בננות - בלוגים / / שגיאות גדולות – בין "סיפור קטן ומלוכלך"; רוני גלבפיש -לבין- "שגיאות קטנות"; בנג'מין בלאק
כבר כעט
  • הלנה מגר טלמור

    כבר כעת-  אֶסוף את שנבלו בי באפלה באין רואה  ואת חלומותיי שאבדו בעלטה באין חומל.  ורק ריסי עיניךָ, בין שקיעות תלתליי  יעפעפו על מילותיי חשוכות המרפא  כמרגיעות געגועיי – לעולם.  אֶסוף את מחשכיי כבר כעת,  אֶסוף, אל תרפה.  כותבת.  עורכת ספרותית  מבקרת בספרות  מנחה סדנאות כתיבה וערבי קריאה.

שגיאות גדולות – בין "סיפור קטן ומלוכלך"; רוני גלבפיש -לבין- "שגיאות קטנות"; בנג'מין בלאק

 

 

 

 'סיפור קטן ומלוכלך' רוני גלבפיש ; עורכת הספר – נעה מנהיים ; הוצאת זמורה ביתן

 'שגיאות קטנות' של בנג'מין בלאק ; תרגום – סמדר מילוא ; הוצאת עם עובד
 
רוני גלבפיש כתבה ספר אודות איתן האיש היפה, המסתיר בעברו סוד שהוא סיפורו שלכאורה קטן ולכאורה רק מלוכלך. למעשה, כמובן, הסיפור אינו קטן ואינו פשוט. חליצת הפקק המשחררת את שדי העבר מתרחשת כאשר איתן יוצא לריצתו הקבועה בפארק – סוטה, תרתי משמע, ממסלולו ומוצא את מורן, נערה שנאנסה. מכאן מתחיל הילוך חייו להשתבש – לכל מישוריו – בעבודה, בביתו עם עם אשתו נעמי, עם חברו הטוב רון, עד החשיפה של אותו הסוד המשבש את יציבות אורחותיו. עקב בצד אגודל נחשף איתן בתוכו אל פעירת הזיכרון ומתחקה אחר עקבותיו כדי להביא לתוכו תשובה אחת, מוחלטת. זו אינה מגיעה. וכך, עם סיומו של הספר – חוזר איתן בשאלה לביתו, הוא ינסה לשוב אל תוך חייו – חסר, לאחר ליקוי המאורות הגדול.
 
בנג'מין בלאק כתב ספר אודות קוורק, רופא פתולוג בבית חולים בדבלין, המתוודע אל שיבוש סדרי עולם החיים והמתים. בעברו של קוורק סיפור מגיח ונוגח והוא מהדהד בו ואותו מבעד לשיכרון ולפיקחון. חליצת הפקק המשחררת את העבר לתוך ההווה מתרחשת כאשר קוורק מגיע למשרדו שבחדר ניתוח המתים ומבחין שם בגיסו מל המחביא בפניו את אשר יתברר כתעודת פטירה של כריסטין פולס. אלא שתעודת הפטירה המזוייפת עתידה לחשוף שחיתות הבוצעת את המוסר, מערערת ומטלטלת את השאלות היקומיות אודות טוב ורע. עם סיומו של הספר חוזר קוורק בתשובה לביתו, למפקח המשטרה – חסר, לא מוחלט, בעל קלקול ותיקון כאחת.
 
שני הספרים שונים האחד מן האחר, ברור שכך.
אלא שהנגיעות הפנימיות של הסיפורים משיקים זה בזה –
כיצד מתבנת העבר את חיי ההווה, מה הם הדפוסים שהאדם מוכתב בידיהם – מתי הוא מנסה לשבר ולנפץ אותם – ואם כך, מתי הוא צולח ומתי נכשל.
מהו טוב ומהו רע, וכיצד לא באמת ניתן למתוח את קו המיגדר בשם הצדק, ומה בין הצדק לבין המוסר.
מה הם ערכי המשפחה – כפי שפונקו על ידי המסורת, הדם הסמיך ממים.
מה הן הגדרות המתחם החברתי המביא לידי התנשאות ויוהרה, ומתנגש עם החמלה והאנושיות.
והמחילה, הסליחה והחסד – מה משמעותם בתוך מארגי חיים ומשרעת התרחשויות רגעי היום-יום.
 
