדבר איתה, להפוך את עניין המשגל המקרי לפורמאלי יותר. צעדיי לא מהוססים אלא החלטיים, מבוססים.
נכנסתי לדירתה הצנועה והצהובה של טריאס. היא ישבה בישיבה מזרחית, לרגליה סריג לבן כהה וחולצה שחורה דקה שהשתפלה ונגעה קלות בכריות הצמר. היא חייכה בנחת ושאלה איפה הייתי בשבוע האחרון; בטונציה של חיבה אמרה זאת, לא נשמעה בקולה כל תקיפות של חקירה. האהיל הכחול ובתוכו המנורה פיזרו את האור הצהוב.
היא קראה ספר של ברכט, מבחר שירים דק בגרמנית, שעליו ציור מעשה ידי ג'ורג' גרוס. חייכה ועיניה, ספק מושפלות ספק עוקבות, בחנו אותי כמחכות לסצנה רומנטית. אני גחנתי לעברה בצורה לא כל כך רומנטית גמלונית למדי, ונשקתי פעם ופעמיים והיא חייכה, לא התנגדה למרות שלא התקשרתי.
ורק נצנוץ התרגשות בעיניה הסתיר כעס סמוי, היא חיבקה בכוח ואני העברתי ידיי למשש כל איבר מאיבריה. היא לחשה "התגעגעתי אליך" בשקט עצבני. הייתי די נסער, געגועים לגוף נשי תקפו אותי. וכל קימור ועיגול באיבריה נראה לי מגרה יותר, וכל פרצוף או אנחה גררה גירוי פנימי שהתפשט בכל האיברים.
עירומה היא שכבה על השטיח הדהוי. פניה לוויטרינה, אני אחזתי בה בכוח בשיפולי בטנה ועברתי בשפתיי בעדינות על פלומת עורפה.
"אתה רואה, אני קוראת את ברכט בהשפעתך."
"את אומרת שהלכת לקנות ספר של ברכט בגללי?"
"לא, מצאתי אותו במזוודה ישנה ובו הקדשה של אמי לאבי. שניהם מעריצים את התרבות הגרמנית, הספרות, המוזיקה הקלאסית," והיא הצביעה על הדף החום הקטן שבראשו הייתה כתובה הקדשה בכתב קטן וקטוע באותיות לטיניות מרובעות.
"הוריי אוהבים מאוד עד היום. הם מפתיעים זה את זו כנער ונערה, בימי נישואים, בימי הולדת, בנסיעות לחו"ל ובקניית מתנות, אִמי מפתיעה את אבי ואבי את אִמי. לפעמים הם היו עסוקים בלהפתיע אחד את השני עד ששכחו מאיתנו, ממני ומאחותי שצריכה להיות היום בת עשרים וארבע. היא חיה בלונדון, עובדת באיזו פרפומריה ומתכתבת עם אימא. אה, אגנטה כותבת שירה."
"באמת?"
"כן, היא מתעניינת, מכירה את המשוררים היטב, מזמן לא דיברתי איתה, אולי חודשים, אבל כשהיא כותבת היא כותבת לי על הכול, בדרך כלל מגיע מכתב בגודל מחברת, מין נובלה קטנה המתעדת את חודשיה האחרונים בלונדון, את העבודה, את החברים ועולם הספרות האוחז בה.
היא הייתה נוהגת לכתוב על הכול: פתקים, טישוּ, כף היד – שברי משפטים שהיו מצטרפים לשירים. לא מזמן השתתפה בערב קריאה וזכתה לביקורת טובה מאוד, יש לה חבר שהוא דוקטור לפילוסופיה ומדעי החברה והוא גם מתופף בתיאטרון מודרני מוזר מאוד. בתמונות היא תמיד נראית לי מופתעת מעצם הצילום. הנה הסתכל, היא קמה ושלפה מהוויטרינה תמונה. הסתכלתי על טריאס, יצור מוזר וחטוב, עירום לגמרי, מסתובב בדירתו. משכתי בידה הארוכה וגוללתי אותה על הרצפה באהבה.
השיער הארוך השתעשע באוויר וצחוקים מתגלגלים וגבוהים נשמעו. היא חייכה, נאנחה.
"זהו, איך אתה מתקדם בעניין הספרות?"
"על זה רציתי לדבר אִתךְ. אני לא מסוגל להמשיך לחיות כאן. השפה זרה לי, התרבות הספרדית לא מוכרת לי. התחום שלי גם ככה טומן בחובו לא מעט אנונימיות, וכוח המלחמה שלי על הזכות ליצור הולך ופוחת. אני פשוט מרגיש שאני מאבד את שפיות דעתי. אני לא צוחק. אינני יוצר בכלל ואלון מעצבן אותי בזמן האחרון, מלבד הסקסופון שוב דבר לא מזיז לו. בעבר בחורות היו מעלות ומורידות את מצב רוחו, היום גם זה לא. לא אִכפת לו מה נעשה בעולם, לא אכפת לו מי מת ומי חי, הוא נושם מהופעה להופעה, לא אִכפת לו אם אני חולה או בריא. זה כמו לחיות עם רוח-רפאים של ג'ון קולטריין בחדר, זה נורא. והרעש של הסקסופון מחריש אוזניים. מתחת לחריץ הדלת אל המרפסת הוא חודר אל עור התוף, אל הרקמות העדינות ביותר ומשגע כזבוב את חלקי המוח. בכל אופן, לישראל אני לא חוזר. הייתי רוצה לעזוב הכול ולנסוע לפריז, אבל גם שם אתקשה עם השפה. יש לי חמש מאות דולר שחסכתי לי לפני שעזבתי את הארץ. בטח גם לך יש קצת כסף שחסכת. אולי ניסע ללונדון. הייתי רוצה שתבואי איתי לשם, נחיה יחד. אכתוב, אתחיל ללמוד ספרות ואולי אעשה אפילו תואר. אנגלית היא שפה שאוכל להתבטא בה. אך למה לדבר על תוכניות לעתיד, בואי ניסע עכשיו ללונדון!"
היא טרחה לצחקק כמו שמצחקקים בסרטים, ואני התקשיתי להבין אם הסיטואציה באמת מצחיקה אותה או שכך נהוג להגיב, אולי מבוכה, אחר היא השפילה ראשה במבט נבוך ומוזר שלא הכרתי, מבט חדש וזר לי שעשה אותה בן רגע לבחורה אחרת, אולי הבריטית שפגשתי ברכבת.
"אתה באמת רציני? שניסע ללונדון? ומה אעשה שם?"
"נראה כבר, זה זמני. נגור עם אחותך, נחסוך קצת כסף ונשכור דירה לידה. מה את אומרת?"
"נשמע לי רעיון מקסים, זאת כמעט הצעת נישואין. אבל לעזוב את העבודה כמלצרית עכשיו, כך סתם אחרי מה שהשגתי?"
"לא כך סתם, האהבה קוראת לך." אמרתי בפאתוס פתטי, "ובלונדון תמצאי עבודה. מלצריות צריך גם בלונדון. נו, אני לא רוצה חלילה להכריח אותך."
"אני…….."
"איפה הספונטניות טריאס? איפה הכיף הטבעי? תודי שאת רוצה לבוא איתי, מה העניין קשה להגיד כן? הביצוע כולו עליי."
"כן, בסדר."
והיא התנפלה עליי ואני עליה והחיבוקים הסתירו בתוכם יותר מקשר אהבים. משהו חברִי שהסתודד חפר בתוך בדידות תהומית.