שירת ב. מרדכי, פרופ' אורציון ברתנא, חלק ג'

 

 

ב. מרדכי: משורר ששואל כבן-אנוש ועונה כיהודי

פרופ' אורציון ברתנא

 

 

לחלק א' של המסה

 

 

לחלק ב' של המסה

 

לחלק ד' של המסה

לחלק ה' של המסה (אחרון) 

ג.

המסורת העיקרית, המאפיינת את המודרניזם העברי כבר משירת שנות העשרים, ומגיעה לשיאה בשירת שנות הארבעים – זה שאליו מתוודע אבי – היא המסורת העירונית המודרניסטית. בעיקר, כפי שהיא מופיעה בגלגוליה הפיגורטיביים השונים באסכולת שלונסקי-אלתרמן.

 

 

באף אחת מן הדרכים שבהן פותח, לא מופיע הנושא בשיריו של אבי בשנות השלושים ובשנות הארבעים: לא בדרך של שלונסקי, הן בשירי "כרכיאל" והן בשיריו הסוציאליסטיים, לא בדרך הסימבוליסטית של אלתרמן, לא בדרך הרכה של לאה גולדברג.

 

 

העיר בשירה הארצישראלית של התקופה מושפעת, מצד אחד, ממסורת רומנטית שבשירה האירופית, ומצד שני, מן הניסיון הארצישראלי, המביע יצירת הוויה אזרחית חילונית חלוצית חדשה.

 

 

בשירה הארצישראלית של התקופה מודלים שונים של עיר: העיר כמקום פוטוריסטי של תעשייה ושל קדמה, העיר כמקום ויטליסטי של תנועה מתמדת תוססת, העיר כמקום מכושף ניאו-רומנטי, של משחקי פנים וחוץ. העיר של שוק, העיר של תנועת כלי רכב, העיר של חומרי בניין ושל טבע, העיר של עונות השנה שונות, העיר של חלקי היום השונים. כל מגוון זה של חלקי העיר אינו מופיע בשירתו של אבי. מאידך גיסא, לא מופיע בשירתו המרכיב הכנעני של השירה, שמתרכז בנוף ומתנגד לנוף העירוני.

 

 

העיר המופיעה בשירתו היא העיר המקראית: ירושלים, העיר של המיתוס, העיר של החזון הנבואי. כך, גם במאבק מרכזי זה, בין תפישת הנוף הפיגורטיבית מודרניסטית אירופית לבין התפישה הארצישראלית הכנענית-ילידית, לא השתתף אבי. לא היה קשר ישיר בין שירתו ובין המאבק שתפס את השירה העברית שעד קום המדינה. מאידך גיסא, שירתו הציעה עיר שהקורא הציוני אמנם הכיר בנוסח של "אם אשכחך ירושלים…" אבל לא חשב עליה, חשיבה פיגורטיבית, כחלק מן היומיום שלו.

 

 

"שא עיניך", השיר המסכם את הפואמה הלירית "שירת העדן האבוד" (1947), ממחיש בצורה נפלאה את תפישת הנוף בשירתו של ב. מרדכי:

 

 

שא עיניך, אחי, הגליל, השרון והשפלה, / אור זרוע על כל אלה. / אבי פרש בי בשעה אבלה / יריעות תכלת. // שא עיניך, אחי, השומרון, יהודה והנגב, / כוכבים מרגביהם נבטים. /  הרקיע השירם לנו בליל נגף / ויהיו לנבטים… // אשרינו כי זכינו לגג, לגן, לשמש גדולה, // נשר חלומנו אתם ידא, / נסלול הלאה את הדרך העולה / מכאן אל העדן". (415)[1]

 

 

עצם הקונוטציה שבבחירת כותרת השיר, "שא עיניך", די בה להצביע על עמדתו היסודית של המשורר. הוא בוחר לסיים את הפואמה בכותרת המצביעה על ההבטחה האלוהית לאברהם, כשברקע קיימת גם עמדתו של משה על הר העברים. הפנייה בלשון ציווי מביעה עמדה של הבטחה לעתיד, הבטחה שעל הסף. אלא שכאן האופטימיות באשר לעתיד מקיפה יותר מאשר במקרא. בשיר, ההבטחה אמורה להיות ממומשת על-ידי הנמען, השומע. הוא העד להבטחה, יזכה גם להמשיך הלאה, בדרך, אל הנוף הנצפה.

 

 

הנוף הנצפה אינו מתואר בצורה ממשית, אלא מופיע, סמלית, בשמות חבלי הארץ השונים: הגליל, השרון, השפלה, השומרון, יהודה והנגב. התיאור של הכוכבים גם הוא אינו תיאור ממשי,  אלא תיאור סמלי המפותח במערכת פיגורטיבית: הכוכבים, מתמונת ההבטחה המקראית, נשרו לאדמה בלילה קשה שקודם לאור הזריחה, המסוך על פני כל התמונה הסמלית של השיר. משנפלו הם הופכים לנבטים, ואדמת הארץ המובטחת היא אדמה פלאית, אדמת כוכבים, המצמיחה מתוכה כוכבים-הבטחות. הנוף כולו סמל למימוש ההבטחה האלוהית, למימוש קרוב של הגאולה. היחידות המרכיבות את הסמלים גדולות מאוד ומוכללות: שמות חבלי ארץ, כוכבים, שמש, וסמלים אחרים – בית, גן, גג, נשר. מרכיבי הנוף לקוחים מתוך המיתוס הציוני של השיבה לארץ המובטחת ושל הפרחת השממה.

 

 

גם הנמען, אחי, אינו נמען קונקרטי, אלא מופיע בהוראה קולקטיבית. נמען קולקטיבי זה הוא חלק מן המיתוס הציוני. הרעיון המשיחי הותאם לתפישה הציונית. כך, גם סיום השיר, המשך ההבטחה, סלילת הדרך העולה הלאה אל העדן. לא מפורט איפה בנוף הארצישראלי מתחילה הדרך אל העדן, אלא אם כן הנוף כולו, במוכלל, הוא הפתיחה המופלאה של דרך זו. האני-הדובר ואחי-הנמען – שניהם יחד אינם פרטים מוחשיים, אינדיבידואליים, או משלים פוליטיים, עדתיים, סוציאליים וכולי. אלה סמלים המייצגים את המכלול שזכה להיגאל.

 

 

המציאות קיימת אבל לא מתוארת. היחס אליה הוא יחס של התפעלות עצומה מבלי לפרט ליומיום הקטן. שירה זו היא שירה הגותית. מרכיביה הם סמלים רעיוניים ורגשיים שמוצאים הצדקתם בהיותם שייכים למערכת אידיאית מחייבת. ההשפעה על המציאות היא מטרת השיר. השיר אינו מתאר  אלא בא להשפיע. 

 

 

מעניין במיוחד הוא הבית האחרון שבשיר, בו השיר מגיע לשיאו הרעיוני ולשיאו הרגשי. שוב מתגלה בשירת אבי איכות נבואית. הוא מדבר בשיר, בוודאות מעוררת צמרמורת, על אירועים שעדיין לא קרו בזמן כתיבתו (כאמור ספר הפואמה הלירית, "שירת העדן האבוד" פורסם ב-1947). כך הוא משתבח כבר בגג, בגן, בשמש שבה כבר "זכינו", בלשון עבר. וזאת עוד לפני פרוץ מלחמת העצמאות, לפני הממלכתיות העברית החדשה. כמו שבשיר "ביתנו" (פורסם לראשונה באידיש, אחר כך ב-1936, ואחר-כך נכלל בספר "צעדים בלילה", תרצ"ט) מתאר אבי את החורבן שבפתח כאילו הוא כבר קיים.

 

 

אני מרגיש גם משירים אלה שאבי חי בתוך ערכיו של עולם אחר. וכמו שנכתב בפתיחה לדיון בשיר, מעניין כי גם בשיר כל-כך חיובי, שיר שהגאולה היא נושאו, קיימת הכפילות הרגשית, השוכנת במרבית שירתו של ב. מרדכי. למרות הגאולה המושגת, הדרך אל העדן עדיין צריכה להיפרץ הלאה. המאמץ האדיר אל מול הסתום והמאיים לא פג ולא נראה כי יפוג. כמשורר רומנטי ביסודו, הוא תמיד במצב של כמיהה, תמיד בדרך הלאה.