אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
תּוֹכוֹ מְגַשֵּׁשׁ אֶת הַדְּבָרִים, נֶהְפָּךְ לְחוּץ
3
בּוֹא שֵׁב, רְאֵה: קַוֵּי בָּתִּים שָׁבִים לִמְקוֹמָם
לְאַט. כְּפוֹר נִדְלָק עַל הַשִּׁמְשָׁה. עוֹד יוֹם אֶחָד.
בּוֹא שֵׁב. קַָפֶה אוֹ תֵּה? סֻכָּר, חָלָב? כָּכָה זֶה:
בֵּיצָה קָשָׁה אוֹ עַיִן. לֶבֶּן או שַׁמֶּנֶת. רִבָּה אוֹ דְּבַשׁ.
הַחַיִּים הָאֵלֶּה, אִי אֶפְשָׁר אִתָּם
וְאִי אֶפְשָׁר בִּלְעֲדֵיהֶם: בֹּקֶר אוֹ עֶרֶב, אַתָּה אוֹ אַתְּ,
קַר אוֹ חַם – בּוֹא שֵׁב. מַה כְּבָר קוֹרֶה? הַיָּם וְהַחוֹל
טוֹבְעִים זֶה בָּזֶה, וְאֵין מַצִּיל, וְאֵין מַפְרִיעַ,
וַאֲנִי מַבִּיט בְּךָ, אוֹחֵז קְרָשִׁים שְׁבוּרִים
וְאֵין סְפִינָה אֲפִלּוּ, וְתֵאוּר הַמַּצָּב אֵינוֹ חַד מַשְׁמָעִי,
וּשְׁנֵינוּ גְּזוּרִים בְּאוֹתוֹ הַמִּשְׁפָּט וְנוֹשְׂאִים אוֹתוֹ הָלְאָה,
כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ. בּוֹא שֵׁב,
אֱמֹר: אֶחָד אוֹ רַבִּים. עַבְדוּת אוֹ חֵרוּת. אֲנִי
אוֹ אַתָּה. אַהֲבָה אוֹ. אֵיךְ תּוּכַל לָדַעַת. פַּחַד.
רַק בְּהֶסַּח שֶׁל הַדַּעַת, כְּשֶׁאֵין לָנוּ חוֹף
וְלֹא עֲקֵבוֹת, וְיֵשׁ צְלִיל לַמִּלִּים וְאֵין לָהֶן,
וְאֵינָן מְסַמְּנוֹת אֶת הַתְּמוּנוֹת, אֶלָּא אֶת מַה שֶּׁנִּפְעָר
בֵּינֵיהֶן, וְאֵינֶנּוּ, וּמֵעוֹלָם לֹא הָיָה. בּוֹא שֵׁב.
עַגְבָנִיָּה, מְלָפְפוֹן, בָּצָל יָרֹק, גְּבִינָה תִּשְׁעָה אָחוּז,
פְּרוּסוֹת שֶׁל לֶחֶם קִימֶל, מַרְגָּרִינָה, מֶלַח.
גַּם אִם תֹּאמַר: חַכֵּה, אַתָּה חוֹלֵם – גַּם אִם אֶבְדֹּק
אֶת מְקוֹמִי וּמַעֲשַׂי, מָה יִשְׁתַּנֶּה?
לְמַעֲשֶׂה, אֲנִי יוֹשֵׁב מוּל הַמַּחְשֵׁב עַכְשָׁו. לְמַעֲשֶׂה
אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת זֶה – מֵהַתְחָלָה, הַכֹּל. לְמַעֲשֶׂה
אַתָּה יוֹשֵׁב מוּל דַּף עַכְשָׁו, אַתָּה רָעֵב לָגַעַת בְּ,
כָּמוֹנִי. לְמַעֲשֶׂה בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ, אַתָּה נוֹגֵעַ
מִבִּפְנִים הַחוּצָה, טוֹרֵף אֶת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא מַפְסִיק
לְהִשָּׁפֵךְ מִמְּךָ: כָּתֹם עַל כְּחֹל שְׁמֵי בֹּקֶר, כְּפוֹר
בּוֹעֵר עַל הַשִּׁמְשָׁה, כּוֹס תֵּה – כָּל מַה
שֶּׁבָּחַרְתָּ עַכְשָׁו וְהָיָה. אָז בְּדִיּוּק כָּכָה,
בְּחַר גַּם עַכְשָׁו: בִּי לְמָשָׁל,
אֲרוּחַת בֹּקֶר אַחַת, עוֹד יוֹם אֶחָד. הִנֵּה.
פרק 3 מתוך "שיר" (הקיבוץ המאוחד 1995)
עוד מתוך "שיר בבננות :
1 "זרע שנזרע בחול" : זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם
2 "וטוב שבאת": גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה
5 "אחוז עולם": תוכו מגשש את הדברים. נהפך לחוץ.
10 "ואיני זוכר דבר, רק זה": במים הוא שושנת ים. מושיט זרועות של פרח. טורף
12 "האם תבוא?": הוא בא
15 "עוד": עוד
אהבתי את האופציות שנותן השיר (ריבה או דבש וכו'). משחק באפשרויות.
רק שבסוף צריך לבחור גליה, לא רק בין קפה לתה אלא בדיאלוג עצמו, בדובר, בשיר 🙂
ידעתי שבסוף כיסא יזמין אותי לשבת ..
בהחלט.
המזמין הוא לא כיסא, אבנר,
אבל אתה בהחלט מוזמן 🙂
אני רואה אותך אוחז קרשים שבורים ואין ספינה אפילו…אני בהחלט רואה אותו,אוחזת בהם גם.
עפרי, כן, לפעמים אנחנו אוחזים בקרשים השבורים אבל לא פעם, עוד קודם, אנחנו גם שוברים ספינה כדי שיהיו לנו כמה קרשים שבורים להיאחז בהם..
חזרתי כי שיר יפה.שיר מדבר.שיר מדבר?
כן.אמרת שאנחנו שוברים את הספינה כדי להאחז אח"כ בקרשים, אילו רק יכולנו להמנע מכך, אך.. אילו חיים יכולים היו להיו לנו בני האדם אה?.ועוד משפט שדיבר אלי בשיר .."ואין מציל ואין מפריע.מתקשר לי לנבואת ישעיהו שבתקופה עליה מנבא יגור זאב עם כבש וגדי ירבץ עם נמר.שהרי בעורנו חיים כל אלו,ומשינוחו כולם יחדיו לא יהיה מזיק ולא יהיה מפריע.בוא שב, בוא רבץ איתי, בוא ותראה שאני זה אתה ,.
עם זה שהשיר מגיע אלי בתחושת ייאוש יש בו גם תקוה גדולה.
עפרי, יפה שהבנת באור כזה אופטימי. זה טוב שאין מפריע אבל כשאין מציל זה לא כל כך טוב למי שטובע, לא? אלא שכאן אלה הים והחול שטובעים זה בזה ברצף הטבעי של הטבע, בלי שאיש יתערב לטוב או לרע, להציל או להפריע. יש רק פעולה טבעית.
וזה – די בניגוד לנמען שמתערב ועוד איך, יוצר ואוחז פה יוצר קרשים שבורים כשאין אפילו ספינה…
לפני שאני קוראת,
הנה לך ולרונן ולס.
The Jellyfish
http://pod.icast.co.il/dde106b2-7251-4860-abfc-262faed23413.icast.mp3
:))))))))))))
שרון טייכר וערן זרחוביץ' הדבר הכי חם ברדיו מזמן.
היה כיף להיפגש.
בהחלט בהחלט רונית. היה כיף להיפגש מחוץ למסך 🙂
היי אמיר, איזה שיר יפה ומלא תחושות רבות כל כך. אומי.
תודה אומי, שמח שעברו כל התחושות והיופי שבו.
בוא אלי פרפר (שיר) נחמד
שב תנוח, אל תירא
ותעוף בחזרה.
בגילגולים של הפרפר (שיר) יש גם את הגולם…וזה חלק מהקיום הזה שלכאורה נראה סתמי…
כל החיים אנחנו לומדים כיצד להפוך את הבגד שהוא הגלגול הזה שלנו, מלידה עד מוות כל מה שנעשה זה:"תּוֹכוֹ מְגַשֵּׁשׁ אֶת הַדְּבָרִים, נֶהְפָּךְ לְחוּץ"
למעשה ההכתיבה הופכת לישות בפני עצמה והיא רוצה לגעת, להיות כדי להפוך את הדברים מבפנים לבחוץ….להיות …
תמי, במובן מסוים גם אני הגעתי למה שמתגלם, כמו פרפר:) מהמשפט האחרון שלך.
אני חושבת שהמנוע של השיר הזה הוא העובדה שהתמונה שאינה חד-משמעית, נעה בין מציאות לחלום לפיקטיביות, ולא ברור אם קרה או לא קרה. אבל התשובה לא ממש חשובה. חשובה עוצמת החוויה של האיש ועוצמת האובדן, בין שהן מציאותיות בין שלא. ובייחוד חשוב כוחו המתעתע של הדובר, הטיזינג שהוא עושה לקורא באמצעות דרכי הסיפר שהוא נוקט בהן, בדרך מסירת הסיטואציה.
אהבתי את ההיפוך המתוחכם במצבי התודעה של השניים. אם בהתחלה דומה שהדובר הוא המפוכח – הרואה נכונה ומבין בקור רוח התרחשות פורענית כלשהי שקרתה ומאושש את האיש שהדבר שהרעיד את עולמו נחלש ושקווי המתאר של הבתים מתייצבים בחזרה -והנמען לעומתו הלום, על גבול ההזיה, אוסף שרידים ממה שנשאר – הרי בהמשך (ברמז של הפוך על הפוך "גם אם תאמר: חכה אתה חולם") מסתנן לקורא הרעיון הלא-מופרך שההפך הוא הנכון, שדווקא הנמען צלול, והדובר, מלא הרוגע, שרוי בהכחשה או בעיוורון. זה הרגע שבו מופרת אמינות התמונה, ועולה התהייה מי כאן הדמות המהימנה יותר.
ובהמשך ממשיכות העובדות להשתולל, כאילו לשחק בקורא, לעורר בו ספקות ולשגע אותו: אני בכלל נמצא מול מחשב ואתה מול דף. אולי הכול מודפס, אולי הכול בדוי, ספינות טרופות, בתים שהופרעו ממקומם, עולמות שלמים שקמים ונופלים בכוח המילה הכתובה של יוצרם. אולי מחבר-וקורא, בורא סיפורי חיים-וצרכן שלהם, שניים "הגזורים באותו המשפט ונושאים אותו הלאה", הם אנשים שלא ממש חיים את החיים אלא בדרך אמצעית, דרך הספרות, והם רעבים וכמהים לגעת בעולם הממשי, לטרוף את הסיפורים שגולשים מתוכם החוצה כי "המילים אינן מסמנות את התמונות אלא את מה שנפער ביניהן, ואיננו ומעולם לא היה".
אני ואתה, הבחירות הקטנות, כמו ריבה או דבש, והבחירות הגדולות, כמו עבדות או חירות – כולם תוצרים של הדמיון. אפילו נדמה לי שיש כאן הזמנה של הדובר למשחק תפקידים, משהו כמו: כתבתי את דמותך, ועכשיו בחר אתה בי, כתוב אתה את דמותי, ואז הענק לי את כוח הבחירה בתוך סיפור אחר.
משחק יפה יש גם בין הפנים והחוץ והחיץ. כשהדברים עולים על גדותיהם ונשפכים החוצה, כשהים נוגע בחול, כשיש מזיגה, כשנוגעים בחיים – היצריות עלולה לגאות עד סכנה, ואין מציל ואין מפריע. אז לחיות ולהסתכן ולטרוף את העולם או להישמר ולהתבצר מאחורי שמשה, מסך, דף ולהיזון מעולם מדומיין?
איתנה
א.ג הייטבת לתאר ממני.
הקיפולים וההשתקפויות מתהפכים לאורך כל השיר עד שהוא נולד לנשום בעצמו ומתחיל סיבוב חיים חדש, עצמאי שלו…
אוסיף ואומר שבעיניי דווקא הדרך המתוּוכת, כלומר היכולת להרגיש את החיים באמצעות סיפורים כתובים, יכולה להיות מלאה ורוויה וחווייתית ממש כמו לחיות סיפורים אמיתיים בזמן אמת.
אה, לא ראיתי את התוספת, תמי. לא הייטבתי לתאר ממך, לי יש פשוט נטייה אנליטית לפרק יצירה לגורמים ולהרכיב מחדש, מה שלא תמיד מייטיב עמה כי במעבר בין השלבים לפעמים מתרחקים ממנה. את כתבת מהבטן, ומשם אמור להתנהל דיאלוג עם שיר.
איתנה
לא.ג.
מה שאת כותבת הוא מאוד נחמד, רק שלי יש בעיה, אני פשוט לא מוצאת כלום מזה בשיר.
ועוד עיצה ממש ידידותית:
עריכה לשונית נועדה להקל על הקריאה,
כדאי היה להשתמש בכללים שלה.
ח.
ספרי מה את מוצאת בשיר?
אתעלם מהעקיצה בעצה ואומר שאני תמיד שמחה לתיקוני עריכה. מכל מלמדיי…
כיוון שלדעתי כבר בדקת, משום מה, מהו שמי המלא, את מוזמנת לשלוח אליי למייל כללים נבחרים שפספסתי, אם בא לך.
איתנה
בבקשה,
את דעתי על השיר אני מנועה מלהגיד, אבל שימי לב לכמה דברים:
הדובר, הכותב
או הנמען, הקורא, צרכני תרבות וכו' כל אחד מהם מייצג פונקיות שונות.
איני מדברת דווקא על כללי העריכה, אבל אם היית שמה לב לכינויים היה יותר קל לקרוא את דברים ולך גם היה קל יותר לומר אותם.
ראשית, מדובר בשיר, דרכי סיפר מתייחסים יותר לסיפורים. אבל נניח שאפשר להשתמש בקורא. יש שתי פונקציות שנמצאות מחוץ למודל של השיר והם:
הכותב הממשי – שהוא המשורר שהוא אמיר אור.
הקורא הממשי, או המצוי שהם כל אחד – גם אני וגם את.
הבעיה שאת משתמשת במינוחים כל פעם לצורך אחר. שימי לב בעצמך לדבריך. הקורא מוצא את עצמו המום? מי הוא הקורא? את? או"הקורא" שאמיר מתייחס אליו ממש בשיר כאשר הוא אומר לו בוא שב.
כדאי לסדר את כל הפונציות אצלך בראש ולצאת מתוך הנחה שהקורא ויותר טוב הנמען עליו מדבר השיר הוא תחבולה רטורית של המשורר עצמו.
האם הנמען שיושב ליד השולחן הוא את, או מישהו בדוי אותו המציא אמיר?
את כל אלו את יכולה לסדר במודל ואז יהיה קל יותר להבין את דבריך. כי אני באמת הלכתי לאיבוד בין הדובר לבין המשורר לבין הנמען לבין הקורא לבין הפרשן – כל אחד מהם יש לו תפקיד אחר בשיר.
ולא, לא באתי לעקוץ, כאשר הדברים יהיו מסודרים אצלך, יהיה קל גם לקורא/מגיב לקרוא אותם.
חוה
נ.ב.
התכוונתי לפונקציות הדובר, הנמען וכו'.
מה השיר הזה עושה לי? מעבר לזה שהוא מתאר את המופרך, שהוא בין היחידים הפוסטמודרניסטים אצל אמיר.
בזמן האחרון בגלל שאני חולה, ורזיתי, אני מתה מרעב, והארוחת בוקר הזאת נשמעת לי טעימה לאללה… ובא לי להגיד לאמיר, תביא איזה לבן, איזה גבינה לבנה ועגבניה.
חוה
המודל הזה מוכר לי כבר עשרות שנים וכאן עשיתי בו שימוש נכון.
הדובר בשיר הוא ה"קול" – ישות המובחנת מהמשורר=המחבר=הכותב – אמיר. היא כלי של אמיר. מקביל ל"מספר" בפרוזה.
הדובר מכוון אל הנמען – ישות המובחנת מהקורא=הצרכן=אני ואת.
במקרה של השיר הנוכחי זה פשוט מפני שהסיטואציה דיאלוגית והן הדובר הן הנמען הם הנפשות הפועלות בטקסט.
במונח קורא (ממשי)אני משתמשת רק כשאני מתארת איך השפיע עליי שיר.
לאמיר אני יכולה להתייחס רק במשפטים כמו המחבר בשירו פרט לי על מיתר, או השיר שלו מקסים או לחלופין, השיר של המחבר לא נוגע בי, לא מחלחל… (אז אמיר, אלה שתי האפשרויות הראשונות).
כשאין התרחשות דיאלוגית לפעמים קשה יותר להבחין בדובר ובנמען מפני שאין דיבור ישיר שמאפיין אותם והם סמויים יותר. בפרוזה למשל לפעמים קשה לראות את ההפרדה בין המספר לדובר- כאשר המחבר משתמש בדרגות שונות של מבע משולב.דרכי סיפר אכן מעולם הפרוזה, אני יודעת.
כתבתי שהנמען הלום, לא הקורא כי התמונה שעלתה בי היתה חזקה- ראיתי אדם הולך על החוף ואוסף שרידים וחווה אובדן. והאדם הזה הוא הנמען בדיאלוג, זה שמוזמן לשבת.
הקריאה שלי יכולה להיות שונה משלך ושונה ממה שחלף למשורר בראש, לכן שאלתי על הפרשנות שלך, אבל אם את מנועה…
בכל אופן תגובתך האחרונה היתה עניינית ובסדר גמור, גם אם לדעתי אמרנו את אותו הדבר. את תגובתך הקודמת ממש לא הבנתי על מה ולמה ולרגע באמת הייתי הקוראת ההלומה, אנחנו הרי במרחב ספרותי שאמור להיות נעים בו.
איתנה
אני מבינה את הפרשנות שלך – תתפלאי, הפעם יותר טוב. בסיפור גם יש נקודות תצפית ויש סוגים שונים של מספרים – בגוף ראשון, שני וכו….
בזרם התודעה וכו'.
אבל אני התרגלתי אצל אמיר לדבר בשפה של שירה. ודווקא התייחסתי לדמותו של הקורא. טענתי היא שיש כאן סוג של טאוטולוגיה.
חשבי על זה – מצד אחד הוא מכה בו בקורא דווקא, כדבריך. חמור מכך הוא אומר לו מה שאני אומר – השפה היא רק מסמן – מה היא באמת המציאות?, ומכאן שהוא שומט מתחת רגליו כל דבר מוכר.
אגב, המים והחול והסירה הטרופה היא מוטיב שדי מופיע אצל אמיר, כאשר הכל קורס הוא קורס ביחד – יש בזה סוג של אינטימיות. וגם, כאשר קיימת קריסה היא תמיד מאפשרת התחלה חדשה, כך בדתות שאמיר אמור עליהם. פרספונה, דמטר, אלות האדמה והפריון, כאשר בא החורף והכל נובל הרי זה כדי להתחיל מחדש.
אבל, טענתי שיש כאן מניפולציה. שימי לב, שהרי הוא מאוד ידידותי אל הקורא. הוא אומר לו בוא, שב, מה תרצה ואחר-כך הוא הולם בו? אולי זו "הזרה" דה-אוטומטיזציה, או סוג של מניפולציה של כתיבה.
האם הדובר הוא ידיד של הקורא, האם הוא בא לפקוח את עיניו. ואם כן, יחד עם התחייה מחדש – עדיין נותרת האפוקליפסה – אז למה להעציב אותו
ודווקא על ארוחות בוקר – וזה אני אומרת בחיוך, שלמילים שלי אין בעצם משמעות, ומה שאתה רואה כרגע קרס אתמול בלילה, ובכלל המציאות הולכת וזזה מאיתנו הלאה ואיננו יכולים לאחוז בה.
מה הם היחסים בין הדובר לבין הנמען, או בין המשורר לבין הקורא?
כדאי לתת על כך את הדעת.
חוה
הקורא מוזמן לשבת? יכול להיות שאת צודקת ובשיר הזה הקורא והנמען הם היינו הך. באותה מידה יכול להיות שיש כאן נמען פנימי שנבדל מהקורא. הסיטואציה דיאלוגית אבל הנמען פאסיבי ואין לו דיבור, כך שהאפשרות נשארת די פתוחה.
איתנה, יפה תיארת בתשובתך לתמי את הנדנדה המנטלית שבין הדובר לנמען. אבל מדוע את סבורה שהבחירות אינן מציאותיות פה? הן קריטיות, והן חשובות, אפילו בין קפה לתה. כולל כמובן הבחירה האחרונה שאת מציירת פה יפה, בין לחיות, 'לגעת', לבין להתבצר מהחיים. הבחירה חשובה, וכמו שמתברר שהנמען בחר פה בתה דווקא, הוא מוזמן לבחור בדובר, בארוחת הבוקר, ובשיר כמודוס של קיום. האם האמירה שהמלה היא סתם סימן אינה רק הגנה מפני המציאות המנטלית המדבירה שיש בה?
אמיר,
הרסת את השיר של עצמך?
מה קרה לך?
ח.
אמרתי לך מליון פעם שהפער בין המילה – המסמן- הצליל – לבין המשמעות : הוא בדיוק המקום שבו נוצרת יצירת האמנות.
מה קרה גם להציג בפני עצמך ובפני הקורא פקפוקים לגבי השפה – זוהי הגדולה. האם אתה מאמין רק באמיתות המוחלטות.
אצלך זה או לחיות בפראות עד הסוף, או לצלול – אצל אנשים בוגרים זה לא בדיוק ככה. אנחנו לומדים גם לדחות סיפוקים…
אבל, אתה הרי לא מתבגר אתה נשאר שחקן קולנוע, שמקצת שערות שיבה כבר עלו בחזיהו.
חוה
ברור שבפרק זה יש הטלת ספק בכוח המלה. ככתוב במפורש:
"לְמַעֲשֶׂה, אֲנִי יוֹשֵׁב מוּל הַמַּחְשֵׁב עַכְשָׁו. לְמַעֲשֶׂה / אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת זֶה – מֵהַתְחָלָה, הַכֹּל. לְמַעֲשֶׂה // אַתָּה יוֹשֵׁב מוּל דַּף עַכְשָׁו "
אין שום פער חשוב בין המלה למשמעות. התכוונת כנראה בין המלה למסומן שלה? כאן את נכנסת להבדל שבין מציאות פיזית למנטלית, אם אכן יש כזה.
ואשר לשאר תגובתך, הפעם לא מחקתי אבל אודה לך אם תדברי לעניין השיר ולא אישית.
לאמיר,
לא דברתי אישית בכלל. אתמול בלילה חשבתי בעודי חולה, על הצורך שלך לחיות את החיים באינטנסיביות רבה, בכל הכוח ועד הסוף. זה מופיע גם בקורות חייך, שאתה פרסמת לנשום את הכל בכל העצמות. מה לעשות, אמיר, בשירים יש גם צד חושפני, כאשר אתה בוחר לחיות ולכתוב אפשר לדעת אגב, גם מן הרתמוס של השירה.
שתי שורות, בהרבה שירים, שזה נותן ריתמוס מאוד חזק ומאוד קצבי ומאוד מהיר, ומה לעשות, הקוראים מרגישים את זה כטלטלה מאוד גדולה.
לא כולם חיים באותו הקצב, אמנים יש להם קצב משלהם לחיות בו.
לגבי השפה, התכוונתי למשהו אחר, אבל אם עם אחרים אתה מסתלבט ובי אתה נוזף- הבה ניתן להם לדבר, ואני אלך אצל אחרים.
ח.
אמיר, התרשמתי שהשיר נע בין מציאות לחלום לפיקטיביות. בחלק הראשון, עד לשורה הפותחת ב"למעשה", הסיטואציה של שני האנשים (מזמין ומוזמן לצורך העניין) נראית מציאות, גם אם היא מטאפורית. אבל כאשר המחשב והדף נכנסו לתמונה, עלתה לעיניי האפשרות שמדובר בסיטואציה כתובה של יצירה ספרותית ואז כל החומרים בדויים: שני האנשים, השוטטות על החוף ואיסוף הקרשים(שוב ושוב אני חוזרת אל התמונה החזקה הזאת וממש רואה אותה מולי), ובכלל זה גם הבחירות. לזה התכוונתי.
ביומיום גם לי כל הבחירות חשובות, עד גיחוך אפילו ואני יכולה להתלבט בין הבדלים מזעריים, אבל כשאני מנסה לתפוס תמונה רחבה יותר על החיים, ברור לי שיש היררכיה ויש בחירות (שעשיתי ושאעשה, כמו כולנו) שהן בעלות משקל קריטי יותר.
איתנה
סליחה, לא שרשרתי נכון, זה צריך להיות שתי תגובות למעלה.
שכחתי מילה על השאלה השנייה:
הטענה שהמילה היא רק סימן לא נראית לי הגנה מפני המציאות המנטלית המדבירה שבה.
לדעתי זאת אמירה שנובעת ממוגבלות השפה ביחס לעומק ולהיקף האינסופיים של המציאות, וגם ממוגבלות המוח האנושי להשיג (מלשון מושג) את המציאות/יקום. כי אין דרך לתאר את האינסוף באמצעות כלים כמיתים כמו אוצר המילים הסופי שיש במילון.
מה גם שהמילים הן שרירותיות, מוסכמות בין ציבור דוברים אבל לגמרי שרירותיות, וכיצד רצף פונטי של הברות/צלילים יכול לשקף את מלוא העולם. בקיצור- לא יכול, מוגבל.
הצייר מגריט המחיש את זה יפה בציור המקטרת המפורסם שתחתיו הכיתוב "זו לא מקטרת", ובציור התפוח שתחתיו כתוב "זה לא תפוח", וניסה לומר שלא התמונה ולא האותיות הן-הן החפץ הזה, אלא משהו שמתרגם או מתווך בינינו לבינו.
אז כן, למילים כוח מדביר ומצמצם אבל זה הכי קרוב שאפשר להתקרב למציאות ועדיין להישאר בתחומי המכנה המשותף בין אנשים.
אז לא כל כך "הגנה" אלא יותר לית ברירה או ברירת מחדל.
המילה ים וצילום או ציור של ים לעולם לא יעבירו את המהות ואת האסנס של ים. אבל במסגרת המגבלות של התפיסה האנושית והשפה – אין משהו טוב יותר. ותמיד יהיה הפער הזה בינינו לבין המציאות, פער שמילים לא יכולות לכסות.
נכון, המלים במילון אינן התופעות עצמן, אבל הן מפתחות לשערי התודעה שלנו, שמאכסנים את התמונות החושיות הללו, את חוויות המקטרת והתפוח, הקפה והתה, האהבה והפחד. בתמונה חושית כוונתי למכלול התחושות שמגדירות עבורנו "ממשות" – מראה, כובד, צליל, חום וכו'.
לא אכנס כאן לשאלה אם יש עולם אובייקטיבי / חמרי / חיצוני או שאין עולם מחוץ לתודעה, אבל כך או כך, לגבינו – התמונות החושיות האלה הן המציאות שאנחנו חווים. מבחינה זו המלים הן קפסולות של מציאות, שמכילות את התמונות החושיות הללו, את החוויות שחווינו ואת אלה שאנחנו הולכים ויוצרים במחשבה עד שיגיעו לכדי עוצמת "ממשות".
…מהבחינה הזאת המילים הן קפסולות של מציאות – אימצתי.
נכון, השיר נע בין "מציאות" ל"דמיון" היוצר את עולם השיר, שכאן אינו אלא מציאות מסדר אחר, תקפה לא פחות. המציאות המנטלית היא בסופו של דבר המציאות שבה אנחנו חיים. נכון, "הסיטואציה של שני האנשים (מזמין ומוזמן לצורך העניין) נראית מציאות, גם אם היא מטאפורית", ושום דבר לא משנה את זה, אפילו לא הספרות.
גם הבחירה בין דובר ממשי לדובר ספרותי או בין נמען ממשי לנמען ספרותי אינה בחירה מוציאה כאן.
הנמען הוא הקורא (כלומר, איתנה, חוה, תמי וכו') אבל גם פן של הכותב (הספרותי או הממשי), אהוב/ה או אלוהים. כל המובנים משיקים ואף חופפים, ואין להבנתי כל סתירה ביניהם.
כמו בחלום, השיר הוא מציאות הרבה יותר אלסטית והוליסטית והקטגוריות הנ"ל, שאכן יש מקום להבחנה ביניהן, נוזלות זו אל זו יותר משהן חתוכות זו מזו בהבחנה אנליטית קשוחה.
לאמיר,
בשעתו הצעתי לך סוג של פרשנות ליחסים בין הכותב לבין הקורא. לא רציתי להעלות אותם כאן, מכיוון שאני רוצה להשאיר משהו לעצמי. אומר רק שהיחסים כאן מקבילים לפרגמנטים שלך על אודות "הקורא עונה ליצירה" ועל עצם התפיסה האישית שלך, שהקורא כבר קיים אצלך ומובנה אצלך כקורא. ועדיין אין זה אומר שלא קיים קורא חיצוני.
צא וראה כמה פרשנויות יש כאן לשיר? כאשר דברתי על השפה. אנסה להרחיב כאן. השיר באופן עקרוני נמצא בתוך הסדר הסימבולי – הוא בתוך הסדר של השפה. השיר כולו עשוי משפה ואין בו מנטליות כזא או אחרת. נכון – השפה בעצם מהווה כלי תקשורת, אבל היא גם מהווה כלי לזולת לעצב את עצמו. דרך השיר יכול כל קורא לעצב את אישיותו – ואזי אפשר להיכנס לסדר האמיתות, התפיסות, והבחירות, המהוות את האישיות העצמית של הקורא ומה קורה לו כאשר הוא קורא את השיר.
האם הוא משתנה? בעולם הרגשי?, בעולם הלוגי, בעולם הממשי, האם הוא יותר נותן את דעתו על שבירותה ופריכותה של המציאות.
ואתה צודק התכוונתי למסמן/מסומן, אבל מסומן הוא על פי רוב המשמעות הנגזרת עבור כל קורא. וראה, כל אחד מהם ראה את המציאות באופן קצת שונה. ואנחנו חוזרים לאותה הבעיה – שהמסומנים משתנים מאדם לאדם. ולכן כל אחד תופס את טלטלת השיר אחרת, או את טלטלת המציאות.
זוהי אינה רק הבעיה שהכותב מודע לעצם הכתיבה, והוא מעביר לקורא את התחושה שבעצם מדובר בעולם פיקטיבי, שהסדר הסמבולי שלו מקביל לסדר הממשי.
הפער הזה בין המסמן לבין המסומן הוא זה בו מתהווה היצירה, בו כל אחד יכול לתפוס את השיר לפי מערכת השפה שלו, המקבילה למערכת הנורמות, הדפוסים החברתיים, המין, וגם זו הפסיכולוגית.
וכאן אני עוצרת, בגלל שאני מאוד משתעלת.
ח.
אין ספק שקיימים קוראים חיצוניים (ברבים!) שקורים להם דברים במפגש עם השיר, ושיש להם נקודות מבט משלהם שדרכן הם משלימים את יצירת היצירה (ר' "הקורא עונה ליצירה" http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182 )
הריבוי הזה נכון ותקף אפילו לגבי הקורא(ים) הפנימי(ים) של היוצר.
לא רק שהמסומנים המנטליים שונים מאדם לאדם, זה גם נפלא שזה כך, כי התהליך היצירתי אינו פוסק.
התעתוע של עולם פיקטיבי לכאורה הוא שמרגע שהכותב ו/או הקורא נכנסו אליו הוא פיקטיבי רק לכאורה. אני סבור שהעולם שלנו הוא מלכתחילה עולם מנטאלי העשוי מתמונות חושיות, ולכן יש רק שוני של עוצמה, אך לא שוני קטגורי, בין כאב לזכרון כאב או בין שמש לדמיון של שמש.
לאמיר,
אודה לך אם לא תכליל אותי בין ו….
גם לא אמרתי בשום מקום שהשיר הוא תנועה בין מציאות לבין חלום, או מציאות או בין דמיון.
אלו אינן אמירות שלי.
התייחסתי לפוזה הסטרוקטורליסטית, ובקשתי לדייק במונחים שבין קורא/כותב לבין מוען/נמען. ואולי זה המקום גם לומר שאין מודל סמיוטי אחד, אלא יש רבים. אין קורא אחד. יש קורא מצוי, ויש קורא מיומן, ויש קורא אידיאלי, ויש קורא שנמצא כקונסטרוקט בתוך היצירה, ויש כזה שהוא מחוץ ליצירה.
אני מבקשת ממך לא לאפשר לי לתת כאן הרצאה שלמה על פירוק של יצירות ועל בנייתן מחדש. איני מגיבה כמו תמי, לא כמו איתנה, ולא כמו אחרת, והן גם אינן מגיבות כמוני – אנחנו הבנות מצטערת, אינן עדר. ואותי זה מאוד מרגיז.
לתמי יש את האופן שלה להגיב ולי יש את שלי, ולאיתנה יש את שלה.
ואני בכלל לא נכנסתי לפרשנות של היצירה הזאת, ואיני מקבלת גם את האני המנטלי, השימוש שלי במונחים או בארגזי כלים הם שונים משלך.
ואני לא רוצה שיכתיבו לי איך לקרוא את היצירה. אני רוצה את האוטונומיה של הקורא לקרוא את היצירה ולהתרשם ממנה.
אודה לך מראש,
חוה
ואם אתה רוצה תמחק, תעשה מה שבראש שלך, אבל אני עדיין רוצה את האישיות האוטונומית שלי, את הכלים שלי כדי להבין את השירים שלך.
חוה
חוה, התשובה היתה לאיתנה, אבל גם אלייך בזכות הדיון המעניין שלך עם איתנה על מורכבות הדובר והנמען בשיר. אם לא טוב, בואי נאמר שעניתי לאיתנה, וחס וחלילה לא לך 🙂
ברור שאיש לא מתערב לך, וברור שלכל אחד מאיתנו יש האוטונומיה לחשוב כראות עיניו. אם חשת שמשהו מאיים על זה, או אם הדיון והפרשנות אינם לרוחך את לא מוכרחת לו כמובן.
חוה, התשובה היתה לאיתנה, אבל גם אלייך בזכות הדיון המעניין שלך עם איתנה על מורכבות הדובר והנמען בשיר. אם לא טוב, בואי נאמר שעניתי לאיתנה, וחס וחלילה לא לך 🙂
ברור שאיש לא מתערב לך, וברור שלכל אחד מאיתנו יש האוטונומיה לחשוב כראות עיניו. אם חשת שמשהו מאיים על זה, או אם הדיון והפרשנות אינם לרוחך את לא מוכרחת לו כמובן.
אם ככה,
אז תרשה לי להוסיף, דווקא הגישה האתית שלך אל כעסי נוגעת לליבי, מכיוון שכאשר קראתי באמת ראיתי את מה שאתה מצביע עליו = סדר הפוך של דברים. ולכן איני רואה כאן מציאות/דמיון אלא, שלל יקומים, או שלל מציאויות מוצגות בצורה אחרת, נובעות זו מזו ומשתרשרות זו מזו.
הכותב הופך לקורא, והוא פעם רואה ופעם חוזה, ואחר-כך הוא שוב כותב.
אני מוצאת כאן שלל של יקומים מונחים זה בצד זה. אפשריים, נבראים, בשם בחוץ, בתודעה….
ואולם כדי להדגיש את קיומם או פריכותם הם מוצגים בתוך סדר אוקסימורוני לחלוטין שעבורי הוא כל כך נוגע וכל כך כואב.
כאשר אתה אומר אהבה ואולי פחד – זה אינו נתפס כמו אוקסימורון, אבל בתוך העולם המנטלי הרגשי שלנו – זה הדבר הכל כך מכוונן – בדיוק כמו חיים/מוות שגם הוא כמשוואה מופיע כאן בשיר – שהרי הכל הוא די מוטל בספק וממש מורכב.
חיים הם עד קצה הגבול ועד קצה היכולת התאווה לחיים כחיים כעשייה, כפעולה או כרגש הם בדיוק מקבילים לאהבה מול פחד.
מכיוון שלבחור לאהוב, הוא להסיר כל מנגנון הגנה, להיות מוכן ללכת עד הקצה גם להרגיש, גם לחיות, וגם לסבול – אני אישית בחרתי למזער נזקים, ולסבול כמה שפחות.
מול האהבה נמצא הפחד/מוות. הפחד הוא סוג של גאולה – כן, אם בחרנו בפחד זה עדיף מכיוון שאזי אני חפים מלאהוב. מלהתנסות. אנחנו מתבצרים בבתים שלנו, נאחזים בקירות, שום סירה לא תטלטל אותנו, ומאומה לא יקרה לנו. אבל פשוט מאומה – האוקסימורון הזה של אהבה משמעותה חיים ופחד משמעותו מוות, עבורי הוא די הרה גורל, מבלי להישמע דרמטית מידי.
אני מבחינתי מאומה לא קורה אצלי עכשיו – כי ככה בחרתי, לא לאהוב, כי אני מפחדת, למה, לא יודעת – אבל אהבה עצמה המילה כשלעצמה היא יותר מידי כואבת.
אז מה קורה, כלום, תודה.
רעש מפזר החום נע חרישית בבית, אני איני ניזוקה, הימים עוברים עלי חד-גונית, מאומה אינו נכנס אלי הביתה
שומכלום שיפר את השלווה הזאת של ככה, סתם.
ואם דברת על מערכת הבחירות, הרי שזה בוודאי קשור.
השיר הזה הוא כולו מעשה הכתיבה, מעשה החיים, מעשה הברירה שלנו שלל עולמות
יפה לך
חוה
חוה, זיהית את השורה התחתונה של "מערכת הבחירות" של השיר. כן, אהבה, חיים, הסתכנות מול פחד, מוות, ביטוח. התסגרות מול אינטרקציה, החל מבתוך האני עצמו, עבור בזולת וכלה באלוהים.
הדגם הוא אותו דגם. אפילו היישומים שלנו למעגלי היחסים האלה (אני, זולת, אלהים) לא כל כך שונים זה מזה.
כן,
אמיר אתה צודק,
ואולפ כמאמר השיר שלך, זה הרי לא מסתכם בבחירה אחת?
והשיר הוא לא כל כך פשוט, רק הבאתי מן המעט והוא במחוז הרגש שנגע בי.
בכל אופן, הרעב לבסוף הכריע אותי והזמנתי את עצמי לעצמי, לגבינה 5% וגם אבוקדו וכל אלו על לחם שיפון עם כוס תה.
ואכלתי בידיים בגלל שהייתי מאוד רעבה, ואמרתי לעצמי… ממילא אף אחד לא רואה.
ועוד דבר אחד חשוב,
ואשמח אם תתיחס. המצבים שאתה מתאר מאוד קיצוניים ונוגעים בעצבים החשופים של הכאב האנושי,
והעיקר הוא להזהר מן הרחמים העצמיים, ולהבין, באמת, שאלו הבחירות שלנו.
חוה
הי תמי, מעניין. בקריאה שלך הנמען הוא הכתיבה עצמה?
כנראה בקריאה ההיא כך הרגשתי.
עכשו אני קוראת שיר אהבה.
שההוא יבחר להשאר, לחיות בפשטות, לבחור תה או קפה, לחיות בפרטים הקטנים ולהנות מהביחד.
מחרתיים אקרא בטח דבר מה אחר.
מוזר, או לא, איך זה תלוי במצב רוח הקורא ולא במצב רוח השיר.
שיר מהלך קסם, אמיר. איזה כאוס מפואר. ומסוגנן.
ולו בשל "כפור נדלק על השמשה" ו"אוחז קרשים שבורים ואין ספינה אפילו".
טוב שהמלפפון-עגבנייה-גבינה 9 אחוז עומדים לעד 🙂
הי אמיר, איזה יופי של שיר הזמנה לַתּוך, לצאת החוצה ולראות
קַוֵּי בָּתִּים שָׁבִים לִמְקוֹמָם
לְאַט. כְּפוֹר נִדְלָק עַל הַשִּׁמְשָׁה.
תאור נפלא של בוקר
והחיים שבחוץ, כל הזמן צריך לבחור, מצד אחד חיים קשים מצד שני כמה נורא יכול להיות לו לאדם שיש לו מבחר?? הלוא באין, גם אין מה לבחור.
והשיר נקרא בעיניי שמתאר את המקום הבודד המחפש מישהו לשבת עמו, ומחפש בתוכואת החבר ואומר לו: "בחר גם עכשיו. בי למשל, למשל למשל אבל מתכוון בתחינה כמעט, בחר בי…ומכוון אל הרעב שבו, מפתה אותו שיטרוף את העולם, שיזלול ארוחת בוקר, שיצא מהתוך ויהיה לו לחברה, ומחפש את המשותף ביניהם, אני יושב מול המחשב, אתה מול דף, בוא שב, בוא נשב ביחד.
ובחוץ…כפור בוער על השמשה, אותו הקור זה מה שנמצא בחוץ והפנים הוא החום, החבר, בין אם הוא נגזר מתוך האני, בין אם הוא חבר דמיוני שאומר: אתה חולם" ובין אם הוא השיר מאותה קריאה שהפתיעה אותך ולי לאורך ולרוחב השירים נראה כי ההתכתבות הזאת והנמען בשיר הוא השיר שהמשורר מזמין להיוולד, מזמין לשבת, מזמין לארח לו לחברה, מזמין להצטרף לעולם הזה ולהיות שם גם אחרי כולם.
ולסיום, זאת שורה שאהבתי מאוד בתוך השיר:
אֱמֹר:. אֲנִי
אוֹ אַתָּה. אַהֲבָה אוֹ. אֵיךְ תּוּכַל לָדַעַת. פַּחַד.
מעלה את השאלה למה הוא לא יכול לדעת במיוחד אם הוא יכול לדעת חרות או עבדות, אחד או רבים, אני או אתה, ריבה או דבש וזה הוביל אותי למחשבה שהמשורר מדבר בכלל עם הרגש הזה שנקרא אהבה, מזמין לצאת החוצה ולהכנס אל תוך חייו לתוך כל הדברים שבחייו החל מארוחת הבוקר והמבט בשמשה בה בוער בכפור.
ומשהו אחרון ומקווה שלא מתישה…מעניינת מאוד יצאה לי הרשימה הזו של הבחירות כשמה שנכתב ראשון שייכתי אותו ל"אני" ומה ששני ל"אתה"
ויש עוד אינסוף מה לומר ועוד לא סיימתי בכלל עם הקודמים:)
גם אני וגם תלמה הרגשנו בכאוס. והנה את, סיגל, אומרת "תיאור נפלא של בוקר" -כמה יומיומי וכמה יפה – ערפל שמתפוגג או אור שעולה ואט-אט מתחדדים ומתבררים קווי המתאר של הבתים?
ובעצם כול בוקר קם על חורבותיו (או על ארמונותיו) של יום שעבר, ואז "מהתחלה, הכול…"
חשבתי לי אם אפשר להתחיל כל יום מחדש, אבל לגמרי מחדש, בלי לחפש אחר הקרשים של הספינה הטרופה והאבודה של האתמולים.
איתנה
לאמיר,
אמרתי לך שבשיר מס' 3 יש משהו, ואתה לא הבנת. הנה ראה את התגובות.
אם בספינה של אתמול היה מעניין לא אכפת לי לקום על חורבותיה.
אגב, באמת, איך היה המפגש עם חוה?
ואתם לא מצפים שלאחר ניתוחים ופירוקים כל כך מבריקים, שגם אני אומר משהו?
ח.
הי איתנה, חושבת שאפשר וגם אם לא באופן מידי, עם הזמן לומדים לקום בבוקר עם שמחה בלב וסקרנות למה יביא עימו הבוקר החדש. צריך אולי לסגל אופטימיות ואין כמו להתחיל אותה בבוקר:)
ואגב, כשכתבתי תאור נפלא של בוקר, לא התכוונתי לתחושה שהשיר מעביר כאילו הכל נפלא, אלא לתאור עצמו, לבחירת המילים לתאור הבוקר. חושבת שמיוחד, מקורי וכמה שיפה לא יכולתי לשים לב לכפור ולבערה שזרקו אותי להבדלים בין הפנים לבין החוץ.
וחושבת שבעת קריאת שיר אדם מתחבר באופן אישי אל הפנים שלו ואחת הקריאות שלנו הקוראים אנחנו בטוח מעבירות שיר דרכו והפנים שלי לא התחבר לספינה טרופה אולי כי כשהספינה נטרפת אני מיד מוצאת בתוכי מציל ואולי בגלל זה התחושה שהכי עברה אלי מתוך השיר היא תחושה של חווית הבדידות, כי יש לי את זה בבוקר שאני יודעת שאם היה נכנס אורח הייתי מכינה ארוחת בוקר מהודרת בעוד שכשאני לבד אני יכולה לא לפתוח את המקרר יום שלם:)
והמישהו הזה בין אם הוא חבר חיצוני, או שיר או האני הפנימי, ברגע שהם יבואו וישבו, כבר לא נהיה לבד ואז אולי זה לא באמת משנה כל עניין הבחירות. מה דעתך?
תיקון קטן…התכוונתי לומר :לא יכולתי שלא לשים לב ולא כפי שכתבתי בטעות:)
אני תוהה אם בדידות היא תמה בשיר הזה. לא בטוחה שהדובר-המארח מחפש מישהו שיהיה לו לחברה, ואולי אני טועה. סיגל, אכתוב לך תכף בנפרד על הבדידות שתיארת. והבנתי שאת מתכוונת לבחירת המילים הנפלאה ולא לכך שהבוקר אופורי.
בכל אופן, היום קריאתי מעט שונה:
ניכר שכל אחד מהשניים נמצא בפאזה אחרת, במישור אחר של תפיסת העולם. לכל אחד מהם יתרון אחר על פני השני. לדובר יתרון של גיל וניסיון חיים אולי, ומכאן מאפיינת את קולו נימה של שוויון נפש. הוא כבר נמצא מעבר, הוא למוד דברים, כבר יכול להסתכל על החיים מפרספקטיבה, בדיעבד או ממעל. יודע אמיתות על טיבו של עולם. מחוסן, משוריין מפני הכאב אבל גם מפני הריגוש שהם בלתי נפרדים מהחיים עבור מי שמרשה לעצמו לחוות אותם כים, כגלים. המוניטור של הדובר מציג קו כמעט ישר, הנמען לעומתו נמצא בעיצומו של גל, חי חוויה קשה, הוא אובד או שאיבד, המוניטור שלו מתפרע, כואב אבל חי. התחושה שלי שהדובר מדבר מתוך חמלה כלפי הנמען, בניסיון לחזק את רוחו וגם ללמד אותו מניסיונו, וכמו אומר לו: על מה ולמה? מה כבר קרה, מה כבר קורה, תירגע, תשקיט ותמתן את הסערות שלך. מה שלא יהיה, עולם כמנהגו נוהג, ואין כל חדש. יום רודף יום. אני כבר הייתי במקום הזה, ו"החיים האלה… ככה זה". מעין: בוא, ראה, תפוס פרופורציה, כשנמצאים בשיאו של משבר הכול נדמה חמור, אבל בסך הכול מדובר בעניין של מה בכך, כמו ההבדל בין לבן לשמנת. מה שפקד אותך אינו קטסטרופה, אינך רואה בעיניים נכונות, אפילו אין ספינה, מה שהתפרק לך אינו עד כדי כך מהותי. אנשים מכלים את נפשם בבחירות נטולות משמעות שההבדלים ביניהן סתמיים, ומה שיבחרו, אחת היא, אז בוא תאכל ארוחה בסיסית של לחם ומרגרינה ועגבנייה, בלי מגוון להתחבט בו. יש עניינים אחרים גדולים יותר, אותם אמור עכשיו- אחד או רבים…אהבה או…פחד. תפנים, זה מה שחשוב.
וכך, ההזמנה-הפצרה "בוא שב", אינה בהכרח פיזית פשוטו כמשמעו, אלא בוא הקשב, תבין, תיווכח, בוא ואתן לך משקפיים אחרים.
ומתי אנחנו מבינים באמת מה חשוב, מתי אנחנו מצליחים לראות את הבר מבעד לתבן – זה קורה לרוב רק להרף עין, "רק בהיסח של הדעת", רק מתוך הריק: כשאין חוף וגם לא עקבות בחול, כשלמילים יש צליל אבל גם אין להן, מתוך החלל שנפער בין התמונות. אולי רק משם כן יודעים להסתכל נכון על היש.
ואז מגיע "ואולם" אחד גדול שמתחיל במילה "למעשה" ונמשך עד לסוף השיר. זאת תובנה של הדובר ש"עולם כמנהגו נוהג" זה לא אקסיומה, להפך יש חדש בכל יום, והדבר בידיו של כל אדם לבחור את החדש שלו.
רגע לפני המפנה יש שתי שורות של הכנה קטנה לקראתו – גם אם תאמר לי שאני חולם ובכך תגרום לי לפשפש בעצמי ולבדוק, גם אם יתהפכו היוצרות ואתה שתלמד אותי לראות, גם אז, מה ישתנה…(עדיין מטיל ספק אבל לא פוסל לגמרי את האפשרות שהוא חולם/טועה).
והמפנה: למעשה אני עכשיו עושֶה את זה, בעצתך ההיפותטית, בודק את מקומי ומעשיי. נוכח שלמעשה שנינו רעבים לגעת ב… אתה מתוך המשבר שלך ועל אף המשבר, אני מתוך שוויון הנפש שלי, החי-המת שאני. שנינו רוצים לטרוף את העולם. אתה להמשיך בדרכך, לתת לגלים לטלטל אותך ולהרים ולהוריד, גם במחיר של להיות לפעמים אובד ולאסוף שרידים וקרשים של מה שנהרס, העיקר להרגיש. ואני להשתחרר מהאטימות ומהתרדמה, לחזור אל הימים שכל בחירה, גם קטנה, בראה עולם, ובחירה אחרת יכלה לברוא עולם אחר.
אז כן, רציתי לשכנע אבל שוכנעתי בהפך, לכן תמשיך לבחור, להתחבט, ועכשיו תבחר בי למשל…
איתנה
אליך סיגל,
שׅמחה, לקום איתה בבוקר (ובכלל שמחה ועצב) – כל כך רחב ומורכב, שאפשר לדבר שעות. אבל לא בהקשר של השיר, נראה לי שזאת תהיה סטייה גדולה מההקשר, וכבר כתבתי המון.
להתחיל מחדש בכל יום ("כל יום" הכוונה ליחידת זמן שיכולה להיות גם חודשים ושנים) – אני יכולה לעשות את זה, בעזרת סוויץ' מנטאלי. אבל לפעמים אני לא יודעת איפה לאחסן זיכרון.
בעניין הבדידות, כמה שזה יישמע לא אפשרי, מעולם לא הרגשתי את הרגש הזה. מי שחי ונושם אמנות ויצירה לא יכול להיות בודד. מי שמלא בכל הדמויות הקנוניות, הספרותיות והקולנועיות שאי-פעם פגש, תמיד זו או אחרת תעלה ותבוא בדיוק ברגע המתאים ויתפתח לו דיבור איתה. הן לא מונחות בספרייה שלי, הן בתוכי או שהן מרחפות כמו פיות קרוב לתקרה, גם ה"רעות והמושחתות" שבהן, ואפשר גם לזמן אותן. ובמילים פחות פיוטיות: לא יודעת מה הייתי עושה בלי ג'ין אייר ומיסטר רוצ'סטר ובלי אנה קרנינה, ובלי אמה או לידי צ'טרלי, הכל כך שונות זו מזו, והרשימה ארוכה ותתארך, או מה הייתי עושה בלי הידיעה המנחמת-מפנקת שתמיד תמיד אוכל לתפוס איזו פינה מוצלת על גדות הבראנדיויין בפלך של ההוביטים ולקרוא שוב את טולקין.
שימי לב, ההבדל בין להיות בודדה לבין להיות לבדך-בגפך הוא עצום. ואולי את מבלבלת. מקווה בשבילך שאת אכן מבלבלת. אם את כאן עם השירים (לאו דווקא בבלוג, אלא גם בינך לבינך עם שירים אחרים), קרוב לוודאי שאת נמצאת במקום אחר גם עם פרוזה או תיאטרון וכו', ולכן גם את לא יכולה להיות בודדה מאותה הסיבה שאני לא.
כתבת: "התחושה שהכי עברה אלי מתוך השיר היא תחושה של חווית הבדידות, כי יש לי את זה בבוקר שאני יודעת שאם היה נכנס אורח הייתי מכינה ארוחת בוקר מהודרת בעוד שכשאני לבד…" אנחנו לא מכירות ואני יודעת רק את שמך אבל אפשר להרגיש מהכתיבה שלך כמה הרבה יש לך לתת, וארוחת בוקר היא קצה הקרחון. גודש כזה חייב להתנקז, תזמיני אורח-אורחת-אורחים-שירים-סיפורים, אל תחכי שייכנסו במקרה. אם את זקוקה ליותר חברה ממה שבפועל, תוכלי ליזום, לא?:)
אפרופו להתחיל מחדש. סקרלט אוהרה היא האופטימיות בהתגלמותה. והמשפט שלה שחותם את הספר והוא אולי המפורסם בספרות "ככלות הכול מחר יום חדש". זוכרת אחרי מה הוא נאמר? אחרי שהיא מתוודה לפני רט בטלר שהיא אוהבת אותו, אבל כבר מאוחר מדי והוא משיב לה "Frankly, my dear, I don't give a damn
זה מהסרט, לא זוכרת איך בתרגום הספר לעברית.
איתנה
ושוב שוב אני איתנה,
שמושכת לך בקצוות השמלה ותוהה.
לעניין תגובה למעלה אומרים ל"המשיג" מהמילה מושג.
את יודעת, זה מאוד מוזר לי למישהי שכותבת כל כך המון, משמתמשת במינוחים ספרותיים, מביאה דוגמאות ממגריט, שאגב, לא הבנתי לאיזה צורך
אלא אם כן התכוונת להראות שהשיר של אמיר הוא סוריאליסטי מגריט? נדמה לי, צייר סוריאליסטי…
או אולי רצית להראות לכולם שאת יודעת אבל כאן אופס…שוב העריכה הלשונית בעוכריך.
קחי אוויר,
תנשמי,
תחשבי על הרעיון,
תביעי בצורה מסודרת.
לא קראתי את תגובתך הנכחית עד הסוף
אבל תרשי לי למחות.
זה מאוד נחמד לקחת את הנושא של הבדידות ולהכניס אותו לשירה.
מה אם לא שירה הולך מצויין עם בדידות?
השאלה היא אם את מוצאת בדידות בשיר?
ואולי היא זו של הנמען, ולא של הכותב.
כדבריך, היוצר, איננו חש בדידות מכיוון שהוא נמצא עם עולם שלם של יצירה.
אבל הנמען, המסכן, את חושבת שסתם מציעים לו לאכול, למסכן, אחרי שהסירה שלו טבעה, גם אם לא היתה לו סירה.
לא, איתנה, אמיר הוא אדם נדיב, הוא משורר מיומן ביותר. אדם שעולמו חרב עליו, שאינו מבין את מחזור הטבע, שהוא מחפש חורבות ספינות היכן ששום ספינה לא טבעה מה יותר באמת מאשר להציע לו ארוחת בוקר,
מה האפשרויות להבוקר,
תה או קפה, גבינה, לבן, עגבניה, בצל ירוק, לחם, לעזאזל הלחם, איזה תרצי עם שיפון, עם חיטה מלאה, אולי לחם בעגבניות או זיתים או סתם סיבים תזונתיים.
והנה יופי טופי – איש אינו לבד..
רק תרשי לי לא להאמין להערתך הגורפת, שמעולם לא הרגשת בדידות.
אני מעולם לא הכרתי איש שלא חש בדידות ואם באמת לא הרגשת את הרגש הזה – מהר לעבור תיקון
גם כאן יש אופציות, ניו אייג', להתבצר לבד בבית, סגירת האינטרנט לחודש.
הכל כשר – אבל את חייבת ללמוד להרגיש בדידות – ממש חייבת ובכוח. אחרת איך תביני שירים,
או אולי ניסית איזה פוזה
אני, מה אני, לא יודעת מה זה בדידות.
כך או כך, זה לא עובד.
שלך בנאמנות.
חוה
חוה, מציע שתחדלי מהפחתות בערכם של אחרים ומביקורת אד הומינם מסוג זה. אין להן מקום כאן.
והרי לך עצמך יש אינספור טעויות כתיב של הסח הדעת. על איזו יבלת דרכו לך פה? קחי אויר, תנשמי.
לאמיר
וגם לאיתנה,
מצטערת, ומתנצלת ניסיתי לעשות פרובוקציה קטנה לצורך הדיון. זהו, לא מעבר לזה.
בדידותם של אחרים מהי ענייני.
תודה שהבאת למעלה את הקישור לקורא עונה ליצירה.
ואגב, התיאוריה על עולמות אפשריים אינה פיקציה ולא המצאתי אותה. אבל אם הייתי כותבת שזאת תיאוריה, מה הייתם אומרים – אה, ההיא עם התיאוריה שלה.
ובכן, קיימת תיאורריה של עולמות אפשריים ושלל יקומים מכיוון שנוצר קושי לדרג את סדר חייו של אדם על קו ליניארי אחד, וכאשר אינו נושם פתאום נהיה פס…….
טוב, אז תתפלא מי שאחראי על התיאוריות הוא אדם בשם פאבל ועוד – לא אחר מאשר אומברטו אקו, שמעבר לעבודה שכתב את "שם הורד" הוא תיאורטיקן פ.מ. של הספרות. מחלקים את חייו של אדם לשלל יקומים כמו עולם העבודה, עולם הפנאי, עולם המשפחה וכו'…
ח.
לאמיר
וגם לאיתנה,
מצטערת, ומתנצלת ניסיתי לעשות פרובוקציה קטנה לצורך הדיון. זהו, לא מעבר לזה.
בדידותם של אחרים מהי ענייני.
תודה שהבאת למעלה את הקישור לקורא עונה ליצירה.
ואגב, התיאוריה על עולמות אפשריים אינה פיקציה ולא המצאתי אותה. אבל אם הייתי כותבת שזאת תיאוריה, מה הייתם אומרים – אה, ההיא עם התיאוריה שלה.
ובכן, קיימת תיאורריה של עולמות אפשריים ושלל יקומים מכיוון שנוצר קושי לדרג את סדר חייו של אדם על קו ליניארי אחד, וכאשר אינו נושם פתאום נהיה פס…….
טוב, אז תתפלא מי שאחראי על התיאוריות הוא אדם בשם פאבל ועוד – לא אחר מאשר אומברטו אקו, שמעבר לעבודה שכתב את "שם הורד" הוא תיאורטיקן פ.מ. של הספרות. מחלקים את חייו של אדם לשלל יקומים כמו עולם העבודה, עולם הפנאי, עולם המשפחה וכו'…
ח.
איך ידעת שלבשתי היום שמלה? היא היתה ורודה עם פרחים קטנים.
מאת: Sigal V
תוכן המסר: הי איתנה, נהניתי לקרוא את הקריאה שלך, זו שחשבתי עליה אבל ממקום קיצוני יותר, והנחתי לה, כיוון שאותו אחד שתוכו נשפך ממנו החוצה ויושב מול דף, מול הדובר שמתאר קצת ממנו, העבירו לי איזו מחשבה על חבר המנסה להביא קצת יותר אופטימיות לחברו ומנסה למנוע ממנו לוותר על חייו, כי הנה ככה הם יכולים לעבור ביחד עוד בוקר אחד, עוד יום אחד, לחיות יום ביומו.
ולא כתבתי, כי אמרתי לעצמי שראיתי יותר מידי סרטי אימה בחיים ובטוח זה הזוי למצוא בשיר דווקא את התמונות האלה:)
כך שהדרך שבה תארת חבר למוד נסיון מול אחר הנאחז בקרשים, היא דומה אך מתונה יותר, ונשמעת לי קריאה מצויינת.
שמתי לב שבקריאה שאותה בחרתי לתאר, הדובר הוא זה שנמצא במצוקה וצריך חבר, וזה באמת הכי קרוב לפנים שלי, אם כי אינני במצוקה ואינני לבד.
תחושת הבדידות שאני חווה איננה קשורה באדם חיצוני או בחברה וחברים. אינני טובעת בתחושה זו, אבל היא בהחלט קיימת ואולי יש אותה אצל כולם, אין לי מושג.
השיר העלה אותה עבורי למרכז. באתי, ישבתי ומה ראיתי? הדובר שבשיר הזמין אותה וניסה לחבר בין הפנים אל החוץ.
ובניגוד, גיליתי שמה שאני עושה זה, בורחת:)
ובריחה יכולה להיות בריחה אל הספרים, אל הכתיבה בבלוג, אל חברים וחברות ואפילו יציאה לעבודה, אבל כמו שכתבת, היוצר איננו יכול לחוש בדידות כי לדעתי הוא באמת לא בודד, חוצו מתחבר עם פנימו ושניהם ביחד יוצרים יצירה של אמת. מי שאיננו יוצר בחיבור מלא עם עצמו לדעתי, נותר בבדידותו וגם יצירתו ריקה.
אגב, (וזה לרונית שמתעקשת שאני משוררת) זוהי בדיוק הסיבה שאני לא יכולה ליצור באמת, כי עוד לא הגעתי למקום הזה עם עצמי, שאני מזמינה את עצמי לצאת אלי. וזה מה שהמשורר עושה כאן בעיניי כל כך נפלא, כי גם אם למעשה הוא מזמין חבר או אהוב, עצם זה שהוא יוצר כאן שיר, זה כי חוצו ופנימו מביטים ביחד.
(הרגתן אותי עם הדובר, משורר, נמען, וכו'..מקווה שיצא לי נכון וברור:)
ליל מנוחה,
סיגל.
סיגל, זהו בהחלט דיבור של אהבה, עם חבר או אהוב/ה או אלוהים – כרצונך. ובהחלט איכות הדיבור הזה חשובה יותר מן הנמען (שהוא הזולת בה"א הידיעה, לא חשוב אילו פנים ילבש).
ה"איך תוכל לדעת" מתייחס לאיכות משתקת המחשבה של הפחד. והפחד הוא ההפך האמיתי של האהבה.
אשר לשיוך האיברים הראשונים בזוגות לבחירה לאני ושיוך האיברים השניים לאתה – לא כל כך הצלחתי ("סוכר, חלב?", "עבדות או חרות"?)
מאת: Sigal V
תוכן המסר: זאת התשובה שלי לשאלת הרשימה אבל לא בטוחה שהיא מעניינת, הבוקר הכל נראה לי קשקוש ובירבור אבל תקרא שתדע למה התכוונתי
קַָפֶה אוֹ תֵּה
בֵּיצָה קָשָׁה אוֹ עַיִן.
לֶבֶּן או שַׁמֶּנֶת.
רִבָּה אוֹ דְּבַשׁ.
בֹּקֶר אוֹ עֶרֶב,
קַר אוֹ
אֶחָד אוֹ
עַבְדוּת אוֹ חֵרוּת.
אֲנִי אוֹ אַתָּה.
אַהֲבָה אוֹ פַּחַד (הוא לא יכול לדעת, אבל גם באהבה יש אפשרות בחירה)\
כּוֹס תֵּה – כָּל מַה
שֶּׁבָּחַרְתָּ עַכְשָׁו וְהָיָה.
אָז בְּדִיּוּק כָּכָה,
בְּחַר גַּם עַכְשָׁו: בִּי לְמָשָׁל,
הראשונים "אני" השניים "אתה" …"אתה" שותה "תה"… והדובר מזמין אותו לבחור מרשימת ה"אני" בחר בי למשל.
למה למשל? כי בחירה ולא משנה של מה, מתאפשרת רק במצב של יש…הדובר הנמצא במקום שמראה שיש מבחר והנה כמה נפלא שאפשר לבחור.
במה לבחור זה כבר לא משנה, כי מה שבאמת חשוב בבחירה זה להיות שלם עימה.
וזה פשוט כמו לבחור תה.
לבחור להיות (למשל עם מישהו) זה פשוט כמו לבחור שלא להיות (למשל "על הקרשים"),
והבחירה של הדובר היא להיות, כשהוא מנסה לשכנע את החבר לבחור להיות איתו, בטענה שהם גזורים מאותו משפט
אני ואתה שבאותו השיר, וכן שההבדלים ביניהם לא משמעותיים… מי מול דף ומי מול מחשב., כמו גם כך לגבי שאר הרשימה, וכן, כולל עבדות-חרות, הכל אות דבר ותלוי בחירה בלבד.
ומשהו מהרהור שעלה בי:
כשאחד עומד בפני בחירה בין תה לקפה זאת בחירה , בעוד שכשנמצאים עם מישהו אחר זה לא מספיק שאחד בוחר, השני צריך לבחור בזה שבחר בו שאם לא כן זוהי אהבה נכזבת ומכאן נולד נסיו השכנוע בעצם והסיבה לכל השיר.
ויש את השיר שתרגם משה גנן שבו הגבר מנסה לשכנע את אהובתו לשכוח את אהבתה הנכזבת ולאהוב אותו, כי הנה הוא אוהב אותה.
במקרה של שניים זה מסוג הבחירה המורכבת…הם צריכים לבחור זה בזה, (גם אם מדובר בעם נבחר ע"י אל, או במשורר שבוחר שיר, העם צריך לבחור באל, והשיר במשורר, וכמובן כמובן כששיר פונה אל קורא ורוצה שהקורא יבחר לקרוא… ואני כקוראת בוחרת בריצה לשבת ולראות… ולא משנה לי ריבה או דבש, מתוק לי:).
סיגל, אמנם לא חשבתי – לפחות לא במודע – על שיוך כזה של הבחירות ל'אני' ול'אתה' בהתאמה, אבל בהחלט מעניין לי לבחור לקרוא את זה כך 🙂
ונכון ויפה מה שאת אומרת – האני והאתה גזורים מאותו דבר, ורק הבחירה ממקדת בהם את המבט והחיים. והבחירה הזו בשונה משאר הרשימה אכן דורשת הדדיות כדי להתממש במלוא הפוטנציאל שבה.
אפשר כמובן גם קפה וגם תה, אבל צריך להתחיל בלבחור באחד מהם, אחרת לא יקרה כלום…
ריבה או דבש? 🙂
🙂
אולי יפה ונכון מה שאני אומרת אבל זה ידע נרכש אצל כל ילד כבר בגיל הגן:)
ויש לי תובנות גם לגבי ה"למשל" שצמוד ל"בי " וזה כבר שייך לטקטיקות השגת המבוקש וזו אחת המתוחכמות ששמעתי. ואהבתי:)
ולשאלתך המחייכת ריבה או דבש יש לי "הקורא עונה ליצירה" בשבילך:
מתוך מבחר הבחירות שהצעת, הבחירה המקופלת בין מגוון הבחירות "בחר בי", היא בעיניי הבחירה היחידה המשמעותית שלאחריה האם זה באמת משנה דבש או ריבה?
אם הקורא שותה תה, זה אומר שהוא בא וישב וראה ובחר…בך.
והייתי מוסיפה בעדינות שנראה לי שאם מישהו היה מזמין אותי באמצעות שיר כזה לארוחת שחיתות אפילו של לחם יבש, הייתי נמסה כמו מרגרינה וכך היה גם מה למרוח:) ולכן ברור לי שהוא בא ונדמה לי שגם יש שיר שנקרא "הוא בא" בספר הזה…נכון?
סיגל, למה את מתכוונת בטקטיקות של השגת המבוקש?
את הקורא שבשיר, שכבר שותה פה תה, יצר כמובן הדובר, אבל כל העניין פועל כמו סוגסטיה על הקורא הממשי שנמצא "מול דף עכשיו", וזו הנכחה של ההזמנה לכל הנמענים האפשריים 🙂
ו"הוא בא"? כן, ובוא יבוא.
מאת: sigal v
מה שאני מתכוונת קשור לאותו ילד בגן שלומד בפעם הראשונה שיש עוד מלבדו. זה קורה למשל כשהילד רוצה נניח לשחק עם ילדה באמא-אבא והילדה לא רוצה. התגובה הראשונה לפעמים היא להכות אותה,ואין מדובר בילד אלים אלא בתסכול הנוצר מהמפגש עם האחר שלא בוחר בו בחזרה. עם הזמן הילד שמבין שעל מנת להשיג את מבוקשו הוא צריך א. לבקש ולדעת לקבל גם את הסרוב (נראה שלנשיא שלנו לא הייתה גננת שתיווכה לו את הלקח הנלמד) וב. הוא מוצא טקטיקות וממציא אסטרטגיות שיעזרו לו להשיג את מבוקשו…כן, לדעתי כבר בגיל הגן הילד לומד אפילו את טקטיקת הפיתוי. ולטקטיקת השגת מבוקשו של הדובר בשיר אני קוראת 'מיוחדת' מכיוון שרואה בה מעין עקיפין המאפשר גם הגנה מפני הפגעות. כלומר: אין כאן ציווי ישיר של "בחר בי" אלא אתה יכול לבחור בי למשל אבל ברור שאתה לא חייב וזה מאפשר לאחר חופש בחירה וזה כל כך מיוחד ומוצנע אי שם בתוך רשימת בחירות עד שקשה לי לדמיין שזו טקטיקה שלא תשיג את מבוקשה. וכמו שאמרת: הוא בא ,
אפילו השנה החדשה באה (אבל היא בטח רוצה כוס יין וצדפות:).
מאד אהבתי.
מדבר על הצורך המתיש לבחור, ממש כל הזמן.
בחירות שביומיום.
בין ריבה לדבש, קפה ותה, אני ואתה, את או אתה.
אבל כוחות הטבע לא נאלצים לעשות כך:
הַיָּם וְהַחוֹל
טוֹבְעִים זֶה בָּזֶה
הם קיימים. ללא הכרח של בחירה.
ומה שהשיר השאיר בי מלבד תחושה של לחם וריבה של בוקר, הוא תחושה
שהיינו הך מה בוחרים.
מהבחינה ש – לא ביג דיל.
הנה, חשבתי היום שאולי לא יכול להיות שיש המשך, בכלל לדברים שקורים לי, ואחר כך נוכחתי שהנה אני.
עדיין.
נורא מתריס 🙂
רונית, אני חושב שהצורך המתיש לבחור הוא הגבלת החופש של להיות הכל, ובו בזמן, כשכבר לא מדובר בקפה או תה, אלא בחיים , בסיכון, זולת, באהבה, או מנגד בפחד והסתגרות וחיי לא כלום מבוטחים, זהו גם החופש להיות.
וטוב שאת פה עדיין. ויש המשך ויש בחירה והכל בעצם אפשרי 🙂
רונית, אני חושב שהצורך המתיש לבחור הוא הגבלת החופש של להיות הכל, ובו בזמן, כשכבר לא מדובר בקפה או תה, אלא בחיים , בסיכון, זולת, באהבה, או מנגד בפחד והסתגרות וחיי לא כלום מבוטחים, זהו גם החופש להיות.
וטוב שאת פה עדיין. ויש המשך ויש בחירה והכל בעצם אפשרי 🙂
שיר יפה לקריאה בקול בשל האלמנט הדיאלוגי
השיר הוא פניה דיאלוגית של הדובר לקורא לטעום ממנו
ואפשרויות הטעימה מגוונות
לטעום ממנו? כן, בהחלט, ובעצם מהשיר. מקווה שערב לחיכך 🙂