בננות - בלוגים / / קוטג' אמריקאי
גם במטבע יש משהו פאלי
  • ארז פודולי

    עכשיו אני רחוק וסופסוף קצת שקט. ובאמת כאן, אולי רק כאן ורק כך, אפשר לכתוב אוטוביוגרפיה. אבל "ביוגרפיה מלאה" תהיה הגדרה גדולה בכמה מספרים על מה שנמצא כאן מתחת, שכן עדיין אין לי פתרון לחידה איך מנהלים בלוג ונשארים בנאדם פרטי. "רחוק" זה בסטנפורד, אוניברסיטה חביבה בקליפורניה שטופת השמש (היעדר טיסה ישירה הופך בעיניי כל מקום לרחוק מספיק). כאן, לא הרחק מסן-פרנסיסקו-על-המים אפשר להנות מרוחות המפרץ ולהיזכר בחיוך בים התיכון. *** לכאורה כתבתי מאז ומעולם, ואני לא מתכוון לנוסחאות בכימיה ומשוואות במתמטיקה. הייתה בי תמיד התלבטות לאן אני שייך ומדי פעם הייתה תוקפת אותי תחושת חרדה שאני מעין סוכן כפול. מדע ושירה כשתי וערב, שתים הן ולא יודעות. *** פעם (היום זה כבר נופל תחת ההגדרה "מזמן"), עוד בארצנו הקטנטונת, הייתי מנסה להיות פחות עכבר מעבדה ויותר עכבר העיר. פה הקראתי, שם פרסמתי, פה ושם השתתפתי בסדנאות ומסגרות כתיבה, שם ופה ערכתי (כן, אני יכול להביא דוגמאות וקישורים, אולי יום אחד, בהמשך). מה נשאר מכל אלה? מה מכל אלה יכול להתקיים כאן בגלות הדוויה (היא חייבת להיות דוויה, אחרת מה יגיד לעצמו העם היושב בציון)? *** אחרי כל המלל הזה, אם יש צורך שייספג דבר-מה, מוטב שיהיו אלה שורות של ויסלבה שימבורסקה מתוך "כְּתִיבַת קוֹרוֹת חַיִּים": כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ  וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק. הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים, וְצִפֳּרִים, מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת. מְחִיר וְלֹא עֵרֶךְ כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן. מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה. לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה. רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶׁנִּשְׁמָע. מַה נִשְׁמָע? נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.

קוטג' אמריקאי

 

 

מובטל כבן שישים, חולה ומיואש, נכנס לבנק בצפון קרוליינה והגיש לקופאית פתק בזו הלשון: "זהו שוד בנק. בבקשה, תני לי דולר אחד."

אחרי שקיבל את הדולר שלו, התיישב על רצפת הבנק לחכות לשוטרים.

כל זה כדי לקבל בכלא קורת גג וביטוח רפואי, שלא היה יכול לממן בעצמו.

למרבה האירוניה, המשטרה החליטה שהסכום ששדד נמוך מדי והגישה כתב אישום על גניבה בלבד, וייתכן שלא ייכנס לכלא בסופו של דבר.

 

אני קורא בתשומת לב מהולה-בלא-מעט-גאווה על מאבק הקוטג' בישראל ורואה את הקשר ההדוק אל המובטל התוניסאי שהצית את האש, תרתי משמע, במזרח התיכון.

אני תוהה מתי יקום מוחמד בועזיזי אמריקאי, בשם אותם חמישים מיליון אמריקאים ללא ביטוח רפואי (שישית מהאוכלוסייה!) וישרוף את עצמו במחאה. הרי הדלק כאן, לפחות, זול מספיק…

הפוסט והשיר (שפורסמו ב-21 ליוני 2011) נכתבו טרם פרוץ מחאת האוהלים הישראלית (14 ביולי 2011) ומחאת 'לכבוש את וול-סטריט' האמריקאית (17 בספטמבר 2011).

הפוסט הזה היה מוקפא מרבית חייו, כי היו רגעים בהם הרגשתי בהם תנועות המחאה הללו הולכות לכיוונים אחרים ממה שאיחלתי להן ולכולנו, וכי המרחק והקשר בין הקוטג' לקוטג' – בין הגבינה עם הבית לעם בלי הבית – הולך וגדל. 

