תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
"הו, מיין קינד מיין קינד," גנח שוב ושוב קולה העמוק והיבש של גברת כהן. שירה היתה מחכה מעבר לדלת עד שתהיה הפסקה בין גניחה לגניחה ורק אז מקישה, וגברת כהן פתחה לה מחייכת, כאילו כלום, רק העיניים הצַבִּיות שלה לא חייכו אף פעם, "טופ שבאת מיין קינד" אמרה. כן היא היתה קוראת לה "מיין קינד", וגם לכל הילדים האחרים, אפילו לאלו שהיו מציקים לה, מצלצלים בדלת ובורחים, היתה אומרת "זה לא יפה מיין קינד ככה לעשות לאישה זקנה". אבל שירה לא היתה בורחת, היא היתה מחכה שגברת כהן תפתח ותזמין אותה פנימה לשבת על הכורסאות המרופדות בד קורדרוי חום, ששירה חשבה שהריח שיוצא מהן הוא ריחה של וינה, כי שם נולדה גברת כהן שהיתה פעם אישה יפה מאוד, כך סיפרה לה בעצמה, וכל הגברים היו מחזרים אחריה, אבל היא ידעה לשמור את עצמה. ואז היתה שמה תקליט ואומרת "נו, את כבר בטח יודעת מה זה מיין קינד," ושירה ענתה בסיפוק על שהיא יודעת שזה 'חליל הקסם' של מוצרט, ואז היתה גברת כהן מתיישבת לצידה ואומרת "כן נכון זה 'חליל הקסם' של מוצרט, ואת יודעת מי היה המנצח הכי גדול בעולם של אופרות של מוצרט?" ובלי לחכות לתשובה, ושירה ידעה את התשובה כי גברת כהן שאלה את אותה השאלה שוב ושוב, היתה ממשיכה, "זה היה מאהלר, גוסטב מאהלר, זה חשוב שאת יודעת את זה כי הוא היה יהודי," ושתיהן האזינו בשתיקה, ומדי פעם גברת כהן קמה להזיז קצת את המחט קדימה ושאלה אם אימא יודעת שהיא פה ושהיא קצת מדלגת שלא תצטרך ללכת לפני שישמעו את האריה של מלכת הלילה. ופעם אמרה לגברת כהן שאבא אמר שמאהלר לא היה יהודי, כי הוא התנצר, ולראשונה ראתה את פניה האפורות משנות צבען והיא שלפה תקליט מהארון והניחה אותו על הפטפון, ובלי להציע לה לשתות כוס מים כמו שהיתה עושה תמיד התיישבה באחת לצידה, העור התלוי שהתנדנד על זרועותיה ליטף את שירה במעופו, עטיפת התקליט מהודקת בין אצבעותיה הגרומות, "זה מאהלר, הסימפוניה הראשונה של מאהלר, ואת תגידי לי אם הוא יהודי או לא," אמרה ודממה. ושירה ישבה קפואה והאזינה לצלילים הנפלאים ביותר ששמעה מעודה בוקעים מהרמקולים הישנים, ופתאום גברת כהן קפצה ואמרה, "הנה הנה תקשיבי לזה," ומתוך הפרק השלישי בקעו צלילי כינורות וכלי הנשיפה מעץ ששרו ובכו ורקדו את יהדותו של רבם, וכל התזמורת וגברת כהן שרו ובכו ורקדו איתם, ושירה רצתה להצטרף לריקוד אבל נותרה ישובה להביט בגברת כהן רוקדת ובוכה בלי דמעות, וידיה מושטות לשמיים בריקוד חסידי מקונן ומודה. ושירה שבה וביקשה לשמוע את הסימפוניה הראשונה של מאהלר גם בביקור הבא, וגברת כהן חייכה ואמרה ש'זה פעם ראשונה שהיא מבקשת מה לשמוע', ושלפה שוב את התקליט, הניפה אותו והכריזה "מאהלר היהודי כמו מנדלסון שהיה יהודי והיינה שהיה יהודי, וכמה שהם ינסו הם לא יצליחו לחסל אותנו." שפתיה רעדו וגופה נסער כאילו נאמה בפני קהל אלפים ובאצבעה הורתה, בפעם הראשונה והאחרונה, על המספר החקוק לנצח על ידה, ושירה לא שאלה רק נשמה איתה ביחד את הצלילים ואת הריח של וינה, ולפעמים, אם באה במקרה ביום שלגברת כהן היה מצב רוח ממש-ממש טוב, גם אכלה איתה פרוסה של שטרודל התפוחים הטוב בעולם. ובאחד הימים עמדה שירה מעבר לדלת מצפה להפוגה בין האנחות, אך זו לא הגיעה וגם לא למחרת וגם לא אחרי, ושירה יכלה לשמוע את אנחותיה וגניחותיה בכל פעם שחלפה לפני דלת ביתה וכבר לא עצרה לנסות לחכות שייפסקו, עד שבאחד הימים, בשובה מבית הספר, שמעה שהאנחות שקטו, היא עמדה שעה ארוכה ליד הדלת אך יכלה לשמוע רק דממה עיקשת מצידה האחר.
