דמיונות פוקס

 ספר מקסים ראה אור: "אולם שכולו טוב", המלא וגדוש בזיכרונות הקולנוע של ישראלים, שאסף וערך המבקר, חוקר הקולנוע והעיתונאי, דוד שליט.

 הספר הזה הוא פשוט ממתק, תענוג צרוף, ששקעתי בו בהנאה ובצימאון, מלקטת אנקדוטה זו או אחרת, ואפילו, שששש, הזלתי דמעה קטנה. וגם צחקתי, כמובן.

 שליט אסף קטעים שכתבו אנשים על יחסם לקולנוע, או שביקש מאנשים לכתוב זיכרון כזה. גם ממני הוא ביקש, והנה הקטע שלי בספרו:

"כל הליכה משפחתית לקולנוע התחילה במבצע בנוסח מטבח צבאי: אבי מטגן חביתות, אמי מכניסה אותן לכריכים משתי פרוסות של לחם שחור בעובי שני סנטימטרים לפחות, אחי רוחץ את העגבניות והמלפפונים, ואחיותיי מופקדות על פירות העונה. רק אני הקטנה לא נדרשתי לעשות דבר. עוד הוכנסו לתיקים בקבוקי מיץ שהוקפאו מראש וחמוצים שאבא שלי הכין, שירטיבו קצת את הסנדוויצ'ים – 12 במספר, שניים לכל אחד. עם כל הכבודה היינו הולכים לקולנוע ומחכים על קוצים שהסרט יתחיל, כי לא נעים להוציא את האוכל באור ושכולם יראו.

ישבנו שישה בשורה, ואמא שלי, בקצה, היתה מתחילה להעביר את האוכל מיד ליד. אני לא זוכרת מה ראינו, מי היו השחקנים, והאם נהניתי ממה שראיתי או לא. הליכה לקולנוע התקשרה בעיני ישירות לבלוטות הטעם ולמיצי הקיבה. זה היה האירוע "התרבותי" מספר 1 של המשפחה שלי: לאכול בחשכת אוכל הקולנוע." (אגב, זה בדרך כלל היה בקולנוע ארמון דוד, בפינת דיזינגוף ארלוזורוב, שהפך לימים לאולפני פרג').

גם הקטעים האחרים, שכתבו סופרים, משוררים, במאים, אנשי קולנוע, מקריני סרטים, מפיצים ועוד, הם אישיים ונורא נורא ישראליים.

 חוץ מזיכרונות עסיסיים כאלה הוסיף שליט צילומים של שלטי חוצות ופרסומי עיתונות לסרטים, הכול מפעם, והכול כל כך מצחיק. אלוהים, כמה מצחיק! גם מי שאינו חובב קולנוע מושבע ייהנה, כי אין ספק שהזיכרונות הקולנועיים שלנו צרובים בתודעה הקולקטיבית הישראלית לנצח.

והנה מחווה שלי לדוד, עמיתי למקצוע, שישבנו במשך שנים יחד בחדרי ההקרנה לעיתונאים, בעיקר ב"פאולי", מרתף הקרנה טחוב ברחוב בר כוכבא, שם העבירו מבקרי הקולנוע בשנות השמונים בואך התשעים את מיטב זמנם.

 המחווה היא מתוך ספרי "סוף סוף רומן", קטע לאוהבי קולנוע:

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

"אבא שלי היה קורא לי תמיד דימיונות-פוקס. הייתי הכי קטנה בבית, והאחים הגדולים שלי נורא אהבו להפחיד אותי. במיוחד הם אהבו להפחיד אותי עם מין מצוף ישן עשוי מתכת, יצור דוחה, חלוד ונפוח, שצף בדוד המים שהיה לנו על הגג. הוא נראה לי כמו מפלצת איומה. ובאמת האמנתי לאחים שלי כשהם אמרו לי שהוא יבוא בלילה ויאכל אותי. אז נניח שהייתי מזנקת לזרועותיו של אבא, מבוהלת מכל הסיפור. מה הוא היה אומר? מאיהל'ה, רוחי, יש לך דימיונות-פוקס.
יופי של סיפור, אמר רומן, מה זה דימיונות-פוקס?
אה,  אמרתי. גם פה מסתתר סיפור משהו-משהו. כשאמא שלי ואבא שלי היו צעירים, הם היו הולכים פעם בשבוע לסינימה בכיכר-ציון. אחר כך, כשעברו לתל-אביב, הם הלכו לסינימה "גן רינה". הם נורא אהבו סרטים. קלארק גייבל בתור רט באטלר. דאגלס פיירבקס ג'ונייר בתור זורו. יול ברינר בתור מלך סיאם. ויקטור מאצ'ור, ריקרדו מונטלבאן, קרי גראנט, שלוף שם – הם היו מדווחים לך באיזה תפקיד הוא שיחק באיזה סרט, ומי היה הבמאי. רוב הסרטים היו של "פוקס המאה ועשרים". אז בבית היו קוראים לי דימיונות-פוקס…"