רן יגיל סופר ועורך
פרופ' אורציון ברתנא
הדמות, המחבר והקורא ביצירת קפקא כרב-מערכת חידתית
בין קריאה מטפיסית לבין קריאה אקזיסטנציאליסטית
א. מבוא: מה ניתן ללמוד מהשוואת שתי אסכולות של פרשנות קפקא
לאחר שנים של קריאה הולכת ונמשכת בקפקא, נראה שאת סוד קסמו וייחודו אני יכול למצות לעצמי במשפט אחד: יכולתו להראות לי, לקורא בן המאה הזו, את האפשרות, ואולי אפילו את הכורח, לקשר בין הסברים שונים וסותרים של המציאות, למערכת אחת, פרדוכסלית אך הכרחית, שרק היא מתמודדת עם המציאות במושגיה של המאה העשרים. בצורה הקיצונית ביותר והיפה ביותר זהו הקשר בין המטפיסי לבין האקזיסטנציאליסטי. אם כן, באי האפשרות לדון ביצירת קפקא על פי גישה אסכולתית אחת בלבד, ובחיוניות יצירת קשר בין אסכולות פרשנות שונות ומנוגדות ליצירתו, עוסק מאמר זה.
יצירת קפקא רב ממדית ומביכה מלכתחילה ברב הממדיות שלה. נראה שהיא עצמה חידתית כחלק מתפיסת העולם המובעת בה; קומפלמנטרית מעצם כתיבתה; סמלית בלשונה ובתיאוריה במספר מישורים תרבותיים בו זמנית. בכך, דומה שהיא מתקשרת במהלכים תרבותיים גדולים בראשית המאה, שבאו לידי ביטוי בספרות, באמנות הפלסטית, במוסיקה ובתחומי המדע החדישים, כמו הפיסיקה החלקיקית – בכל אלה בו זמנית. אם כך הוא, אפשר לתארה כנותנת ביטוי חריף ומרשים לתפישת הרב מערכת, שהייתה סטרוקטורלית וחידתית גם יחד, במרבית תחומי התרבות שפותחו בראשית המאה. ביטוי מיוחד במינו בטוטליות שבו, כי אין תחום מתחומי קיומה של רב המערכת של המאה העשרים, שלא ניתן לפרש בו את יצירת קפקא. ועם זאת, היא גם מוסיפה ומחייבת את הקורא לחבר את כל תחומי רב המערכת יחד.
אם כן, אין פלא שטקסטים שונים של קפקא בה בעת מחייבים פרשנויות סמליות (ולפעמים אפילו אלגוריות) מפורטות מאוד ומפורשות מאוד. אבל, בה בעת גם פתוחים לפרשנויות סמליות (ולפעמים אפילו אלגוריות) אחרות, שונות מאוד, ומפורטות לא פחות. כך, למשל, אפשר להבין יצירות שלו כמגיבות על הניכור הבירוקרטי טכנוקרטי שהולך ומתפתח בתרבות המערב המודרנית. אבל גם כיצירות יהודי חניך תרבות גרמנית, המגיב על ההלם שיוצרת הסתלקותה של תורכיה ממרכז המפה האירופית, עם גיבוש עמים חדשים וזהויות חדשות, בדרך הבלתי נמנעת אל מלחמת העולם השניה. ולא פחות מכך, גם כמגיבות תגובה אקזיסטנציאליסטית, שהיא ביסודה כלל אנושית וא-פוליטית, על החירות החדשה הנכפית על האדם המודרני, שאינו יודע מה לעשות בה, כיצד לבחור בה, ובעיקר – כיצד לבחור בעצמו כצו האקזיסטנציאליסטי. אלה רק דוגמאות ספורות, המוצגות מתוך הכרה שמגוון הפרשנויות ליצירה מרכזית זו, שהרשימה את כל המאה שלנו בגמישותה הרעיונית והרגשית שנראית חובקת כל מה שנולד במאה זו, נובע מאופייה ולגיטימי.
כאמור, קפקא יוצר ייחודי, מזוויות מבט רבות, ועל פי דרכי פרשנות רבות. ריבוי המתפעלים מיצירתו מעיד, כמובן, על גודל היצירה. אינני חולק על ריבוי הפרשנויות, שרובן, כאמור, נקרא לגיטימי, מפוענח היטב על פי צפנים שונים שהודגשו במאה העשרים. בכלל, גאוניותו של קפקא ניתנת לתיאור גם בכך שיצירתו מגיבה על כל כך הרבה פנים של המאה העשרים. כאמור, אינני רוצה לחלוק על מרבית פרשנויותיו, אלא להסב תשומת לב למה שנראה לי כרוך בעצם ריבוי הפרשנויות: שמא יצירת קפקא מיסודה, במכוון ובמודע, היא רבת ממדים, מכוונת להציג דרכי קישור בין מישורים סמליים שונים. שמא, בין השאר, היא באה להסב תשומת לבו של קוראה לחפש גשר וקשר, פרדוכסלי אם לא אחיד, חידתי אם לא רציף, קומפלמנטרי אם לא בהיר, בין המישורים השונים, שנמצאים בה במפורש ולא רק בעיני הקורא בה. כאילו החידה ופשרה אינן משל ונמשל ואינן שתי מערכות, אלא הן ישות אחת שיש לאמץ דרך חדשה לראותה.
"העיניים רואות את השמש כי הן שמשיות" אמר, כנראה, פרמנידס. ברוח שונה, רוחה של המאה העשרים, כדאי להרהר שמא העיניים רואות את החידתיות שביצירת קפקא מכיוון שעיני הקוראים המערביים במאה העשרים הן עצמן עיניים חידתיות, עיניים של רב-מערכת? שמא כאן התאמה מלאה בין המבנה המבוכי של האובייקט לזה של הסובייקט? בין המבנה המביך של הדמות בסיפור, בעיני הקורא, למבנה המביך של העולם בעיני האדם? בין המורכבות של המחבר, דמות ספרותית, לבין זו של הקורא, דמות שמעבר למבדה? אם כך, אם ברוח זו נתפס הרצף יצירה-קורא, אין צורך לחפש פירוש אחד ולדחות את השאר, אלא להניח את אפשרות או את צורך היות הכול יחד זה עם זה. זוהי נקודת המוצא של הדברים הנאמרים כאן – היצירה מציגה פואטיקה של שיקוף: היא מראה לקורא המערבי כי המבוכה המאפיינת את הדימוי העצמי שלו, קיימת גם בה. המבוכה איננה עוד סימן של חסר, אלא סימן של נוכחות. הקורא והדמות נמצאים באותו צד של המתרס.
תעודת הזהות של יצירת קפקא היא לשונה. לשונה היא זו שהממה קודם כול את קוראיה, והדגישה להם את שונותה ואת ייחודה. מתוך התייחסות ללשונה-סגנונה של יצירת קפקא, נראה לי ששתי הדרכים הטובות והנכונות להמחיש את המתח הפנימי המיוחד שבה, זה המחייב גישור מתוך היצירה עצמה, הן הסתכלות בסגנונה המטפיסי מחד גיסא, והסתכלות בסגנונה האקזיסטנציאליסטי מאידך גיסא. אפשר להראות את הקשר הקומפלמנטרי בין מערכות אחרות, בהן מדברת יצירת קפקא. אני בוחר בשתי "לשונות" אלה דווקא, הסגנון המטפיסי והסגנון האקזיסטנציאליסטי של יצירת קפקא, בגלל קיצוניותה של כל אחת ואחת מהן, שבשלה מקובל לראות כל אחת מהן כפרשנות בלעדית לעולם הדוחה את האחרת. מאמר זה יהיה, אם כך, הסתכלות בשתי לשונות, שני סגנונות אלה, המשקפות שתי מערכות פרשנות, שמתבקשות להתקיים כל אחת בפני עצמה, גם אם אינן סותרות זו את זו במפורש; ועם זאת, הבנת המחויבות ביניהן והקשר ביניהן.
מקובלת עלי מאוד תפיסתו של ברתנא הרואה את יצירתו של קפקא כיצירה דו לשונית של מטפיזיקה ואקסיסטנציאליזם בו זמנית ,ויפה משקפת הציטטה בה האדם ה מתבונן בשמש בעיניים שימשיות ,רק קורא נבוך ומבולבל במציאות המודרנית בת ימינו, המטלטל בין תחושת חוסר אונים ובין כמיהה לישועה יכול להבין את השניות הזאת כמו בשירו של צלאן המבקש מהרבי לפשק את אצבעותיו של "זה" למבע של ישועה
אהבתי מאוד את המאמר ,במאה העשרים והעשרים ואחת עם גילוי מכניקת הקוונטים הרואה באטום גם חלקיק וגם גל בו זמנית הקורא הוא כבר אחר, גם הוא קצת חלקיק וקצת גל
הוא מוכן מאוד יותר מתמיד להכיל עולם דו יקומי ודו ערוצי שכזה.
תודה ,רני, על המאמר אמשיך לעקוב כי קפקא הוא אהובי
ולדעתי עדין לא אמרו את המילה האחרונה על יצירתו
שבת יפה
חנה היקרה, תודה לך שאת עוקבת. קפקא תמיד נדיר וחד-פעמי, ואכן המאמר הזה של אורציון הוא עידית שבעידית, מן היפים שלו, הוא תופס כאן לדעתי את השור בקרניו, ובמקרה זה קרני השור מפותלות ומבוכיות. שבת שלום ומבורך, רני