"לקחו אותה הבוקר," אמרה אמה, והילקוט שלא הסירה הכביד על גבה. "היא עברה כל כך הרבה בחיים, המסכנה," הוסיפה בגבה אליה בעוד ידיה הופכות את קציצות הבשר המיטגנות שריחן השתחל כנחשול עבה ופולשני אל גופה של שירה.
"היא תחזור?" שאלה ואמה, עדיין בגבה, רק הרימה כתפיה.
היא תחזור! קבעה בליבה, ובכל פעם שעברה ליד דלתה עצרה בציפייה לשמוע אנחה,ושיננה את הסימפוניה של מאהלר שלא תיעלם וחייכה כשדמיינה כמה גברת כהן תתגאה בה כשתשאל 'נו מה זה, את זוכרת?' והיא תאמר 'הסימפוניה הראשונה של מאהלר היהודי,' וגברת כהן תאמר 'אוח מיין קינד, איזה אושר יש לי ממך!'
מקסים ומרגש רקפת
עולם שלם גנוז במוסיקה הזאת שאוהבת גברת כהן וששירה חולקת איתה
כתיבה יפה
מודה לך מאד חנה יקרה על קריאתך ותגובותייך.
תודה שהבאת רקפת, יפה ונוגע.
–
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15853&blogID=295
לקרוא את הקטע, כמעט כמו להאזין למוסיקה עצמה.
רקפת הי,
יפה ומלא עוצמה, כפי שרק זכרונות ילדות יכולים להיות.
תודה שהבאת — צדוק
יופי של קטע, מוזיקלי וזורם ונוגע. אהבתי גם את הקודם על אבא שלך. הסיטואציה שתיארת שם מאוד מוכרת לי. אני תיכף מעלה משהו שכתבתי על אתי הילסום שהיתה גם היא במחנה ווסטרברוק.
תודה לכם גליה צדוק אבנר וחני. תודה אבנר על הקישור לפוסט העוצמתי, אולי עכשיו אסתכל אחרת על עננים…
יפה מאד רקפת – מלא חיים !
זכרון מרגש רקפת, מיין שיינה קינד
רקפת,
מוסיקה מאליהה (הופכת אותה אלהית) את הנפש. מה חבל שהיא היתה יציר כפו של גזע רצחן. טוב, לא רק שלהם, ובודאי לא שלהם ממש , והעיקר, לא בתקופתם – – של הגרמנים. מה טוב שהאוסטרים נבדלו מהם, ולו לכאורה. לא רק שלהם, גם של עמים אחרים, ביניהם היהודים. היו הרבה מלחינים יהודים, כאלה שתרבותם היתה גם של גרמניה. התרבות היתה נישאת בידי היהודים. מוצרט לא היה יהודי, והרבה אנשי תרבות שהיו יהודים במקור והתנצרו אנו מוסיפים להחשיבם כיהודים. אראנולד שנברג לא התנצר.
היהודים נפוצו בכל ארצות התרבות המערבית והפיצו תרבותם. לא מזמן חשבתי – חישבתי – כמה יהודים אמריקאיים היו מוסיקאים ואנשי קולנוע. אולי מאות. גם בצרפת. אופנבך, מאירבער הידועים בהם. חייפץ. מנוחין, יאוכים, פרלמן, – כל הכנרים הגדולים. קופלנד גרשוין |(=גרשון), אנשים שמי שאיננו יודע לא היה מעלה על דעתו שהם יהודים, קירק דאגלס ( ובנו, כמובן), אדוארד ג' רובינסון (אנשי מאצ'ו, גיבורי בלש וקאובוי, שמפתיע להיודע שהם היו יהודים) אגב, כמו שרבים אינם יודעים שאלילי במה היו יהודם, הרבה אינם יודעים שאפילו אחד בשם ישוע היה יהודי.
אבל אנחנו יודעים. דמות הזקנה הנהנית מפרות התרבות המוסיקלית הרגרמנית הגבוהה היא דמות ידועה. היהדות הגרמינת התקשתה להיפרד גם מהשפה, אך בעיקר מהתרבות הגרמנית. השאלות המתעוררות למקרא סיפורך הם רחבים מני ים. היהודים היו נאמנים לתרבות הגרמנית, רק זו לא היתה נאמנה להם ולא קריבלה אותם ולא שיתפה אותם.
תהיי בריאה.
משה
תודה רבה משה על תגובתך הרחבה והמעמיקה, כרגיל.
דבריה של גב' כהן בקטע זה, אודות מוצאם של המלחינים והיוצרים השונים, באים כמובן לומר דבר מה עליה ולא על המלחינים עצמם.
תודה שקראת.
שבוע נהדר
רקפת