הודו 1 – בומביי

בומביי, כפי שהיא נקראת בפי הרוב, או מומבאי, כפי שהיא נקראת בפי הטהרנים, היא אי מאוכלס בצפיפות לא תיאמן. שלא כמו בדלהי, שכונות העשירים בבומבי אינן מופרדות בחומה ומסגר מן השאר, וגם מבעד לגדר החיה שמקיפה את בריכת המלון אפשר לראות את משכנות העוני שמקיפים אותה.

כשאתה מגיע מהמערב, נדמה לך בהתחלה שהגעת לחופשה במחנה פליטים, אבל מניסיון אני יודע, שאחרי שנה בהודו היא נראית לך טבעית לגמרי, ולמרבית הפלא אפילו לא מלוכלכת או מוזנחת כמו שהיא נראית בהתחלה. אפילו קבצנים שישנים עם כיסוי נצרים מינימלי מתחת לגשר הסמוך לביתך כבר לא נראים לך יותר מסכנים מהבחורה האמריקנית  או הגרמנייה שזורקת להם עכשיו נדבה של כמה רופי. אחרי שראית אותם יום אחר יום, אחרי ששמעת אותם גם חוגגים וצוחקים, הכל נראה יחסי לגמרי. בעצם לא פעם יותר קל לך לדמיין אותם צוחקים מאשר את הגברת המערבית ההיא שזרקה נדבה לקבצן.

בערב אני נפגש עם ארונדהאטי סובראמניאם – משוררת נפלאה שהיכרתי לפני שלוש שנים בדלהי. אנחנו הולכים להשקת ספרו החדש של הסופר קיראן נאגארקאר, "The Extras" שעלילתו מתרחשת בעולם של תעשיית הסרטים ההודית, בוליווד. זה מזכיר לי מיד את עולמו של גבריאל פרישאטה, השחקן שהפך למלאך ב'פסוקי השטן' של רושדי, אבל מספיקות כמה דקות של קריאה מפיו של השחקן שהגיע הנה לקרוא מהספר כדי לעמוד על ההבדלים. יש הרבה חוכמה אצל קיראן, אבל הכלי שלו להעביר את מסריו הוא הומור, הומור ושוב הומור, חריף ומדגדג. אנחנו וכל הקהל פשוט מתגלגלים מצחוק. כשאנחנו עוזבים אני מחליט לרכוש דווקא את ספרו הראשון, "מקורנן" שמספר על חייה של המיסטיקנית ההודית מירה באי, שהתאהבה באל קרישנה – אבל מזווית ראייתו של בעלה המקנא.

ארונדהאטי מחלקת את זמנה בין האשראם שבו היא מתגוררת בטמיל-נאדוּ  שבדרום, לבין בומביי, שם היא עורכת את האתר ההודי של Poetry International, וחיה את המילייה הספרותי והאמנותי של העיר. 

אנחנו מבקרים בסיפרייה של דויד שׂשׂוּן, ומשם הולכים לגלריה. מההשקה של קיראן אנחנו ממשיכים ל"שער הודו" – מין קשת ניצחון קולוסאלית שנבנתה שם לזכר ביקורו של ג'ורג' ה-5 במקום – ופוגשים שם את סנג'וקטה, רקדנית קאטאקאלי צעירה, והולכים לאורך הטיילת על שפת הים. אני מתפלא על שמה ושואל אותה עליו. סנג'וקטה פאניגראהי הייתה רקדנית הודית שהחייתה את מסורת הריקוד האוריסי , בריקוד שכולו פולחן של אמנות לאל ג'גאנאת'. מגיל אחת עשרה היא למדה באשראם של הגורו שלה שהחייה את הריקוד האוריסי ואת מסורת הכוהנות של האל, הדוואדאסיס, שהיו מין גיישות מלומדות בכל ענפי האמנות והספרות של הודו הימי-ביניימית. על הבמה סיפרה סנג'וקטה את סיפורי האלים בתנועות המחול, ורקדה לאל בכזו התמסרות, שהחוויה שלי כצופה הייתה דתית לא פחות משהייתה אמנותית.  התיידדנו בתחילת שנות התשעים, כשהיא ביקרה בישראל, בנסיעה שלי להודו שנתיים אחרי כן התכוונתי לפגוש אותה באוריסה, אבל היא כבר לא הייתה בין החיים.

סנג'וקטה הנוכחית, ידידתה של ארונדהאטי, מסבירה שפשוט, הוריה קראו לה כך ה על שם אותה סנג'וקטה המפורסמת, שהיכרתי.