הודו 4 – קאלאדי

 הודו 4
 

מההתחלה:

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182

מטריוואנדרום אנחנו נוסעים שש שעות ברכבת לקאלאדי, מקום הולדתו של אדי שאנקרה, לאשראם נוצרי על גדת נהר הפּוּרְנה. תנאי המגורים ספרטניים ביותר אבל המקום משרה שלווה, מלא בעצי תבלין ופרי – ציפורן, אגוז מוסקט, בננות, קוקוסים ופירות הג'אק, שנראים כמין אשכים שעירים, ענקיים ובתוכם אגוזים עטופי ציפה בטעם גן עדן. ה'אב' המנהל את המקום מתרגז מכל דבר. לא נראה לו שלקחנו סירה לשוט בנהר והוא רוצה לדעת מתי נלך כבר אל בית התפילה. זה לא מקום לתיירים הוא מסביר, ומידידנו המשורר ואסודווה הוא מבקש (לשווא) לעזוב את המקום כי שמו  – שהוא אחד משמותיו של קרישנה – לא נראה לו. השיט בסירת דייגים על הנהר לוקח אותנו בין האיים הירוקים לעבר מקדש שאנקרה שבהמשכו. על הגדה נשים מכות כביסה על הסלעים לנקות אותה. את הסירה הגדולה משיט הדייג במוט ארוך שהוא דוחף אל קרקעית הנהר ורץ איתו על דופן הסירה. אני מנסה, אבל אין לי את שיווי המשקל הדרוש, ואני מוותר. למרבית הצער אי אפשר לרחוץ ביופי הזה – ההודים זורקים לנהר את כל האשפה שלהם, ואיש לא טובל פה במים מלבד הדייגים והצליינים של מקדש שאנקרה.

על גדת הנהר אנחנו עוצרים ומשוחחים על שירה וביקורת שירה, על התנ"ך, על בודהה ושאנקארה, על אלוהים ואלים – ומתברר, שכמו שאמר פעם לני ברוס, הרבה אנשים עזבו את הדת וחזרו לאלוהים. הבעיה היא, שגם כשעוזבים אותה לא תמיד הדת עוזבת. מאימת 'האב' אנחנו ממהרים לעמוד בזמנים ולחזור לאשרם לארוחת ארבע. אחרי האוכל אנחנו גם הולכים סוף סוף לבית התפילה. שם, בבית התפילה, קבועים סמליהן של כל הדתות הגדולות – יהדות, נצרות, איסלם, בודהיזם, טאואיזם והדת הסיקית, אבל הסובלנות הזו אינה שורה על ה'אב' שמקנא לאלוהיו בקלה כחמורה, והוא בולש אחרינו בכל מקום, מעיר על לבושן החשוף מדי של הבנות, מודיע לנו שיש תלונות עלינו, ומציע-דורש שנלך איתו לחגיגה דתית בכנסייה.

אני, יש להודות מעבר לכל תקווה, לפחות תקוותיו של 'האב', ובמקום זה אני נוסע עם אמיט – צייר ומשורר שהגיע לפסטיבל מרג'אסטן שבצפון – למקדש אדי שאנקארה-אצ'אריה. קאלאדי היא מקום הולדתו של הפילוסוף והקדוש ההודי שאנקארה, אבי תורת אי-השניות, האדוואיטה, שערך ריפורמה מקיפה בדת ההינדית של זמנו, ולימד שכל האלים וכל הברואים הם אחד. המקדש הגדול מחולק לשניים – בצד האחד מקדש לשיווה ולאם הגדולה בשבע התגלמויותיה, שבע האמהות – הסאפטאמאטיקה, חלקן מיטיבות, כמו בראהמי וואיישנאווי, בנות זוגם של האלים בראהמה ווישנו, וחלקן צמאות דם ונוראות, כמו דורגה וצ'מונדה. הכוהנים שרים לשיווה שהוא בכל – בשמים ובארץ, בחרקים ובאנשים, בים וביבשה. הם שופכים מים על השיוה-לינגה – פסל של איבר המין הגברי המייצג את שיווה – האל שהוא הפוטנציאל הקוסמי, זרע הקיום שבטרם כל בריאה. בצד השני זהו מקדש לשאנקארה ומסביב מצוירות קורות חייו המיתולוגיות, החל בילדותו. כבר אז רצה לעזוב את ענייני העולם ולחיות חיי פרוש, סנייאסין, אבל אמו רצתה שיקים משפחה ולא הרשתה, עד שתנין יצא מן הנהר ותפס ברגלו, ולא שחרר עד שנתנה לו את ברכתה. 
רואים כאן למשל את השאסטרה – מלחמת החכמים – שהוא עורך מול המלומד הגדול מאנדאנאמישרה. בזמנים עתיקים יותר, בתקופת הוודות, בקרב מוחות כזה כל אחד היה יכול לשאול את יריבו שאלה בכל תחום – מדקדוק ועד פילוסופיה, מאסטרולוגיה ועד רפואה. מי שהיה מפסיד היה מוקרב לאלים, אבל בתקופתו של שאנקארה, במאה ה-  כבר לא נהגו כך. על מנאנדאמישרה סיפרו שהיה כה חכם עד שאפילו התוכים בביתו זימרו את הוודות, אבל הוא הפסיד לשאנקרה. אשתו של מאנדאנאמישרה, ארטי, לא קיבלה את ההפסד. לפי כתבי הקודש, טענה, היא ובעלה הם שלמות אחת, ואותה עדיין לא הביס שאנקרה. היא שאלה אותו שאלה בענייני סקסולוגיה – הענף שלו שייכת גם הקאמה סוטרה המפורסמת – ושאנקרה, למרות שהיה מואר, היה חסר כל ניסיון בתחום ולא ידע את התשובה. הוא ביקש הפסקה בויכוח, יצא מגופו, ונכנס לרגעים לגוף של מלך מת שהיו לו נשים יפהפיות וידע על בוריה את מלאכת האהבה. המלך "שב לתחייה" אל נשיו למשך שבועיים. מצויד בידע הדרוש חזר לגופו וענה לארטי. המלומד ואשתו הפכו לחסידיו של שאנקרה ונקראו מעתה סורש ושאראדה.  
אני מקדיש עשרה רופי לפני האיקון של שאנקארה, מצמיד כפות וקד, ומקבל מהכוהן שיושב שם שקית עם אורז צהוב למזל. כשאני חוזר לאשראם אני מצליח להתקשר לאינטרנט, ומגלה שמישהו בטריוונדרום מחפש אותי בעניין התיק! איזו קארמה טובה, ובלי ספק בזכות שאנקרה!

 המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22674&blogID=182