לאה איני סופרת
זלדה. שושנת היש ושושנת האין/ לאה איני
דברים שנאמרו לזכרה של המשוררת זלדה, ב-10.04.04 בבית הקונפדרציה בירושלים,
במלאת עשרים שנה למותה, ואשר התפרסמו לראשונה בכתב העת כרמל 9, קיץ תשס"ד
שוב ושוב מציינים אוהביה של זלדה – ואף כאן, בערב הזה לזכרה, בשיאו של חג
החירות והאביב – את היותה אדם דתי, אדם אורתודוכסי. מציינים כי אותו חוט סמוי שבינה לבין הבורא, הגם שהוא נרעד לעיתים בספק מר או נמתח בייאוש אפל, הרי שלעולם לא ייקרע. באשר לעולם, לטוב ולרע, בין אם נסתר החוט ובין אם נגלה, תהא המשוררת קשורה בחוט. אלמלא שאין בעיני סתירה גדולה מזו: "משוררת קשורה בחוט"?! ועל אחת כמה וכמה, כאשר כתבה אותה משוררת: "יש כי אראה את עצמי מרחוק/ וצלול מבטי ושקט/ ככוכב – / כאילו חלק הנני/ מאפלולית הערב,/ או עמק באחת הארצות הרחוקות… (מתוך "יש כי אראה את עצמי").
ומציינים אוהביה גם את היותה בת-ירושלים, מוקפת הרים וחומות, ביצורים גיאולוגיים כמטאפיזיים, המצמצמים את מעופה השירי, אך בד בבד גם מרכזים ומזקקים אותו לידי אותו החוט: חוט אחד, חוט דק. משל ניגנה המשוררת הזו, שהיו לה שעות של אוקיאנוס,
על מיתר אחד בלבד… אלא שהיא כתבה: "המחלה הביאה שתיים, זרות ורחוקות אל/ חדר אחד, וציוותה על הידידות לנגן לפניהן…" (מתוך "נהר אחד זורם אל הים"). והמחלה, צריך לשאול, מהי? ייתכן רק מחלה, מחלת אנוש חולפת. אבל אולי גם כפיון האמנות? תובענותה של היצירה? זו המביאה מפה ומשם, זרים ורחוקים, מערבבת סמלים מפתיעים בדמויות ורעיונות חורגים, ועושה כך, שיהיו יושבים כולם, בחדר אחד, בבית שיר אחד.
כי כשם ש"בעצב תלדי בנים", כך, בבדידות ובעצב, ובציווי שהוא חזק ממך, תלד המשוררת שירה… והמנגנת, היא הידידות, שהיא אולי האסתטיקה? זיו ההשראה? זו המוציאה את השיר מן הכוח אל הפועל, והעושה, על כן, שהשתיים, הזרות והרחוקות, יתפייסו בכוח המוסיקה, בכוח היפה. "לו הייתי מוסיקה – / כולי/ מקרסול עד קודקוד – / מוסיקה", כתבה זלדה ב"לו היו".
אבל נחזור למדרג האוטוביוגרפי, כי מציינים המדברים בה גם את הדיאלוג המתמיד שניהלה עם המקורות בכלל והקבלה בפרט; משל אותו חוט – לא משנה מצבו – מאותה פקעת חוטים יסתלסל. תמיד מאותה פקעת. אך מציינים, וכמו מטשטשים את השורה הפותחת שלה מתוך שיר הנושא אותו שם: "הירח מלמד תנ"ך". וצריך לקרוא שוב: "הירח מלמד תנ"ך!" משמע, לא המשוררת הענווה, ולא סבה האהוב, או רב אחר גדול בתורה מלמד – כי אם הירח! וראוי לשאול: מה תוקף יש לספר, לדעת, לליבת אנוש ועם, בין אם אלה הלוחות בהר סיני, יפי שיר השירים, ובין אם עמודי הזוהר – כמו גם אוצרות חוכמתם של העמים האחרים, "הצמחים האחרים", בפי זלדה – אם מי שמתווך אותם, מי שמנחיל אותם, אינו ראוי להם, כעומד שווה בשווה עם ערכיהם?! אז למעמד שווה-ערך זכה אצל זלדה גם הירח. גרם שמימי, מיום עמלו הראשון של הבורא, אך באותה המידה גם עצם אסטרונומי, בלתי-תלוי בנו, המאיר על כל העולמות, על כל בני-אדם. "בלילה ההוא כשישבתי לבדי/ בחצר הדוממת/ גיליתי פתאום/ שאף ביתי בנוי על החוף, / שחיה אני על שפת הירח/ והמזלות, / על שפת הזריחות והשקיעות" (מתוך "בלילה ההוא").
וכמו לסיום, ובניגוד למילותיה אלה, אף עומדים תמיד על היותה אישה. אישה ואלמנה.
היותה אדם ביישן, שמרן, מרבה צער הנחבט בקירות, מספר לספר, ובוראת את עולמה השירי כמי שהיא מוגבלת לפי אורחותיה: יושבת בחצר, על המרפסת הקטנה, מביטה מבעד לחלון, צופה על השכנים… כלומר, מציירת את העולם במילותיה הזלדיות, הפלאיות, אך גם ה…מוצרות. למעט שעיניים מאבחנות אלו מקבלות את תוקפן לא על-ידי מי שנוקבת דרכן, אלא על-ידי המתבוננים בה. כי אצל זלדה העיניים הן כל העת מבט גדול כחול, מקיף
שמיים. מבט שהוא שמיים. וגם אם שוררה: "שמי ירושלים", או "מול אלוהים גם שמיים כעשן", הרי שהיא גם כתבה: "ורציתי לגזור מן החרדות/ עיגול של שקט/ שישתקף בתוכי טוהר/ השמיים/ ואהיה כציפור/ ואהיה כציפור…" (מתוך "בגלגול האחרון").
מה אני מבקשת לומר? אני, שאינני אדם דתי כלל ועיקר, ושלא הכרתיה לצערי, למעט ששירתה הייתה לי כאבני בניין. ואומנם, לפני כשנתיים כתבתי סיפור כאב, בשם "החווה הסינית", שכשמו כן הוא, מתפרץ מן העיוורון שאחז בנו לפני שלושים שנה, וגלגל אלינו מלחמה ארורה שנחקקה כמספר כחול בחייל אחד קטן, כלשונה של זלדה, שהוא אנחנו.
כלומר, אנחנו, שאיננו מסיבים את פנינו… ובכן, מעשה בחייל הלום-קרב שקם יום אחד ומקים בפועל ממשלת בובות חדשה שתתקן את המעוות, תתריע מפני הבאות. אלא שלא לבדו הוא עושה כן. כי בעודו שט בתוך החלל הכאוטי של מנהיגיו החלולים, חבריו החללים והחור שבליבו, הריהו נסמך על שירתה של זלדה; תחילה המובן החברתי, ולאחר מכן, בזה הפוליטי, כשחד ועמוק הוא נקשר בשורה אחת משיר שלה, לאמור: "בכל שושנה יש ציפור ספירית ששמה "וכיתתו"".
כי אז "וכיתתו וכיתתו", תובע החייל הקטן והחילוני שלי מבובות מנהיגיו, ו""כיתתו" בפקודה!" ואינני יודעת אם אוחזת בכם כעת הצמרמורת כפי שאחזה בבשרי, כאשר שזרתי את זלדה בלשון הצבאית והאלימה הזו, שהרי כביכול, מה להתרסה הגלויה שבסיפורי, ואף לכל ההגדרות שלעיל המתיימרות "לתפוס" את זלדה, ולשירת ההיכלות הפיוטית, ואף הרומנטית, שלה? תשובתי פשוטה: לא רק שהשלם הזלדי גדול מסך חלקיו, חלקיו האוטוביוגראפיים, אלא שכפי ש"לכל אדם יש שם שנתן לו אלוהים", כך לכל אדם ואדם, באשר הוא, מאמין ושאינו מאמין, יש זלדה, זלדה שנתנה לו משירתה…
וזלדה? הכיצד שוזרת היא את טענתי זו בשיריה? היא נותנת סימנים. וסמלים. שהלוא אין משוררת – ומשורר או משוררת, לא חשוב – שלשונה הולכת ומתגבשת לשפה ייחודית, אלמלא היא אוסף מקורי ופרטי, בשיבוציו ובצירופיו, של מלים וסימנים. יהודיים, אף דתיים? ואף סמלים משל ירושלים, ומסמלי הנשיות? אכן. אבל לא רק. מקום מכובד בשפת עולמה הקדישה זלדה לטבע: לציפורים, לנחשים, לסלעים ולירח, שכבר הזכרתיו, כמו גם לזריחות ולשקיעות, "נשמתי היא קרן שמש לא תיתפס בכף." ואומנם, במשחק התובעני והסוער של אמת הקיום ואי-הקיום שלה, במנעד המטורף של שמחת הבורא וצער הספק – נוטל הטבע חלק שווה בשירתה; כפי שתמיד-תמיד, בצמוד לפרפר החיים והחיוניות הכתום, יתעופף תחתיו, או בסמוי לו, פרפר המוות ואי-האמונה. "כי אני ואתה – נהר אחד זורם אל הים, ואין / מספריים לגזור גל מול גל."
אך כשם שכל שירתה מובילה אל החוט הדק מדק, שהוא על סף הנעלם, יש לדייק: תפילה תמציתית מזה ייעדה זלדה לצמחים. תאמרו, כי מין החסידות לקחה, מניגון העשבים המתלהב, ומעץ השדה הבראשיתי, ואמת דיברתם. למעט, שחשוב מזה הוא הכיצד אינספור הצמחים שבשירתה עונים לה. כי רק בצמחים, כתבה ב"מקום של אש": "רק בצמחים לא נדלחים/ עסיסים/ פסיעה מן התהום/ רק בפרחים המתיקות לא נסוגה/ פסיעה מן המוות / כי הצמחים הם אחר מאיתנו…" אתם שומעים: "עם אחר מאיתנו". כי המחלה, האמנות, כבר אמרנו, הביאה שתיים, זרות ורחוקות, שתי ישויות מסוכסכות בנפשה של המשוררת, שתי תפיסות עולם, או, אם תרצו, שני עמים – לשבת בחדר אחד: אלה היכולים לייגע המלאכה המחזורית שבלהיות אדם-משפיע-טוב-על-סביבתו כפרח, ואלה, הדתיים, ושאינם דתיים – שאינם יכולים… כך, שלא רק שנמצא בשירתה את הפרח נטול-השם כמעין אב קדמון לתום וליפעה, אלא גם נתבשם מציץ העמקים ומכריזנטמה לבנה כמוות, מעץ השיטה ומערוגת חבצלות; כאשר כל אלה, העם האחר, הוא לבדו היכול לחלץ את המשוררת, ובכלל זה את האדם, מהתפוררות הגוף, ומחולשת הנפש: "היופי ניתק את עצמו/ מן היסוד הנובל שבצמח / הוא נמלט מן הגזירה / ולא שב לעפר…/ אט-אט נהפך למלאך/ ושכח את בכי התמורות (מתוך "ענף של יסמין").
אך לא זלדה החותרת באומץ לדיוק, לאמת הזכה והפנימית, לא היא תהלל רק את היפה. בהכרתה את חלושות האדם שבה, כל אימת שהיא כושלת לאהוב את האחר ללא-פניות, להזדהות עם כיעורו ולהתחזק ממנו – תתייסר, תכה על חטא. אלא שדין אחר היא נוהגת בצמחים: "אינני אוהבת את כל העצים שווה", כתבה. ואכן, מתברר בשיר כי ליבה הולך שבי אחר עץ האגס. עץ האגס החולה… ואולם, לא כך בווידויה שבסיומו של השיר שגיבורו הוא "הקבצן הקיטע" (א): "לנקודה הפנימית, השקטה/ שקיימת גם בלב האובד/ לציר האלמוות שקיים גם בלב המטורף/ לא הושטתי את כולי/ שכחתי שגם הוא, העני/ בן משפחה לשמש/ שגם נפשו תיהפך לשושנה/ בדמדומים." וזו גם ליבת עיקר העיקרים מבחינתי, אצל זלדה, השושנה! כי מבין כל הצמחים,שירה הרמונית, מגשרת על כל העולמות, מאחה את הקרעים, כתבה זלדה בהשראת השושנה. זהו פרח השמש, שהוא סמל לתשוקה ולאהבה, לבריאה ולנשמה, אף שיותר מכול, הנהו סמל לחירות: "השיב ללב פרח בודד/ האהבה היא שורש כל האור./ ענה להגיגיי / רוח הים:/ שושן כל חירות ביקום, זה האור המפליא בזיו". (מתוך "נר של שבת").
חירות משוררית-אנושית זו היא שעושה שתהא זלדה שמיים וארץ לכול, גן-עדן לכול. כי כשם, שלדידה, דווקא בתוך הגשמי ימצא החוט לעליונים, זו גם תהא הדרך אל לב הדבר, אל הנקודה אישית, היכן שהמשורר-האדם – ולא חשוב מוצאו או דתו, וודאי שלא חשוב מינו – נתבע בחוקות המוסר, בצו השירה, להפליג באותו ים אש, בנהר הקרח, בכדי שחרף כל אותם חסרונות-אנוש שלו: מכאוביו, דעותיו הקדומות ופקפוקיו, וחרף כל פחדיו מפני הזר והאחר, יתנקה וייצא לחופשי. יתעלה, יגאל וישתחרר. ימחק את האגו האישי, הנשי, החברתי, הלאומי, ורק אז יצלול אל הנקודה הפנימית, אל עיגול השקט; אל אותו אי שבמערבולת, שהוא גם אי השלום המובטח הנצחי. שהרי הדגש בשירה הספיריטואליסטי,
"כל שושנה", שיר אם-השושנות שלה, אינו לטעמי, על הטירוף הקוסמי הנוסף: "ים האש". הדגש הוא על "הסירה"! משל, אינך זקוק האדם לאוניית מלחמה או אוניית נוסעים רבים, בכדי לנצח ולהיחשב אדם, הנך זקוק לסירה. לאמצעי אישי. לעבודה עצמית. למעט, שהכוונה, והנכונות, הן-הן "ים האש". לך, בכוחך אתה, וחצה אותו…
והגם שהחזון בימינו שמור, למצער, לפוליטיקאים, ובגלל זה אנו נראים ככה, הרי שחזון נפלא, מכיל-כול, ומיישב-כול, מציעה לנו זלדה באותה חירות שירית ספיריטואליסטית-קבליסטית שלה, אך גם אקזיסטנציאליסטית-אסתטית ואוניברסאלית שלה; כאשר בטבעיות ובפשטות, שאין מורכבות מהן, היא כמו חותרת לומר, כי מי שיקבל על עצמו אותו חזון, מי שיחצה לבדו את ים האש, הרי שבעולמו הירח ילמד תנ"ך, הזמן יהא לו שעות של אוקיאנוס, הרוח יפרק הרים, ובעיקר, בצד כל השושנות האדומות והכתומות שבחייו, הוא יחבק ויצמח גם מהשושנה השחורה, משושנת האלמוות: "איך תשתול השבת/ פרח עצום ומאיר/ בלב צר ועיוור?/ איך תשתול השבת/ את ציץ המלאכים/ בלב בשר משוגע והולל?/ התצמח שושנת האלמוות בדור של עבדים/ להרס, / בדור של עבדים / למוות?!" מתריסה זלדה בשיר "הדליקו נר", כאילו ביקשה להדליק את לפיד החירות.
אנו בשיאו של חג האביב, חג החירות, אנו גם שבוע בלבד לפני יום הזיכרון לשואה, אותו תופת, שזלדה, בלב השושנה הרגיש והספירי שלה, כאבה כאילו הייתה שם, ואף גמרה אומר לדבר בו ולהזכירו. והנה, שבזכות אותה חירות קוסמית, אותה שירה שהיא מעל לזמן ולמקום, וההולכת אפילו כנגד שורשיה של המשוררת, והעושה, על כן, שיהיו לה גם קוראים אחרים, "חילוניים" – אפשר ומרתק לקשור בינה לבין משורר-על אחר, פאול צלאן ו"שושנת האין" שלו. צלאן, שהיה יהודי ניצול-שואה, ואשר בספר היהודי והקבלי ביותר שלו, שבו שב ומצא משמעות לחיי אוד-ניצל-מאש שהיה, וחרף כל הזרות, המרחק והשוני, "השוני המרהיב" – חבר, כשתי שושנות לפותות זו בזו, לזלדה. זלדה, שצער העולם על כתפיה, ואין זו מליצה שחוקה, באשר לפעמים, על אף יכולתה לגרד ולמצוא את האושר ביש, בבריאה, יש שהיא מתחדדת כקוץ ונוגעת בקצותיו של האין: "חוש הראייה העדין/ מושלך/ אל ים הקרח/ וכל עושרו הפלאי/ טובע./ …תם משחק האש / והאור / והזמן/ ואין שום מחיצה מבדלת/ בין הנשמה והאין./ שום תשוקה/ שום גיוון./ תם העולם". (מתוך "סר מר המוות").
אבל צלאן, שמעו הכיצד משיב לה צלאן: "שם, בו הקרח נמצא, יש קרירות לשניים,/ לשניים: על כן ביקשתי שתבואי./ משב כשל אש היה סובב אותך – מן השושנה את באת אלי./ שאלתיך: כיצד קראו לך שם? / אמרת לי, אותו השם הנודע: / הבהוב כשל אפר היה מונח עליו — / מן השושנה את באת אלי./ שם, בו הקרח נמצא, יש קרירות לשניים: / נתתי לך את השם הכפול. / מתחתיו פקחת את העין – / מעל החור שבקרח הזוהר נפרש./ והנה אעצום את שלי, ואומר – :/ קחי מילה זאת – עיני שחה אותה אל עינך!/ קחי ושנני אותה אחרי…/ שנני אותה אט אט, משכי אותה,/ ואת עינך – פקחי כל עוד זה נמשך". (מתוך "שם, בו הקרח נמצא", מאת פאול צלאן, תרגם מגרמנית: מנפרד וינקלר).
ומדוע כל זה אפשרי, תשאלו: מדוע ים האש כה זהה לעתים לים הקרח, ושניהם כאחד תבל ומלואה: שתי פואטיקות, שושנות היש והאין יחד, אישה וגבר, יהודים ואזרחי שירת העולם הגדול. ובכן, באחד משיריה האהובים עלי ביותר, "שני יסודות", משוררת זלדה:
"והלהבה אומרת לברוש/ כאשר אני רואה/ כמה אתה שאנן/ כמה עוטה גאון/ משהו בתוכי משתולל/ איך אפשר לעבור את החיים/ הנוראיים האלה/ בלי שמץ של טירוף/ בלי שמץ של רוחניות/ בלי שמץ של דמיון/ בלי שמץ של חירות/ בגאווה עתיקה וקודרת./ לו יכולתי הייתי שורפת/ את הממסד/ ששמו תקופות השנה/ ואת התלות הארורה שלך / באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל./ הברוש שותק, / הוא יודע שיש בו טירוף/ שיש בו חירות/ שיש בו דמיון/ שיש בו רוחניות/ אך השלהבת לא תבין/ השלהבת לא תאמין." אבל אנחנו כן זלדה, אנחנו, ששירתכם בת-החורין מזינה אותנו, אנחנו אוהבים אתכם, אוהבים אותך זלדה – שהרי הלילה הזה כולו זלדה – ואנחנו מאמינים.
הערות:
– כל הציטוטים במסה זו לקוחים מתוך הספר שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה, המכיל את ששת ספריה ושירים נוספים.
מסה זו גם תורגמה לאנגלית בידי ליסה כ"ץ ונמצאת ברשת.
תודה בלב הולם
הרטיט את ליבי
ללאה, הצלחת לגעת ביצירתה של המשוררת זלדה בצורה נפלאה, ופשוט ריגשת. אין מילים להודות לך.
תודה על הגילויים שלך שהענקת לנו.
פשוט מקסים!
שושנה ויג
תודה לכן. יום יפה! אסתי – בהצלחה רבה עם הספר החדש.
גם את וגם זלדה, זה מטעמים.
שמחה שאת פה,
להתראות טובה
טובה, תודה. נורא מצטערת שאני מגיעה מאוחר לזה. גם כך לא מרבה לצערי לבלות כאן ומפסידה, בגלל שכה עסוקה. בקרוב, מקווה להשלים הרבה הרבה. וגם לשמוע משיריך.
תודה. נהדר ממש.