לו הייתי חוקרת ספרות או מתמחה בספרות השוואתית, בוודאי הייתי יכולה להרחיב את השפעתה של התרבות, ההיסטוריה, המבנה הפוליטי והחברתי כפי שהוא משתקף בדומה ובשונה בין שני הספרים.
אבל, אני לא.
 
כאן, רציתי רק להביע את הפער בין ספרות טובה לבין ספרות פחות, פחות טובה.
 
'סיפור קטן ומלוכלך', הוא ספרות פחות טובה.
עצם הסיפור – צפוי עד כדי עייפה. מרגע שמוצא איתן את מורן, כל כך ברור מה יהיה אותו 'סוד' שיילך וייחשף – אין הפתעה ואין השתאות. ולא שספר צריך לעגן עצמו לתוך הפתעה. אלא שסיפור המכוון לחשיפת עבר מראש, מצהיר על חידה, על מסתורין שיתגלה, לא יכול להרשות לעצמו להיות כל כך מובן מאליו.
דמותו של איתן, ודווקא ככותב בגוף ראשון, מספר, אינה אמינה. לא יכול להיות שאיש ישראלי, שלאורכו של כל הספר, אינו מבין משפטי חכמה הנאמרים לו, למשל, מנעמי, יחשוב, ידבר ויכתוב בדימויים, במטאפורות ובאנלוגיות של סופר. מידי פעם נשאל איתן על ידי המדברים עמו, אם הוא מבין, אם אין לו משהו לומר על, אם אין לו משהו חכם לומר על, והוא משיב שלא. הוא נאנח שלא. הוא אומר כי אינו מבין. מידי פעם – הוא וסובביו מתלוננים על השטחיות של פניו – אלה הגלויות היפות כדי פוסטר ואלה הנסתרות השטוחות כמוהו, וזהו המספר היכול לכתוב – 'לשוני רכה ופועמת' ? זהו המספר הניחן ביכולת תיאורית -'ידעתי שהיישוב השתנה, ראיתי את השינויים בכל ביקור אבל עכשיו גיליתי שגם שוליו נמחקו, שכמו הווקמן ההוא שאיננו, כמו הנער ההוא שאינני, גם זכר השבילים נמחה על ידי בנאים ומעצבים, ואני נהדפתי אל תוך היישוב ואל המדרכות הקשות, מתוסכל, אפילו לגרגרי החול יכלה תנופת הפיתוח' ? וכך הייתי יכולה להמשיך ולצטט לאורכו ולרוחבו של הספר.  
מה שמיד מעביר אותי ללקות נוספת, ואולי לא נוספת, אולי מכורח כך – הדימויים, האנלוגיות המטפורות – כל כך גלויות. החיבורים הפנימיים המוצפנים בסיפור ועושים לתוכו נגיהות מפליאות, הצירים המרכיבים במלאכת צירוף והתכה את שילדיות הדמויות, הזמן, ההתרחשויות, הרבדים המתעבים ומידקקים, החשופים עד שקיפות והמעוגלים עד מיסוך – כל אלה אינם ואינם ב'סיפור קטן ומלוכלך'.
מעברי משלבי הלשון בספר מעוררים שאט-נפש. ממשלב לשוני יומיומי עמוס עגה למשלב כמעט פואטי- 'חציתי את כיכר פיקדילי ותעיתי אל גרין פארק המשמים, שבאותו שבוע היה מנוקד באנגלים עירומים למחצה, נרגשים לנוכח הביקור הנדיר של קרני השמש. כשהגעתי הם היו כבר אדומים, אדום מגונה כמו של איברים פנימיים, לב או כבד או שפתיים פנימיות של כּוּס'. ועוד תיאורי סקס, ועוד תיאור סקס. ואז, עוד תיאורי סקס.

(ובבקשה לא להסביר לי עכשיו עד כמה הסקס והאסוציאציות מקושרים לנושא, ובכלל רחמיי למי שעדיין מאמין כי אונס עניינו סקס. ואולי זהו החטא החמור מכל, השגיאה הגדולה באמת של גלבפיש)

מיעוט הדמויות, נעות במילימטרים ספורים בתוך עצמן, לא מעניינות, לא מתרחבות, לא מדברות למרות אינסוף שיחותיהן.
אזי כן, 'אי אפשר להניח את הספר מהיד', קראתי תשבוחות נלהבות. ועדיין איני מבינה כיצד ספר שלא ניתן להניח ממנו הוא עדות לאיכותו. להיפך – כל כך הייתי רוצה שיהיה אפשר להניח את הספר, ולו לרגע. להיעצר כי משהו היה מעתיק נשימה. לבחון את המרצף היפה שנוצר בין עמוד חמש, נניח, לבין עמוד מאתיים, להתפעם מתובנה מהודקת שמנקרת ומנקבת את התובנה הקודמת, שסותרת ומסטירה להבנות אחרות. 'אי אפשר להניח את הספר מהיד', ובו ברגע שהסתיימה קריאתו הוא נעלם.
כך יוצא ששם הספר האמור ליצור מתח ומשחק עם תוכנו, מעיד על כתיבתו – סיפור קטן. ספר קטן.
 
בנג'מין בלאק יוצר את קוורק כהֶלֶך ביבים. אלפי גון הופכים להיות בני לווייה אמיתיים למעשה הניתוח המדוייק ההופך לפוסט-מורטם שעורך קוורק, לא רק לאנשי המתים, אלא גם לזכרונותיו הקבורים. שתי קומות מתחת לפני הקרקע נמצאים חדרי הפתולוגיה – כירידה מרהיבה אל השאוֹל המאופק של קוורק, אל הגיהינום המתוח שבין הילוּדים לבין הגוויות. קוורק מהדק אל אדי הוויסקי את האדיקות הדתית, העיוורת, בפיקחון מר, צורב, עייף ומרוסק. תגיות המוות שנועדו ליצירת סדר מדקדקות את הכאוטיות של שארי-הבשר, שאריותיהם ושייריהן.
הניצוח של בלאק על המקצב הפנימי של הספר מעוררת תימהון לנוכח סגולת הכתיבה. מי אשר הקשיב לרקוויאם של מוצרט, יכול להיווכח כיצד תו אחר תו נפרש הסיפור – פצע ומכה וחבורה טרייה בתוך עיצבוֹן המתחבר לתוגה חובקת כל.
ואותם זיכרונות קבורים, מעקצצים את העור באימה שבלאק מותיר אותה מדודה. לא משתלחת, אבל פורעת לאט והיטב את הסיוטים של אלה אשר לא נתברכו בתמותה אלא טעיותיהם ממשיכות להחריד כאדוות חסרות רגיעה את הנשימה החנוקה.
ואין מוצא. בלאק מנכיח את קוורק אל מול השגיאות, ואין שגיאות קטנות, אינו מוחל, אינו סולח, אינו מכפר. רשת צפופה של משכנות עוני מקבצי אהבה בהיכלי מי ששמו עצמם אדוני הבריאה וההרס.
זרועותיו של החוק, (ושל מי החוק, בכלל) נשלחות מדבלין לבוסטון, מנסות ליצור היקף משורטט של עוול, שהוא ממילא אל-מקום. זרועותיהם של פורעי החוק מנסות להיות נטויות כלפי חסד האי-מהות מקיפים עורלת לב שהיא אל-זמן. וכך, לוכד בלאק את הרגעיות הנצחית במערומיה – ואלה, יפים וכעורים, אכזריים וחכמים, אנושיים. אנושיים.

בנג'מין בלאק ידע ליצור את החומר הבסיסי, המהותי, ש'סיפור קטן ומלוכלך' חסר אותו. אצל בלאק האפילה מתמצקת והופכת להיות, כפי שכתבתי, אינספור גון – בצבע אחד, אינסוף מסווה – בדמות אחת. קויי רישום בציור אחד. כדי כך נמסכת זו עד כי ניתן לגעת בה – הצֵל, הצללים, הזוהמה, מתקערים לכדי ממשוּת, מתכדרים למעטפת הלב. אין כעס – הכעס, כך למדתי, הרבה פחות מעניין מההילה שנוטים ליחס לו, אין צדקנות מרודדת, זו שכל כך מאפיינת את דמויות 'סיפור קטן ומלוכלך', אך ישנו זעם חודרני, מלפית. וישנו ייאוש. ובמקום אגן ירכיים העולה ויורד כל כך הרבה פעמים בספרה של גלבפיש, ישנו אצל בלאק אגן רחצה ההולך ומתמלא בשלוליות הפרשות המשקפות את חריצי וסדקי חורקנוּת נפש האדם.

 

את הספר 'שגיאות קטנות' אי אפשר להניח מהיד. אי אפשר – אבל חייבים. 'מגי נראתה כמו המכשפה בסיפור אגדה, שחוחת גו וכמושה, בעלת חוטם מעוקל וקן סבוך של שיער בצבע הפלדה; אפילו צחוק מקרקר היה לה, בפעמים הנדירות שצחקה'. ואז אתה רוצה לעצור. לגעת באותו שיער, להעביר קצות אצבע על החוטם המעוקל, להתהדהד בצחוק המקרקר, למשוח קווים בין מכשפות של סיפורים שכבר הכרת לבין מגי.
'קוורק נמנה עם המעטים שהשופט הרשה להם להיכנס לחדר הזה. עוד בהיותו נער פראי למחצה אחרי השנים שעשה בקריקליאה ניתנה לו גישה חופשית למאורתו של השופט, ולא שעת אחר צהריים חורפית אחת, לפני שהוא ומל יצאו ללמוד בפנימיית סנט אידן, רבץ לו פה, על אותו כיסא עצמו, ליד אש של פחמי אבן מעורמים שהיתה דומה בדיוק לזו, ועשה את שיעורי הבית בחשבון ובלטינית בעוד השופט, שאז עדיין היה פרקליט, יושב אל שולחנו וכותב סיכום משפטי'. ואתה רוצה להתיישב באותו החדר, באותה הכורסא, ולדעת, מה לעזאזל התרחש שם בקריקליאה, ואיך קוורק ומל היו קרובים, או רחוקים, ולמה לשופט אין שם. ורק בסוף הספר אתה יודע למה החדר המרשים הזה, 'הדרגש הישן המחופה עור, שולחן הכתיבה העתיק…' הוא מאורה.
את הספר 'שגיאות קטנות' אי אפשר להניח מהיד, כי גם לאחר סיום קריאתו, אתה חייב להתחיל לקראו שוב. הוא לא יכול להתיישב במדף הספרים, כלאחר יד, והלא כך הוא עם ספרות איכותית וספרו של וויליאם בלאק הוא ספרות טובה.משובחת. 

 

 

 

 

 

 

 

 

5 תגובות

  1. הוא מה שאני תמיד אומרת.

    אמיצה.
    ביקורת אמיצה ותענוגית לקריאה.

    תודה, הלנה.

    • הלנה מגר טלמור

      תודה, אהובה.
      אני נרגשת בכל פעם מחדש, על כי את מוצאת את הזמן ואת הפניוּת לקרוא את מילותיי, יקירה.
      לעולם לא מובן מאליו. תמיד נדיר.
      תודה על מבטך המיטיב אליי, על מילותייך הנדיבות לכתיבתי, אצילות הטוֹב.
      אני להיות לך תודה, אהובה.

  2. הלנה מגר טלמור

    אני מתנצלת בפני כל מי שמגיב.
    איני יודעת אם זו מערכת התוכנה לניהול התגובות או משהו אחר
    בכל אופן – אני רואה כי אתם מותירים תגובות, אלא שכשאני פותחת אותן כדי לאשרן, הן ריקות.
    אני כל כך מצטערת כי כך.

  3. איריס אליה כהן

    גם הביקורת הזאת, הלנה יקרה, מאד חדה ונוקבת ואמיצה.אני מאד מעריכה את זה, אם כי מקווה שגורלי יהיה שונה מזה של גלברפיש..
    אודה, אני לא קניתי את הספר של גלברפיש, כי הייתה לי תחושה שהביקורות, שהיו דווקא טובות, בעצם סיפרו לי את כל הסיפור. ולכן אני מתרעמת על הקביעה שלך, שהסיפור צפוי לעייפה. כי תמיד נשאלת השאלה, מה היית חושבת אלולא זכה הספר ליחסי הציבור שלו, וכיו"ב. ז"א, אולי האם האשם הוא דווקא במבקרים שסיפרו את כל הסיפור בארבע מאות מילים? אולי. מכל מקום, שאר הנימוקים שלך מאד משכנעים ומעניינים ובהחלט מעוררים מחשבה.

    שבת המלכה.

    • הלנה מגר טלמור

      איריס,
      ראש וראשונה – כל כך תודה שהגעת אליי. שקראת ושכתבת את מבטך הכן והחשוף, ומילותייך טובות הן.
      תודה, איריס.
      …………….
      כשכתבתי 'צפוי לעייפה', לא נתכוונתי שהספר עצמו היה גלוי וצפוי לי כי קראתי עליו. למעשה, לא קראתי אודותיו – אלא רק לאחר שקראתיו, ויתרה מכך – רק לאחר שכתבתי את הרשומה – רק אז העזתי לחפש ביקורות שכבר נכתבו על הספר ולקוראן.
      ובאופן מהותי – אני עושה כך. מאוד משתדלת שלא לקרוא ביקורות אחרות, לפני- קריאת הספר, ובוודאי – מאוד מקפידה – אם זהו ספר שעליו אכתוב רשומה, שלא לקרוא מן הנאמר קודם לכתיבתי.
      ועוד דבר בו אני מנסה ככל הכלתי –
      לכתוב את הדברים בנוגע לספר עצמו וגופו.
      'צפוי לעייפה' – מתוך הספר. מתוך חיבוריו, מתוך דמויותיו, מתוך הצירוי והמיפוי שלו.
      ……….
      בד בבד, אני מבינה היטב את אשר כתבת. ישנן ביקורות שלא רק שבתוכן ישנם ספויילרים ברורים ובוהקים, אלא שגם כאלו שאין בהם קדימונים – רק מכתיבתם כמעט לחלוטין ברורה תבניתו והובלתו של הספר. בהחלט כן.
      …………..
      ולבסוף,
      כשכותבים רשומה על ספר טוב – כמעט מעולם לא ניתן לספר אותו בארבע-מאות מילים. לא כי לא ניתן לתמצת עלילת ספר לארבע-מאות מילים, ואפילו פחות. זו חכמה קטנה מאוד. גם את 'מלחמה ושלום' ניתן 'לסכם' בשלושה משפטים,
      אלא,
      כי הדקוּת של האיכות הסיפורית, הצלילוּת של המשובחוּת כל כך חמקמקה. איני יכולה לתאר לך את הזמן – אורכו ורוחבו בו אני יושבת ומנסה לגלות את המילה הנכונה ביותר לתאר את הלמוּת הלב למקרא סיפוריות סגוּלית.
      ………….
      תודה, איריס.
      תודה עמוקה של שבת המלכה.
      ושתהא זו מיטיבה אלינו.
      תודה, איריס.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להלנה מגר טלמור