בננות - בלוגים / / הגוש – נובלה, חלק 1
רן יגיל

הגוש – נובלה, חלק 1

הגוש
 
 
אוי, אמסטרדם
ווי מאדאם
נו מאדאם
קסם זר בן-אדם
בוא אליי, בוא הביתה
(חנה גולדברג)
 
 
השוטר המנומס והגבוה הראה לי בעדינות את הכיוון,Please Sir, go ahead , והיד שלו הלכה לפני הגוף שלו. הוא היה סמכותי מאוד, מבריק במדים וחייכני, אך תכליתי ונוקשה. שיער ראשו הבלונדיני וגובהו הרב הזכירו לי שאני רחוק מאוד מהבית. לא היו לי אף פעם חיילים כאלה. תמיד באיזשהו שלב נשבר הדיסטנס. אבל זה, אני לא אגזים אם אני אֹמַר שהיה בו משהו כמו רובוט. כן, ההליכה, הדיבור, הסיבוב של הראש היו כאילו הוציאו אותו מאיזה סרט אקשן מדע בדיוני שראיתי עם שוורצנגר.
   היה נדמה לי שהוא רוצה ממני משהו והוא מתכוון להוציא אותו ממני. אבל מה, סחבק לא פראייר, וכמה שאני איש חוק בנשמתי, יעני שומר על החוקים באדיקות, לא נתתי לו עם כל הנימוס האירופאי שלו והגובה שלו והעובדה שאני בארץ שלו ואני בעצם אורח כאן, לא נתתי לו לעבוד עליי, כי לפי הגיל הוא יכול היה להיות בשקט הבן שלי הגדול או פָּקוּד שלי בצבא.
   הוא גרר אותי ממסדרון למסדרון. בקצה מסדרון אחד פנינו שמאלה, אחר כך בקצה המסדרון אליו הגענו – ימינה ומייד אחר כך שוב שמאלה ואז התעקלנו ימינה. מבוך כזה אפילו בקריה או בצריפין אין. צריך ללמוד טוב-טוב את המבנה הזה כדי להתמצא בו. ציינתי לעצמי ביני לביני שמדובר במתקן מאוד שמור.
   הוא הצביע באצבע מטופחת על דלת עבה שנראתה כמו חלון של צוללת עם עיגול אובאלי מזכוכית. חשבתי שניכנס עכשיו לחדר, אבל היא הובילה לעוד מסדרון שבו פנינו ימינה ובקצהו עמדה מעלית. הוא לחץ על הכפתור הרך באצבעו הארוכה. האור נדלק. חיכינו שהמעלית תבוא. הוא שתק. היא באה. נכנסנו למעלית. חשבתי משום-מה שנעלה, אבל הוא לחץ על מינוס שלוש ואנחנו ירדנו למטה, כנראה למרתף, לתוך האדמה.
   פנינו שמאלה במסדרון שהיה מואר באור ניאון לבן ובוהק. מימין ומשמאל היו דלתות, חדרים, כנראה משרדים או תאים. הלכנו עד סוף המסדרון. שם הייתה דלת ברזל גדולה וכסופה.
   השוטר המנומס והגבוה הראה לי בפעם השנייה בזרוע שלו הארוכה את הכיוון הנכון, Please, get inside, Sir אמר, והיד שלו שוב הלכה רחוק לפני הגוף שלו. נכנסתי לחדר, ולפני שסגר עליי את הדלת, הספקתי לראות אותו מחייך אליי כשהוא מנדנד את האצבע הארוכה שלו ואומר לי תוך קריצה ממזרית שהפתיעה אותי, כי היא לא התאימה לאישיות הרַסְמית שלו: Israelis, Israelis, ומאחוריי ננעלה הדלת.
 
החדר היה לבן כולו, הרצפה, הקירות, התקרה – הכול היה לבן כמו בבית חולים. כמה אני שונא בתי חולים. יש לי טראומה נוראה מהם. הרגשתי בחילה וחשתי שאני רוצה להקיא, אבל התאפקתי. בקושי יכולתי. רציתי באינסטינקט שלי להסתובב אחורה, לדפוק על הדלת הכסופה והגדולה ולקרוא לַשּׁוֹטֵרוֹבּוֹט שיבוא, אבל עצרתי את עצמי ואמרתי לעצמי: בוא'נה, אתה לא ילד קטן. אתה לא איזה נער שאיבד את הכיוון. הכול לבן וסטרילי כמו בטיפול נמרץ. בית חולים זה לא מקום לבני אדם. אתה מאבד שם את הזמן, ואני אחד שבנה את כל הקריירה שלו על עמידה בזמנים ועל לחנך אחרים, צעירים ממני, לעמוד בזמנים. הדייקנות והסדר הם כל החיים שלי, ובבית חולים אתה הופך לכיסא או שולחן שמתַחזקים אותו, לעציץ שמשקים אותו כל כמה שעות ומטפלים בו. בקיצור, אתה מאבד את עצמך והזמן שלך עובר לאחרים.
   חשבתי לעצמי, זה בכלל לא נראה כמו תא מעצר אלא יותר כמו בית משוגעים. זה באמת מקום שבו הבנאדם יכול להשתגע תוך כמה ימים. גם התא מעצר שלי בקסטינה לא היה נראה כמו תא מעצר, אבל בהפוך מכאן. אצלי הם לא רצו לצאת מהתא. היה להם טוב כמו חדר קטן, רק שלךָ. טוב, צריך להתחשב בעובדה שלחלק מהפקודים שלי לא היה חדר בבית ולאחדים מהחבר'ה לא היה אפילו בית. עד כדי כך היה להם סבבה, שהם לא רצו לחזור לחדרים הרגילים שלהם כשגמרו את העונש ועוד שלחו לי פרחים וקנו לי שוקולדה. בנאדם נולד מחנך כמו שבנאדם נולד צייר או כמו שיש בני אדם שיש להם אוזן מוזיקלית והם נהיים נגנים. אני באופי שלי זה להסביר.
   נורות ניאון חזקות היו תלויות כאן לאורך התקרה. בקסטינה כל כמה זמן – בכלל, בכל בסיס שהייתי, גם בצריפין וגם בקריה – הייתי עושה מבצע נורות ומנורות. מה זה אומר? החיילים ואני היינו מביאים סולמות, כלי עבודה, כפפות מבודדות, כָּבֶּלִים, מנורות וניאונים, ומחליפים ביום, יומיים, שלושה את הנורות והמנורות בכל הבסיס. ואם הבסיס היה גדול, כמו בקריה או בצריפין, היינו מחלקים אותו לחלקים, לגזרות, כמו במבצע צבאי, כמו במלחמה.
   בדרך כלל הייתי עושה את מבצע "ויהי אור" סמוך לחג החנוכה ומנצל את המומנטום להכניס בפקוּדים קצת מורשת ישראל. שיידעו משהו על אנטיוכוס הרשע ועל יהודה המכבי חוץ מסביבונים, סופגניות, לביבות ומכבי תל אביב.
   הסתובבה אז שמועה בבסיס שנשמעה לי כמו אגדה של חיילים – אלה אוהבים להמציא כל הזמן סיפורים וגוזמאות – שיש חייל אחד שאוכל מסמרים, ברגים, נורות ואפילו ניאונים. מובן שלא ייחסתי לדבר כל חשיבות.
   יום אחד אני עומד בקצה המסדרון ופתאום כמה חבר'ה רצים אליי ואומרים לי: בוא מהר, יש לנו קוסם בבסיס. עכשיו בהתחלה שהם אמרו את זה, לא הבנתי מה קורה כי אני לא נתתי שום אישור להכניס שום קוסם לבסיס. כל פעולה תרבותית בכל בסיס שהייתי, הייתה עוברת דרכי. נקודה. הלכתי איתם לקומה השנייה ומה אני רואה? החייל הזה עומד על סולם, כל החיילים הגנובים סביבו, והוא עומד ולועס נורת ניאון, אני זוכר את זה חי, באלוקים, שככה אני אחיה, כמו היום, הבנאדם עומד גבוה על סולם ולועס ניאון באורך של מטר וחצי. נכנסתי ללחץ היסטרי, חשבתי שהוא מנסה להתאבד לי, אבל תכלס, הוא באמת עשה להם טריק. הייתה לילד הזה קיבה מברזל.
   חשבתי לעצמי, כאן זה באמת שונה לגמרי מהתא-מעצר בקסטינה. עשרים וחמש שנה דחפתי חיילים למעצר, ובסדיר גם אני ישבתי במעצר; אבל דבר כזה עוד לא ראיתי, בית-כלא שנראה כמו מעבדה של איינשטיין. איזה דיכאון. אתה ממש מרגיש איך שאתה נכנס שאתה עכבר של ניסויים.
   מה שכן, לא היה שום דבר בחדר, אז זה הדָבָר. זה בעצם העונש. זה שהכול היה ריק מסביב עד שנדמה לך שגם הנשמה שלך ריקה, כאילו מישהו החליט לבודד אותך לגמרי מהחיים עם הלבן הזה בעיניים. במקום להפשיט אותך מהבגדים שלך, להעמיד אותך באמצע החדר ולצחוק עליך, על כמה הקטן שלך באמת קטן – פעם עשו לי את זה בסדיר, זה נורא משפיל – במקום כל זה, מצאו שיטה יותר מתוחכמת והפשיטו את החלל, את הסביבה, שתהיה עירומה ואתה תישאר בבגדים שלך באמצע שומקום ותאכל את הלב.
   הרגשתי כמו אחד בסרטי מדע בדיוני שהתגלה בגוף שלו נגיף קטלני ותכף הוא יתעוות כולו. בינתיים הוא בבידוד טוטאלי, ואולי תכף ייכנסו אנשים בחליפות חלל או חליפות חסינות אש וייגעו בו, כלומר בי, בשרוולונים ארוכים. כי הסביבה הייתה כל כך נקייה, חללית לבנה ומבריקה, שממש פחדתי לדרוך.
 
כאשר העיניים התרגלו קצת לאור הבוהק, הסתכלתי סביבי. בקצה החדר היה מין מלבן בולט כזה שיצא מהקיר, גם הוא בצבע לבן, ועליו ישב בחור רזה ומכוער מאוד. כלומר, ניכר היה עליו שהוא היה מאז ומתמיד מכוער, אבל שהשנים החולפות רק החמירו את מצבו. קצת חששתי להתקדם כמה צעדים ולהגיע אליו. מי יודע, אולי הוא מסוכן. מצד שני, בשומקום הזה שאליו נקלענו הוא ואני, מה כבר יכול להיות מסוכן.
   נזכרתי שכשהייתי ילד בתל אביב, אבא היה לוקח אותי לבית הכנסת ברחוב יונה הנביא והיינו יוצאים מוקדם-מוקדם אל הסמטאות הצרות והרחובות הקטנים של כרם התימנים שהיו אז, בשבת בבוקר מוקדם-מוקדם, כל כך שקטים וקדושים. ומרחוק ראינו את הים, כחול וגדול ובחורף אפור וכועס, וכלבי השכונה היו עוברים לפנינו ואבא היה אומר לי תמיד שקוראים קריאת שמע של שחרית משיכיר בין תכלת ללבן ובאמת הכול היה נראה לבן-אפור וחתולים ג'בּארים היו חולפים על פנינו או חוצים אותנו, ואבא היה אומר לא רק משיכיר בין תכלת ללבן קוראים שמע אלא גם ברגע שיודע אדם להבדיל בין כלב לזאב, וכבר דמיינתי לעצמי שיש כאן ברחובות הצרים שבין אלנבי, כרם התימנים והים, זאבי ערבות. כי הכול היה לבן-אפור והיה בעצם במין על-זמן שכזה עד תחילת התפילה, כאילו אלוהים אמר סטופ. עכשיו הזמן עצר מלכת עד תחילת התפילה של יום שבת, עד שהחזן נסים ירעים ויסלסל בקולו. אחר כך בכיתה אל"ף עברנו להתגורר ביד אליהו וקצת שכחתי את הכרם והים.
   אבל עכשיו האווירה פה משום-מה הזכירה לי את זה. מוזר לאללה איך שהמוח שלנו עובד. זורק אותנו למחשבות מפה ומשם.
   הבחור המכוער על המלבן הלבן לבש ג'ינס משופשף וסווטשירט בצבע אפור עם קפוצ'ון. התקרבתי אליו כמה צעדים. לידו ממש היו קופסת סיגריות ומצית. הוא ישב ועישן. ניכר היה על פניו המיוסרות שהוא נהנה מהעישון ושזה העיסוק היחידי שלו עם עצמו מזה כמה שעות ואולי כמה ימים. בחור כעור כזה, מה החיים עשו לו, לעזאזל? יש כאלה כמוני שיש להם נטייה להשמנה והתנוונות – לכן בצבא הייתי מקפיד לעשות כושר – ויש כאלה כמוהו שהופכים למעין אטרייה שחורה, קשה ושרופה.
   נזכרתי איך פעם בטמרפיאדה מנעתי מכות בין חיילים יהודים לערבים בגלל סיגריות. זה היה ליד צומת קסטינה. החיילים היו כעשרה, את מספר הערבים אני זוכר בדיוק, הם היו ארבעה. אני זוכר שעצרתי להשתין בצדי הדרך, עשרה מטרים מהטרמפיאדה. ראיתי את המכות, הבוקסים, הסטירות, הבעיטות, את כל עיסת האנשים הזאת ולרגע חשבתי שאני עד לפיגוע, אבל שום דבר לא התפוצץ. רצתי כמו משוגע בלי לסגור את הכפתורים של הדקרון בין הבטונדות של הטרמפיאדה, את חלק מהחיילים זיהיתי כפקודים שלי וצעקתי תפסיקו-תפסיקו, כמעט גם אני אכלתי מכות. פתאום הם קלטו מי אני, רס"ר הבסיס, הם נבהלו ונעצרו, כמו שמקפיאים סרט אקשן במחשב, כולם עם הסימנים הכחולים והדם על הפנים. הערבים ישר התחילו להתנצל, ואני עשיתי בירור. התברר שזה התחיל כשאחד הערבים ביקש מחייל אחד, פקוד שלי, סיגריה. ההוא אמר לו בסדר, ואת הסיגריה שעישן שכבר עמדה בשלב הבדל, השליך על המדרכה לרגליו של הערבי ואמר לו, הנה זה בשבילך, הסוף של הסיגריה, תרים אותו. וצחק עם כל החבר'ה. הערבי שנפגע ולא רצה לצאת פראייר, הרים את הבדל באיטיות ופתאום, במהירות, כיבה אותה לחייל המסתלבט על הלחי. זה צרח מכאבים והתנפל עליו. התחילו מכות רצח וכאן בדיוק עצרתי עם האוטו בשולי הדרך ונכנסתי לתמונה.
  הבחור הכחוש הזה נראה לי מסומם, והעיניים שלו התרוצצו כמו שני ג'וקים שחורים בתוך הלבן של העין. על העורף הרזה והמעוות שלו הייתה לו צמה דקה וקלועה, והוא שיחק איתה כל הזמן באצבעות צהובות. מסלסל, מותח ומשחרר; מסלסל, מותח ומשחרר. היא הייתה כמו קפיץ ברזל כזה שהחיילים היו מביאים לבסיס. הגניב אותם איך הקפיץ האפור מהברזל יורד במדרגות. חיילים הם בעצם ילדים, ילדותיים. ובאמת, מה אתה יודע בגיל שמונה עשרה על החיים. מגייסים אותך לצבא ואומרים לך, קח אחריות. אתה עכשיו גבר. אבל יש הרבה כאלה שהגיעו אליי ועוד היו בתולים, או שהיה להם איזה ניסיון נפל עם איזו זונה והם פחדו פחד מוות ממין. ואלה שכן עשו את זה עם הזונות, היו מסתבכים. יום אחד בא אליי חייל והוא מתפתל מכאבים.
   לא ידעתי איך להוציא ממנו מה כואב לו. רק אחרי שסגרתי את הדלת במשרד, ואצלי זה עניין עקרוני בבסיס, לא סוגרים דלתות, בטח לא שלי. אני שם בשבילם בכל שעה ויום בשבוע כולל שבתות וחגים. הצבא – זה היה החיים שלי. אז אחרי שסגרתי את הדלת והוא ניגש לחלון בצריף, בדק שאף אחד לא עומד אחורה ושומע, ושוב ניגש ובדק והלך בקושי מתפתל מכאבים מצד אחד של החדר לצד שני, הוא גילה לי שיש לו פצע בזין. חשבתי שהוא חטף מנדבושקעס כמו הרבה חבר'ה וכבר ידעתי איך לטפל בזה, אבל כשהוא הוריד את המכנסיים חשכו עיניי. כל הזין שלו היה מלא מוגלה צהובה והכובע ממש נכנס בתוך עצמו והתקפל כאילו רצה להיעלם בתוך הגוף שלו. הוא היה אכּבּר גבר, אבל עכשיו עמדו לו דמעות בעיניים כמו לילדה קטנה. זה לא מנדבושקעס, חשבתי לעצמי, זה משהו הרבה יותר רציני.
   לקחתי אותו לחובש. בהתחלה הוא לא רצה להוריד את המכנסיים, אבל נתתי בו את המבט המקפיא והמפשיט שלי, זה שאשתי כל כך אהבה, שהוא הוריד את המכנסיים מייד. החובש בדק אותו ואמר שזה הרפס אלים מאוד-מאוד והוא עוד לא ראה כזה והחייל חייב בית חולים דחוף. בסוף הוא לקח כדורים חזקים וטיפולים ואמבטיות ואחרי איזה שבועיים-שלושה הוא יצא מזה וקנה לי שוקולדה ושלח לי פרחים.
   אממה, מה שמעניין בסיפור זה למה בכלל הוא קיבל את זה. היה לו הרפס בילדות, אבל לא בזין, בפה. וכחייל הוא הלך אצל הזונות. אממה, הוא נלחץ נורא בכל פעם שהוא הלך שלא יעמוד לו או שתהיה לו שפיכה מוקדמת – קלינקה און פתחתי בבסיס – טוב מה כבר מעניין את החיילים, בחורות וזיונים וחלק גם אוהבים ספורט. מרוב הלחץ הנפשי נהיה לו הרפס כל כך מכוער, זוועה, בזין. זה בכלל לא היה עניין פיזי של מגע, זה היה עניין נפשי. לא להאמין! אז זה נכון מה שכל הרופאים אומרים, שגוף ונפש קשורים, שהם גוש אחד שזה אנחנו. אני תמיד האמנתי בזה. נפש בריאה בגוף בריא.
   הגרגרת של הבחור הזה נראתה כאילו הוא בלע מצית זיפו או קופסת גפרורים, וכל פעם שהוא היה נושף את העשן הלבן מהנחיריים השחורים והמלוכלכים שלו, הדבר הזה בגרון שלו, המצית, הקופסת גפרורים הזאת, עלה וירד, והייתה לך הרגשה שבסוף הגרגרת שלו תצא מהמקום ותעוף ממנו למעלה ותפגע בניאון שהיה דלוק מעל הראש שלו והאיר אותו באור מוזר כמו איזה חייזר.
   הוא נעל נעלי אולסטאר ישנות וקרועות קצת כמו הרבה מסטולים שיצא לי לראות במסגרת העבודה הצבאית החינוכית שלי, וישב רגל על רגל, כשרגל אחת מתפתלת כמו נחש על הרגל השנייה או כמו צמח טפיל על גזע עץ.
   הבחור המכוער הביט בי בשקט במבט מזלזל קצת, ואחר כך מצץ מהסיגריה שלו והצטמצם על מושבו. זה היה כאילו הוא לא רצה לתפוס יותר מדי מקום בעולם, כאילו גם הוא רצה להיעלם בתוך עצמו או לברוח מפה דרך איזה חור בתקרה כמו שראיתי פעם באיזה סרט עם ברוס ויליס. אח! אני מת על השחקן הזה!
 

6 תגובות

  1. היי ,רני, קראתי עוד אתמול את חלקה הראשון של הנובלה כתבתי תגובה והיא התאיידה באמצע הכתיבה
    כתבתי על כתיבתך הדינאמית הדוהרת בקצב התודעה מעלה תמונות מרתקות מהזכרון
    הכתיבה נאמנה ואותנטית לדמותו של הגבור
    מתגלגלת חיה וקולחת ואף שמה של הנובלת נרמז כאן
    בגוש הזה המחבר גוף לנפש
    מחכה להמשך
    בקר טוב
    כיף לפגוש אותך במטע ממש

    • חנה היקרה, תודה לך על תגובתך החמה, החכמה והמדויקת כהרגלך. יש לך לב רחב ויכולת קריאה נדירה. אכן המשך יבוא, אולי מוטב לומר המשכים יבואו כי אין מדובר בטקסט קצר. שבוע נכון ושבוע טוב וחורפי ונעים לך. רני.

  2. היי רן

    אם כבר התחלת אז צריך כבר את חלק ב
    הגיבור מכניס אותנו איתו לחדר הלבן היפוך מצב שקורע אותו והוא נזכר בימים שלו כרס״ר הימים שהוא הבוס ולא כמו במצבו עכשיו
    מאד מסקרן מה קורה איתו הרי איננו יודעים דבר עדיין אל איך ומה הגיע לחדר הלבן
    אבל יחד עם הסקרנות אנחנו הקוראים לומדים מאד על דמותו ואהבותיו של הגיבור
    מסקרן מאד
    טוב אני כנראה אחפש את הספר
    טין לי סבלנות

  3. אהבתי את זרימת הטקסט. החדר הזה מאפשר למחשבות לרוץ ומאפשר לנו להכיר. כאילו הלבן של החדר, הריק הזה חייב להתמלא, המחשבות זורמות.

  4. תלמה פרויד

    קראתי בעניין את חלק 1 ומסקרן לקרוא את ההמשך, שגם אליו אגיע. כתוב יפה כל כך, לרגעים משעשע (מבצע 'ויהי אור' וההוא שאוכל מסמרים וכל זה. איזה דמיון מבורך פרוע), לרגעים מכמיר לב ("אצלי הם לא רצו לצאת מהתא"). ודמות המספר, שפתו, אישיותו, זכרונות הילדות שלו וכל השאר – ריאליסטי וזורם בטבעיות. יופי, יופי. אקרא את ההמשכים, כאמור, גם אם בדילֵיי – כי היום קצר והמלאכה מרובה. טוב לקרוא כאן משלך רני. תבורך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל