יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
גיבוריה הנעלמים של המגילה – הסריסים.
מוקדש בידידות לאילנה שחף
ומירון נומיס ממדרשת בן גוריון
שבשדה בוקר.
שלושה זוגות יש במגילת אסתר: אחשוורוש וושתי, המן וזרש ומרדכי ואסתר. מלבדם – מגיחים לנו עשרת בני המן רגע לאחר שנתלו על העץ. אלא שבנוסף לכול אלו, מונה המגילה עוד ארבעה עשר דמויות בשמן כאשר שלושה עשר מהן לבטח- סריסים.
פותחים את הרשימה, שבעת הסריסים ששולח אחשוורוש להביא את ושתי למשתה המלך. (אגב, תמוה מדוע נדרשו שבעה סריסים להביא את המלכה הסוררת . . .)
לאחר מכן מופיעה דמותו של ממוכן. התלמוד הבבלי אומר לנו שממוכן הוא המן וכשכר לעצה הטובה שנתן למלך אחשוורוש בעניין ושתי – גידל ורומם המלך את הברנש לאחר מכן. הבה נותיר זאת לעת עתה כך. וכאשר נגיע לסריס מספר 15 ברשימה – נעלה את השערתנו.
שני הסריסים הבאים המופיעים במגילה ממלאים את התפקיד היותר "סריסי" מכול שאר הסריסים: האחריות על הרמון הנשים של המלך אחשוורוש. הגי הוא הגא – האחראי על נשות המלך בטרם בואן למיטתו ללילה הגורלי, החורץ אם תזכינה בכתרה של ושתי אם לאו, ושעשגז, המקבל את הנשים למחרת אותו לילה בחלקו השני של הרמון הנשים, שהמלך טעם מיין הרקח שלהן אך לא העניק להן את המלוכה. (אגב – האם משמעות שמו של סריס זה היא: השעשוע גז ? )
שני הסריסים הבאים בתור הם בגתן ותרש, שני קושרי הקשר עליו התריע מרדכי, הקשר שתועד בספר דברי הימים אשר למלך. המדרש מרחיב בעניין זה ומבאר – כיצד עלה בידו של מרדכי לעלות על הקשר. הואיל ומרדכי היה מחבריה של סנהדרין גדולה ושבעים לשון ידע, הבין את לחשושי השניים, שמוצאם היה מהעיר טרסוס. הם שהתקנאו בו על כך שאחשוורוש הדיח אותם ומינה את מרדכי במקומם זממו להרעיל את המלך באמצעות ארס אותו יטיפו לכוסו.
הסריס הבא שמופיע במגילה הוא איש אמונם של אסתר ומרדכי, שליח הסתרים, המעביר מסרים סודיים בין האומן- האפוטרופוס לאחיינית, הלא הוא התך. מי היה האיש ?וכיצד זכה בתפקידו ? האם הכיר אותו מרדכי משבתו בשער הארמון קודם לכן ? האם היה מעוזריו של הגי ? על כול השאלות הללו אין המגילה נותנת לנו תשובה.
הסריסים הבאים המופיעים במגילה אינם נזכרים בשמם. אנחנו יכולים רק לשער שייתכן ומדובר בכמה מאותם שבעת הסריסים הראשונים שנשלחו, בפרק א' של המגילה, להביא את ושתי למשתה המלך אלא שהפעם נשלחו הסריסים ל"הבהיל" את המן למשתה השני שעשתה אסתר.
והנה הגענו לסריס האחרון, ואתו, כאמור, נחזור גם לסריס מספר שמונה: ממוכן. שלוש דמויות נותנות עצות במגילה לאחשוורוש: ממוכן, המן וחרבונה הסריס. ממוכן כאמור – מייעץ לאחשוורוש מה צריך להיות דינה של ושתי הסוררת. המן – את דינו של מרדכי היהודי לאחר לייל נדודי השינה של המלך וחרבונה – את דינו של המן לאחר שאחשוורוש תופס אותו "נופל על המיטה".
השערת התלמוד, כי ממוכן הוא המן, טובה כפי שתהיה ההשערה שממוכן הוא עוד סריס, סריס כמו חרבונה. כלומר, אם נכליל את ממוכן במניין הסריסים נגיע לארבעה עשר סריסים – ארבעה עשר פועלים שחורים שמתחזקים את כול מערכת הארמון, שממלאים תפקידים שונים אחד מהשני, ארבעה עשר סריסים עם נוכחות שקטה אך משמעותית מאוד.
סקרנו אם כן ביסודיות כול סריס וסריס, אולי אפילו הוספנו סריס אחד למצבת הסריסים וכעת יש לשאול:
מי הם היו האנשים הללו ? היכן נולדו ? כיצד הגיעו למשרתם ? עד כמה בחרו במקצוע – בניתוח הכואב ? האם אהבו את מלאכתם או לא ?
איננו יכולים לענות על השאלות הללו אך במקום זאת, נצמצם את מבטנו אל שניים מתוך אותם ארבעה עשר סריסים – הגי ושעשגז או יותר נכון: נתבונן מעט על הגי, האחראי על הרמון הנשים וננסה לחשוב, תחילה על תרומתו לסיפור המעשים כפי שעולה מהמגילה ולאחר מכן, כהמשך לכול השאלות ששאלנו בפסקה הקודמת, על דמותו האפשרית של הגי כפי שעולה ממקור אחר – חיצוני למגילה.
פסוק ט"ו בפרק ב' במגילה אומר את הדברים הבאים: טו וּבְהַגִּיעַ תֹּר-אֶסְתֵּר בַּת-אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח-לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, לֹא בִקְשָׁה דָּבָר–כִּי אִם אֶת-אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס-הַמֶּלֶךְ, שֹׁמֵר הַנָּשִׁים; וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן, בְּעֵינֵי כָּל-רֹאֶיהָ.
שתי עובדות מספר לנו הפסוק:
א. אסתר איננה מבקשת דבר מעבר למה שנותן לה הגי סריס המלך.
ב. אסתר נושאת חן בעיני כול רואיה.
ומי הם "רואיה" של אסתר באותם שנים עשר חודשים בהם התמרקה בשמן המור ובתמרוקי הנשים הנוספים כהכנה לכניסתה אל המלך ? מי זכאי לראותה ? מי מספק לה את התמרוקים ואת הנערות השפחות שירחצו אותה ויסוכו בשרה בשמן ? מי מאכיל אותה את שלוש ארוחותיה ? מי ממונה על שגרת יומה ? ויתרה מכך – מי דואג להרחיק מהבתולה הצעירה אשר נמצאת בתקופה של המתנה כול איום גברי אשר עלול לפגוע בתומתה ? הסריס כמובן. הגי או הגא.
ודוק – ישנו רמז אפשרי במילותיה של המגילה עצמה. מפני שסמוך לכך שמסופר לנו כי אסתר "נושאת חן בעיני כול רואיה", כותבת המגילה, באותן מילים ממש: "ותישא אסתר חן וחסד מלפני אחשוורוש. .. ".
לאחר שהבנו כי ייתכן ויהודי פרס ומדי חייבים את הצלתם להגי הסריס אשר הוא זה שהמליץ על הבתולה, היהודייה בסתר, בפני המלך השיכור ננסה להרחיב מעט על דמותו של הסריס. לצורך כך נביא מעט מדבריו של סריס אחר, דמיוני, פרי יצירתו של מונטסקייה בספר: "מכתבים פרסיים".
מונטסקייה, איש בורדו, פרסם את ספרו זה בשנת 1721. הספר זכה להצלחה גדולה ואף הכניס את מונטסקייה, בגיל 32 בלבד לאקדמיה הצרפתית למדעים.
הספר, "מכתבים פרסיים" מספר את סיפורו של אוזבק, נסיך פרסי היוצא למסע אל בירת אירופה היא פריס. הספר כולו הוא מארג של מכתבים מאת דמויות שונות אל הנסיך וממנו אל נמענים רבים חזרה. הנסיך שיצא לנסיעתו הארוכה הותיר את הרמונו בהשגחת רב הסריסים השחור – סלים. באחד המכתבים בספר מתאר סלים הסריס במילים הבאות את החוויה המעצבת של חייו:
"בן חמש עשרה הייתי עת נלקחתי מאפריקה הרחוקה, מארץ הולדתי, ונמכרתי תחילה לאדון, שהיו לו יותר מעשרים נשים ופילגשים. מחזות פני המרצינה ומשתיקתי, הסיק שאני כשר לעבוד בהרמון, וציווה שיסיימו בי את המלאכה וינתחוני ניתוח כאוב מאוד בימים הראשונים אשר היטיב עמי אחר כך מפני שקרבני אל אוזנו ואל אמונו של אדוני. באתי אל הרמונו ועולם חדש נפתח לי".
("מכתבים פרסיים", מונטסקייה, מצרפתית: אביבה ברק. הוצאת מוסד ביאליק האוניברסיטה הפתוחה 1991, מתוך מכתב מס' 64 עמ' 30)
תחילה מצליח סלים לשמור על התנהלות תקינה של ההרמון אבל סופו של הספר מתאר את התמוטטות המאמץ של הסריסים לשים גבול לנשים המתוסכלות בהרמונו של השליט הנעדר.
מהמכתבים העוסקים בנושא זה בספר עולה כי הסריסים, לבטח אלו שהיו מופקדים על הרמון נשותיו של המלך, החזיקו בידיהם סמכות כמעט בלתי מוגבלת, בהיותם המתווכים בין נשותיו של המלך למיטתו – אלא שסמכות זו כולה, מקורה במעשה שהכרית מהם את כוח הגברא. ואם לצטט את דבריו של ז'אן סטארובינסקי בהקדמה לספר: ". . . "הסריס הוא האיש שחווה, מכול בחינה אפשרית, את הסתירה של כוח המאיין את עצמו, או של איון פיסי שהפך לכוח".
מה התוצאות של ניתוח הסירוס ?
לכאורה, הניתוח שולל את היכולת של הסריס לעבר – כלומר, הוא אמור לכבות את התשוקה המינית. אלא שהתמונה העולה מהמכתבים היא: שהיצרים לא כבים, התאוות אינן מרוסנות אלא הן הופכות למשהו אחר – למוטאציה של תאווה.
הסירוס מכשיר את הסריס להיות שומר חותם הצניעות של נשותיו של המלך מפני שהוא כבר איננו מהווה איום של בועל בפוטנציה. אלא שהתשוקה הגברית, גם אם רק ברמה התיאורטית – יחד עם שכלול היכולת של הסריס להעריך את היופי הנשי והיכרותו המעמיקה מאוד עם האופי של הנתונות למרותו– אינן עוברות מהעולם אלא הופכות לתאווה אדירה לכוח, לשלטון.
הסריס הוא נציגו של האדון כלפי האישה בהרמון, אישה שהיא רק אחת מנשים רבות. מדבריו של מונטסקייה עולה כי עיקר עבודת הסריס היא להבקיע אל צפונותיה של האישה, להשתלט על מוחה, לחדור לנבכי נשמתה, להקדים מכה לכול מחשבת עוון שתעלה אצלה בשל מצב ההמתנה הבלתי נסבל שכופים עליה סדרי ההרמון. עוד מספר לנו מונטסקייה בהרחבה על כוחו של הסריס לשמש מליץ יושר לאישה אשר הוא חפץ ביקרה לפני השליט ממש כפי שנוהג הגי באסתר שלנו, במגילה.
להלן, מעט מדבריו של סלים הסריס, רב המשרתים של אוזבק לפי מיטב דמיונו של מונטסקייה:
"כאשר הגה אדוני הראשון את תכניתו האכזרית, להפקיד בידי את נשותיו, ואילץ. אותי, בפיתויים מלווים באלף ואחד איומים, להיפרד מעצמי לנצח. . . . חישבתי להעלות את תאוותי קורבן למנוחת נפשי ולעושרי, אומלל שכמותי ! רוחי הדאוגה הראתני את הכופר, ולא את האובדן: קיוויתי להיחלץ מפגעי האהבה על ידי אי-היכולת להביאה על סיפוקה. אללי ! כיבו בי את מוקד התאוות, ולא כיבו את הסיבה להן: ותחת שתרפינה ממני נמצאתי מוקף חפצים שליבו אותן בלי-הרף. נכנסתי אל ההרמון, וכול שראיתי שם עורר בי חרטה על אשר אבד לי. כול רגע ורגע בעיר בי יצרי. אלפי חמודות הטבע כמו לא נפרשו שם לעיני – אלא כדי לצערני. ולהגדיש את סאת ייסורי, השכם והערב עמד לנגדי גבר מאושר. באותם ימי דאבה, מעולם לא הובלתי אישה אל משכב אדוני, לא הפשטתי אותה מבגדיה בלא שנכנסה רתחה בליבי וייאוש נורא השתכן בנשמתי.
הנה, כך עבור עלי נעורי האומללים. לא היה לי איש-סוד מלבדי. צער ודאגה הכריעוני וחייב הייתי להבליעם. ואותן נשים עצמן, שליבי נפתה לתת בהן עיניים מלאות ערגה, אני נעצתי בהן אך מבטים של חומרה. לו גילו את צפונותי ואבדתי . . . . .
לבסוף דעכו להבות הנעורים. זקנתי עתה. ובעניין זה מצאתי שלווה: בשוויון נפש אביט בנשים, ואני משיב להן גמול כול הבוז וכול העינויים שייסרוני בהם. שוב ושוב אזכור כי נולדתי לרדות בהן. וכמדומני שאני שב ונעשה גבר, בנסיבות בהן אני עדיין המצווה. שנאתי אותן, מיום שאני בוחן אותן בקור רוח ובינתי נותנת לי לראות את כול חולשותיהן. ואף כי אני שומר עליהן למען גבר אחר, בשמחה נסתרת אניט נהנה לכפות עליהן את רצוני. כאשר אני שולל מהן הכול, דומה עלי שלמען עצמי אני עושה ובעקיפין רווה אני נחת. אני שרוי בתוך ההרמון כבתוך ממלכה זעירה ושאיפתי לכוח, התשוקה היחידה שעוד מפעמת בי, באה מעט על סיפוקה. אני רואה בעונג כיצד הכול סובב סביבי וכיצד, מדי רגע ברגע, נזקקים לי. בלב חפץ אני נוטל עלי את שנאתן של כול הנשים הללו והיא – מחזקת את מעמדי".
(שם. מתוך מכתב מס' 9, עמ' 59-60)
בכדי לחתום את רשימה זו, אני מרשה לעצמי לגלוש מעט החוצה מהמגילה, לדלג בהינף מקלדת משושן הבירה לימינו אנו.
רשימה זו עסקה בדמותו של הסריס, דמות שניצבת בין האישה למלך בהרמונו. בהקשר זה, אם נפנה את מבטנו אל ראשיתו של החוק היהודי, אל 10 הדיברות שניתנו לנו על הר סיני, הרי ששתיים מהן: "לא תנאף" ו"לא תחמוד", מנסות לתקוע טריז בינינו לבין מי שאינו בן זוגנו מהחופה והקידושין שנטלנו על עצמנו בחסותו של האל.
בעיתון היומי מצאתי כי פעם העריכו חכמי הסוציולוגיה כי שבע שנים לוקח לה לאיבה, להתפתח בין בני זוג. ואילו כיום, בשל סיבות כאלה ואחרות, גורסים אותם חכמים כי שלוש שנים בלבד מפרידות בין האהבה המלבלבת תחילה לאיבה שמבצבצת בכול מערכת יחסים זוגית.
מכאן, שאם נניח לרגע לדיבר "לא תחמוד" שכורך את אשת הרע יחד עם ביתו וחמורו ונתמקד רק בדיברת: "לא תנאף" – שקצרה היא וחותכת כסכין, ממש כאזמל המנתחים בניתוח שעשו לסלים הכושי בגיל 15, אני שואל:
האם דיבר זה לא הופך, בפועל, את כול הנשים הנשואות לנשים בהרמונו של הקדוש ברוך הוא ואת כול הגברים הנשואים לסריסים בארמונו של מלך מלכי המלכים ?
רשימה זו נכתבה לכבוד השתתפותי במשבצת בשם: "משוררים קוראים במגילה" באירוע: "ימי שירה במדבר" שהתקיים בסופ"ש האחרון במדרשת בן גוריון. לאילנה ומירון, האנשים מאחורי היוזמה והאירוע המיוחד הזה – מוקדש הפוסט.
מעניין ביותר, תודה שהבאת.
תודה איריס, על הביקור ועל התגובה
יהונדב, הרשימה מעניינת. אבל בבראשית נאמר על פוטיפר [הנשוי] שהוא ראש סריסי המלך, שר ראשי. ולפי המסורת יוסף נשא את בתו…
הסריסות היתה קיימת במזרח ובמערב, אבות סירסו בנים בעלי קול ערב… או כדי שימצאו עבודה באיזה הרמון.
רות
אני מכיר את הפרשנות אותה את מציינת למילה סריס אם כי פוטיפר אכן חמק מעיני. יחד עם זאת, הרשימה עוסקת בעיקר בדמותו של הגי ואני מניח שאכן הוא היה מהסריסים עם הקול הערב . . . .
תודה בכל מקרה על הביקור וההערה.
כנראה הוא גם היה מנהלן מצויין, מה שמזכיר אצלנו: כבוד בת מלך פנימה, ואשתו של הרב פינטו.
אז ארבע עשרה דמויות, ומתוכן שלש עשרה דמויות..וגו'
רק רציתי להזכיר את מרי רנו ו"הנער הפרסי' הידוע והמפורסם מאוד שלה, ככל הנראה היא שאבה ממונטסקייה את תיאור הסירוס, וכו'
סריס הוא ביטוי אלים ודכאני במיוחד של החרדה ההטרוסקסואלית מההומוסקסואליות, מהצד "הנשי" אצל גברים.
סריס = אשה.
http://www.booksefer.co.il/index.php?dir=site&page=catalog&op=item&cs=24236