בשבוע שעבר אישר בין המשפט העליון האמריקאי את 'אובמה-קייר', המכניס את חמישים מיליון האמריקאים תחת קורת גג ביטוחית. תם ולא נשלם?

 

 

 

 

 

7 תגובות

  1. היי ארז כיף שחזרת אלינו ולו רק לטעימות 🙂
    הספור של האמריקאי הזה מזכיר את ספורו של או הנרי "השוטר וההמנון" מהקובץ "אחרי עשרים שנה" מה לא עשה הגיבור של או הנרי כדי להיכנס לכלא ולא לישון מגולגל בעיתונים על ספסל בפארק
    והשיר שלך מתכתב באופן אירוני עם שירו
    של יהודה עמיחי "גשם בשדה הקרב"
    -הקרב על הקוטג' -עצוב

    • ארז פודולי

      חנה,
      נחמד לדעת שיש מי שזוכר שהייתי כאן.
      או. הנרי הכיר את ארה"ב כל-כך טוב עד שידע לכתוב את אמריקה לפני שאמריקה כתבה את עצמה, מן הטעם הפשוט הבא: הוא הכיר אותה דרך הכלא והספסלים בגנים הציבוריים.
      אינני יודע אם רציתי להיות אירוני: עמיחי יחד עם דור המדינה לחמו לעצמאות מדינית. ייתכן והדור הזה צריך להילחם למען עצמאות כלכלית.

  2. איריס אליה כהן

    היי ארז יקר, איזה כיף לפגוש אותך על הבוקר הישראלי אמריקאי הזה! מה שלומך?

    הסיפור כשלעצמו מחייב סיפור קצר, עצוב וכואב. העניין הזה עם הביטוחים הרפואיים באמריקה פשוט מבעית, יותר מכל עניין אחר ממחיש את החזיריות של הקפיטליזם האמריקני. והשיר מצויין. חייבים לפרסם אותו באחד העיתונים הגדולים.

    חוץ מזה אין מגעיל מהקוטג' האמריקאי. ככה חשבתי ואני תוהה אם אתה חושב אחרת, או שאולי כבר התרגלת…
    נו כבר, תחזור

    • ארז פודולי

      איריס,
      שווי בנפשך: פיתחתי רגישות ללקטוז ושנים שלא נגעתי בקוטג' (ישראלי או אמריקאי).
      אבל באופן גורף אני יכול לומר: לא, לא התרגלתי לאוכל האמריקאי וגעגוע קולינרי יכול להיות לא פחות חריף מגעגועים אחרים. סליחה, מנסח מחדש: געגוע קולינרי יכול להיות לא פחות חריף מסחוג.

      תודה על הביקורת החיובית. העיתונות הכתובה? ניסיתי יותר מפעם או פעמיים ללא מענה. הנה כפפה: עכשיו, כשאת סופרת מקושרת, רוצה לנסות בשבילי?

      • איריס אליה כהן

        חחח… סופרת מקושרת… שתי שגיאות לאותה גברת. אז ככה אחי החכם, לא סןפרת ובטח לא מקושרת, נסה: מתבגרת עם יותר מידי ניירת, (מתפוררת) אישה מפוזרת, חולת סוכרת, לוקה בדברת… אני יכולה להמשיך כמובן… אבל די, נו.

        נשיקות הרבה.

  3. שלום ארז.
    השורה "קוטג' יורד על פני רעיי" הפתיעה, הצחיקה, זיעזעה והקסימה אותי. היא פרשה שטיח אדום לשאר השיר ובלעתי אותו כמו גביע שלם של קוטג', בבת אחת. שיר עצוב, מפוכח, יוצא דופן ומושך. אשמח לקרוא עוד שירים שלך.

    • ארז פודולי

      תודה, שרה. טוב שקפצת לביקור.
      אין רגע מתוק יותר (אני חייב להודות) משורה שעושה את העבודה.

      נ.ב. ואולי מתחת למכסה, הקוטג' דובר רוסית… מי יודע. 🙂

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לארז פודולי