בננות - בלוגים / / זרע שנזרע בחול
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

זרע שנזרע בחול

 


 זֶרַע שֶׁנִּזְרַע בְּחוֹל מְחַכֶּה שָׁנִים לְגֶשֶׁם

 [1]

 

הַשִּׁיר הַזֶּה יִהְיֶה שִׁירָהּ שֶׁל מֵאָה אַחֶרֶת, לֹא שׁוֹנָה מִזּוֹ.

הַשִּׁיר הַזֶּה יֻצְפַּן לָבֶטַח מִתַּחַת לְעִיֵּי מִלִּים, עַד שֶׁ

 

בֵּין גַּרְגְּרֵי הַחוֹל הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל שְׁעוֹן הַזְּמַן

כְּמוֹ אֳנִיָּה בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק, הוּא יֵרָאֶה, הַשִּׁיר הַזֶּה,

 

הַשִּׁיר שֶׁיְּדַבֵּר עַל תֹּם. וּסְתָם בְּרִיּוֹת שֶׁכִּבְיָכוֹל

הַזְּמַן גְּרָמָן, כְּמוֹ אֵלִים מְבוֹשְׁשִׁים

 

יַקְשִׁיבוּ לוֹ בְּלִי שׁוּם סִבָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה גַּם קֹדֶם,

זוֹקְפִים גֵּוָם כְּמוֹ נְחָשִׁים

 

מִבֵּין הַגְּרוּטָאוֹת; וְלֹא יִהְיֶה לְאָן עוֹד

לְמַהֵר מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ סוֹף

 

שׁוֹנֶה מֵרֵאשִׁיתוֹ. הוּא לֹא יִהְיֶה עָשִׁיר

וְלֹא יִהְיֶה עָנִי. הוּא לֹא יִטְרַח עוֹד לְהַבְטִיחַ

 

וּלְקַיֵּם אוֹ לְבַצֵּעַ אֶת דְּבָרָיו שֶׁלּוֹ,

וְלֹא לַחֲסֹךְ, אוֹ לְהַפְלִיג אֶל שָׁם מִכָּאן.

 

הַשִּׁיר הַזֶּה, אִם יְדַבֵּר אֵלַיִךְ לֹא יִקְרָא לָךְ

מוּזָה מֹתֶק, וְלֹא יִשְׁכַּב אִתָּךְ כְּמוֹ אֲבוֹתָיו;

 

אוֹ אִם אֵלֶיךָ – לֹא יִכְרַע וְלֹא יַדְבִּיר, לֹא יִתְאַפֵּר

וְלֹא יִפְשֹׁט מִלָּיו וּבְשָׂרוֹ, כִּי אֵין לוֹ אֵין  לוֹ

 

מָה. אוּלַי עַכְשָׁו אֶקְרָא לוֹ הֵנָּה, לַשִּׁיר הָרַע

שֶׁל הַמֵּאָה; הִנֵּה, חוֹלֵה בְּרִיאוּת הוּא מְהַלֵּךְ בְּקֹשִׁי

 

גּוֹרֵר רַגְלָיו בַּזֶּרֶם הַצָּמִיג שֶׁל מַחְשְׁבוֹת הַזְּמַן

אוֹ נֶעֱצָר לְבֶדֶק נְיָרוֹת וְלִסְפִירַת מְלַאי זוּטוֹתָיו

 

בַּחֲרוּזֵי חֶשְׁבּוֹן. הָאִינְוֶנְטָר: פְּרָחִים וּמְהַדְּקֵי סִכּוֹת,

גְּוִיּוֹת (כֵּן, אַל חֲשָׁשׁ), כּוֹסוֹת גְּבוֹהוֹת. אַחֲרֵי סִכּוֹת –

 

גַּם פַּרְפָּרִים, וַעֲקֵבוֹת רַבִּים וּשְׁאָר וַוִּים וּמַדָּפִים

לְטַעֲנוֹת בִּקֹּרֶת מְלֻמֶּדֶת, וְגַם סְתָם כָּךְ לְהִשְׁתַּטּוֹת, שִׁנַּיִם

 

מוּל שִׁנַּיִם, בְּהֶפְקֵרוּת שֶׁל חִיּוּכֵי זִקִּית שֶׁלֹּא יוֹדַעַת

שֶׁצְּבָעֶיהָ כְּבָר הָפְכוּ מָשָׁל. אוֹ בְּשַׁלְוָה בִּלְתִּי מוּבֶנֶת

 

לְנַסּוֹת אֶת מַזָּלוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר בְּמִשְׂחֲקֵי

הָלוֹךְ וָשׁוֹב שֶׁאֵין בָּהֶם תַּכְלִית מִלְּבַד, נֹאמַר,

 

קְצָת שַׁעֲשׁוּעַ שֶׁאָרְכּוֹ שׁוּרָה. מְרַח כָּתֹם עַל כְּחֹל

שְׁמֵי עֶרֶב: עַכְשָׁו סַיֵּד עָנָן קָטָן. עֲלֵה

 

עָלָיו, רְאֵה מִתַּחַת: יָם שֶׁל יָם, חוֹל שֶׁל חוֹל.

אוֹ אֶצְבָּעוֹת: עֶשֶׂר תּוֹלָעִים פְּרוּקוֹת פְּרָקִים

 

מִתְנוֹעֲעוֹת בְּקֶסֶם לֹא מֻסְבָּר. עַכְשָׁו הֵן סוֹבְבוֹת

כַּדּוּר שֶׁעִגּוּלוֹ פָּגוּם, נִפְלָא, בְּשָׂרִי. יוֹתֵר מִזֶּה

 

מֻתָּר לְךָ לוֹמַר דָּבָר (זֶה פְּרִי, קוֹרְאִים לוֹ

אֲפַרְסֵק). וְהַמִּלִּים הָאֵלֶּה טַעֲמָן מָלֵא בְּטַעַם שֶׁל

 

יֶשְׁנוֹ, בַּצְּלִיל שֶׁמְּלַוֶּה אֶת הַמַּרְאֶה בְּהִשְׁתָּאוּת,

וְלֹא בְּקוֹל טְרִיקַת הַמַּחְשָׁבָה. וְזֶה הַשִּׁיר:

 

הוּא שָׁר, נַגִּיד, לַזֶּפֶת שֶׁדָּבְקָה בְּכַף הָרֶגֶל עַל הַחוֹף,

לְבַקְבּוּקִים שֶׁל פְּלַסְטִיק, לְמִלּוֹתָיו שֶׁלּוֹ. הוּא

 

רַק רוֹאֶה: שָׁחוֹר עַל גַּב לָבָן, שָׁקוּף, אוֹ גַּרְגְּרִי.

הוּא לֹא עָרֹם פָּחוֹת מִמְּךָ. גַּם לֹא יוֹתֵר. רַק בַּדִּיּוּק הַזֶּה

 

שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם שִׁעוּר, אֶלָּא כְּנֶגֶד חַמּוּקֵי כַּלְבָּה,

עָצִיץ שֶׁל רַקָּפוֹת, אוֹ שַׂעֲרָה עַל מַעֲקֵה אַמְבָּט.

 

הַיְצוּרִים שֶׁכָּאן אֵינָם רוֹצִים לָדַעַת. הַיְצוּרִים

שֶׁשָּׁם, שֶׁרַק רוֹצִים, הֵם אֶפְשָׁרוּת לְפִי שָׁעָה

 

לִהְיוֹת הַיְצוּרִים שֶׁכָּאן, לִהְיוֹת הָעַתִּיקוּת הַזֹּאת,

שֶׁאֵין לָהּ מַה לּוֹמַר אֶלָּא אֲנִי, אֲנִי, בְּלִי גְּבוּל

 

בְּלִי אַתָּה. כֶּלֶב כְּנַעֲנִי רוֹבֵץ עַל מַדְרֵגָה בְּשֶׁמֶשׁ

אַחַר הַצָּהֳרַיִם, וְלֹא מַבְדִּיל עַצְמוֹ מִן הַזְּבוּבִים.

 

 

פרק 1 מתוך "שיר" (הקיבוץ המאוחד 1995)

 

 

עוד מתוך "שיר" בבננות:

 

2 "וטוב שבאת": גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה

5 "אחוז עולם": תוכו מגשש את הדברים. נהפך לחוץ.

10 "ואיני זוכר דבר, רק זה": במים הוא שושנת ים. מושיט זרועות של פרח. טורף

12 "האם תבוא?": הוא בא

15 "עוד": עוד

16 "טובע הוא נושם": טובע, הוא נושם מים חיים

 

42 תגובות

  1. לאמיר,

    כאשר צלמתי את השיר הזה, הוא הראשון הפותח את הקובץ "שיר", שהוא מבין ספריך הטובים יותר. השיר הזה נחתך, שוסע לי, יצא לי פיסות, פיסות. ומכיוון שכבר היה מאוחר, נותרתי איתו ככה

    ומילותיו המשיכו להדהד בראשי, בכל מאודי, "השיר הזה יהיה שירה של מאה אחרת" והמילים אפפו אותי כמו בושם שהלך אחרי שובל ולא הניח.

    שיר נפלא, כאן אתה בכל גדולותך והשיר גם עומד בפני עצמו. לראשונה, אני קוראת אותו כולו. ומה אומר "עדנים"…. (שזה גם אהבה).

    התיאוריה הפסיכואנליטית של לקאן אומרת שבסוף הטיפול (אנחנו נשארים עם המילים) מעבדים אותם שוב ושוב והם נותרים בנו כדי להבין אולי את עצמנו. זה מה שקרה לי עם השיר הזה.

    כאילו הוא היה מונח שם כל הזמן, היה צריך רק לכתוב אותו, ואני יכולה רק לנכס את המילים, כאילו היו נכסי ולומר, שאם יוותר משהו במאה אחרת ולו יהי זה השיר הזה.

    יצירת מופת וכאן אסיים.

    בהערכה רבה

    חוה

    • תודה חוה.
      והוספתי את שאר פרקי שיר שעלו פה עד כה לנוחות העלעול.

      • יפה אמיר,

        אני מניחה שגם השיר האהוב עליך על הרקדן נמצא. טוב עשית, ואני הייתי רוצה להפוך כל מילה ומילה ולכתוב על…

        אבל, אני מתאפקת….

        משאירה מקום למגיבים נוספים, להינות.

        לעת עתה.

        חוה

  2. מירי פליישר

    קסום

  3. מוֹז מותק, השיר הזה הפליג אל כאן משם, הזקיף גב וקישקש זנב חולה בריאות.
    כמו תום, כמו כחול צובע לעננים וקוראים לו ארוס-אפרסק.
    איזה שיר מעל עיי שירים….

    • לאמיר,

      רציתי להשחיל עוד מילה או שתיים.

      רשימות האינוונטר הן די אופייניות לקובץ "שיר". איך אמרת בשיר הקודם, המסך, האינפוזיות, הקפסולות, צלחות מעופפות, פילים, גווילים… העידן הטכנוקרטי, הטכנולוגי, גמה-מכונה.

      גם בשיר הנוכחי יש רשימת אינוונטר, אבל היא קצת מהופכת, ומאוד מדוייקת.
      השיר הזה לא יהיה עני, הוא לא יהיה עשיר, הוא לא יבטיח וממילא לא יהיה צריך לקיים… הוא לא יהיה מאופר, הוא יהיה בדיוק… אלו המילים שכל כך נוגעות

      השיר הזה עבורי הוא חף מכל קפיטליזם… מכל הבטחה גדולה שהחיים הבטיחו לנו אי-פעם ואנחנו אולי מחכים שהיא תתגשם.

      אני באופן אישי גדלתי על הבטחה ענקית לאהבה, לעזרה, לתמיכה, ובין השאר גם לכסף. הכל התבדה.. החיים עשו את שלהם… אבל הציפייה הזאת להבטחה איזשהי שקיימת באוויר עדיין שרדה.

      השיר הזה הוא כל כך עדין עבורי, מכיוון שהוא אומר התנערי, ואל תתיאשי, כי העתום והכחול של הערב יעמדו אם הארץ הזאת תהיה קיימת באיזו מאה אחרת. וגם פרי האפרסק שגם בו יש את הכתום והירוק והוא לא נזכר בשום גן עדן.. (אולי כי האלים בוששו), אבל המראה שלו הוא היופי בשלמותו.

      ההפשטה הזאת מכל הערכים הללו שהן בחובה של המאה הזאת שמעוורת עיני אנשים היא שמותירה את המילים עצמן עם המון הבטחה, שאפשר גם אחרת. (בתוך שיר כמובן 🙂

      נכון, אני יודעת, אולי יוותרו עיי ההיסטוריה אבל השיר הזה הוא עקבה עתידית לכל מה שהיינו נגועים בו ועלינו להיות אנחנו, בדיוק אנחנו.

      מצטערת שהוספתי ויש לי עוד, כי כל מילה בשיר הזאת היא צלולה כמיים חיים עבורי.

      חוה

      • יפה ומבחין מאוד מה שהוספת. שפתיים יישק.

        • אתה יודע מה אמיר,

          אוסיף עוד משהו. כבר אמרתי שניטשה באחת המסות שלו, נדמה לי דמדומי שחר, טען כי יצירות האמנות הן ניצחיות, והן נותרות הרבה לאחר שהכותב אותן איננו עימנו יותר.

          אבל, בשבוע שעבר, ראיתי בערוץ 1 את התהליך של חתימת שלום ורסאי לאחר מלחמת העולם השניה, שהובילו מיני וביה להשפלה של הגרמנים עד להטבעת הצי שלהם.

          במקביל את עלייתו של מוסליני ואת הפאשיזם בכלל. המאה העשרים עמדה בסימן מלחמות עולם כואבות וקשות בהם הלכו לעולמם אנשים, נשים וטף בדרכים משונות שהמציא המוח האנושי, למוות, להוצאה להורג ולהשמדה.

          אנחנו נמצאים לפתחה של מאה חדשה. המאה העשרים ואחת. המאה הזאת, יותר מאשר המאות הקודמות עומדת בסימן של כלי תחמושת מאוד מתוחכמים, שלא לדבר על פצצת האטום. נדמה לי, שקו ההיסטוריה הוא די אפוקליפטי עבורך. במובן הזה השיר הזה מתקשר "המים מגלגלים אותך…."

          אלו הם עיי החורבות, זוהי חולייה של התרבות הקודמת, ושל ההיבריס האנושי. מה לעשות.. כתוצאה מכך החורבן סביר להניח אולי יחזיר את הבריאה למצב בתולי חדש – באופן חיובי, ואולי ישארו. על משקל האמונות ההודיות שמאומה בעצם אינו הולך לאיבוד הוא מתכלה ומתחייה מחדש.

          על כל פנים – השיר על המאה החדשה, או האחרת הוא שיר שאומר – מה שישאר אחרי האדם הוא המילים שאותן הוא כתבת. וכאן המילים כל-כך אמיתיות, ללא כל יומרנות, כך גם השיר – הוא נע ממחוזות מאוד גבוהים קץ ההיסטוריה שהוא אולי תחילתה, אל הזוחל בחול, המתגלם לבסוף באותו האפרסק. השיר הזה הוא הנארטיב התרבותי של כל מה שהיה עד אז – עד למאה הבאה. הוא מגלם דברים שנכתבו, אירועים שהיו, מן הצומח ומן החי, ואת שתיקת האלים וכמובן הכלב הכנעני, איך לא, על השאלה היכן היה האלוהים.

          שיר מאוד חכם, מאוד עניו ומאוד צנוע יחסית למה שהוא מתאר וזהו כוחו האדיר. אולי במאה שהוא יוותר בה יסתיימו החוליים של אלפיים שנות תרבות ויותר, אולי תהיה לו הזדמנות חדשה, על כל פנים הוא ישאר, הוא יעיד והוא יספר

          בדיוק מה שהיה.

          טוב, גם כאן אפשר להרחיב, כי כל מילה וכל שורה שווה, על משקל "ממבט ראשון ידעתי שאת שווה"

          חוה

    • הי תמי, נראה שאלייך, בנפנוף זנב, השיר כבר הגיע ועשה את שלו.ואגב "מוֹז מותק" פירושו 'בננה חמודה' 🙂

  4. לבנה מושון

    השיר כזרע, השיר כלחם, השיר ככותב – נשלח על פני המים, וברבות הימים אין לדעת את מי ואת מה יפגוש, מה יקרהו, מה יחשוף, מה יעולל ומה יחולל ומה יילד. כוחו כחולשתו.

  5. השיר ששר למילותיו שלו לחול שבחול לים שבים ,לעתיקות שאינה יודעת אלא אני אני בלי אתה
    אלו הן השורות שלקחתי מהשיר (לאחר שקראתיו שוב ושוב בקול רם ללא נשימה כמעט) שיר המנסה באמצעות שטף של מילים ותמונות להגיד את עצמו
    שיר של מאה חדשה שאין לה מה לחדש על פני המאה האחרת
    כך חשתי ואולי החמצתי
    לא יודעת

    • אני חשה באווירת השיר משהו משוויון הנפש משהו שלאחר יאוש בבחינת מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש
      והזרע שנטמן בחול יניב בדיוק מה שהניבו קודמיו לא שונה מזבובי החול

    • חנה, אולי דווקא בחוסר הרצון להיות מיוחד, מחדֵש, בולט, יש ייחוד, חידוש ובולטות.

      • כלומר, אנחנו חיים בתרבות שכה מקדשת את החידוש והייחוד, שזה הסטנדרד המנטלי והאתגר הקבוע, אבל בסופו של דבר זו מין פוזה מאולצת שלא פעם די מרחיקה אותנו מעצמנו.

        • דבריך יפים צדקת
          לחזור לעצמנו בלי יומרות פומפוזיות אולי זו התכלית
          סובב סובב הרוח ועל סביבותיו שב הרוח
          בקר של יום נפלא ,אמיר

        • לאמיר,

          נראה לי מאוד מוזר, שדווקא השיר הקודם, זה המהיר דבר יותר לקוראיך. ואני מוצאת דווקא בשיר הזאת גדולה שאין כדוגמתה.

          האמת, זה נראה לי תמוה, אגב, שמתי לב שאתה מופיע בירושלים באחד המפגשים לקראת סוף דצמבר, שיהיה בהצלחה, הייתי באה אבל שוב אני חולה.

          האם החמצתי משהו? הרבה אני לומדת מהסבריך לשירים. נראה לי שיש להתייחס לשיר באמת מפרספקטיבה היסטורית של אפוקליפסה, גאולה, נחמה ועוד. קיימת התפיסה ההיסטורית, שמכל המילים שאנחנו כותבים – סיפורים, מסמכים, למיניהם, רשימות אינוונטר גם של סיפריות יהיה אפשר תמיד לספר את הנראטיב של התרבות.

          כך עושים היום בלימודי הביניים, או אפילו בלימודים הקלסיים, איך היינו יודעים למשל על סאפפו, אובידיוס, אפלטון, אריסטו אלמלא נשארו כתביהם.

          הנה "הקומדיה" של אריסטו נלעם – הספר – נשארו רק חלקים ניכרים של הטרגדיה. ועל זה הספר "שם הורד" שדברנו פעם על אודותיו.

          המאה שלנו ידועה בהצפה של חומרים, של ניירות ושל ספרים מכל הסוגים, כן גם פרוטוקולים של בתי משפט – אגב, אחד הסיפורים היותר מהממים הוא "ספר החול" של בורחס מומלץ לקריאה.

          מן הפרספקטיבה הזאת אני רואה את השיר שלך. ויש להיזקק לפרספקטיבה כזאת. כי לאחר שישארו עיי מילים – עם חורבן או בלי חורבן – דווקא השיר הזה הוא שישאר. ואפשר לערוך הבחנה האחד, השיר הספציפי הזה שלך:
          שיש בו הרבה חזרה אל התום, אל טרום טכנולוגיה, אל הזפת שבחול או אל המכתב שבבקבוק או אל הסיפורים על מכתבים שנשלחו פעם בבקבוקים.

          ובהכללה – מה ישאר – דווקא השיר שהוא זיכוכה של המילה, ושל האמירה כמו גרגר חול או כמו יהלום. ועל מה השיר יספר?

          אולי באמת, אני קוראת לזה חפות מכל פוזה, מכל מוסכמה, מכל אידיאולוגיה משחיתה כזו או אוחרת – אלא ישאר האני – שהוא השיר שימתח עד גדותיו לספר עלינו בלי הסטריאוטיפים התרבותיים על מי שאנחנו.

          לכן, כתבתי על ניטשה, והתכוונתי לשלום וורסאי לאחר מלחמת העולם הראשונה. ואזי יוותר השיר בסגולתו לעומת השיר החולה שידדה עם כל החליים של התרבות אל קיצה. כלומר, מבחינתי יש בשיר הבחנה של רצון להיפטר מן הרע האנושי ולשוב אל התום, בהיפוך ל"כה אמר זארטוסטרא".

          לא יהיה מוסר אדונים ומוסר עבדים – מה שיוותר הוא השיר עם אני נמתח עד גדותיו שמתאר רק את עצמו.

          מקווה שהובנתי

          חוה

          • הכל אמת, ועם זה אני חושב שבשיר הדברים האלה חלים בו זמנית על החברה שבחוץ ועל הרפובליקה של האני בפנים.
            השיר הוא מין שוטה מאושר, ובדמות הזו טמונים כוחו וחוכמתו.

          • לאמיר החתיך ("שחקן קולנוע"),

            רציתי להגיד, שלמרות שסיגל מנסה לרדת עלי, אני מקבלת את התגובה שלה והיא מעניינת.

            מה שאתה אומר די מאשש את מה שאני סוברת לגבי השיר, שאפשר לקרוא אותו בהמון אופנים. גם עכשיו גם על פני הזמן, גם בשדות קריאה – זה נקרא שדה רפרור מהמילה רפרנס מקבילים, משיקים, אופקיים, נפגשים או לא.

            תשמע, מטריד אותי שאני לא יכולה להגיע לירושלים ואני מתה להגיע, אבל אני מה זה מקוררת. המון זמן לא ראיתי את חוה והסשין שלכם נראה מה זה מעניין ומיוחד. תכנית יפה זו של משיב הרוח.

            תגיד, מותר להכניס איזו קללה כנענית כזאת, אבל מאז שעברתי לחיפה אני כל שנה נעשיית חולה ואפילו הייאוש כאן לא נעשה יותר נוח.

            אגב, יש אוטובוס של שעה דרך כביש שש מחיפה לירושלים. לא שנסעתי בו, אבל זה יותר קרוב מתל-אביב לטבריה והמון זמן כבר לא הייתי בירושלים.

            אתה מוכן לשים איזה פתק בשבילי, ככה, לבקש ממנו משהו?

            לא הה?

            חוה

          • הרבה מרק עוף, חוה. יותר טוב מפתק.
            ו… מה לבקש? ממי? רוצה רווחה והצלחה ודיבידנד תפילה מאלוהי היהודים?
            אני חושב שאת צודקת. זאת כנראה באמת מין קללה כנענית שהוטלה עלינו ולא יורדת גם בכביסה של אלפיים שנה 🙂

          • אהלן חזרתי,

            אמנם באיחור, ונראה שבינתיים לא היתה התייחסות לנושא הזמן.

            הנח לי להבהיר מספר דברים.
            זה די משונה, מכיוון שכתבת שיר מפליג, ואתה בעצמך ממזער אותו – אז איך לא הקוראים. או שאני מוצאת בו מה שאין?

            אתה צמוד לתיאוריה של עצמך שהשיר הוא בבואה של העולם? "שיקוף מציאות" קראו לזה? אז, מכיוון שהמחקר הדיאכרוני והסינכרוני של השפה ראשיתו בדה-סוסיר, או בבלשנות של דה-סוסייר – הנח לי להאיר את עיניך.

            מאז סימן, מסמן, מסומן או הסמיולוגיה או הסמיוטיקה – שזה בכלל מערכת התקשורת שלנו או מודלים תיקשורתיים

            אז, אי אפשר להגיד "שיקוף מציאות" מכיוון שהשפה אינה יכולה להוות מראה או ראי או בבואה לאיזושהי מציאות?

            ולכן, אנחנו משתמשים היום במושג "ייצוג מציאות". מכיוון שהשפה יכולה רק לייצג מציאות שהיא תהיה פרטית, סובייקטיבית דרך דבריו של הדובר.

            תחבולה מעניינת בשיר הזה – שאין דובר כמו בשיר הקודם שהבאת ואין נמען. אבל אם תשים לב, "השיר" הוא בה' הידיעה – המספר של השיר עצמו, הוא עצמיותו והוא זה הפועל בתוך השיר – אתה, היוצר או הדובר נעדר מן השיר.

            יפה, הה? איך הפקעתי את השיר הזה מרשותך לגמרי? נכון? ואם נניח בעוד מאה שנים או מאתיים או חמישים שנה לא ידעו מי כתב את השיר, אזי נותר השיר לעצמו – וגם זה יפה כשלעצמו. מכיוון שהוא נותר לספר בשפה את המאה הנכחית. את העכשיו – זמן כתיבת השיר. הלא כן?

            אני מנסה להגיד שהשיר פועל בשתי מציאויות שונות לחלוטין. זו הנכחית – העכשוית, וזו שאינה ידועה לנו בעתיד, לכשיימצא בין עיי המילים – וזה משהו שאיננו יודעים.

            אם הערת על המנטליות של היחיד ועל החברה – אזי אני חושבת שעל יותר מכך. קפיטליזם הוא מושג כלכלי למשל ולא חברתי. ובכל אופן עשיר/עני יכולים להיכלל בין ההגדרות של קפיטליזם. ומה יהיה אם הוא יתגלה על-ידי יצורים תבוניים מחלליות אחרות או "אלוהים" אפילו אה? שיודעים לפענח את כל השפות? אזי יהיה זה השיר שיוותר – הלא כן?

            לסיום, מדוע אני מדברת על היסטוריה והיסטוריה היא מהלך בזמן של מאות שנים שנערמות זו על זו מפרספקטיבה של חיינו והשלכה של "נבואה" על העתיד.

            יש להבחין בין טקסטים טבעיים – השפה לבין טקסטים ספרותיים – זו הבחנה קיימת. הצירוף של כולם יוצר, למעשה, את השיח התרבותי של התקופה בה נכתב.

            עכשיו נשאלת השאלה מה חשוב לך – השיר או האמצעים הפואטיים שלו? אונומטופיאה, מטאפורה, אנאפורה, פסיחה, גלישה וכו…
            או הנסיון שלי להראות כי הוא זמני ועל-זמני בעת אחת. ולכן אפשר לקרוא אותו לעבר – ציטוט סיפורים על מכתבים של בקבוקים בהווה, ובעתיד – כאשר יוותרו עיים של מילים ומי יודע אם גם אנשים.

            וכן, רוצה פתק בכותל.

            תכתוב לו
            "אלוהים, אני רוצה לעשות משהו מיוחד, שאיש לא עשה עוד אף פעם."
            ותחתום
            ב/חוה

          • חוה, אני לא רואה שאני מגמד את השיר, וחושב שהשיר והאמצעים האמנותיים שלו אינם ניתנים להפרדה.
            נכון, השיר פועל בשני זמנים. זה מה שמוצהר בו. נכון, הוא על זמני וזמני גם יחד. נדמה לי שאנחנו אומרים קצת אותו הדבר.

            לגבי פתק בחריץ של אלוהים, עלי והצליחי. את הבקשה שכתבת יכלו לכתוב גם איישנטיין וגם ג'ינגיס חאן…

  6. כל שורה בשיר הזה היא כמו פרגמנט בציור
    אבסטרקט ,העין קופצת ממקום למקום ומתרגשת מאד ממה שהיא רואה

    • תודה, ריקי, מקווה שזה גם מצטרף לתמונה גדולה אחת שהיא חלק מתמונה עוד יותר גדולה (כל הספר הוא בעצם שיר אחד)

  7. רעותה שלימוביץ

    יפה

  8. שם השולח: Sigal V
    תוכן המסר: הי אמיר, לא יכולתי שלא לשים לב ששם השיר הראשון הוא:
    זֶרַע שֶׁנִּזְרַע בְּחוֹל מְחַכֶּה שָׁנִים לְגֶשֶׁם
    ואז השיר השני:
    גֶּשֶׁם. הוּא נִקְרָע מֵעַצְמוֹ הַחוּצָה

    וחשבתי שאם השיר הוא זרע שמחכה לגשם מהו בעצם אותו גשם ואותה מאה אחרת שלה הוא מחכה למעשה מגיעה בשיר השני ובו כל התאורים החיצוניים של הסביבה שבעצם מבהירה שאין לכותב ציפיות מיוחדות מאותה מאה אחרת, היא בדיוק כמו הזמן הנוכחי והגשם הוא כנראה גשם הזמן, ומכיוון שזמן לא חייב להיות בשנים ודורות הוא יכול להתקיים בתחושה, כמו למשל כששניים מתגעגעים ואולי מבחינת זמן יחלפו יומיים, הרי בתחושה שלהם זה יכול להראות מליו שנה, כך קורה עם השיר, השיר השני שנכתב באותו ספר ואני מניחה שבאותה מאה, בכל זאת הופיע לאחר הגשם כך שמבחינת הכותב חלף המון זמן בין שיר לשיר ובכל זאת השיר הראשון והשיר השני בהפרש של מאה שנים עדיין נמצאים באותו שדה קריאה וכנראה שגם אני כקורא בעוד מאה שנה אקרא את השירים ואהיה אותה קוראת.
    וזאת ההתייחסות שלי רק לכותרת ולמועדים, כבכל מאה שהייתה ותהיה בחיי, יהיו לי כנראה ימים יותר עמוסים כמו גם יותר פנויים. היום זה הפחות פנוי ובפנאי הבא אצלול לתוך השיר ואשתה את מילותיו ואכתוב את חוויותיי.
    המשך בוקר ויום נפלאים,
    סיגל.

    • גשם הזמן הוא רעיון מרתק. וכן, זו "מאה אחרת, לא שונה מזו"; זמן העכשיו אינו משתנה. הוא פחות זמן ויותר גישה וחוויה, מצב מנטלי. זה נכון לנו חווייתית, ולא רק באופן פסיכולוגי

      • בשמי שלי,

        אני דווקא נוטה להגן על הגישה של סיגל, הכתיבה עצמה היא ליניארית. אין בה זמן. מקסימום אפשר לשחק עם מבנה השורות על הדף, כמו הדאדאיזם, למשל.

        באם אתה כותב רק על תחושה מנטלית, פסיכולוגית, רפובליקה של האני, אתה קצת ממזער את יכולת החוויה של המילים בשירה. כתבתי למעלה, שדווקא הוספת מימד הזמן יכול ליצור גם אנלוגיות של אירועים בזיכרון, וגם בכתיבה.

        יש ניסויים מאוד מעניינים בשירה – כמו זה של פול צאלן למשל, אז אם כבר הצלחת והשכלת לקפוץ, לצאת להישאר בתוך מעגל הזמן כחוויה קריאה למה להגביל אותה.

        הקורא עונה ליצירה כ"מוטו" הלא כן?

        חוה

        • מה שאני אומר אינו בסתירה למה שסיגל מציעה.
          השיר הוא גם סינכרוני וגם דיאכרוני, אפילו במובן הכי פשוט.
          את קוראת אותו שורה שורה, באופן ליניארי, ובו בזמן שורות מתקשרות לשורות אחרות לפניהן ואחריהן ומלים מתקשרות למלים לא רק לפי סדרן אלא לא פחות דרך מצלול, חריזה, משקל או חזרה, וכמובן התוכן. במובן זה השיר אינו רק ליניארי אלא גם מרחבי, אינו רק מצטבר אלא גםבו זמני, אינו רק דיאכרוני אלא גם סינכרוני.
          בניגוד למוחש, השיר אינו בורח כל "רגע" של השיר נותר על הדף, נותר נוכח בפוטנציה ואינו נעלם.
          וכך, יש אומרים, גם העולם, החיים.

          • השיר הוא על הזמן, והוא מתאר זמן.

            אבל אי אפשר להגיד שהשיר הוא העולם.
            נדבר מחר,
            כי אני פשוט חולה.

            חוה

          • בכלל הספר נראה לי כשיר שיכול להקרא בנשימה אחת כשיר אחד וכותרותיו במופרד מהשירים שבו נקראים לי כשיר מחולק לשורות כל כך יפות שבו כל שורה כותרת, אבל לפני הכל חשובה הבריאות ולך חוה מאחלת שתרגישי טוב כמה שיותר מהר.

          • סיגל,

            התשובה שלך יפה ונכונה גם. אזי יהיה זה שיר מאוד ארוך.

            אני עונה לך מכיוון שאני מרגישה על הפנים. וזה מאוד מבאס. חשבתי שאחרי שבוע כבר ארגיש יותר טוב, אבל אני באפיסת כוחות מוחלטת, וחולה.

            באותה הזדמנות תמסרי בבקשה לאמיר שעל ההתחכמויות שלו אגיב בפעם אחרת.
            מקודם רציתי לכתוב לך שאני על הפנים, אבל לקחתי אקמול, עוד מעט הולכת חזרה למיטה

            ותודה על הדאגה
            חוה

  9. אבנר אריה שטראוס

    אני אהבתי אמיר, ניכר שמתקופה שונה,
    כל שורה שיר.

    • בעונג, אבנר. ואם אתה כבר מזהה אצלי תקופות…
      אבל נכון, השיר הזה הוא בכלל ממאה אחרת (לא שונה מזו)

        • תוך ניסיונות כושלים להירשם ולשרשר, אני אחראית לארבע התגובות המרתקות שמעליי.
          מעניינת הדרך שבה מוּחל על הטקסט מבנה של שיר מסגרת שיוצר שיר בתוך שיר. מעניינת גם ההטעיה שבקריאה הראשונה – האשליה שהשיר מדבר על אודות עצמו במובן הצפוי של שירה ארספואטית, וההבנה המפתיעה, לקראת הסוף, ש"השיר הזה" מכוֵון לשיר הפנימי, המוזמן הנה. באחת הקריאות הנשנות ניסיתי לקרוא תחילה אותו ורק אחר כך את החטיבה הפותחת המקדימה, והרגשתי שזה היה דרוש לי כדי לנסות לאחוז בשיר מכל קצוותיו ולהכיל את כולו.
          על פי הקריאה שלי ליבת "השיר הזה" היא שיבת ה"אני" אל צורתו המזוקקת, נטולת היומרה, כמו שים הוא ים וחול הוא חול. הוא למעשה "רע" רק מהפרספקטיבה של המאה הנוכחית (עבורי מציינת המאה פרק זמן כללי במציאות הפרטית של בני אדם, שאין דבר בינו לבין תיארוך ההיסטוריה של העולם), מאה של מרדף החתרני אחר הישגים והצלחות – מירוץ שמתרחש תמיד היכן שהוא באמצע החיים. רע מפני שתוך כדי האובססיה להטביע חותם, להיות שֵם דבר, לרכוש מעמד, להשיג רכוש, תארים, הכרה ממסדית, הערכה, לחסוך, להבטיח, לקיים וכו' – מיטשטשת המהות האמיתית ההיולית שלנו, תמצית הנפש, ונקברת תחת עיי מילים, זכוכית הבקבוק נעכרת עד כי קשה לראות את הספינה שבפנים, והתום אובד.
          במאה אחרת, בתקופת חיים אחרת, תתבקש שיבה אל הזמן של טרם, אל מי שהיינו קודם להתרוצצות התזזיתית אחר דברים לאסוף ולערום ולצבור, קטנים כגדולים, אבסטרקטיים כממשיים. אל מי שהיינו לפני המסכות והעמדות הפנים, לפני הקלקול, לפני השאיפה להיות שונים או לדמות למישהו אחר או לזכות במזלו של אחר – שיבה אל העתיקות.
          מתוך תובנה שנגזרת מהתפכחות מסוימת ותלוית זמן – החל בנקודה כלשהי אחרי שיא החיים, אם מדמיינים אותם כעקומה – "השיר הזה", רוצה לחזור אל הפשטות, לזנוח את ההשתדלות אין קץ לייפות את עצמנו, לטייח, להסתיר, לחפות, להונות, להיראות מושלמים מבעד לעיניהם של אחרים. שהרי אלה הם כאמור "משחקי הלוך ושוב שאין בהם תכלית, אולי קצת שעשוע". "השיר הזה" הקטן בן 12 השורות שייך לעתיד, עתיד של אמת ופשטות כה טהורות שרק אז לא יהיה לו מה לפשוט מעליו, וגם לא צורך להתאפר. בהווה השירי לעומת זאת הוא חולה, מדדה, אין לו מקום במאה שכזאת.

          המאה שבה טורח אדם על תדמית מפוארת, מלוטשת, נקייה מדופי, היא מאה של ראווה, של סידור מלאכותי ופומפוזי של סט תעודות הכבוד, סידור מוקפד על מדפים וווים, קׅטלוג שיעמוד בכל סד ביקורת, אוסף פרפרים מרהיבים ונדירים אלא שהם מתים, זיקית שנדמה לה שהיא מיוחדת אבל ייחודה הפך קלישאה שחוקה זה מכבר. כי האמת המזוככת טמונה באני הטהור, הלא-מעובד, על כל פגמיו וקלקוליו.
          יפה ופיוטית ההזמנה לצייר ענן על רקע שמי ערב, לעלות על גביו ולהסתכל במבט-על כי כשמתרחקים ומשקיפים ממעוף הציפור אפשר לראות תמונה חדה ופנוראמית יותר ולהבין שהאמת הבסיסית שלנו שמתגלה מתחת לתחפושות היא השלמות האמיתית החפה מכל זיוף. אצבעות הידיים הסינקדוכיות המייצגות את עשייתו של אדם בעולם, נראות מקרוב כמו תולעים שמתנועעות בקסם לא מוסבר, אבל כשמתרחקים מהמחזה, כמו להיטיב את המבט על ציור, אפשר לראות את התנועה המלאה, את הידיים שממששות פרי, והפרי – צורתו אינה מושלמת ויש יופי בפגם הזה, ויותר מזה, אפשר לדבר עליו ולשׁיים אותו. זו אני ויש בי סדקים, עיגולי אינו מושלם, ולכן הוא נפלא. אם אקבל את הפגם הזה אהיה שלמה, תהיה לי מלאות בריאה ונכונה, טבעית, הוא ידגיש את מתיקות הפרי ואת הבשרניות שלו.
          בשבילי זהו שיר הלל לקבלה עצמית ולהשלמה עם מי שאני. לא לכל אחד זו קבלה מובנת מאליה. רק בחמש השנים האחרונות, אחרי מין הארה פתאומית התחלתי לראות את היופי במה שהיה בעיניי עד אז בבחינת חוסר הקוהרנטיות שבי או החריקה או הדיסונאנס שבתוכי, ויותר מכך התחלתי אף לאהוב את מה שדי חרה לי בעבר כשניסחתי ביני לביני את התשובה לשאלה הנצחית-בנאלית "מי אני, מה אני". למדתי להיות מלאה ב"טעם של ישנו" ולהשתאות אל מול המראֶה, ו"לא לטרוק עוד את המחשבה".

          • בסופו של דבר אי-אפשר להתכחש לאותה מהות פנימית שורשית על אף הרצון להיפטר לעתים מחלקים אישיותיים אלה או אחרים. הזפת הסרבנית, בקבוקי הפלסטיק שאינם מתכלים, המילים- אברי השיר ואבני הבניין שלו שאין דרך להעלים שהרי בלעדיהם הוא מתפורר. במקום לקוץ בצדדים הבלתי רצויים שבנו כאילו היו פסולת עיקשת, אולי מוטב לשיר אותם ולחיות אותם, או-אז לאני יהיה "דיוק שאין לו שיעור", דיוק עתיק של קבלה עצמית, ואפילו של קבלת היקום. הכלב הכנעני יכול ליהנות משמש אחר הצהריים בשלווה עילאית מפני שאינו נאבק במטרד. הזבובים הם חלק מההוויה הפרטית שלו, הוא עצמו הזבובים, מכאן שאינם יכולים עוד להיות לו למטרד. מי שמסוגל שלא להבדיל את עצמו מהיקום ומהנפשות האחרות, ולהיות היקום ולהיות האחר – "אני, אני בלי גבול, בלי אתה" – יכול אולי להגיע לדרגה גבוהה של הרמוניה ואמפטיה וניגון פנימי.
            השיר הזה, לכשייראה יהיה כה טהור בלא השכבות המיופייפות, עד שלא יהיה לו עוד כל צורך להיחפז לאנשהו. סופו יהיה ראשיתו אם מייתרים את המרדף ואת המסע אל מושאים נכספים כלשהם. הוא יהיה עצמו נטו, לא עשיר ולא עני, כי לא זה סוג הפרמטרים שיש בכוחם להגדיר אדם. לא יהיה לו מה לפשוט, ספירת מלאי זוטותיו תהיה ממנו והלאה.
            אני לא מדברת על חיים נטולי יעדים ומחוזות נחשקים אלא על חזרה אל היסוד האותנטי שבנו, התפשטות מקישוטי הבל מצועצעים.
            גם איני מדברת על קבלה עצמית ללא סייג, וודאי שיש מקום לתיקון, למגמות של שינוי ואפילו מהפך, אלא על סלחנות-מה של אדם כלפי הרעיעות שבו, כלפי הרפיפות והחולשות והחסרים והעיוותים והסטיות והשריטות הקטנות, כי בזכותם …
            דרך ארוכה ומעגלית נדרשת לו לאדם כדי לאמוד נכונה את הערך העצום שיש בנקודת ההתחלה, בַפשטות, ולרצות לשוב ולהיות שם.
            ואולם, אי-אפשר להשכיל לראות את הערכיות הזאת, בלי לפסוע בְמעגל. הדרך היא תמיד מחויבת המציאות.

          • אני רק יכול להנהן אחר תגובתך שהיא כמעט שיר בפני עצמו, בחיוך.
            "שיר הלל לקבלה עצמית ולהשלמה עם מי שאת" – כן. כמה מסובך לנו הפשוט…

          • תגובתי הפליגה הרבה מעבר לחומרים שיש בטקסט, לכן היא עומדת בפני עצמה. אני מודעת לכך שלקחתי את השיר הרחק, מדי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור