בננות - בלוגים / / הגוש – נובלה, חלק 7
רן יגיל

הגוש – נובלה, חלק 7

 

 

 
   "התגייסת לצבא כי גנבת טילון?" גירדתי את הזקן בפליאה.
   "טילונים. שלוש עשרה בול. אז, אם היית מטביע אותם בירקון, אי אפשר היה לתפוס אותך. זה היה התענוג שלי. אני ריחמתי על עצמי שאין בבית כסף וכל זה. אימא שלי עבדה במשק בית עד שנהייתה חולה וחיְנו מביטוח לאומי, ואבא שלי, כשהיה עושה איזה מכה קטנה היה כסף, כשלא היה או כשהיה נתפס על העבירות הקטנות שלו, היה או בכלא או במעצר בית ואנחנו היינו שוקעים בחובות. יעני הפשע משתלם בסוף היום, אבל איזה פשע. חשבתי אז, רק הפשע הגדול. מתברר שבשורה התחתונה גם הגדול לא משתלם. אבא שלי נולד בַּתקווה וחי בה בשנות השישים בתור נער, רק אחרי זה כשהוא התחתן עם אימא שלי שהייתה מהכרם, הוא עבר לגור בו, ושם אני גדלתי.
   "אני אחד ששנא את המדינה, אז מה פתאום שאני אלך לצבא. עוד מקטנוּת אבא שלי הכניס בי את השנאה הזו. בנאדם, כמה הייתי שונא את כל המדינה המחורבנת, את הבית ספר, את המשטרה, את הצבא, את הערבים ואת היהודים, את המשפחה שלי, מהשְׁתַּרַקְרוצה. אמרתי לעצמי שֶׁמַה שֶּׁבחוץ ושייך להם אני יטפל בו, וטיפלתי. שלוש עשרה טילונים עם משה קומפּניון פּלוּפּ – לתוך הירקון. הייתי גאה אז בשלל הזה יותר מכל המיליונים שגנבתי מאז, ותאמין לי, החזקתי הרבה כסף בשתי הידיים האלה." הוא עישן את הסיגריה במרץ והידיים שלו רעדו.
   "בכול אשם אבא שלי. הוא תמיד היה מחזיק את התמונה מעיתון 'דבר', שבאו להם בשנות השישים להרוס את הבית ורון פונדק עשה על זה כתבה גדולה נגד. רואים אותו בתמונה בתור נער צעיר בן שלוש עשרה – קצת אחרי בר מצווה – עם עוד ארבעה ילדים מהתקווה. והיה כתוב שם שהבתים קטנים בשביל כל בני המשפחה. הילדים נאלצים לבלות את כל הזמן החופשי שלהם ברחובות. ואת הכסף שאנחנו לא יכולים למצוא היום כדי לבנות להם בתים טובים יותר, נצטרך יום אחד להוציא כדי לבנות להם בתי חולים, בתי סוהר ובתי משוגעים. אני פטרתי אותם מזה כי אני כבר יושב כאן.
   "אבא שלי, רק היית צריך להדליק אותו על הנושא והוא היה חופר לך. שנים לא דיברתי איתו. חצי ראש של בנאדם הוא יכול היה לאכול בגלל היום ההוא. שני שוטרים סחבו בחור צעיר, זה היה סבא שלי ז"ל, זרקו אותו לתוך לדנרובר כחול. מתוך המכונית הוא צעק 'אני יורק עליך ועל המדים שלך.' אחד השוטרים קפץ לתוך הלנדרובר והוריד שלוש סטירות לסבא שלי מול העיניים של אבא שלי.
   "היו שם באותו יום," הוא ינק מן הסיגריה במרץ, "אני יכול רק לדמיין לעצמי מה היה מהסיפורים של אבא שלי, דחיפות, צעקות הפגנות, בכיות. השוטרים חזרו. סוחבים עצור אחר. הוא התנגד כמו חתול במלכודת, אבל הם תפסו אותו חזק. פתאום עצר את ההתנגדות וצעק: חכו רגע, יש לי משהו חשוב להגיד לכם. בבת אחת עזבו אותו הכלבים. הניחו לו. אמר לו השוטר המניאק: 'בסדר, מה אתה רוצה?'. הוא הסתכל עליהם בעיניים וצעק 'יימח שמכם!'. זה היה אח של סבא שלי. הוא היה בדרך לבית כנסת והרסו את הבית. עשו ממנו גוש אבנים. וחבר של סבא שלי צעק על השוטרים שדחפו את הבנות שלו. 'בלי ידיים, אה? יא כלב. אני נכה מלחמה. נלחמתי בצבא שלכם. נפצעתי.' תמיד חשבתי בתור ילד שאם אני הייתי שם באותו יום, במקום סבא שלי ואבא שלי, אז הייתי גורם להם שלא יהרסו את הבית, שלא יהפכו אותו לגוש של אבנים וברזלים.
   "לקחו את כל הילדים וגם את אבא שלי והעמידו עם שלט גדול באמצע השכונה ולימדו אותו בעל פה כי הוא היה הכי גדול, אבל הוא לא ידע לקרוא, מה שכתוב בשלט: 'זה קורה רק במדינת ישראל. גורלנו – גורלכם. המדינה הרסה את בתינו. הרהיטים קבורים מתחת המבנים ההרוסים. פנינו למוסדות אך לא נענו תחנונינו. השוטרים הכו אותנו מכות רצח. ראשי המשפחות במעצר. אנו יושבים ללא קורת גג וללא לחם ומים. אנא בואו לעזור.'
   "אבל האמת, אף אחד לא בא. להפך, עוד האשימו אותם. אמרו שהחפצים של הבית, כל הריהוט, הוצאו לפני ההריסה שזה לא היה נכון, ודוברי העירייה טענו שהם בדקו ומצאו שהחפצים באמת הוצאו החוצה, והמיטות והשידות והארונות הוכנסו לתוך ההריסות בשביל לעשות רושם של מסכנות. יעני טריקים של מזרחים. הבית ההוא שמעולם לא ראיתי שנעשה גוש של אבנים, ליווה אותי כל החיים." זוגייר כיבה את הסיגריה הלבנה והדליק את החצי-סיגריה עם החומר. "אבא שלי תמיד היה אומר ששכונת עזרא והתקווה, זה היה ההארלם של תל אביב."
   "או קיי," אמרתי, "את זה הבנתי. אתה גנבת טילונים וזרקת אותם מהגשר של הירקון כי אבא שלך נטע בך את השנאה למדינה בגלל ההריסה של הבית שלו כשהוא היה נער, תפסתי. אבל מה זה קשור בכלל לזה שהתגייסת לצה"ל?" חקרתי כמו איש קבע ותיק ושילבתי את הידיים על הכרס הגדולה, כמו שהייתי עושה בקסטינה לפני שנים כששפטתי את החיילים בבסיס. ראיתי את הכול מול העיניים שלי, חי: הכומתה שלי, הכומתה של החייל, דגל ישראל וסמל החיִל שתמיד היו תקועים בפינה. החייל היה צועד כמה צעדים, רוקע ברגל, מצדיע ואומר:
   "בחצי השני של שנות השמונים היה ניסיון ראשון לנקות את הירקון. ייבשו קטע ממנו. את הקטע שמעל הגשר. עברתי מעל הגשר כשאני נוסע באוטובוס וראיתי את זה. ירדתי תחנה אחת אחרי הגשר וחזרתי ברגל. נעמדתי שם באמצע הגשר והסתכלתי למטה," הג'וקים השחורים בעיניים של הבחור התרוצצו כאילו מישהו ריסס אותם. לפתע נעצרו במקום ונצצו אליי שוב כיהלומים שחורים. "היה מונח שם מה שאני ומשה קומפניון יצרנו בשיתוף עם אימא טבע – הגוש: שלוש עשרה טילונים שהתחברו להם ביחד למשהו מוזר מברזל חלוד, מלא בחרצפים וירוקת מגעילה. ראית ולא ראית שאלה היו פעם טילונים. פה ושם קפצה לה מראה, ופה ושם בלט לו כידון, אבל סך הכול זה היה גוש ברזל מפחיד ומרשיע. מפלצת מתכת שלא ציפיתי שהיא תצוץ ככה פתאום באמצע החום התל אביבי והשמש היוקדת.
   "נבהלתי," הוא ינק מהסיגריה עם החומר ושוב היתמר לו עשן שחור שהחליף את העשן הלבן. "מאוד נבהלתי. זה הקפיץ לי את הלב, אבל לא ברחתי. אני לא בורח מאף אחד. ירדתי למטה מתחת לגשר ונעמדתי על הדשא. קיפלתי את המכנסיים שלי, ועם הנעלי התעמלות נכנסתי לתוך הבוץ הסמיך והמסריח של הירקון, כשאני דורך על שקיות ניילון ישנות וחרא. הגעתי לגוש. הייתי חייב לנגוע בו. לא יודע למה. יותר נכון אז לא ידעתי למה. היום אני חושב שבדמיון שלי עלה הבית ההרוס של סבא שלי שמעולם לא ראיתי בעיניים שלי. מיששתי את הדבר הזה מכל הכיוונים. הוא היה חלק מאוד ודוחה," הגרגרת הבולטת של זוגייר, שנראתה כמו קופסת גפרורים, עלתה וירדה בקצב מהיר, "איזו מפלצת מתכת מכוערת וחלקה זאת, אלי, כמו החיים המחורבנים שלך. אמרתי לעצמי, אלי אתה מתגייס לצבא. עד היום מה שעשית מסתכם בעצם בזה, והצבעתי על הגוש; זאת האנדרטה שלך, אבל עכשיו אתה משתנה בנאדם. אתה תתגייס לצה"ל כמו כל בחור, קח אוויר, תלמד להיות אזרח טוב ומשם תמשיך הלאה."
   "וזה לא הלך." אמרתי ונאנחתי קלות, "זה לא הלך."
   "לא, זה לא הלך."
   "אבל אל תתחיל לי עכשיו עם זה שלא נתנו לך צ'אנס וכל זה. רק לא זה. אל תגיד, זוגייר, זה היה תלוי רק בך. יכולת להישאר בצבא כמסגרת ולנסות להתגלגל משם אחרת. אני למשל נזכר עכשיו, אם אני לא טועה, שאתה היית חייל לא רע. היו לך בעיות משמעת ובעיות בבית, זה נכון, אבל היה לך הרבה שכל. למשל, שבא שרון הקצין מודיעין להעביר קורס להעשרה, אתה זוכר אותו?"
   "בטח, גבוה כזה וג'ינג'י ואת השין הוא היה אומר כמו צ'ה. אני חושב שהוא היה כבד שמיעה, אולי חירש בחצי אוזן."
   "נכון." אמרתי.
   "היה לו מין מכשיר טלגרף ענתיקה כזה שהוא היה מדגים עליו בלחיצות את סימני המורס."
   "זהו. נדמה לי, תתקן אותי אם אני טועה, שבקורס לשפת סתרים, מורס וכל זה, הוא היה די מרוצה ממך ועכשיו כשאני נזכר, אני הייתי מופתע קצת, למרות שכל הזמן ידעתי שאתה בחור עם הרבה שכל, אבל לא ידעתי שיש לך תחת ללמוד." אמרתי ויישרתי את הרגליים הכאובות שלי.
   "אתה צודק. האמת, לא היה לי ראש ללמוד, אבל הקטע של המורס הדליק אותי. יש לי חוש לשפות. לא למדתי כלום בַּבַּיִת ובבית ספר, והנה אני מקשקש צרפתית ואנגלית וקצת ספרדית. רק הולנדית קשה לי לקלוט. אולי כי אני שונא אותם. בכל אופן, את המורס קלטתי בצ'יק, באמת, יותר מהר מכולם. וזה אחד הדברים שעזרו לי בחיים," הוא אמר והשפיל את המבט לארץ, "אם משהו בכלל עזר לי בחיים." הוא הוסיף.
   "איך זה עזר לך?" שאלתי.
   "עשיתי שודים של תכשיטים, בעיקר יהלומים. עזוב, אני לא רוצה להיכנס לזה." הוא אמר וחנק את הסיגריה עם החומר בשתי אצבעות. כעת הטיס את שני הבדלים, זה הרגיל וזה עם החומר לרווח הצר שבין הקיר הלבן וספסל השיש הבוהק. הבדלים התנגשו אחד בשני וצנחו אל מתחת לספסל.
   "אתה יודע," אמרתי. ניסיתי לשמח אותו קצת. הוא נראה לי כעת כל כך עצוב. מסכן כזה. "גם אני זוכר את סימני המורס מצוין. חירש-חירש, אבל הוא באמת היה מורה טוב, השרון הג'ינג'י הזה. בדרך כלל הזיכרון שלי לא משהו-משהו, הנה תראה, אפילו לא זכרתי אותך. טוב, בעצם אותך לא זיהיתי. אבל כמה פעמים בקריירה הצבאית שלי עברתי קורס לסימני מורס והעסק לא נכנס לראש, בעצם נכנס וכמו שנכנס יצא. עד שבא השרון הג'ינג'י הזה ולימד אותנו בדרכים שלו, כמו שהוא לימד אותך. תדע לך," לקחתי הרבה אוויר, כבר דיברתי המון והיה לי קשה, "תדע לך, שרק בזכותו אני זוכר את הסימנים. הוא ידע ללמד. מה שאומר בעצם שהכול תלוי במורה, הרבה יותר מאשר בתלמיד. אני לא אומר, גם התלמיד צריך לרצות ללמוד אחרת זה לא ילך. יש כאן עניין הדדי. אבל תכלס – הרוב תלוי בשליח, איש השליחות. וזה המורה הטוב. מורה לחיים. אני יכול להגיד לך את זה כאיש חינוך שהיה כל חייו בצבא עם חבר'ה צעירים. מורה טוב, מפקד טוב – זה מעצב את הבנאדם אחרת."
   "וואלה," אמר זוגייר המחוק.
   "כן," אמרתי נלהב, "לימדתי גם את רינה שלי אחר כך את הסימנים של המורס. היינו משתעשעים ככה עם כל הקו-נקודה-קו הזה. כותבים אחד לשני מסרים של אהבה במורס. סתם, בשביל הקטעים."
   "וואלה," אמר זוגייר ברצינות.
   "טוב, אני לא רוצה ללחוץ. אני לא יודע איזה בלגנים עשית ולמה אתה פה, ואולי יותר טוב בשבילי שאני לא אדע למה המורס עזר לך. אבל אי אפשר להגיד שלא בחרת. אין לך תירוצים." אמרתי וצמצמתי את העיניים הקטנות והבולטות שלי למולו.
   "כן, אתה צודק. בחרתי."
   "אבל מה בחרת?"
   "בחרתי להיות נבלה. זה מה שבחרתי."
   "בחרת בדרך הקלה, זה מה שאתה מתכוון. דרך קלה בשבילך."
   "אולי. אבל בחרתי."
   "אבל אפשר היה אחרת. תגיד," אמרתי, וחשבתי שמה שאני הולך להגיד יישמע קצת אידיוטי, אבל בכל זאת אמרתי, "אולי המשפט שעשיתי לך אז שבר אותך?"
   "עזוב, בחייך, שטויות, זה היה לפני מיליון שנה. מאז יכַלתי לבחור אלף פעם ללכת בדרך אחרת. רודיקו, הכלא בצבא זה קייטנה. מה זה לעומת בתי סוהר ומעצרים אחרים שהייתי בהם מאז. אני כנראה לא רוצה."
   "אתה לא מספיק חזק."
   "אני חזק, אבל אני לא רוצה." הוא אמר בהחלטיות ועצם את העפעפיים כמו שני צדפים על שתי הפנינים השחורות שלו. "אני לא רוצה ועכשיו אני רגוע ונחמד איתך וקצת התנקיתי כי עברתי תהליך נורא של גמילה; אבל בשביל להשיג חומר כשאני בקריז ונופל שוב בסם, אני יכול למכור אותך שיעשו ממך שווארמה, תאמין לי, ואני מכיר כמה טיפוסים שהיו שמחים לסחור באיברים הגדולים והנחמדים שלך. ככה שכנראה אני לא מספיק רוצה. אבל אני יגיד לך מה כן הייתי רוצה. לעזור לך, אם הייתי יכול. הרעיון שלך ושל אסולין להקים בית לילדים בלי בית או ילדים ממשפחות הרוסות, מקום של חום ואהבה," היה נדמה לי לרגע שאני רואה רטיבות בעיניים השחורות והנוצצות שלו, "זה נראה לי מטרה נעלה וצודקת. יש כל כך הרבה אנשים עשירים במדינה שלנו ואף אחד לא בא לעזור לכם. יש מוסדות עשירים. הביטוח הלאומי, הכלבים האלה, יושבים על מיליארדים ולא עושים איתם כלום. רק יוצאים כל היום להשתלמויות במיליונים. זה כסף של האזרחים שאפשר היה לבנות בית כזה בשביל ילדים כאלה. מה זה בשביל המוסד לביטוח לאומי, או מפעל הפיס, או מס הכנסה או כל הזבל הזה. הבנקים שלנו לא יכלו לממן את זה? ואנשים פרטיים בארץ יש שיש להם מאות מיליוני דולרים ואף אחד בכלל לא מכיר אותם, שלא לדבר על עשרות מיליונים. אם אני לא הייתי פה בפנים, תאמין לי, הייתי מתגייס לעזור לך ולאסולין כדי שתגשימו את החלום שלכם כי זה נראה לי מה-זה חשוב. זה הכי חשוב."
   "תודה." אמרתי והסמקתי בתוך הזקן. "תודה בכל אופן על הכוונה."
   שתקנו לרגע ואז אמרתי: "אתה לא התכוונת לאיים עליי באמת כשאמרת שיעשו ממני שיפוד של שווארמה."
   "לא, לא באמת." הוא אמר, אבל הקול שלו רעד ולא כל כך האמנתי ל"לא" הזה שלו. זה היה קול מרוסק מהתרגשות וסיגריות, ליחה ורוק – הכול ביחד.
   "תגיד, אתה רוצה לראות טריק קטן?" הוא שאל
   "למה לא," אמרתי, "הרי הבטחת לי שתראה לי."
   הוא פתח את קופסת הסיגריות, הציץ פנימה ואמר, "נשארו עוד שתיים." הוא שלף מהקופסה את המצית וסיגריה אחת, הדליק אותה והחזיר את המצית לקופסה. הוא עישן במתינות ושתק. חיכיתי כחצי דקה.
   "תגיד," אמרתי.
   "אל תפריע לי להתרכז עכשיו, אני בעניין של הטריק. תהיה קצת בשקט בבקשה. אני צריך להגיע לחצי הסיגריה כדי לבצע אותו."
   המשכנו לשתוק והוא עישן בנחת. הוא קרץ לי בעינו האחת ושוב היהלום נראה פתאום כמו ג'וק שחור מתרוצץ. "שים לב!" הוא אמר. הוא לקח שלוש שאיפות ארוכות ושתיים קצרות, עוד שלוש ארוכות, אחת קצרה, עוד אחת ארוכה ושתיים קצרות. עוד אחת קצרה. ועוד שתיים ארוכות ושתיים קצרות ועוד שתיים ארוכות. זה היה קצת מוזר כל העישון האימפולסיבי הזה, כאילו הוא מיהר לגמור את הסיגריה שלו כדי לעשות את הטריק. נעצתי את מבטי היטב בפניו. רציתי להבין בדיוק מה הוא עושה.
   הוא התנשף לרגע ואז המשיך לכלות את הסיגריה בשתי שאיפות ארוכות, עוד אחת ארוכה, ארבע קצרות ועצבניות ושוב אחת ארוכה. כעת העביר את כפתו על פניו בלאות והביט בסיגריה מקרוב, היא כבר הייתה די קרובה לחצי. לקח אוויר.
   שאיפה קצרה, אחת ארוכה ושוב שתיים קצרות. ואז אחת קצרה, שתיים ארוכות ועוד אחת קצרה. ארוכה, קצרה; ארוכה, קצרה, ולבסוף שוב אחת קצרה אחת ארוכה ועוד שתיים קצרות. נראה היה שהוא מאבד אוויר מן העישון המהיר והוא סימן לי בידו לאות סבלנות שעוד שנייה, אוטוטו מגיע הטריק.
   שאיפה קצרה ואחת ארוכה. ארוכה ואחת קצרה, ולבסוף שלוש ארוכות. ואז הפסקה קצרה ושוב אחת קצרה, שתיים ארוכות ועוד אחת קצרה. קצרה, ארוכה וקצרה. ארוכה וקצרה, ואז שתי יניקות ארוכות, אחת קצרה ואחת ארוכה נוספת.
   נשאר בפיו בדל של בערך רבע סיגריה. הוא אחז את הבדל בשיניים. חשף אותן – שני טורים צהובים שחורים – מול העיניים שלי.
   "נא, תראה, אַבּוּ זקן," הוא אמר בקול צרוד מאוד והפך את הבדל הבוער עם השיניים הרקובות: האדום של הסיגריה בפה והמקום של הפילטר בקצה, ובלע בשנייה את הבדל הבוער.
  "נו, מה תגיד על זה?" הוא אמר.
   "למות ברעב כבר לא תמות," אמרתי, וקרצתי לו כמי שמבין עניין. הוא צחק והשתעל.
   "יכולת לעבוד בקרקס, לבלוע חרבות וסכינים," הוספתי.
   הוא המשיך להשתעל ולצחוק, כשהוא מסמן לי ביד, תמשיך, בתנועות עגולות של הזרוע; שזה בסדר, שאין לי מה להתרגש, שאני יכול להמשיך לדבר. אבל אני השתתקתי.
   "אתה צוחק?" הוא אמר ולקח אוויר, "כשהייתי ילד בכרם, הראיתי לכולם פעם איך אני אוכל נורה, נורת חשמל. עד היום בלעתי מאה שישים ושש סיגריות בוערות. אני סופר אותן."
   "וואוו, יש לך וַאחַד גוש בבטן." אמרתי והחלקתי בידי על הזקן בהתרשמות.
"כן כן, זוגייר, זה היית אתה שעמדת על הסולם באותו יום ואכלת את מנורת הפלורוסנט בכיף וחשבתי שאתה רוצה להתאבד. אני סיפרתי לך סיפור על עצמך כי לא זיהיתי אותך."
   "כן, זה הייתי אני. יצאת קצת טַמְבָּל" הוא אמר מיואש.
   "וואלה."
  "וואלה."
 
דלת הברזל הכבדה נפתחה, ובפתח עמד יוסי אסולין הקטן עם הבּולרו החגיגי והנצחי שלו, מבושם כולו, והשיער עם הפֶן עומד ככה בּוּל במקום, מנופח כמו שצריך. מאחוריו עמד השוטר הענק שנראה לי פתאום במדים המגוהצים והמעומלנים כמו שומר הראש של אסולין. כאילו הוא, אסולין, הוא איזה בעל מועדונים, וזה הג'לובּ, שומר הראש שלו.
   Come, השוטר פנה אליי, Your friend came to pick you.
   "אל תשאל," התחיל אסולין מדבר אוטוסטרדה, והפנס בעין שלו נראה מתכווץ ומתרחב כמו עיגול של רמזור. "הוצאתי אותך בערבוּת. רק שלוש ימים בחו"ל," הוא פנה אל הקיר או אל מישהו לא נודע, לאיזו רוח, אולי לזוגייר, שלא הסתכל עליו בכלל, "שלוש ימים…"
   "שלושה," אמרתי, "אסולין, ימים זה זכר, שלושה."
   "למה אותי לא תיקנת?" שאל זוגייר.
   "האמת, בהתחלה תיקנתי, אבל אחרי זה הפסקתי. קצת פחדתי מהתגובה שלך." אמרתי, וגירדתי את הזקן.
   זוגייר צחקק ואמר: "כן, אני נורא מפחיד."
   "נו, נו," אמר אסולין, "אני רואה שכבר עשית לך כאן חברים. איזה יופי. שלושה ימים באמסטרדם וביום הרביעי כבר בבית סוהר, נהיית לי פושע מסוכן, מעכשיו אתה הולך רק למדורודָם לראות דגמים. יא חביבי, זה מה שמתאים לך – מדורודָם. שם הכול קטן, אם תרביץ ותשבור, לא יישאר כלום."
   זוגייר שוב גיחך בינו לבין עצמו והשפיל את עיניו לרצפה כמו איזה לא נורמלי. נראה היה שבחברת השוטר הגדול ואסולין הדבּרן, הוא לא הרגיש בנוח ורק חיכה כבר שכל העניין ייגמר ואני אצא מהתא שלו. מצד שני, יכולתי לראות בעיניים שלו שקצת חבל לו שאני צריך ללכת.
   "טוב, אני הולך," אמרתי לזוגייר, והוא הביט בי במבט ישנוני כזה.
   "אני הולך." חזרתי ואמרתי וקמתי ממקומי.
   "אז מה אתה רוצה שאני יתחיל לבכות?" הוא אמר ושיכל שוב את הרגליים הרזות שלו, כשהוא ממשיך לשבת על המלבן הלבן שבלט מהקיר. הוא לא קם כדי להיפרד ממני.
   "להתראות."
   "להתראות."
   "אני יכול לעשות משהו בשבילך?" שאלתי כשהייתי כבר ממש ליד הדלת.
   הוא חשב לרגע ואמר: "כן, תביא מעבר לכביש מהקופי-שופּ, שתי קופסאות סיגריות, בסדר? זאת האחרונה שלי. ותחשוב טוב-טוב על הטריק הקטן שעשיתי לך ועל מה שהיה לפניו." הוא הדליק לעצמו את הסיגריה האחרונה ואסולין אמר: "מסריח פה ומחניק כאילו אני יושב בתוך הארובה של רידינג."
   "הם גם ייתנו לך את החומר בשבילי. אל תדאג, תביא אותו והשוטר ייתן לי. הם מעלימים עין." אמר אלי זוגייר כשהוא חותך את ההתחכמויות של אסולין. הוא קימט את החפיסה הריקה באגרוף קפוץ למין גוש מוארך והניח אותה, אדומה-כחולה ובולטת על ספסל השיש הלבן. הוא הצביע על מה שהיה החפיסה הריקה שעל המלבן, וביד שנראתה כמו צינור חלוד וישן, ניקה בשנייה את שאריות הטבק מהסיגריות שרוקן אל החריץ שבין ספסל השיש לקיר הלבן. וחזר להביט בי ככה, אדיש, כשהוא משחק עם הצמת עקרב שלו.
   "בסדר," אמרתי. "אני אביא לך מה שאתה מבקש. אין בעיה."
   "רודיקו," הוא קרא אחריי, "שיהיו לך חיים טובים. רודיקו, שיהיו לך מעכשיו ולהבא רק חיים טובים בעזרת השם, ושכל החלומות שלך יתגשמו, ולמען השם תעשה דיאטה, בנאדם."
   יצאנו מהחדר: קודם אני, אחר כך אסולין ואחרינו השוטר ההולנדי שנעל את הדלת הכבדה על זוגייר. השוטר המנומס והגבוה הראה לנו בעדינות את הכיוון, Please gentlemen, follow me, והיד שלו הלכה לפני הגוף שלו.
   הוא הלך לפנינו, בלונדיני, גבוה ויפה תואר. שוב, כשראיתי את גבו הולך לפניי נזכרתי עד כמה אסולין ואני רחוקים מן הבית. השׁוֹטֵרְוֹבּוֹט גרר אותנו ממסדרון למסדרון. משמאל ומימין היו דלתות, חדרים, כנראה משרדים או תאים. פנינו ימינה במסדרון צדדי שהיה מואר באור ניאון לבן ובוהק ונעמדנו לפני מעלית. חיכינו.
   השוטר חייך אליי כמו שמחייכים לילד ועל אסולין ראו שהוא לחוץ ועצבני. דלת המעלית נסגרה ועלינו שלוש קומות מעלה אל קומת הקרקע. דלת המעלית נפתחה ויצאנו בזה אחר זה. השוטר הגבוה והמנומס יצא אחרון, מיהר לעקוף אותנו ולהוביל.
   הלכנו במסדרון ארוך עד שהגענו לדלת עם חלון אובאלי שנראה כמו צוהר של צוללת. השוטר פתח בהידור רב את הדלת הכבדה ושרטט מחווה בידו למען נעבור. הוא הוסיף: Please gentlemen, after you, אסולין חייך אליו עצבני וחלף על פניו וגם אני. אחר כך הוא שוב מיהר ותפס את מקומו בראש השלישייה כדי שלא נלך לאיבוד במבוך הנורא הזה.
   פסענו במסדרון זמן-מה והתעקלנו שמאלה ומייד אחר כך ימינה ושוב שמאלה. לבסוף בקצה המסדרון, כשאי אפשר היה יותר להתעקל ולהתפתל, פנינו ימינה. אסולין אמר לי: "גם אם הבנאדם רוצה לברוח מפה, אין לו סיכוי כי הוא יֵלך לאיבוד בתוך המבנה. זה כאילו בנו את זה במיוחד מסובך שאם אתה בורח מהמעצר תיתקע במסדרונות האלה."
   "יכול להיות." אמרתי, "יכול להיות." ולא יכולתי להפסיק לחשוב על אלי זוגייר. נכנסנו לחדר של השוטר. הוא ניגש ללוֹקר שעמד בפינה והוציא את החפצים האישיים שלי מתוכו. הוא החזיר לי את היומן, הארנק והנייד שלקח ממני כשנכנסתי למעצר.
   Don't get in anymore trouble, הוא אמר אליי וחייך.
   I'll take care of him, אמר אסולין והוסיף:
 He'll be fine. Believe me, mister officer.
   No more boxing, אמר השוטר בחיוך. חייכתי אליו בחזרה.
 
 

לחלק הראשון של הנובלה:

 
לחלק השני של הנובלה:

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22621&blogID=171

לחלק השלישי של הנובלה:

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22659&blogID=171

לחלק הרביעי של הנובלה:

 
 

 

לחלק החמישי של הנובלה:

 
 
 

 

 

4 תגובות

  1. מרתק זה הסוף?
    באמת נשארים עם כזה גוש של מועקה
    ובתוך כל זה מבליחים רגעים אנושיים רגעי חסד שמתוכם מציצה נשמתו של האדם. ברגעים אלה אפילו עיני ג'וקים יכולים להפוך באחת לעיני יהלומים
    שבוע טוב

    • חנה, היקרה, שבוע טוב ותודה לך. לא. זה לא הסוף. אני מניח שיהיו עוד שני חלקים, אבל כך או כך, בפרק האחרון אוסיף את המילה "אחרון" למעני ולמען הקוראים.

  2. שלום רן
    יופי שיש עוד שני פרקים
    מסקרן לאיפוא תיקח אותנו עכשיו שהרי שבעה פרקים היית עם זוגייר
    פיתחתי לגביו אהדה והשתתפתי בכעסיו
    לנסות לדמיין הריסת בית על תכולתו זה נורא לכול גיל ובודאי לילד
    הרגשתי חזק את הקטע הזה ושנאתי יחד עם זוגייר את המדינה
    גם אני מרגיש כמו זוגייר שלא הייתי נותן שזה יקרה
    כמה המדינה הייתה חוסכת אילו הייתה מטיבה לנהוג באזרחיה
    מהגרים אומללים שנחבטו ברגש השנאה והגזענות
    החבר זוגייר
    איש מוכר שירטטת לנו כך יפה את דמותו
    טוב עכשיו לך לקנות לו סיגריות

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל