רן יגיל סופר ועורך
מוזיקה בסביליה
רן יגיל
כל אותו זמן שעליתי ברחוב ארוך ומתמשך לכיוון הסמטה שבלב העיר, במטרה להגיע אל הכּוך בו שכנו – מלון בן שני כוכבים – כל אותו זמן אלון לא הפסיק לנגן בסקסופון המוזהב שלו. הוא ישב מכנֵס רגליו כבחורה שניסתה להסתיר את רגליה החטובות בחצאית מיני קצרה וכלל לא היה אִכפת לה שמישהו פונה מדי פעם במבט חטוף בניסיון לראות את איבר המין הדוקרני שלה.
אני, שהחום כאן הורג אותי, קניתי מספר בקבוקים של מים מינרליים ועליתי בכיוון הסמטה.
עוד אני עולה וכל כלבי השכונה מקיפים אותי ומתחילים בנביחות חדות גבוהה-גבוהה היישר לתוך מוחי. כמה שאני שונא את הכלבלבים האלה, לא נותנים לישון, לאכול. אי אפשר לצאת למרפסת בשעת הסיאסטה. בכל מקום, בכל חור, הם צצים. קבוצה של פרזיטים מסריחים אוכלי חינם, בדיוק כמו הבעלים העצלנים שלהם. כאן בסביליה להיות תקוע, שאפילו דּוֹנְדֶה-אֶסְטָה מתגלגל לי בפה לא ברור.
אלון ניגן על סקסופון. הפִּתרון – סקסופון. כל הצרות המחורבנות נשתכחו מלב כשלקח לידיים את הכלי הצונן והברזלי המבהיק הזה מול השמש. בישיבה נינוחה על המיטה היה לוחץ בהנאה על הפיסטונים, ואלה היו עולים ויורדים לפקודתו המלכותית ולמגע ידו.
"ישראלים יש בכל מקום," הוא מסנן, כשבפיו הפייה כלשון מתמשכת לסקסופון ואני בתגובת מחאה אירונית אופיינית עונה בחיוך מתנצל, "אנחנו יכולים למות פה בשקט ואף אחד לא יידע שהיינו כאן."
נעצתי את המפתח בדלת ונכנסתי, התיישבתי מולו על כיסא, ידיי וראשי ברפיונם המוחלט. הבקבוקים הונחו בנחת על השולחן. המים המינרליים שיחקו בשמש משחק ריצוד. הוא ישב מולי, כניסתי לא הטרידה אותו. לא הפוזיציה השתנתה ולא הפראזה. ככה נעצנו זה בזה מבטים – מין רגעי-אמת קולנועיים בשחור לבן. הוא הרחיק מעט את הפייה משפתיו הקמוצות, "התקרה – פטריות," הוא נהם ומיד סגר את שפתיו על הפייה.
"צריך לקרוא לצולע," הרמתי קול כניגון חסידי ונכנסתי לחרבן.
הצולע הוא איש משוגע. הוא מגלה סימני נודניקיות, בייחוד בשעות הלילה המאוחרות, כשאלון מנגן במרפסת אחרי שהפאב שבבעלות הצולע מעבר לרחוב נסגר. אלון נשאר לנגן כתַן מול הירח. הצולע יוצא עצבני בחלוק ורוד ומצנפת ומקלל בספרדית טהורה אותנו, את החדר ואת המלון ואז אנו יודעים שהגיע זמן לישון. כיבוי-אורות.
הורדתי את המים ופתחתי את הדלת. אלון כבר לא היה, ואני שנמאס לי לקרוא את ספר השירה של רמבו באנגלית שקניתי בקורדובה, ירדתי להציק קצת לצולע. כשהצולע רואה אותי, הוא מופיע בגרם המדרגות מחויך, עליז, הוא מתחיל בצליעה מקרטעת חזקה יותר, בכדי לעורר את רחמיי שאניח לו לנפשו.
"HOW ARE YOU?" באה הפנייה המסורתית אליי.
הנה החיוך המאולץ –
"?I'M O.K AND HOW ARE YOU"
"FINE,"
ניגשתי לפסנתר. השעה הייתה שתיים ורבע. אחד מהעינויים הקטנים הידועים שלי בכדי להעביר דקות שהן אויבות אמיתיות שלי, הוא הניגון. לא ידעתי לנגן בפסנתר להוציא את אותם אקורדים היסטריים בצורות שונות, דו, מי וסול, ועם הידע המוזיקלי המצומצם הזה עיניתי את הצולע בצורה מדהימה, ומה גם שהשעה לא הייתה בדיוק מתאימה לאירועים מהסוג הנ"ל.
התחלתי צולע על הפסנתר את שלושת האקורדים המפורסמים שלי. בזווית עיני ראיתי את הצולע שמצמץ בעיניו והתקרב אליי בחיוך מאולץ שנמרח לו על פניו כגלידה ביום שרב.
"בשעות כאלו," פנה אליי באנגלית צולעת, "רצוי לא לנגן." הוא האדים. "ישנם אורחים נוספים במלון, כידוע לך."
אצבעותיו העצומות והשחומות וציפורניו העשויות נחו על המנענעים בשקט כשהתכופף אליי, כאילו הרגיע את המנענעים, לכו לישון ששש…
אני, שלא יכולתי לוותר על הזדמנות פז שכזו, חייכתי וטרקתי את מכסה הפסנתר בכוח. זעקת כאב הצטלצלה בחדר וקללות בספרדית עפו בחלל כַּציפורים של תל אביב האפורה בימי שישי.
אני התגלגלתי בנחת לשלב ב' של השעשוע היומי בקריאות: "I'M SORRY," מאולצות. הפאניקה סילקה מעט את החום. הוא ישב, ידו האחת אחזה בידו השנייה, אצבעותיו השחומות האדימו, ושנאה גדולה זלגה מעיניו הזגוגיות. פעלתי במהירות, ניגשתי לַבָּר, פתחתי את המקרר והוצאתי קוביות קרח. פניו של הצולע האדימו.
",LEAVE THE BAR" הוא מלמל. עטפתי קוביות קרח במפת שולחן שהסרתי מהשולחן הקרוב בלובי.
",LEAVE THE TABLES" הוא מלמל.
ניגשתי אליו ובנחישות ציוויתי שישים את הקובייה העטופה על האצבעות המתנשפות. הוא, בייאוש, מילא אחר מבוקשי, ואני יצאתי.
בסוף הרחוב נזכרתי במטרת העינוי. בלהט התענוג נשתכחה מלִבּי המטרה: אצבעות מוכות בעבור פטריית התקרה. רציתי כבר לחזור אך משהו עצר בי, רחמים אולי, הגועל לראות שוב את הפרצוף השחום הממושקף של צולע שנהג להתחנף לתיירים שחלפו על פניו.
כל אותו זמן מחשבה רודפת מחשבה. אני מטייל ברחובות הצרים של סביליה. תיירות גרמניות לבושות בשמלות קיציות חולפות על פניי. מיטב הבשר, כך אני קורא להן. שחומות בסנדלי האצבע, בלונד שיערן דהוי מפה ועד להודעה חדשה, תיק צד מתעגל מקש או מעור. ספרדים קטני קומה ומשופמים כמו טיפוסים מסרטים אילמים חולפים על פניי. ספרדים שופעי שיער בחולצה פתוחה המחפשים בזמנם הפנוי את איברי המין הבהירים של הגרמניות השאפות, ספרדיות כבדות בשר עם סלים נפוחים מדדות בין המדרכות, סוסים רתומים לכרכרות.
אחד הדברים השנואים עליי בסביליה – להוציא את החום, הן רגלי החזיר המעושנות והקשות המתנופפות לכל עבר בפתח חנות או מסעדה ואשר נחתכות לאט לקהל האוהדים החזירי האוכל אותן. (זה לא שיש לי סימפטומים יהודיים של חזרה למסורת, אבל הריח הזה בעוכריי, גומר לי חוש אחד מהחמישה שיש לי.)
כך שבעודי נכנס לחנות, הִכּיתי קלות ברגל המתעופפת מעליי וזו צנחה ארצה בחבטה אדירה. המוכר שהיה עסוק באותו רגע עם מספר קונים שדיברו בבת אחת, כל אחד עם מספר מוצרים, לא שמע את החבטה, דבר שעורר את זעמי. פירשתי זאת כחוסר התייחסות. פילסתי דרכי בהמון שהתנקנק ונעצרתי ליד הדלפק הזכוכיתי.
",YES PLEASE" אמר ספרדי קטן קומה ומשופם.
"GIVE ME SOME OF THIS," מיהרתי להשיב במבט עוין לפרצוף שהתחנחן. האצבע שטה על הזכוכית בניסיון לבלבל את המוכר הגמדי.
על אף שניסה בנימוס לדלות את הגבינות והנקניקים שרציתי, לא עלה הדבר בידו. לבסוף, לאחר מאמצים, הצליח. הוא עטף שקית לפי בחירתי, מצחו כוסה בעגלי זיעה ופיו קילל בספרדית אותי ואת קרוביי. הוא נקב בסכום, אני שילמתי ויצאתי.
אני מודה למשורר ולעורך יובל גלעד על שקרא, ערך, קיצר והעיר באשר ליצירה זו.
תודתי, נתונה גם לבלהה יגיל, אִמי, שקראה והגיהה.
מכאן ואילך אפרסם את הנובלה "מוזיקה בסביליה" בהמשכים.
הנובלה לא פורסמה מעולם ומופיעה כאן לראשונה באופן בלעדי ב"בננות".
רן יגיל.
שלום רן
זה הולך להיות סיפור יפה
נהנתי לקרוא את הפרק הפותח
מאד מעניינים הסיפורים שלך שאתה כותב על דמות היהודי או הישראלי בניכר
דמות לא רגועה לא שלווה ממש ההיפך מכך שמנסה כל הזמן להתייצב אל מול המקומי
זה יכול להיות הולנדי ספרדי או תייר/ת מגרמניה
מאד מסקרן מה הולך להתפתח הפעם עם הדמות החדשה
מחכה להמשך
רני שלום!
הכותרת מעוררת תחושה של סקרנות לקראת תנועה של מסע בזמן, בין גבולות של מקומות ואנשים. ואכן הפתיחה ותיאור אלון והסקסופון פותחת ערוץ לשפה ודרך ההסתכלות של המספר אך גולשת מהאינטימיות הישירה והפשוטה שלה לתיאור מסורבל, עם רמזים מצ'ואיסטים לדעתי, (אולי בכוונה), בתיאור ישיבתו של אלון "כבחורה שניסתה להסתיר…" ובהמשך בשם ובתיאור אבר המין (הנשי) במילים פשוטות אך באופן גס בהקשר לאווירה הזרה והמסתורית משהו שהמספר עצמו רוקם.
יפה ומוסיקלי תיאור הנגינה של אלון "כשבפיו הפייה כלשון מתמשכת לסקסופון". קצב ההתרחשויות של העלילה כמו גם הסיפור עצמו, קופצני ומתחדד כמו מוסיקת ג'אז (שאני שומעת עכשיו), ומשכנעת שפת התיאורים המנוגדים כמו: " הרמתי קול כניגון חסידי ונכנסתי לחרבן."
לעומת זאת פשטנים תיאורי "מיטב הבשר" של התיירות והספרדים המחפשים את "איברי המין הבהירים של הגרמניות" ושאר מאפייני סביליה כמו "ספרדיות כבדות בשר" ו"רגלי החזיר המעושנות והקשות" בעיני המספר.
בפרק הפותח המספר ממלא את התפקיד העיקרי, והתחושה שאני קולטת ממנו היא מרירה וגסה הן בשפתו והן במעשיו.
אולי חסרה לי המוסיקה של הסיפור. מקווה שתגיע בהמשך.
שבת שלום ומבורך! רוחה
רוחה היקרה, תודה לך שאת עוכבת (קוראת ומעירה). זה מחמם את הלב לראות שיש אנשים הקוראים ומתרשמים. באשר לביקורת, אני בהחלט מבין אותך, אך איני מסכים איתך. שבת שלום, רני.
רוחה היקרה, שבוע טוב.
אני מתנצל על פליטת הקולמוס, צריך כמובן להיות עוקבת אחר הסיפור בקו"ף.
רן יגיל.
דוד היקר, תודה לך. מקווה שתיהנה מן הקריאה בהמשך הנובלה. אני חושב כי בהחלט עלית כאן בכשרונך הקריאתי על מוטיב מרכזי בה והוא הגלות הישראלית, או גלות הישראלים, זאת לצד מספר מוטיבים מרכזיים אחרים שיופיעו בהמשך. שבת שלום, רני.