בננות - בלוגים / / "האמת" על "פחות מאמת אין טעם לכתוב" של שולמית אפפל
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

"האמת" על "פחות מאמת אין טעם לכתוב" של שולמית אפפל

 

שולמית אפפל/ פחות מאמת אין טעם לכתוב/  ספרא/ 104 עמ'/ 2012

 

חידה: מה "המרחק" בין השיר "אמי יפה מאוד. סתיו רוסי/גדש את פניה./ לפנים היינו/נלחצות אל גופה/ אחותי ואני. גם עכשיו/ היא יפה מאוד/ מעבירה איזה צופן רך/ נאחזת באור/ המתמעט". – לבין השיר "אני חוזרת הביתה/ ואת מתירה את צמותי/ נפט וחומץ ילמדו אותן לקח/ הגרמנים ימותו כמו כנים/ על מסרק צפוף/ אין סבל קיצוני שלא בא מאיתנו/ עוד נושא אשם לא צפוי לנס/ ורק רציתי שתדעי/ מותך היה מעמד נדיר/ לנוכחות של משפחה".

והנה כבר פתרונה של החידה או אם לדייק, זהו הפתרון הכי "חיצוני" שהוא כמכסה מעל מים רבים שהם הימים הרבים שעוברים על משורר/ת בין ספר לספר.

במקרה דנן מדובר במרחק שבין "מרחק", ספרה של שולמית אפפל שנערך על ידי המשורר אמיר גלבוע ויצא לאור בהוצאת מסדה לפני 31 שנים, לבין ספרה שיצא לאור זה עתה "פחות מאמת אין טעם לכתוב".

 והשאלה המהותית היא מהו והאם בכלל יש מרחק בין אותה אמא המונצחת מבעד לעדשת מילותיה של הדוברת בשני השירים המרוחקים זה מזה עשרות שנים.

 שולמית אפפל קראה לספרה החדש "פחות מאמת אין טעם לכתוב". זוהי כותרת מפתה מאוד ובה בעת מאתגרת וגם מעוררת תהייה (לפחות אצלי). מהי באמת האמת הזאת שמלבדה אין טעם בכתיבה?  שאלתי בלבי את המשוררת שאני אוהבת זה שלושה עשורים ושספרה "מרחק" עבר איתי לא מעט חיים.

 את תשובתה המשוערת על ידי מצאתי כמדומני בשירי הספר היפה והבשל הזה, שנכתב אחרי לא מעט שנות "שתיקה הולכת ונמשכת של משוררת". ועל השתיקה הזאת בהמשך רשימה זו…

 האמת, על פי שירי שולמית, מצויה בפרטים הקטנים. האמת מצויה ביצירת פסיפס חוויות החיים. האמת היא שאין אמת אחת. האמת היא שהאמת היא מעל וסך כול חלקיה, ומטבעה של יוצרת הקשובה לחייה כשולמית אפפל שהיא מנסה שוב ושוב ללכוד אותה.

 עצם מעשה הלכידה בתבניות שיריות כפי שהן נגלות בספרה החדש מקרב אל האמת שלעולם איננה כל האמת, ומכאן דרכה של המשוררת סלולה לה להוסיף וליצור את שיריה – גם אם יהיו על אותם אירועי וגיבורי חייה.

 יש משהו "נזירי" מאוד בשירי "פחות מאמת אין טעם לכתוב". נזירי בכוונַת מכוונֵת משוררת. שירים רבים חפים מכל מטפוריקה פואטית. שירים רבים הם מעין תרגום מילולי לתצלום לכאורה. התרגום הזה הוא שיוצר מטפוריקה ייחודית למשוררת. התרגום הזה מקורו בדבקות הפנימית המכווננת לחשוף את האמת שמאחורי תצלום לכאורה של רגע חוויתי שלעולם לא ישוב. ללכוד את הבר חלוף. להנציח במילים את מראה העיניים ואת מה שהוא מעורר בתוככי המתבוננת/הדוברת. הנה דוגמה מיני רבות.

"הנערה ההודית מדוכן הפירות בפינת תשעים ושש/ כבר מדברת ספרדית קלה/ יש משהו מופקר בדובדבנים שהיא מציעה/ שאני לא מרשה לעצמי/ וחרף צניחת המחירים אני שוב בוחרת/להביא בננות הביתה". ("הנערה ההודית", עמ' 31)

 מה שמובלע בשיר "הרזה" הזה הוא תרבות מהגרים שלמה הנפרשת ברבים משיריה של אפפל. אולי מכאן נפרשת כמיהתה המוצהרת להשיג או ללכוד את האמת. אדם שנולד למשפחה עשירה, סביר להניח שלא יבין/יתהה כלל על כל אשר אלה שנולדו למחסור יתהו-ינסו להבינו. בהקבלה: אדם שזהותו השורשית מעורבלת ומעורפלת יחפש כל חייו, ואפילו במודע, אחר גרעיני האמת של אותה זהות עלומה – ולו או קודם כול כדי לייצב את חוט השדרה הפנימי שלו.

 יש משהו אישי חשוף עד מאוד ובמידה רבה חושפני בשירי "פחות מאמת אין טעם לכתוב". ויחד עם זאת, כקוראת לא מצאתי עצמי מציצנית "פורנוגראפית". חשתי עצמי כמי שמעלעלת באלבום תצלומים לא לי, עזי מבע, שאינם מאפשרים לי להסיט את המבט הצידה מהם.

וכי איך אפשר להפנות את העיניים הקוראות משורות שכאלה – "קדיש על מי שצפה/ בהוריו משתגלים/ ארבעה בחדר/ עד הקצה/ קדיש על חיות/ על סרטן / על אחות/ קדיש על בורוכוב/ שכונה אידיאלית/ אלמלא היטלר וסטלין/ קדיש על הבוקר/ קדיש על עץ התות/ קדיש על ארנב/ שסבא תלה / על הצלב/ שירשתי ("קדיש יתום", עמ' 66).

 לקוניות מעורבבת בלא מעט ציניות או אירוניה כאובה – זוהי זווית "התצלום" של "הצלמת"/המשוררת אפפל. הטון הוא בעיקר זה שיוצר את הקתרזיס. והמימזיס נוצר בעיקר הודות לכך שכולנו בעצם מהגרים כך או אחרת משורשינו הטובים ומשחר לידתנו.

 ובאשר לאותו שחר ילדות: לא מעט נכתב או צוין עניין התנזרותה של שולמית אפפל מכתיבה במשך לא מעט שנים. בשבילי ובעיני שולמית אפפל היא דוגמה או ראיה מוּכחת ומוכיחה שלהיות משורר אמיתי הווה אומר שנולדת עם גֵן המשוֹררוּת. אין זה משנה כמה שנים לא תכתוב משום שהגן מצא לנכון להירדם. להיות משורר זה להיוולד עם יכולת לחצות את חייך באופן שמי שחסר את הגן הזה לעולם לא יחצה כמוך. להיות בעל גן משוררי הווה אומר להיות כפוי לחתירה לגעת בלוז הווייתך קודם כול – גם אם שנים תעשה זאת בלי להיתרגם לאף מילה שירית. השירה היא מהמשורר ובו גם בשנתו, תרתי משמע.

 

 

 

 

6 תגובות

  1. ענת, היה לי מרתק לקרוא. אכן, יש משהו ראוי להערצה בהמתנה לרגעי הכתיבה. ובכל זאת, אני בטוחה שלא מעט משוררים מפחדים מ"שתיקת הכתיבה" יותר ממחלה קשה…

    • ברגע שמשורר מזהה את הגן ומכיר בו שהוא בילט אין, רמת החרדה קטנה עד מאוד. לא חשוב כמה שירים משורר יכתוב – חשוב יותר להכיר במתת ההתבוננות בחיים כמשורר. חוצמזה, לפעמים כיף פשוט סתם לחיות…

  2. גבריאלה אלישע

    נראה לי שכותרת הספר "פחות מאמת אין טעם לכתוב" מתכתבת עם האמרה "מיטב השיר – כזבו". אפשר להתפלסף על זה, מהם אמת או כזב, אם בכלל הם מהווים קריטריון כלשהו כאשר מדובר בשירה, ובכל מקרה נראה לי בעיקרון שכל שיר מבטא אמת סובייקטיבית כלשהי מצד הכותב, ביוגרפית, נפשית או מכל סוג אחר…

    • לדעתי מצאת את האנלוגיה המדויקת בין האמת שאליה מכוונת שולמית לבין זו של ר' משה אבן עזרא. גם לדעתי האמת אינה קיימת אלא כחתירה אליה והיא סובייקטיבית ביסודה. לתחושתי, שולמית כיוונה בעיקר להבדל שבין "דמיון פרוע" של יוצר לבין הצמידות אל איזו אמת נפשית פנימית עירומה שעליו לחתור ולחשוף ביצירתו. אך כאמור גם אני מסכימה שהאמת הזאת היא תעתוע ומכאן שהיצירה מרוויחה כי היא אינסופית ביסודה.

  3. ענתי דברייך כל כך נכוחים. האמת היא סובייקטיבית וכל שיר מנסה לחשוף עוד שכבה מתוך כמיהה להגיע אל האמת שמרצדת כמגדלור מרחוק.
    עפרה

    • ענת לויט

      והנה עוד פרדוכס מיני רבים בחיינו מעצם טבעם ואופיים. אותו דבר שמציק לא אחת ומגייס למסע ארוך ולא קל – לדעת מי אנחנו ומנין באנו; נעשה ברבות הימים מעין שמלת טלאים מרהיבה ביופיה (ובלבד שלומדים לראות את היופי הזה ולא לבקש שמלה מסוג אחר…)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט