בננות - בלוגים / / הודו 2 – טריוואנדרום
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הודו 2 – טריוואנדרום

 

 

 הודו 2

מההתחלה: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182

 

למחרת אני נוחת בטריוואנדרום, בקצה המשולש של תת היבשת ההודית, להשתתף שם בפסטיבל השירה הבינלאומי קריטיה. "קריטיה", כך מסבירה לי עורכת הפסטיבל, המשוררת ראטי סאקסנה, היא הכוח המאגי לדחות את כוחות הרשע ולהכות באויביך. ומשדה התעופה לוקחים אותי אל בית ההארחה ת'אייקאם, מבנה בסגנון הראג', מתקופת השלטון הבריטי, עם חללים ענקיים וגן נפלא אך מוזנח של עצי ענק, דקלים, וסוכות ישיבה למנוחה והתבוננות. אין מים חמים בחדרים, אבל אם תצליח להבהיר את מבוקשך בקבלה, ישלחו לך חדרן עם שני דליי מים חמים לרחצה. גם הכמה מלים בהינדי שאני זוכר לא עוזרות פה הרבה. כאן, קראלה, ובמדינה הדרומית הזו רבים מהמקומיים מדברים רק את שפתה ומעט מאוד אנגלית. הם מהנהנים אליך אבל בסופו של עניין מתברר לך שלא הבינו הרבה ממה שאמרת.  


מהמרפסת 

בקראלה רוב האנשים לובשים דהוטי או לונגי – יריעות בד לבנות או צבועות שכורכים אותן סביב הגוף, ובאקלים החם של קראלה נעימות הרבה יותר מהמכנסיים המערביים. לקראלה יש מסורת קומוניסטית וכרזות עם מרקס, לנין וצ'ה גווארה נראות בכל מקום. הנצרות רווחת פה לא פחות מן ההינדואיזם והאיסלאם, וראשיתה בשליח תומא שהגיע הנה כבר אחרי מות ישו. זוהי הודו שאיתה סחר גם שלמה המלך בשנהבים ותוכיים – מרכז סחר עולמי עתיק.

פגשתי פה כמה משוררים טובים שהיכרתי ממפגשים קודמים, כמו אטאול בהרמוגלו הטורקי, דניס נרקס האמריקני, או סאטצ'ידאנאנדאן ההודי, אבל מבחינתי התגלית של הפסטיבל הייתה המשוררת הספרדיה ראקל לנסרוס שנראית כאילו יצאה מתוך סרטי הפלמנקו של קרלוס סאורה ואנטוניו גאדס. אמנם כבר פגשתי פעם את ראקל בפסטיבל מדיג'ין בקולומביה, אבל שם לא היה שום תרגום אנגלי לשיריה. אני לוקח איתי כצידה לדרך את שיר התפילה שלה 'אינווקציה', מין גרסה ספרדית, לוהטת יותר, ל"למדני אלוהי ברך והתפלל" של לאה גולדברג שלנו.

 

הלוואי שהכאילו-שלווה הזו, הקרויה ספקנות

לעולם לא תהפוך את ליבי לחידה.

הלוואי שאמלט

מחוסר התחושה של הציניות

מהאובייקטיביות של משיכת הכתפיים

הלוואי שאאמין תמיד בחיים

שאאמין תמיד

            באינסוף האפשרויות.

רמה אותי, שירן של הסירנות,

הענק לי את ברק התמימות!

אפידרמיס, לעולם אל תהיה

לעור עבה, עיקש, בלתי מרגיש.

 

תן שתמיד אקרא

   לחלומות בלתי אפשריים

      לאהבות אסורות

          לפנטזיות של ילדות

              קרועים לגזרים.

 

מלט אותי מריאליזם בכתונת משוגעים.

הגן על השירים האלה שעל שפתיי

והלוואי שהם יהיו רבים,

רעשניים

וגדושי אקורדים

 

לשיר כנגד אֵימֵי זמנים שותקים.

 

הפסטיבל מתרחש במרכז התרבות 'וילופילי סנסקריטי בהאוואן', באולם עץ מסורתי עם פתחי איוורור שבמרכזו במת עץ מחופה בגגון מגולף. אנחנו מסירים את נעלינו ונכנסים מהחום לאולם המפתיע בקרירותו. על הבמה ניצבת מנורת פליז גדולה, עם אגן שמן גדול, ושמונה פתילים. אני וכמה מחבריי מתכבדים בהדלקת מנורת השמן הטקסית על הבמה, ואני עולה, מדליק את הפתיל וקד לתמונתו של המשורר רבינדרנאת' טאגור, שהפסטיבל מוקדש לו.

בין קריאות השירה אנחנו מוצאים מעט זמן לביקורים חטופים באתרים שבסביבה. אני נוסע עם אטאול וראקל מחוץ לעיר לשחות באוקיאנוס ההודי בחוף קובאלאם. אנחנו לוקחים אוטו-ריקשה – מונית תלת אופנוע – שהנהג שלה מבצע סלאלומים מצמררים בין המכוניות ואיכשהו חוצה קדימה, כמו בני ישראל בים סוף, את התנועה העמוסה. הדרך כולה מוקפת עליבות ויופי, כמו הודו כולה – כפרים דלים שטובלים במטעי קוקוס וצמחיה עבותה. החוף עצמו הוא פלא אקזוטי מקסים, קילומטרים של מפרצי חול רך, כפים ירוקים, וסירות דייגים. ואנחנו מתמקמים שם במסעדה עם תצפית אסטרטגית על החוף שעטוף גם הוא בירק. אנחנו מחליפים בגדים בשירותים של המסעדה, שוחים, וסועדים את ליבנו בסרטנים וחסילונים.

חוף קובאלאם

בעיר עצמה אנחנו מבקרים במקדש העשיר ביותר בעולם, מקדש שרי פאדמאנאבאסוואמי. זה היה מקדשם  של המהראג'ים של טראוואנקור, והאם אצרו בו אוצר של זהב ואבנים יקרות לאורך כמה וכמה דורות. האוצר מוערך במיליארדי דולרים, ולאחרונה היה דיון מתוקשר בשאלה מה לעשות בו. בסופו של דבר השאירו אותו שם, תחת שמירה כבדה. הכניסה היא ללא תיקים ודרך גלאי מתכות.

אנחנו לא נכנסים כי הכניסה ללא הינדים אסורה, אבל מסתכלים בגג המקדש המשופע שכולו גילופי אבן של עלילות האלים, ובצלייני השאברימאלה שמגיעים הנה אחרי חודש של פרישות וצום לבושים לונגים שחורים. מכאן נלך לראות את ארמון המהראג'ה של טְראוונְקוֹר.


 
מקדש פדמנבסוואמי

המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22650&blogID=182

 

 

 

 

 

 

 

3 תגובות

  1. הודו לה' כי טוב !
    איזה תיאורים ,מרתק ולגמרי אקזוטי
    תהנה מאד אמיר

  2. היי אמיר הנה אתה שוב
    איך שהתגעגענו, בחיי
    מרתק מה שכתבת ואיזה כישרון כתיבה!
    תודה על השיתוף ועל מילות השיר של המשוררת הספרדיה
    מאמצת אותן בחום ובעיקר את אלו:
    הלואי שאמלט מחוסר התחושה של הציניות
    מהאוביקטיביות של משיכת הכתפיים
    אפידרמיס לעולם אל תהיה לעור עבה
    עיקש בלתי מרגיש
    -באו לי בזמן המילים האלו
    קראתי גם את הודו 3 תכף אגיב
    תהנה מכל פעימה ,אמיר היקר מאוד מאוד

  3. ריקי, חנה, שלום חם מארצות ההודים!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור