רן יגיל סופר ועורך
קימטתי את הפרצוף שלי. לא הייתי מרוצה מההתבטאויות האלה. זה לא התאים לי. כופפתי את הראש הגדול שלי ואת הצוואר העבה שלי, ואת המרפקים שמתי על הירכיים, הגב שלי נהיה כמו קשת ואז הוא כנראה שם לב לכיפה הקטנה והסרוגה שעל הקרחת, כי הוא אמר: "אחי, באימאשְׁלי, אני מצטער, באמת, יד על הלב, לא ידעתי שאתה דתי. אני כּמושְׁתָּרואה אותי מוזנח, פושע, סמים, זונות, בלגנים, אני יש לי הרבה כבוד לדת. ולא מהפה לחוץ. אם היו לי פה תפילין וסידור הייתי מראה לך מה אני יודע. אני, יש בי נשמה ויש בי אמונה. ואני לא יגיד לך את זה סתם כמו כל הזבלים המזרחים האלה שיושבים בכלא ואומרים תמיד שהם עשו תשובה והם כבר בדרך הישר ואם רק ייתנו להם לצאת בחוץ, כי הם יעני תיקנו את דרכיהם, הם יהיו חסידי אומות העולם, ועושים פרצופים כאילו הם צדיקים ואיך שהם יוצאים מהכלא כבר עושים שוד או דופקים איזה קופה ורצים לבית הכנסת ומאיימים על הגבאים. אני לא כזה. אני יודע שאני זונה, בן זונה, ושאני בחרתי בדרך הרעה ולא היה לי כוח לעמוד בפיתוי ולהפסיק את ההידרדרות שלי ושאני בתכלס, בעצם עושה דברים נגד התורה." הוא הסתכל סביבו. "בכל אופן עשיתי עד עכשיו הרבה בלגנים לאלוהים."
"לעצמך." אמרתי.
"טוב, לעצמי-לעצמי. בסוף היום אני יודע שאני זבל. לא כמו ההם. אני יודע שאני נגד התורה לא רק בלא תגנוב וכל זה, אני בעצם מין מתאבד איטי כזה. אין לי אומץ לגמור את עצמי, אז אני הורס את עצמי ואת הסביבה שלי, אבל בעיקר אותי, וזה עוד יותר גרוע מלא תגנוב וזה אכּבּר נגד התורה שלנו, להתאבד. אבל יש לי כבוד לדת. אני יודע את כל שמע ישראל, שלוש הפרשיות, מהתחלה עד הסוף קדימה ואחורה." הוא שוב התחיל לצחוק מעין צחוק מרושע כזה, רק שהפעם זה היה יותר גיחוך מאולץ, והמשיך לשחק עם הצמה בעצבנות.
"מכות. הלכתי מכות." אמרתי.
"מהההה זההההה?"
"אני פה בגלל שהרבצתי מכות." אמרתי והרמתי את הראש. העברתי את היד השעירה שלי בתוך הזקן העבה שלי וזה הרגיע אותי. אחר כך אמרתי: "אני אף פעם לא מרביץ כי אני איש חינוך. אני לא מאמין שמכות זה עונש אפקטיבי. מה שקרה לי, זה פעם ראשונה בחיים שלי. מי שמרביץ, תכלס, כבר הפסיד את המומנטום לשנות משהו. זו לא קלישאה שהוא איבד שליטה. כל ההיגיון המבוקר והריסון צריכים לבוא לפני המכות. אתה יודע כמה פעמים יצא לי להפריד בין אנשים צעירים, חיילים, שהתחילו מכות בגלל כלום. בגלל קללות, בגלל מוצא או עדה או כל מיני דברים שהם קשקוש גמור כמו סיגריות או ויכוחים פוליטיים בגובה דשא או מריבות על כדורגל.
"אנשים רוצים לרצוח אחד את השני בשביל כלום, בשביל חניה ברחוב. התפקיד שלנו, אנשי החינוך, לא חשוב באיזה דרג, כל אחד בתחומו, למנוע את זה. תמיד אמרתי לפקודים שלי, תהיו קודם כול בני אדם, אחרי זה נדבר. תהיו מסוגלים להיות גאים שאתם צאצאים של האדם הראשון ולא איזה חיות טרף שרוצות לאכול אחת את השנייה. תרסנו את עצמכם, תעבדו על עצמכם, על הנפש שלכם על הנשמה שלכם, שתהיה נקייה, חזקה וטובה. ואל תעבדו לי רק על הגוף שלכם ותפמפמו את השרירים כל היום בשביל הבחורות ותתרחצו ותשימו ג'ל בשיער. קודם כול, הנשמה. זה לפני הכול וזה הכי חשוב. מה זה שווה אם יש לך בסיס גדול מסויד ונקי ועדור ומטופח ומרווח, אם החומר האנושי הוא חרא ואין לך חשק לחיות בו ולהיות בו ולשתף וליצור משהו ביחד? מה זה שווה? לפני הכול – הבנאדם."
הרזה המכוער חייך בציניות ומחא כפיים לאט לאט. הוא הוציא את הבדל העשֵׁן מפיו, מעך אותו בשתי אצבעותיו כפי שעשה קודם לכן והטיס אותו במיומנות לרווח הצר שבין המלבן הלבן לקיר השיש. "איזה נאום הרבצת פה, אחי. יעני אנחנו באומות המאוחדות או בכנסת. סבבה." הוא התחיל שוב להכין לו סיגריה עם חומר כשהוא ממלמל ספק לעצמו ספק אליי, "ואללה גורילה כמוך, קינג-קונג וגודזילה ביחד. איש המערות אתה. בטח פירקת מישהו אם שמו אותך בגלל מכות במעצר. עם כל הגיל שעליך – אל תיעלב אחי, אבל אתה כבר לא ילד – בטח זה שנגעת בו שוכב בבית חולים מחוסר הכרה ומונשם. הסתבכת אחי, הסתבכת. ההולנדים לא אוהבים שנוהגים באלימות פיזית כלפי האזרחים שלהם. אבל מי אוהב? אתה בבְּרוך קטן. אז מה, ספר, פירקת אותו?"
"לא לא. מה פתאום. איזה שטויות. כמעט אני התפרקתי."
הוא הרים את שתי עיניו שאישוניהן נראו כזוג חיפושיות זבל שחורות וכיווץ אותן בהשתוממות. "אבל לא רואים שום סימנים בנאדם, אתה נראה לגמרי שלם. לא פצע, לא שריטה, לא פנס בעין, לא שבר. מה קורה פה? מה הלכת מכות כמו בסרטים? מה אתה ג'יימס בונד שמפרק אנשים וקופץ ממטוסים שהולכים להתפוצץ בלי ששערה תזוז לו מהתסרוקת?"
הוא שוב שלף סיגריה. זה כל הזמן העסיק אותו העניין הזה עם הסיגריות הרגילות והסיגריות עם הסם. הוא לחץ על המצית וקירב את הלהבה הקטנה אל גוף הסיגריה, כנראה שוב ייבש את הטבק. הוא חתך את הסיגריה לאורך, ביתר אותה במיומנות של אחד שעושה את הפעולה הזאת פעמים רבות ביום, והטבק החום כהה נפל כפתיתים על מלבן השיש הלבן ונח בינינו. הוא חימם במצית את הגוש הקטן והחום שהפריד רק לפני דקה מהגוש הגדול. הגוש נדלק. בער קצת וכבה. הוא שוב הביט בי כאילו לאשר איזו מסקנה שעברה לו בראש ואמר: "אין ספק. אתה נראה שלם לגמרי."
"מבחוץ אני שלם," אמרתי בכאב. "רק מבחוץ."
"הוֹפָּה תספר, עכשיו אתה מתחיל לדבר. יא חביבי, פתח פיך אחי. אח שלך מקשיב לך. מה קורה איתך? ידעתי שמשהו לא בסדר. אני יש לי אף של כלב גישוש. דַּבֵּר דַּבֵּר, עזוב אותך מהפלסף, יש לי עוד יום להעביר בתוך האינקובטור הלבן הזה."
הוא פורר לאט לאט את הגוש לתוך תלולית הטבק הקטנה שעל המלבן הלבן וערבב טוב-טוב. הוציא סיגריה נוספת מהקופסה שלידו, רוקן את תכולת הטבק שלה בצד, על המלבן הלבן, בינינו, בערימה נפרדת מזו המעורבבת עם החומר. "אם תהיה פה עד סוף הקופסה של הסיגריות, עד האחרונה, תראה איזה טריק קטן שאני יודע לעשות." וקרץ לי עם הג'וק השחור. עכשיו הלבן שלו בעיניים נראה מקרוב קצת צהוב, כמו ביצה מקולקלת ומסריחה שהחלמון כבר פלש בה לתוך החלבון. חשתי שאני רוצה להקיא.
"אשתי מתה," אמרתי, והעיניים שלי התמלאו בדמעות.
הוא עצר את הטקס והביט בי שוב: "מצטער לשמוע, באמת מצטער בשבילך בנאדם. לפי הדמעות בעיניים שלך רואים שאהבת אותה הרבה. כי אתה טיפוס שלא בוכה בכלל. קשוח. רואים עליך. רגיש וקשוח. לא בוכה בלילה ולא בוכה ביום. מחזיק את החיים ככה בביצים, בפסאדה."
"נגיד,"
"מתי היא מתה?"
"רשמית לפני שנה וחצי, אבל בשבילי היא מתה אתמול."
"זה קשה, מה? אף פעם לא הייתי בסיטואציה הזו, אבל אני יכול לדמיין לעצמי שזה סיוט. זה קשה-קשה, אה?" ניכר בתנועות שלו שהיה לו קצת לא נעים להתעסק עם הסיגריה והחומר כשאני מספר לו פתאום על דבר כזה, אבל הוא אמר: "תסלח לי שאני מתעסק עם החומר. אני מקשיב לך. זה פשוט מרגיע אותי. זה הכול."
הוא לקח את הסיגריה הריקה מהטבק שנראתה כחושה ונפולה ומקומטת כמוהו ומולל לתוכה בעדינות את התערובת של הטבק והסם. אט-אט נוצרה מעין סיגריה ארוכה שכזו בצורת קונוס. אחר כך הוא שלף בשתי אצבעות מפתח חלוד וקטן של לוקר ודחס פנימה את התערובת. הידק את הקצה וקטם מעט את ראשו. הוא נשען לאחור והדליק את הסיגריה. ושאף. מנחיריו ומפיו בקע עשן מרוכז וסמיך וניכר היה עליו שהוא נהנה שבעתיים מהסיגריה הזאת מאשר מסתם סיגריה רגילה. כל ההתנהלות שלו אמרה טקסיות. עכשיו אנחנו בטקס.
"אז מה אתה עושה עם הכאב הזה, אחי?" הוא שאל באכפתיות. הקול שלו נהיה צרוד מאוד.
"אני לא יודע מה בדיוק לעשות איתו. זה לא קל." אמרתי, וניגבתי את הדמעות שהגיעו כבר מהלחיים לזקן ומשכתי קצת באף. "לפני שלוש שנים פרשתי מהצבא, יצאתי לפנסיה, ואז היא אמרה לי שכל החיים שלי הייתי אסיר ציון ולא יצאתי מהארץ. היה לה הומור. וגם אם כבר נסענו, זה היה לבית הארחה בארץ. הגיע הזמן לחיות את החיים, היא הוסיפה. להרגיש אותם. אם לא עכשיו אֵימָתַי? אז טיילנו לנו בעולם בכיף, עשינו טיול גדול בכסף של הפיצויים. וזהו. שנה וחצי אחר כך היא הלכה מהמחלה. עכשיו אין לי את הצבא וגם היא כבר איננה. עזבה אותנו."
"וילדים, אין לכם?" הוא שאל בסקרנות תוך שהוא מכווץ את הגבות השחורות ומסובב על האצבע את הצמה.
"ניסינו, אבל לא בא. היא מאוד רצתה ואני מאוד רציתי, אבל משהו בחיבור בינינו מהבחינה הזאת – לא עבד. הרופאים עצמם לא ידעו להסביר למה. כאילו היה איזה מין פקק, איזושהי חסימה. הלכנו לבדיקות, לפסיכולוגים, לשיחות, לסדנאות, כלום לא עזר. עשינו טיפולים – הזרעות, הפריות, הייתי מזריק לה והיינו מקווים ומתפללים. אבל לא יצא. אפילו נסענו לכל מיני רבנים באישון לילה בגליל והשתמשנו בקמעות, למרות שפֶייר, אני בכלל לא מאמין בזה, אבל כשאתה כל כך רוצה וגם היא כל כך רצתה, מנסים לעשות הכול. הרבה כסף וכוחות בזבזנו על הטיפולים האלה. כמה פעמים היא נתפסה, אבל זה לא החזיק. הכי הרבה היה ארבעה חודשים. אלה היו תאומות והן מתו. אני זוכר שבאתי אליה לבית היולדות והיא אמרה לי: 'כולם יוצאים מפה שמחות עם תינוקות בידיים ואני יוצאת עם בטן ריקה.' זה שבר לי את הלב. רצינו כבר לאמץ, אני הייתי מוכן לקבל אפילו ילד יחסית גדול, אבל תמיד הייתה התקווה שאוטוטו זה קורה והיא נורא רצתה לעבור את חוויית הלידה ושיהיה לה ילד משלה, מה שנקרא פרי בטנה, ואני כרגיל הייתי עסוק בכל הבלגנים שלי בצבא. האמת, לפני שהכרתי אותה, הייתי נשוי לצבא. בגלל זה הרבה שנים בכלל לא התחתנתי. עד שהעיניים שלי נפקחו לקח הרבה זמן. רק היא הצליחה למתן את זה אצלי. איש קבע זה לא מקצוע, זו התמכרות, זו דרך חיים, וכך קרה שכל עניין האימוץ נדחה."
"בעצם החיילים הם הילדים שלך."
"מה שאמרת עכשיו זה כל כך נכון, אתה אפילו לא יודע עד כמה זה נכון. החיילים היו הילדים שלי. בדיוק כך. אתה כבר יודע שתמיד הייתי איש שמן, אבל כשהיא נכנסה להיריון עם התאומות והצליחה קצת להחזיק את זה עליתי באופן משמעותי, כאילו אני עצמי הייתי איתה בהיריון. אחר כך כבר היה לי מאוד קשה לרדת. פסיכולוגית אחת בצבא אמרה לי שזה כאילו אני מנסה להמשיך להחזיק את ההיריון הזה, למרות שהוא כבר מזמן נפל. עליתי בעוד חמישה קילו ואז אשתי, שחששה, ממש הייתה חרדה לחיי – זה עצוב כל כך ומטורף שהיא עם כל הפחד לאבד אותי בגלל השומן, בסוף היא מתה לפניי – שלחה אותי לקופת חולים. בהתחלה לקחתי כדורי הרזיה, זה די סייע, נגיד שזה עזר באופן חלקי. אבל אחרי שלקחתי אותם זמן מסוים והפסקתי, חזרתי למשקל המטורף שלי ועוד עליתי שלושה-ארבעה קילו מעליו.
"הציעו לי בקופת חולים לעשות ניתוח קיצור קיבה. הסכמתי, חתמתי והתחלתי את התהליכים הבירוקרטיים. אבל כשבאתי למרפאה וישבתי בתור ושמעתי את הזוועות שעוברים אנשים שמבקשים להתנתח ולרזות, ברחתי משם כל עוד נפשי בי, ואשתי שיש לה, כלומר היה לה, לב זהב, אמרה לי: נראה לי שעשית את המעשה הנכון. טוב שוויתרת על הניתוח. ניתוח זה לחולים, ואתה שמן בריא. אז נרשמתי לחדר כושר ושוב בעזרת כדור ירדתי למעלה מעשרים קילו. הצלחתי איכשהו לשמור על המשקל הזה. כשהיא מתה, ירדתי עוד שישה. ככה שעכשיו אתה מבין שאני הרבה יותר רזה ממה שהייתי בעבר."
"אני מבין. חבל, באמת חבל. פעם כשלמדתי לבר מצווה לפני הרבה שנים, אמר לי הרב שלי עליו השלום: 'חבל על דאבדין ולא משתכחין'. אתה בטח יודע מה זה. אתה איש חינוך. אבל אני חשבתי שזה שצריך לשכוח את המתים, עד שהרב שלי שלימד אותי הסביר לי שבארמית שכח זה בעצם מצא ושכיח זה בעצם מצוי, והלשון שלנו כמו המוח הפסיכי שלנו אוהב להפוך דברים משפה לשפה. אבל אצל אלוהים זה לא ככה. אצלו הכול ישר ומסודר ומעל הכול, כי אין עליו. נגיד, זה לא שאני יש לי כוח מאה סוס ולאלוהים אלף, ככה הרב שלי הסביר לי. זה כוח שאי אפשר בכלל לדמיין אותו בדמיון של השכל שיש לבנאדם. ועם כוח כזה, ראבק, לא כדאי להתעסק. הוא אחד ואין שני. הוא כל מה שלא חומר." הוא אמר ושאף מן הסיגריה שאיפה חזקה והגונה, "הוא לא הדבר הזה." הוא הצביע על הסיגריה הבוערת.
"הוא היה נותן לך גם קצת שיעור ברמב"ם?"
"לא זוכר האמת, שמעתי על הרמב"ם. אם זה מה שהוא אומר, אז הוא צודק. אלוהים הוא הכי חזק ואין כוח בעולם שישווה לו, כי הכול זה כאן היום ומחר נעלם: אנחנו, הבתים, הנהרות, ההרים, התעלות, הכסף, החומר, הכול כלום כשזה מגיע אליו. רק הוא." הוא אמר וקיפל את הרגליים הרזות שלו לחזה. הזרועות עם החורים חיבקו בכוח את הרגליים, ובאמת היה נראה שהוא מנסה לתפוס כמה שפחות מקום בעולם הזה. "חבל לאללה," חזר ואמר, "חבל על דאבדין."
שתקנו.
"תגיד," הוא אמר ושוב ינק מהסיגריה והוציא לאט לאט מן הנחיריים הכהים את העשן השחור והסמיך, כמו דרקון עייף שנשבר לו כבר הזין לירוק אש והוא רק מחכה לעצום שתי עיניים ולישון לו בתוך ביצה גדולה, כמו בסרטי הפנטזיה וההרפתקאות שאהבתי לראות עם החבר'ה בווידיאו אחרי העבודה. "ממה אשתך מתה?"
"קריש של דם. קוראים לזה תסחיף."
"תסחיף?"
"כן."
"מסְתומֶרֶת, תסביר."
"זה היה כל כך לא צפוי שלא ידעתי איך לאכול את זה. לא שאני יודע עכשיו." אמרתי והתכופפתי עם כל השומנים שלי ונגעתי ביָרך הרזה שלו. היא הייתה כמו שלד בג'ינס. כאילו מישהו הוציא את הערימה של העצמות משיעורי ביולוגיה מהארון ושם עליה ליוויס, בלי בשר מתחת. "הקריש," אמרתי, "הגוש, נסע… יותר נכון להגיד שט מהירכיים, ככה," העברתי את האצבעות הנקניקיות שלי על הירך השלדית שלו לאט-לאט ומשם לבטן שלו שהייתה כמו צמיג מפונצ'ר עד הלב, "שט לו, שט לו הבן-אלף הזה עד האב-עורקים, אתה יודע מה זה?"
"אני יכול לדמיין לי. שמעתי את המילה הזאת פעם בחיים שלי." הוא אמר, והשרירים של הפנים שלו רעדו.
"ובום! האב-עורקים התפוצץ מהקריש." אמרתי ונשארתי להסתכל עליו כדי לראות איך הוא יגיב. אבל בקצה של העיניים שלי כבר הרגשתי עוד גל גדול של דמעות וזה דיכא אותי ועצבן אותי נורא שאני לא שולט בזה. משום-מה לא רציתי להראות לבחור הזה שהיה צעיר ממני בכמה שנים טובות שאני חלש, שיש איזשהו סיכוי שהוא יותר עמיד ממני, יותר חזק בתוך החיים.
הפנים שלו התעוותו קצת והוא שאל, ממשיך לחבק את רגליו: "למה בכלל לקחת אותה מההתחלה לבית חולים, אה?"
"סתם, זה היה בדיקות שגרתיות. רק תתאר לעצמך. הבנאדם נכנס לבית חולים עם אשתו, ככה ביומיום, נשוי באושר, ויוצא בסוף היום אלמן. אה?" הסתרתי את העיניים הבוכות שלי ואת האף הנוזל שלי בשתי כפות ידיי הדוביות. "בחיים שלי לא חשבתי שאני אהיה אלמן, חשבתי שאני אמות אחריה, כי כמה שהיא הייתה עדינה היא הייתה אישה חזקה. היא הזיזה אותי קדימה, לא להפך. חוץ מזה, היא הייתה צעירה ממני בכמעט עשר שנים." הרגשתי את היד הרזה והקרה שלו שהייתה כמו צינור חלוד פתאום על הגב שלי. הוא הניח אותה קצת בהיסוס. היה ברור שהוא לא יודע איך לנחם אותי והוא היה נבוך. "בוא'נה," הוא אמר, ככה יצא לו, "זה לא קל."
"לא" מלמלתי, "ממש-ממש לא." הסרתי את כפות ידיי מפניי ודמיינתי לעצמי את פניי האדומות והדומעות, כי ראיתי לפי הפנים שלו שמעבר למבוכה בגלל הנושא האישי, הוא היה באמת מודאג וקצת חיוור.
"יש לך לחץ דם גבוה?" הוא שאל.
"לא. דווקא נמוך. למה אתה שואל?"
"כי אתה אדום בפנים כמו עגבנייה."
"זה קורה לי מעט מאוד, כשאני מרגיש מאוד לא נעים." מלמלתי.
הצעיר שפשף את הידיים המלוכלכות שלו על מכנסי הג'ינס. הג'ינס התרומם קצת וראיתי את העצמות של הקרסוליים שלו שנראו בול כמו של תרנגולת. הוא נדנד את הצמה הקטנה שהייתה דומה לעקרב מכיש לכאן ולכאן, פעם ועוד פעם, ואחר כיבה את הסיגריה באותה שיטה. עם שתי אצבעות הוא חנק את הלהבה הדולקת. פעם קראתי שסיגריה בוערת מגיעה לשבע מאות או לתשע מאות מעלות צלזיוס. זה לא הזיז לו בכלל. החום הזה. הוא קלע במיומנות את הבדל לרווח שבין מלבן השיש לקיר הקר. הבדל פגע בקיר ונחת כנראה על הרצפה, נאסף לו לאוסף הקטן שהבחור הזה השאיר שם: גוש של שיירי בדלים, אפר וניירות. הוא העביר את ידיו על פניו כאילו הוא מלטף את עצמו. הרגשת עליו שלא נעים לו לדבר על המוות של אשתי ושהוא מחפש בתוך גלגלי המוח שלו אפשרות לעבור נושא. הוא הצית לעצמו סיגריה חדשה, רגילה, בלי חומר, מתוך החבילה והחל לעשן. את רגליו הוא שחרר מהחיבוק והתיישב זקוף, מנסה ליישר כמה שיותר את גבו.
"אתה מעשן בשרשרת." אמרתי.
"כן, אני עושה רכבת של סיגריות ואני התחנה האחרונה." לפתע הוא פרץ בצחוק, "אני התחנה האחרונה. אתה קולט את זה. אתה מבין את היציאה?" הנהנתי בראשי.
"רגע, אז איך חיְתָ מאז?" הוא שאל.
"חייתי. כנראה מוכרחים לחיות."
"אבל איך? לפעמים שהצער כל כך גדול, אז מה שרוצים זה בעצם למות. מעלינו כשהייתי ילד גרו זוג. הייתה שם אהבה גדולה. כשהוא הלך היא הלכה חודשיים אחריו. זה לא רק בטלנובלות, זה גם בחיים."
"אתה צודק. אבל אני בצד של החיים. מוכרחים לחיות."
"כן, אבל איך?" הוא חזר על השאלה כמי שזקוק באמת למענה.
"קודם כול, מכרתי את החלק שלי בדירה שלנו בדמי מפתח ברחוב חובבי ציון, ועברתי לגור בשכירות בדירת חדר ברחוב צבי ברוק. לא יכולתי לגור בבית שהיא גרה בו וישנה בו, ככה זה."
"טוב," הבחור נשף עשן לבן מן הנחיריים השחורים, "ו… מה נהיָה אחר כך?" הוא הציץ בסיגריה המתכלה.
לחלק הראשון של הנובלה:
לחלק השני של הנובלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22621&blogID=171
מרתק, חי וכל כך מוחשי והעיניים המדומות לשתי חיפושיות זבל הן רק דוגמית
מתחילים להרגיש את הגוש כבד ומעיק לובש צורות שונות
ואלמנטים הומניים מרככים מתחילים בהדרגתיות להיכנס לתמונה
חנה, שוב את מקדימה את פרסום החלקים בקריאת הרנטגן המעולה שלך. תודה לך. לא כל כותב זוכה לקוראת שכמותך. רני
היי רן
מאד יפה ומרגש
שתי דמויות שונות לחלוטין נפגש בחדר הלבן
מי יודע להיכן נגיע
כדרכך כתיבה מעולה ואתה מצליח למתוח אותי מאד
נראה לי שלא אעמוד בענין הסקרנות
דוד, אני שמח שאתה עוקב ושאני מצליח לשמור אותך במתח כקורא לחלקים הבאים. המשך מפתיע בוא יבוא… תודה. רני