בננות - בלוגים / / משא המשוגע
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

משא המשוגע


אמיר אור

 

מַשָּׂא הַמְשֻׁגָּע    

 

 

 

1

אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,

אֶל כָּל אֲשֶׁר

לֹא יִקָּנֶה וְיִמָּכֵר

וְאֵין אַשְׁרַאי לְנִשְׁמָתוֹ

כִּי אִם רָעָב.

אֶל כָּל אֲשֶׁר אָבְלוּ

כִּי שָׁמְנָה הָאָרֶץ וְנָבְלָה שְׂפָתָהּ

עַד לֹא יָדְעוּ יוֹשְׁבֶיהָ עוֹד

בֵּין טוֹב לְרָע –

 

אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,

עַל הַקּוֹרְאִים לֶאֱלִילֵי אָבוֹת

מִבֵּית אֵין סֵפֶר בּוֹ, מִגְּדוּד, מִמַּחְסוֹמֵי אָדָם,

מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְהַבַּנְק,

מִתּוֹךְ חַדְרֵי מִטּוֹת וּמֵחַדְרֵי לִבָּם –

וְאֵין עוֹנֶה.

 

אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,

כִּי עֲשִׂיתֶם אִישׁ לְבֵיתוֹ:

בָּשָׂר בְּעַד בָּשָׂר, רָקָב בְּעַד רָקָב.

כִּי בַּזֶּה אֲחַזְתֶּם, וּמִזֶּה לֹא תַּנִּיחוּ,

מִכָּל שֶׁיַּעֲלוּ הַמַּזְלֵג וְהַשַּׁלָּט,

וְאִישׁ אֶת בְּשַׂר רֵעֵהוּ

בְּלַעְתֶּם לְהִתְפַּקֵּעַ,

וּבְעֵינְכֶם הָרֵיקָה הָרָעָב.

 

וְהָיָה בֵּיתְכֶם לִמְשִׁסָּה, וְלִסְטִים מוֹשְׁלִים בּוֹ,

שֶׁבַח אֵל בִּגְרוֹנָם עִם רוֹמְמוֹת עַם,

וְדָמִים בִּימִינָם.

אֲשֶׁר מָכְרוּ אֶתְכֶם לַעֲשִׁירֵי הָאָרֶץ,

אֲשֶׁר עִוְּרוּ אֶת בְּנֵיכֶם

לַעֲבֹד אֶת הַזָּהָב וּלְמַלֵּא לִבָּם הֶבֶל,

עַד לֹא יָדְעוּ עוֹד טוֹב מֵרָע

כַּצֹּאן עַל אֲבוּסָם.

 

אֲשֶׁר חִרְחֲרוּ מִלְחָמוֹת, וְאֶת בְּנֵיכֶם שָׁלְחוּ לָמוּת,

אֲשֶׁר נָגְשׂוּ בָּכֶם מַס – לַעֲבֹד לְמִחְיָתָם,

אֲשֶׁר שָׂנְאוּ אֶת הָאַחֵר הַיּוֹשֵׁב בְּקִרְבָּם.

אֲשֶׁר עַל לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּ חֶסֶד

וּמְאוֹר פָּנִים עָטוּ עַל עֲווֹנָם,

טוֹבְלִים בְּטֹהַר כַּפֵּיהֶם

וְשֶׁרֶץ בְּלִבָּם.

 

2

אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אָמֵן חֻרְבָּן וָדִין.

חֻרְבָּן יֶדְכֶם הוּא, דִּין לִבְּכֶם

אֲשֶׁר עַל נַפְשְׁכֶם חֲרַצְתֶּם,

אֲשֶׁר כָּל יוֹם חִכִּיתֶם לוֹ, וּבוֹא יָבוֹא:

מְעַט מְעַט עוֹלֶה הוּא

בַּחֲרַכִּים, בֵּין הַצְּלָלִים, בְּזָוִיּוֹת הָעַיִן וְסִדְקֵי הַלֵּב –

וְרֵאשִׁיתוֹ מִצְעָר

וְאַחֲרִיתוֹ שׁוֹאָה.

 

אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם

אֲשֶׁר לְנַפְשְׁכֶם אֲמַרְתֶּם

כִּי יֵשׁ לְאֵל יֶדְכֶם לִהְיוֹת עוֹד,

לִנְתֹּץ אֶת סֶכֶר לְבַבְכֶם, לִזְרֹם –

וְלוּ בְּדָם.

 

אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,

אֲשֶׁר יֵעוֹר לֹא יִנָּגַע.

אֲשֶׁר אָמֵן יֹאמַר שׁוּב לְנַפְשׁוֹ,

אֲשֶׁר יִמְחֶה מֵעַל מִצְחוֹ

כָּל מִסְפָּר אֲשֶׁר נִתַּן בּוֹ

– זֵהוּת, אַשְׁרַאי, חֶלְקָה וְקֶבֶר –

הָיֹה יִהְיֶה לְאֵל יָדוֹ

וְיִקָּרֵא שׁוּב שְׁמוֹ

אָדָם.

 

3

אֲנִי הַבַּיִת,

אֲנִי הַגּוּף וְהָעוֹלָם.

אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,

כִּי בְּרֵאשִׁית לְבַשְׁתֶּם בָּשָׂר

וּדְבַרְכֶם לָבַשׁ עוֹלָם.

וְעַל בְּשַׂרְכֶם צִמַּחְתֶּם בֶּגֶד,

עַל הָאָרֶץ – בַּיִת,

וְאֶת הַגָּר בְּבֵיתְכֶם שְׁכַחְתֶּם

וִישַׁבְתֶּם חֹשֶךְ.

 

 

אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,

בַּל תֶּחֱשׁוּ:

גֹּלּוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּיכֶם

וְדַבְּרוּ אֶת לִבְּכֶם בְּעוֹדֶנוּ חַי.

כִּי כָל אֲשֶׁר מָעֲטָה רוּחוֹ

גַּם הַנּוֹתָר בּוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ,

וַאֲשֶׁר שָׁפְעָה רוּחוֹ

נָתוֹן עוֹד יִנָּתֵן לוֹ.

 

 

 

פורסם במוסף ראש השנה של 'תרבות וספרות – הארץ'

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1187910

77 תגובות

  1. וואו איזה משא, אמיר, מזכיר לי נבואות הזעם של נביאי האמת
    חובר בעיני לשירי הזעם הביאליקים
    מאוד מזדהה עם המסרים
    המשוגע הזה רואה נכוחה
    הוא המשוגע הכי שפוי

  2. התגובה למעלה שלי
    שבת שלום

  3. הבית השלישי חזק במיוחד
    ואקטואלי במיוחד
    ככה זה כשמאבדים את הבית והבגד הופך למסכה קהת חושים

    • מסכים איתך, חנה, שהנפילה מתחילה מן האני, ומצבנו הפוליטי והחברתי הוא תוצאה של מצב קיומי ורמה תודעתית. לכן חשוב לא להחשות. קו לקו צו לצו.

  4. מסה לא אכתוב כאן על אף שזה מה שהשיר מבקש והוא יזכה בכך. רק אומר אמן ואמן על השיר הזה בכל מובן. ומשא המשוגע הוא מסעו של נביא התוכחה שלא פשה מארץ אוכלת יושביה. לא פולטיקאים אנו צריכים כי אם עוד מן העוצמות הרוחניות והנפשיות הללו הנתונות ב"סד" דבר השיר כדי להשתחרר ולהיגאל ולו לדקות זכות של הפוגה מפכה.

  5. שיר מתריס מאד, יפות ומתאימות ההשפעות המקראיות.

  6. שירית- לאמיר

    ללא ספק, בשבילי זה השיר המרגש ביותר שלך שקראתי.הלוואי והעיניים תהיינה פקוחות לראות, והאזניים תהיינה כרויות להאזין, והלב יהיה פתוח לשנות, לשפר, uלהתרומם מהמקום הנמוך הזה לגבהים
    האמיתיים שלהם ראוי אדם.

    • שירית- לאמיר

      קודם כל אני רוצה להגיד לך אמיר היקר שממש מיצער אותי שטרם ענית לי.(: יש לי גם מיצער מילים להגיד בקשר למיצער. מיצער זה לא טוב. בעיניי הנוסחה של חיים מוצלחים היא שפע. שפע זה טוב. שפע נותן לאדם את ההרגשה שיש לו ויהיה לו גם מחר.מיצער גורם למיער. מילה מקסימה מיצער.
      בחיים שלי אני משתדלת שיהיה לי שפע. שפע לי, שפע לתת ושפע לקבל.זה מתפרס על המון תחומים,
      ומאד תרפיואטי.ותודה לך שאתה בשפע מאפשר לנו להינות מפירות הכתיבה שלך. זה מקסים בעיניי.

      • שירית,

        המילה מצער בדרך כלל נקוטה בידי עורכי דין, בכתב הגנה או בכתב תביעה.

        כל מה שמזכיר לי עורכי דין, הוא די נתעב בעיני. יש לי, לדאבוני אחד כזה עכשיו, והוא ואפילו ככל שישתדל כל שיחה עימו מוציאה אותי למירב התסכולים שבעולם.

        זו הסיבה שאני דווקא איני רואה במילה מצער – נדמה לי – לכל הפחות מילה כל כך מקסימה.

        ואל תוך השיר הפוליטי חברתי הזה הייתי מכניסה את עם עורכי הדין רודפי בצע, ממון שררה ואגו, רק אנשים שפויים בורחים מן המקצוע. ועוד, דעתם אינה נוחה כלל ממערכת המשפט המקרטעת.

        ובהזדמנות זו אצטט עורך דין שאמר – בסוף תיפול עלינו פצצה אטומית – רק לפני שבוע. עלינו הוא התכוון על ישראל בלבד. ועוד אמר, והוא יותר צעיר ממני ומאמיר, אני כבר ראיתי הכל.

        עד היכן הולכת המדינה שאפילו למצער אותה מערכת שיפוטית שיש לה חסינות מפני כל שאינה מתפקדת. ובלשוני שרייך מושחתים, שופטיך שוררים.

        סליחה שהגבתי דווקא אליך,
        אבל זה בכללי.

        ובאותו הכללי אני אומרת לכם המדינה הזאת איחס ופיחס. ושיקום מישהו ושיאמר לי אם אפשר עוד לתקן משהו.

        שוםכלום.

        חוה

        • שלום חוה היקרה, זה בסדר שהגבת דווקא אלי.
          בקשר לעורכי דין הכרתי כאלה וגם אחרים. ואני מכירה בהווה כאלה וגם אחרים. היות ונראה מתגובותייך שאת אוהבת לצפות בסרטים, אני רושמת לך פה המלצה לסרט עם עורך דין מאד מיוחד – שם הסרט באנגלית DEVIL'S ADVOCATE עם שני שחקנים מצויינים. אני נהניתי.
          וחוץ מזה אני מאמינה בכל ליבי שאפשר גם אפשר עוד לתקן משהו. אפשר לתקן הרבה. נכון שהמצב אינו מזהיר כלל בלשון המעטה, אבל מרבית האנשים רוצים בשיפור , רוצים עזרה, ומשתוקקים למצוא פתרונות ודרך, אז למה לאבד תקווה. ועל אחת כמה וכמה , למה להפסיק לשנות לשפר?
          יש ויש מה לעשות, ויש סיבות רבות מספור
          להמשיך לעשות. אמיר הוא דוגמא מופלאה לכך , בעיניי דרך אגב.
          כמובן חוה, אם את לא סבורה כך, אשמח לקרוא עוד את דיעותייך בענין.יום נפלא .

          • שם הסרט בעברית הוא " מלכודת לפרקליט" עם אל פצ'ינו, קיאנו ריבס ושרליז ת'רון. (ארה"ב 1997).
            אני מקרין את הסרט לתלמידי כשאנו לומדים את פרשת קין והבל (בראשית ד') ומדברים על "בחירה חופשית" (האם יש באמת דבר כזה?)
            גיורא

          • לגיורא,

            תודה על התגובה. השחקנים מצויינים. לא זוכרת שראיתי. למרות שאת אל פצינו אני אוהבת באופן מיוחד כשחקן.

            אתה יודע, אני עונה לך ממש עם דמעות בעיניים, אבל מה עוד אומר לך, אתה שאינך יודע.

            השקעתי כל כך הרבה בחיים שלי, השתנייתי מאוד במהלך חיי מן הילדה שהייתי. והיום, כאשר אני מתבוננת אחורה אני רואה כדברי אמיר אור ש"גם אני לא הרחקתי לכת." מלכתחילה הייתי מאוד ציונית – פשוט ככה. אבי שלח את אחי לארה"ב מיד לאחר הצבא והוא חי שם עד עצם היום הזה.

            אני האמנתי במדינה הזאת, בכל ליבי ובכל מאודי עד אשר ראיתי שמוסדותיה קורסים בזה אחר זה. וחמור מכך שהמערכת מגינה על עצמה עד שאין פרצה לחדור דרכה אל תוך ההחלטות הפוליטיות על כל סוגיהן.

            מה לא קורס כאן – מערכת החינוך, מערכת הביטחון מבחינה ערכית של הדרגים הבכירים, המשטרה, מערכת המשפט ואדם לאדם זאב וכלב.

            בשלב מסויים מכרתי את דירתי ורציתי לנסוע לחול או לצרפת או לארה"ב. היתה לי דירה של ארבע חדרים עם אופציה לבניה על הגג ברמת השרון. לאחר תהליכים בבית המשפט שופטת קוקו מסרה אותה לאדם שהתעלל בי ארבע שנים לתוך החוק ועל פי חוק תמורת ארבע מאות אלף שקל. אני נותרתי עם פחות ממאתים אלף שקל.

            אני מסתכלת אחורה באפיסת כוחות ושואלת למה ומה קרה כאן, ולילות של ביעותים וסיוטים על כך שאני אולי מספר זהות, תיק במשרד הפנים ולא אדם.

            כמובן שכך אי אפשר לעזוב. ואז אני שואלת את עצמי, אולי כך הוחלט, אולי יש לי תפקיד לכתוב את הסיפור שלי – כמו שאמיר אור עושה?

            ואני לא יכולה, הזכרונות מלאים בכאב ואז אני בורחת – מעצמי, אולי אל כתיבה של אחרים.

            בחירה חופשית.- נגזרנו לנו.

            אני יודעת שאני יכולה להפנות דברי אלו אליך ולכן כתבתי

            המון תודה לך גיורא,

            חוה

          • שלום חוה
            תודה על האמון.
            אני בוחר לא לחשוב שהכל מתפרק כאן. כי לגבי, מחשבה כזו תהיה בלתי נסבלת. אבל אני לא עיוור ואני קורא ורואה שהצדק בהרבה תחומים לא נעשה.
            בעיקר מכאיב לי שאבדה הבושה.
            גיורא

          • שירית יקרה,

            נקרעתי מן המיטה בכוח. הלכתי לישון בשש בבוקר, וקמתי מבואסת. אני זה בכלל לא קנה מידה. ראיתי ועברתי דברים שאיני מאחלת לאיש. פה ושם, אני משחילה משהו, למשל את סיפור האונס, אבל מאוד משתדלת לשמור שדברים לא ידלפו בבננות.

            בין היתר, כתבתי אתמול תלונה לוודעת האתיקה על עורך דין שמעקל את הפנסיה שלי כבר חצי שנה. זה חלק מתכנית גדולה יותר.

            קפצתי מן המילה מצער לא באופן אישי, כי נזכרתי שהיא הופנתה כלפי בנסיבות לא נעימות. עורכת הדין של בני שתקפה אותי בבית המשפט. לא נשארתי חייבת לה וכמובן שביזיתי אותה עד תום. מי מיטיבה ממני להגן על בני.

            הסרטים הם חלק מתהליך של בריחה כתוצאה מכשלון שלי להתמודד עם מערכת הממסד בארץ. אולי יכלתי לעשות – אבל בשביל זה צריך לבזבז חיים שלמים ואני עשיתי את ההחלטות שלי, כדי לא להתחרפן בסיכומו של דבר.

            מה דעתי? הספרות והאמנות כמדיה יש להם תפקיד מאוד חשוב מקדמא דנא, ומאז ומעולם להאיר היכן שחשוך, להזהיר ולייצג בכתיבה ובמעשה את הזוועה כדי לתקן. המילה שיח או דיסקורס (מבע) היא שפה שמצפינה בחובה אידיאולוגיה.

            זה מה שאמיר, למעשה, עשה בשיר הזה. ונכון, הוא נלחם כנגד כל הסיכויים ועל כך מגיע לו שאפו ענק. אם תשימי לב אני מנסה לפרש, לחדור לעומק ולבדוק את משמעות השיר, את הריתמוס ומה מקודד בכל האמירה הספרותית. זה מעניק סוג של קתרזיס אישי וגם סוג של אחווה הומנית לכל אלו שמתנגדים.

            יש לי בעיה קשה עם העם היהודי – שמה שהיה לאורך ההיסטוריה הוא מה שיהיה. אם הייתי יכולה לברוח מכאן לארץ אחרת הייתי עושה זאת. זו היתה גם התכנית המקורית.

            אבל משהו מצמית אותי לכאן, סוג של גורל שאינו שייך להחלטה אישית.

            זהו שירית, יפה תגובתך בעיני וניסיתי לענות ככל יכלתי. את הסרט לא נראה לי שראיתי ולא מזהה את השם.

            תודה ובברכה
            חוה

          • לגיורא היקר
            יש בחירה חופשית רק בנושא הרוחני שאין בו כפיה ואסור שתהיה בו
            וכל השאר אבוי נגזר מראש
            הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים
            הבחירה החופשית בענינים אחרים היא אשליה ,שלא נרגיש שאנחנו סוג של מריונטות ושנמשיך במסע מתוך השתוקקות
            לא בחרנו בהורנו לא בחרנו בגנים שלנו ובתורשה גם הזיווג הוא מן השמיים וענין של מסלול קרמטי
            מה שניתן לבחור הוא בסביבה רוחנית ובנתיב רוחני וגם זה רק כשמתעורר האדם
            אז מסייעין בידו
            הכל כרוניקה ידועה מראש(עצוב)
            רק עם בחירה רוחנית
            -שם החופש
            המשחק מכור

      • יפה מה שאמרת על השפע שירית, ומעניין שהעברית מבינה זאת יפה. מצער פרושו מעט, אבל מיעוט מוביל לצער…
        תודה

    • מה אומר על תפילתך שירית? אמן ואמן. אשר אזניים לו, ישמע נא.

  7. אנג'י (נעמי הר ירוק)

    השיר טוב. אף מזכיר לי כמה שירים שכתבתי ברוח זו
    בשנת 1973 על נהייה אחר חומריות, עליונות הרוח והשיגעון,
    ומופיעים ב'שירי נושאים' בספרי. אם עיינת בו בוודאי קראת אותם.

    אבל העובדה היא, שכאיש חושב וכמשורר,
    אינך יכול להוות דוגמה, (ובשונה מביאליק שהזכירו כאן),
    ואינך יכול לתת פתרונות כיצד להיחלץ ממצב זה שמתואר בשיר.

    בד"כ כתיבתך משופעת בהתייוונות, במסרים פגאניים,
    ונוצריים, שאינם נותנים שום מענה של ממש, וכלים, כתשובה
    אמיתית להיחלצות ממצב זה. כך שהתוכחה נשארת רק בגדר תוכחה
    מוסרנית ותו לא.

    קריאת האמן בפעם המי יודע כמה לא מועילה בהרבה
    בלא דרך ברורה. אם אתה עצמך אינך מסוגל לראותה עדיין,
    עין בעין כדרך נביאי ישראל. אם כתיבתם מסוג זה, היתה אחת
    מההשראות שלך לשיר הזה.
    אוי למי שקורא בישראל למרידה במלכות שמים.

    לצערי אני יודעת שזה המצב הכללי שעדיין רווח בעיקר ב"הארץ" ועוד,
    ובתרבות התל אביבית הקלוקלת.

    אם אתה לא רוצה אל תפרסם את תגובתי וקבל אותה
    כהערה אישית חשובה לי, ממני אליך.

    • חייבת להעיר

      הצצתי בביוגרפיה שלך אמיר באתר הבית נצר לשושלת רבנים מצד אביו ואמו וביניהם רש"
      משהו מרוח האבות מצוי בשיר
      מוסרי אבל יהודי
      זה בגנים

      • אנג'י (נעמי הר ירוק)

        בוודאי, שרוח אבות ואף בגנים. אבל גנים זה לא מספיק.

        יהדות צריך גם ללמוד. בהדגשה: כל הזמן ללמוד.
        לא פחות, ואף יותר מכל עניין אחר.
        (מתוך למעלה ממיליון כתבי היד שיש לנו.).
        יהדות זה גם שכל. לא פחות מרגש ומאמונה שבתוכה.

        אחרת האפלה והבלבול מתגברים עליך. לא לחינם
        נאמר "אור לגויים". לא לחינם.
        ראה משוררים גם לא יהודים, שיבשו מקורות היצירה
        שלהם ופנו לתנ"ך ומקורות יהודיים. איך לא. למשל
        דנטה או גדולי הרומנטיקנים.

        שבת שלום:-)

  8. אנג'י (נעמי הר ירוק)

    סליחה על הטעות בפרסום התגובה. מתוך הנחה שהתגובות מושהות..הייתי צריכה לשלוח כהודעה.סליחה.

  9. ברוח נביאי ישראל וישו
    מאד חזק !
    הלוואי יפול על אזניים לא ערלות
    חוששתני ….:)

    ממש היום קיבלתי את גיליון "שער" החדש לקראת פסטיבל השירה הבינלאומי
    ומתוך דברי הפתיחה שכתבת יפה לצטט בהמשך ל"משא המשוגע " את משא העורך :
    "האמנו , ועודנו מאמינים, בכוח המפגש וההידברות, כי אין לפנינו דרך שפויה אחרת. אנחנו אומרים לא לשנאה, לפחד ולאדישות, ואומרים כן לרוח האדם ולשאיפתה לעתיד טוב יותר של שלום וחופש, סובלנות ואיכפתיות".

    אמן אני אומרת

  10. משא כבד לו למשוגע, איש הרוח,רואה כל תחלואינו ואת נפשו שלו לא יישא.הכלי צר מלהכיל. רק הצילים הזורמות מושיעות אותו משבירה ופיזור ניצוצותיו.

  11. הי אמיר, איזה שיר תוכחה כואב וחזק, המילה אמן בברכות , כלומר זה שעונה אמן לדברי המברך ומעיד שהם אמיתיים.
    ובשיר כתוב ההפך, קודם ה'אמן' ואחר כך האמת, וההפך הזה מעיד כמו בשיר הקודם אבל הרבה יותר מפורט, איך נראה העולם שנטה ממרכזו. כל מה שקורה היום בארץ, השחיותויות, חוסר החמלה, חורבן שמגיע במו ידינו, מעשים שראשיתם צער (בהנחה ש'מצער' זה צער) ואחריתם שואה.
    ולא רק הזהרה אלא גם דרך פעולה למניעת החורבן כי יש מה לעשות, "בל תחשו, דברו את לבכם בעודנו חי" וזה כוחם של משוררים, אולי יאמרו משוגע, אבל שיר עם מסר חזק כזה, ברור לכל אדם שפוי 'כי שפעה רוחך ונתון ינתן לך עוד'. אמן!
    ומי שלא זז בו כלום מהשיר, לדעתי, זה סימן שעדיין לא גולל את האבן מעל פיו וכי הוא נותן לליבו להיות מת בעודו בחיים.
    ו…….בעולם הזה, בימים האלו, האם למשוררים יש כוח? האם פוליטיקאים קוראים שירה? האם העושק קורא שירה? אם ילדים שיהיו הדור הבא שלנו, קוראים שירה? המחשבה מייאשת ומעלה בי שאלה, מאיפה נולד כוח כזה לכתוב שיר בעולם כזה? אומרת כעופרה חזה: "אמן למילים" ואל תפסיק לעולם.
    על החתומה: בטח עוד משוגעת אחת שאולי פעם תכתוב את הצעקה שלה (כשתמצא משתיק קול לקול הפנימי הטוען: בשביל מה? מי יקשיב? ועוד…:)

    • סיגל, "מיצער" הוא מעט, אבל גם צער יש במעט הזה.
      וגם השיר הוא מיצער, מעט המלים, דבר המשוגע בשולי כיכר השוק.
      במקומם של המשוגעים השפוי משוגע ייחשב. על חול בשעון החול בנינו בית, עיר, חומה.

      • כן, זה מוכר לי מקרוב שתמיד מתנדבים לשלוח אותי לקבל עזרות נפשיות ובראש תמיד הוריי שבטוחים שמשהו חייב להיות לא כל כך בסדר אצלי, ואני פחות מעיזה לומר שמי שלא שפוי זה כל אלה שמסביבי, אבל באמת שבחיים שלי אני מרגישה כמו חלק מסרט ישן (שאתה בטח מכיר ואני את שמו לא זוכרת) שיש מקום בעולם שבו חיה קבוצת מטורפים שמחה שיצרה לה עולם משלה, ואם מתעמקים לרגע מבינים שהם האנשים הכי שפויים בעצם. עוד אין לי קבוצה שכזו סביבי, אבל אם אקבץ אנשים שהכרתי לאורך ציר הזמן של חיי, אפשר לומר שגם לי יש:)אז כמו שחוה אמרה, לרגע היא חשבה שברח לך בורג:) ומבחינתי, אתה מוזמן לקבוצה…תהיה המשורר שלנו:)
        ובעיניי זה אחלה פוסט "להשתגע בו" להמציא שיש נניח עניים וקשישים מוזנחים, ילדי עובדים זרים מגורשים מהארץ, ראש ממשלה אטום לציבור, שר חוץ שעוזר להרוס גם את מה שבחוץ, אבל אולי לא יפה לשחק בשיגעון, הרי זה אנחנו אחראים על הטירוף המערכתי, כמו שאומר שלום חנוך בשיר פוליטי שלו: "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם"
        כאן:
        http://www.youtube.com/watch?v=5EMikU8Yc2k
        המשך ערב משגע שיהיה,
        סיגל.

    • סיגל, "מיצער" הוא מעט, אבל גם צער יש במעט הזה.
      וגם השיר הוא מיצער, מעט המלים, דבר המשוגע בשולי כיכר השוק.
      במקומם של המשוגעים השפוי משוגע ייחשב. על חול בשעון החול בנינו בית, עיר, חומה.

    • סיגל, "מצער" הוא מעט, משהו זעום, אבל אכן שומעים בו גם את הצער.
      שמחה פורתא יש בעצם העובדה שהדברים מגיעים אלייך ואל אחרים. נכון, אנחנו מעטים, 'מחתרת השירה' של משוגעי המלה הטעונה,המדברת, אבל כל זמן שאנשים יודעים לדבר (וזה לגמרי לא מובן מאליו) למלים יש כוח והן מחלחלות.

      אשרי המשוגעים כי הם יירשו חיים.

      • מעניין, מצער הוא מעט, וזעום הוא מעט, ושניהם באמת מורכבים מרגשות שליליים צער וזעם. זה סותר לי משהו, כי איך אפשר להסתפק במועט ולהרגיש צנוע, אם יש בזה צערים וזעמים?

        והחילחול הוא דו כיווני אתה יודע, גם כל אלו שדברת נגדם מדברים. ועומדים על במות ומסבירים ומתרצים ומשקרים ומידי פעם לפני שנת בחירות, מאמינים להם.

        לכן טוב שיש משוגעים שמציגים את המלך העירום, כי הנה אפילו היו מגיבים שהיה להם מה להעיר על השיר או על אורכו זה יופי כי מה שחשוב בעיניי בשיר כזה יותר מדעתם על השיר זה שהם קראו אותו. משהו חייב לחלחל, ואם הקריאה שינתה אותם במשהו, גרמה להם להבין משהו על עצמם או על הסביבה, הרי זה נפלא.
        אינני חושבת שזה מסוג השירים שנכתבים כדי שיגידו איזה שיר יפה. יפה זה לכתוב שיר אהבה לנועה ותום, מיד ילחינו אותו וישירו בערבי שירה בציבור עם שרה'לה שרון. זה לא שיר אהבה וגם אין פה חרוזים (אגב למי שכתבה על החרוזים בשיר…כאילו דא? איזה שיר קראת בדיוק?:)
        יותר מהכל יש בשיר אמירה, אמירה בדרך מיוחדת של משורר, שמבקשת להעיר ולהאיר, ודרך החזרה על אמן אני אומר לכם, כשכל פעם עוד תמונה נפתחת זאת כתיבה מדוייקת בעיניי ליצור חילחול שיפתח להבנה.

        ואינני מסכימה עם הנאמר שהשיר ארוך מידי. דווקא בגלל הסגנון המקראי (אם הבנתי נכון מהתגובות אז מקראי-נוצרי), נשאר חשק לשמוע עוד פסוקים, לקרוא עוד, לדעת עוד. מחכה לפרקים הבאים. יש?יהיו?
        🙂
        בוקר טוב ונפלא שיהיה,
        סיגל.

  12. תַּלְמה פרויד

    איזה שיר נבואת תוכחה וזעם, רועם ונוקב, אך יש בו גם נחמה, כי מסתתרות בו כמה 'מצוות עשה' ("כי יש לאל ידכם"!!). אמן, שיצליח לנו, אמיר.

  13. השיר הזה מדבר מתוך גרוני זועק את זעקתי האלמת, מזה זמן רב שמתהלכת אני בתוך ארצי כזרה
    עדמתי?

    ריגש אותי השיר.
    ליס

    • עד מתי, ליס? בדרך הזאת – רק עד תומה. לא רגע מעבר לזה. הלוואי שתישמע זעקתנו עד שתעירנו.

  14. היי אמיר יקר, מתי נכתב השיר הזה?
    כבר מזה זמן אני מחכה לו, לשכמותו, מישהו צריך להעיר אותנו, להראות לנו את הדרך. השיר מאד מאד חזק בעיני, אבל דווקא הייתי שמחה לו היה בשפה מדוברת, של ימינו. נגישה לעוד הרבה אנשים שצריכים לקרוא אותו.שחייבים לקרוא אותו, ולעצור לכמה רגעים.

    והיה כיף לפגוש אותך פנים אל פנים, הלאה הווירטואליה….

    • איריס, השיר נכתב לא מזמן, כשהייתי ביוון. אולי היה עדיף שיר שמדבר כמו שרצית בשפה המדוברת, אבל כך שמעתי אותו מתוכי, ורשמתי כמו תלמיד שקדן 🙂
      מקווה שהשיר יעורר במשהו.

  15. היי אמיר
    קודם הסתכלתי על השיר הארוך ושמתי בצד,

    (מה אין לי מה לעשות בחיים)

    אחר קראתי טיפה ושמתי בצד.
    (מה חסר לי צרות בחיים)

    היום קמתי עליו, הסתקרנתי, כניראה אני צריכה צרות בחיים, השיר הזה מזכיר לי את נעלמים בגלקסיה אין קונה ואין מוכר…
    הוא מאותו סידרה, של התבוננות מה שמענין שיש פה פיזמון, סוג של נביא חזן, אשמנו בגדנו.
    אני אוהבת שהשיר ארוך נותן זמן לרוח לחלחל.
    להתראות טובה

    • טובה יקירתי,

      כבר כתבתי שאהבתי את תגובתך. אהבתי.

      ככל שהשיר נעשה יותר ארוך ככה אני יותר מתעצבנת. הייתי מחלקת אותו לפרקים נפרדים. ומביאה ממנו נתח אחר נתח.

      כן, הדברים קשים לעיכול, אמנם יש הרבה דבור על הבשר וזאת מכיוון שטחה דעתם לרדת אל הרוח.

      בשבילי הוא בכלל לא למצער, הוא עמוס, הוא טעון, הוא דחוס, הוא מן מראה שאומרת ככה אנחנו נראים – השרץ אינו רק בליבם אלא גם בידיהם. נדמה לי שעל חרפה מעין זו אפילו נביאי ישראל לא חשבו.

      לי הוא קשה לעיכול. כל מילה צורבת, כל מילה טעונה, רגע, תנו להרים את הראש, קצת אויר ואין מעצור (על משקל מצער) באמת טובה, למה לנו הצרות הללו. נזרום עם הזמן ואולי ניזכר שפעם, מאוד מזמן היה כאן חזון וגם צאנה והמילה אושר לא בדיוק היתה קשורה בכסף – אולי עבורך לקחת מקרופון ולשיר. לשיר דווקא על אהבה.

      בהמון חיבה
      חוה

  16. אמיר, דברי הגיון צרופים – אז למה להמעיט בערכם ולקרוא לנושא אותם, משוגע ?

    • לאמיר,

      אתמול בלילה עברתי על ספר יוחנן לחפש את המפלצת.

      את המשוגע מצאתי וגם אמן אמן אני אומר לכם.

      רגע, "ויחלקו היהודים עוד פעם על הדברים האלה; רבים מהם אמרו רוח רע בו ומשגע הוא למה זה תשמעו אליו; ואחרים אמרו אין הדברים האלה דברי בעל רוח רע היש עם רוח רכ לפקח עני עוורים".

      גם הנוסחה חוזרת, אבל אצל ישו אמן אמן,

      ועוד פעם רגע, "אמן אמן אני אומר לכם גרגר דגן אם לא יפל ומת בתוך הארץ ישאר לבדו ואם ימות יוציא זרע רב"

      הנוסחה הזאת אמן אמן אני אומר לכם חוזרת פעמים רבות. לא הבאתי מראה מקומות מדוייקים, אבל נראה לי חשוב בניגוד לשיר, הדברים כי העבד הוא כמו האדון ואין הבדל ביניהם.

      טוב, לגופו של השיר. בשיר עוד עולה איזושהי תקווה, כי אם נפעל נוכל לשנות ו"יהיה בסדר" אני אישית לא חושבת שיהיה בסדר. לי באופן אישי אין כמו לך איזושהי תקווה שכאן בין יהודים יהיה בסדר. יהיה בסדר הוא כמו על משקל "תזרום אחי תזרום".

      נשאלת רק השאלה מדוע בחרת בז'אנר נוצרי מובהק לכתוב את השיר – משע המשוגע הוא כמו משא העיוור – הוא הרואה בחושך, זה אשר מתעלמים מדבריו
      אבל, במידה מסויימת הוא הבן והוא האב – הוא הקורבן של היהדות והוא גם האלוהות.

      ועוד, לגופם של דברים זו פעם ראשונה שאני רואה אצלך שיר פוליטי ממשי – וטוב שכך לקחת את המשא עליך.

      חוה

      • לאמיר,

        מצטערת שאני צריכה להגיב עוד פעם.

        כאשר אני מסתכלת בפרספקטיבה לאחור על שני השירים שהעלית כאן, היתה לי תחושה אולי שקצת התחרפנת. מכיוון שככל שקוראים את המילים במישור הריאלי מגיעים למשהו פסיכולוגי, אבל אין מנוס מלהגיע למשהו מסטי.

        טוב, אז כנראה שבשירה אתה מבין יותר ממני ובתיאולוגיה בטוח והתחום המיסטי ליבי רחק ממנו תמיד כרחוק מזרחי ממערב – די הרבה מתוך פחד. יש לי תחושה של כוחות מיסטיים וגם היו לי הרבה חלומות נבואיים – אבל תמיד ברחתי מזה כאחוזת אמוק.

        טוב, לא עלי מדובר, אז התחלתי לנבור ולקרוא והגעתי בסיכומו של דבר לנושא המרכזי של פסטיבל שער הקרוב – ומצאתי שיש הגיון גם בשיגעון, או כמו שאומרים הקדושה שבאה מן השגעון. (במציאות האמת, שהשגעון הוא מכוער לחלוטין) אבל כמטפורה לכל לימודי הדעת והרוח.

        למה, ההתגלות הראשונה היא זו שבהר סיני – עשרת הדברות, אשר נתנו לעם ישראל. ההיפך מקונצרט – כלומר האמנות הממוסדת שהגיעה בסוף המאה העשרים לקיצה ככל שהפכה להיות לבלתי מובנת – הוא בדיוק – סקס, סמים ורוקנרול ועלייתו של הרוקנרול, ומכאן להתגלות השנייה לפי ייטש שמשמעותה חורבן, הרס ולידתה של המפלצת – ואזי הגיע השיר שלך "משא המשוגע" אלפיים שנות אבן ואולי נותרנו בתקופת האבן. האם יהיה חזון נוסף או שמא אנחנו הולכים אל הקץ

        ניסיתי להגיד שחשובה הדרך. אז הדרך הזאת שאתה מתווה כאן של מסע אחרי התפתחות האמנות, התיאוסופיה, הפתיחות כזרם הדדי של מערב ומזרח – כל אלו מצויים בדרך של האמנות וההתפתחות של הידע והרוח האנושית.

        ומה נשאר אמיר,
        אמן אני אומרת לך

        "לא לשווא חיכינו לברברים"

        אני בכל אופן כופרת בדבר "כבד את אביך ואת אימך" אישית ואחר-כך והלא התהפכו לנו היצרות לגמרי.

        טוב, תראה, אני אעצור כאן, מכיוון ששני השירים אוחזים כמויות של ידע שהוא ממש תת-קרקעי וחזיוני לחלוטין ובברכת שאפו ענקית, אני נסה כל עוד נפשי בי.

        עלה והצלח
        חוה

        • חוה, יש שיטה בשיגעון? עשרת הדיברות קשורים בחזות הקשה הזו במובן זה שיש קשר בין אתיקה לבין הישרדות. ועשרת הדיברות הן דמותנו האתית, כיחידים וכחברה – לא דווקא כלשונן (שלושת הדיברות הראשונים, למשל, עוסקים באמונה ולא באתיקה) אלא במובן של קוד מוסרי אוניברסלי שאדם לוקח על עצמו כדי להיות אדם במובן המלא של המלה.

          • השיטה שבשגעון היא הנושא של השנה לפסטיבל שער – עשרת הדברות. לכך התכוונתי ולא לעשרת הדברות המקראיות.

            אתה כתבת על שלושה הדברות הראשונות.
            אני כוללת גם את כבד את אביך ואת אימך. לא רוצה לכבד אותם וטעמי עימי.

            אבל ההתייחסות היא במפורש לנושא של פסטיבל שער השנה, זוהי השיטה שבשגעון.

            חוה

          • הנושא של פסטיבל שער

            "סקס שקרים ורוקנרול:
            בעקבות עשרת הדברות"

            לכך התכוונתי.

      • חוה, הפניתי אותך עם החיה של הקץ לחזון יוחנן ולא לבשורה ע"פ יוחנן. זהו ספר אחר.
        ה"אמן" הוא אכן נוסחה של הברית החדשה, אבל בשביל המשוגע יש כבר שאול בספר שמואל. משוגע איש הרוח.
        נכון הבנת ויפה הסברת את עניין 'משא המשוגע' – כמו החוזה העיוור, ויפה גם מה שכתבת על ישו, האל הקרבן;אבל אין שום "ז'אנר נוצרי" כזה. יש פה התייחסות לדיבור של ישו ואף להיגדים ספציפיים אבל לא פחות לטקסט המקראי(כבר ה'משא' שבכותרת).

        לא חושב שהשיר אומר שיהיה בסדר, אבל נכון שהוא מצביע על דרך לגאולה אישית. אשר אזניים לו לשמוע, ישמע נא!

        • לאמיר,

          אמן ואמן אני אומרת ותודה שענית לי.

          לא כל כך רציתי להיכנס לתכנים של השיר ולכן כתבתי דברים מסביב.

          אתה יודע, כל אחד רואה מהרהורי ליבו, ומכיוון שאני שקועה בימים טרופים אלו בישו, בקורותיו ובאוונגליונים מצאתי דברים בקריאתי.

          נכון הוא כי המילה משא פותחת את דברי הנביאים. במקרא כמובן, ומכיוון שסטיתי אל כיוונים אחרים, הלכתי בעקבותיהם. יחד עם זאת אין לשכוח את מקורות שירתך מאין נחלתי את שירי או שירתי, כאשר שאול המלך ולא דוד שידיו היו רוויות בדם הוא זה שהיה חביבם של שטרניחובסקי, אלתרמן ומי לא כמי שביעתה אותו הרוח הרעה והוא באמת איך אומרים את זה קצת ירד מן הפסים לקראת סופו כאשר דוד נושף בעורפיו, וכעס האל עליו שוב על שהקריב את הקרבנות ולא חיכה לבואו של הנביא/הכהן.

          די להזכיר את "בעין דור", הרי הגלבוע ושירים נוספים שנכתבו על אודותיו כאשר ברח באישון לילה ונפשו מיוסרת אל בעלת האוב לראות את עתידו.

          מכיוון שישו ביקש את תורת המוסר ואת האהבה האמיתית אל האל ובמיוחד אל בני האדם גם אלו תרמו למה שכתבתי על השיר, כי אבדו לנו כל ערכי מוסר שנובעים מן הלב והולכים אל הלב אנחנו חיים על הממון, על האשראי על הבנקים ועל הריביות וכל מה שנתפס בעיני הגויים כיהודי, בין היתר, ומוקצה מחמת מיאוס.

          נכון גם כי אותה המולדת בוגדת ואמר כבר ישעיה מה לך למי מצרים ולמי שיחור, אבל אנחנו מבקשים לרצות את העולם והופכים את בנינו שלנו לשה לעולה (של אברהם ויצחק) ולא של ישו.

          ובהזדמנות זו כדאי להזכיר את אלי ישי יבדל לחיים ארוכים שמבקש לגרש את ילדי הזרים ולמשוך כספי שנוא בעבור מצביעיו הספרים יושבי הכוללים למען ימשיכו בבטלנותם ויהפכו בהדרגה לנתח הארי של מדינת ישראל. יקראו בתורה, יביאו ילדים ויחיו חיי דחק תוך השבת תעסוקה – לשם אנחנו הולכים ישראל גור אריה יהודה. האם לעתיד כזה פללנו כמו שנאמר מהרסיך ומחרביך ממעיך יצאו.

          גאולה אישית במעט עבורנו בעוד אנחנו רואים בדברים – ומה על ילדנו?

          אהבתי את תגובתה של טובה גרטנר למה לי צרות כאלו עלי ועל ראשי, אלא שאיננו יכולים להיות כבנות יענה, שכן הפרץ דוחק בנו מכל עברנו.

          ולמלעיזים לא תהיה תקווה.

          הפתעת אותי עם השיר הזה – לגמרי.

          תבוא על הברכה
          חוה

          • צ.ל. – תרבות השנור, השנאה, הפלגנות, הבטלנות וכו' וכו'.

            חוה

          • עוד הערה אחת לפני שאני הולכת לראות איזה סרט.

            פתיחת פרק 3 אני העולם, אני הבית, אני הגוף.
            לא מזמן חגג ר' נחמן מברסלב יום הולדת 100 נדמה לי. דברו על משנתו של צדיק זה שהוא שונה ומיוחד מזה של הבעש"ט.

            אמרו שהיתה העזה מאוד גדולה בקביעתו שגם ראה עצמו כמיקרוקוסמוס של העולם בניגוד לחסידים אחרים שהקדישו את חייהם לקהילהץ

            היו שטענו שהיתה בו מגלומניות, לקבוע כי כל העולם מתמצת בו או בגרגר אחד. ואפילו שירה כי העולם כולו הוא גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל.

            גם כאן, מתחיל הפרק אני העולם וכו'..

            מישהו קבע שמדובר בשיר תוכחה מתוכחות הנביאים. לאחר מכן השיר עובר לומר שגם יצירי האדם הם העולם והם הגוף אלא שטומאה, רקב ושרץ אחז בהם.

            זהו בוודאי שיכול להיות שזה האל, קוסמופוליטי, כל נביא אבל רציתי להביא את ר' נחמן, אשר משנתו הכוללת היה בה יופי מיוחד במינו. ביניהם סיפורים כמו שבעה הקבצנים, הלב והמעיין, והוא התייחס אכן דווקא לנידחי החברה.

            אגב, בסיפור ההינדיק, היה בן מלך שהתנהג כתרנגול – הביאו רבי ללמד אותו, וכאשר בן המלך ירד מתחת לשולחן, ירד גם הרב המלמד אחריו וכך הצליח לבסוף להביאו להתנהגות שפויה – גם זה סיפור על שיגעון ועל תיקונו.

            יאללה – ברכות שלוחות לך מקצווי ארץ על השיר הזה.

            לא לכעוס עלי אמיר.

            חוה

        • עייפתי מפרנסי הנכאים ומחורזי הלאוו
          ומקוראים ביללות האי ובפיהם המן, השליו
          עייפתי מן המקוננים וליבם עו"ש
          נמאס לי מן החורשים שלילה
          ומן הרע והמאוס רוקחים בלילה
          כמה טוב לומר שרע
          עם קערת פיסטוקים מול מרקע
          ורגליים על הכר לאוו דווקא
          מפני שנקנה בשוק המציאות. לא כלכך יקר.
          לא חסר משוגעים אני
          ולא חסר עני
          ממעש ונכן ומתקיעת שורשי של אור
          כי גם את אלה תמצאו בבור

    • משוגע איש הרוח, ושמא משוגע מי שצועק שהמלך עירום. משוגע הוא עניין של ייחוס, ולא פשוט להיות "משוגע יחסי", על פי הבחירה.
      סיפור סופי מספר שיום אחד חזה חוזה עתידות למלך שתוך חודש יהפכו כל מי הממלכה לרעילים וכל השותה אותם ישתגע. הנבואה התגשמה, ואחרי חודש כל אנשי הממלכה השתגעו, חוץ מהמלך והווזיר הראשי ששתו ממלאי המים הנקיים שהמלך ציווה להכין מבעוד מועד. אלא שהכל הצביעו עליהם באצבע וצחקו למראם ולשמע דבריהם, כאילו משוגעים היו. מקץ חודש החליטו השניים לשתות גם הם מן המים המורעלים.

  17. יישר כוח!

  18. לצערי אינני שותפה לכל מגיביך
    השיר איננו שירה הוא פובליציסטיקה בחרוזים , אכן כל מי שרואה כמוך את המצב בארץ יזדהה עם המילים שחרזת אבל שירה אין כאן ,מה שעשית זה אנסת מעט דימויים והכשרת אותם ליצור מסר שבו יצקת את תיסכוליך מהמצב, מאחר שאינך יחיד קלעת יפה ל"טעמם" של קודמי, ויפה אמר אחד מהם לקחת את תפקיד נביא הזעם. אך שירה אין כאן כי המילים מאולצות הכעס שלך מתפרץ ובנאלי, ואינך מצליח ליצור תמונה שתביא את הקורא להבין את הדברים מבלי שתכניס לנו אצבע לעין. רק חסר היה שתכתוב מפורשות שאתה כועס על גירוש ילדי העובדים הזרים.
    גם אם אני מסכימה עם כל מה שמכעיס אותך אינני אוהבת את הדרך שעשישירה צריכה שיתאמצו עבורה קצת יותר.

    • אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,

      כִּי עֲשִׂיתֶם אִישׁ לְבֵיתוֹ:

      בָּשָׂר בְּעַד בָּשָׂר, רָקָב בְּעַד רָקָב.

      כִּי בַּזֶּה אֲחַזְתֶּם, וּמִזֶּה לֹא תַּנִּיחוּ,

      מִכָּל שֶׁיַּעֲלוּ הַמַּזְלֵג וְהַשַּׁלָּט,

      וְאִישׁ אֶת בְּשַׂר רֵעֵהוּ

      בְּלַעְתֶּם לְהִתְפַּקֵּעַ,

      וּבְעֵינְכֶם הָרֵיקָה הָרָעָב.

      לד"ר דליה שחף
      אני עוסקת עתה בחשיבה וכתיבה אודות החשיבה החזותית והמטפורה. הדבר קרה לי בימים אלה בעקבות כנס אקדמי באוריינות חזותית, התחום האקדמי שהשתלבתי בו במהלך המסלול המחקרי שלי.
      הבאתי בכוונה את הקטע הפותח את תגובתי, מתוך שירו של אמיר אור, על מנת להראות שאכן יש כאן תמונה.
      טריפת הבשר שבני אנוש, עושים במזלג ובשלט ושילוב העין הריקה והרעב מאפשרים עולם דימויים עשיר ומורכב. זהו עולם סוריאליסטי ותמונתי במובהק.
      ד"ר אורה עשהאל.

      • תודה על ההכוונה לבית המצוטט
        אם השיר היה מסתיים בו ולא מוסיף גלי גלים של משפטים מלאים הייתי תומכת בדבריך
        כותב שירה צריך לדעת מתי לחדול ולתת לקורא להמשיך , שוב אין צורך להכניס את האצבע לעין כדי שנראה
        עורך ראוי היה מקצץ הרבה עודפי מילים מזמינה אותך לקרוא שירים באתר פשוטים על הבנאליות של החיים שמאפשרים לקורא להתחבר לחיים ולא לפוליטיקה. אם רציתי לקרא נבואות זעם אלך למקור המקראי
        מתנצלת על הטון
        דליה שחף

  19. יוחנן המטביל

    תגובה אחת למגיבים הנבערים. אילו קראתם באמת נבואות במקרא, או את ביאליק, הייתם מבינים שהמשפט החוזר "אמן אני אומר לכם" הוא ציטוט מדויק רק מהברית החדשה, שכפול של הנוצריות.
    כל אלה שהתמוגגו מהמקראיות של הטקסט פשוט אינם קוראים.

    • יוחנן המטביל מתפעל אני מהידע הרב ב"חדשה "עד כדי הזדהות ממש
      מדובר ברוח הדברים ולא אחד לאחד לא כל מי שאינו בקיא בציציות הברית החדשה נבער הוא
      נבער ובעל דעות קדומות מי שמכנה אחרים נבערים והפוסל חביבי במומו הוא פוסל
      בינתיים חפש את מי להטביל
      ולא ברותחין בבקשה

    • למטביל ולמגיבים האחרים.

      מה חידשת בדבריך, או שמא אינך יודע לקרוא. והרי הבאת מדבריו של ישו עצמו למעלה מן הבשורה על-פי יוחנן. ואמיר גם ענה וגם התייחס לזה.

      עדיף אם כן שתקרא את מכלול התגובות שאין טעם לחזור עליהם עבורך למעלה.

      באשר לטענה שאין כאן שירה.

      יש כאן דפוס של חזרה מעגלית ומתפתחת. האורך מפתח נושאים אחרים שכרוכים גם בבשר וגם ברוח.

      מדבריה של ד"ר שחף אפשר היה לחשוב שהשיר מדבר רק על גירוש ילדי העולים הזרים. או אולי זה מה שקלטה עינה. לאמירה מעין זו שנשים רבות ברשת כבר דשדשו בה מכל היבט אפשרי אין צורך בשיר.

      אבל, הרי השיר מדבר על מכלול רחב הרבה יותר של תופעות שפשו בחברה הישראלית. חלקם כבר דובר על-ידי נביאים ממינים שונים ואולם עד לזוועה שבה אנחנו חיים את זה אפילו אותם הנביאים לא חזו ולא ראו.

      ועוד, לעניות דעתי שכן עניה היא, שהרי לא דוקטורט יש לי ולא תואר ולא הדר. השיר מיטיב לבטא את המצב הנוכחי בשימוש ברמזי מילים ובצירופים כמו מזלג ושלט שיכולים לדבר על היסטוריה שלמה ועל טכנולוגיה הורסת, שעדיין השאירה את טבעו של האדם גס ושפל וטורף כאחת החיות.
      אכן כתבתי שהשיר הוא עמוס ואולם העומס הזה אינו מתיר אוויר לנשימה וזוהי מטרתו של השיר.

      בשום מקום לא טענתי שלאמיר חסר בורג\ שאלתי שמא הבאת שני שירים כה אפוקליפטיים ברצף מצביעים על איזו "התחרפנות" המטונימית למשא המשוגע. כמו שהדגשתי המילה משא מובאת מדברי הנביאים והמילה משוגע היא בבחינת מטאפורה למי שעומד בשולי החברה וכך יש לו מבט שונה ובוחן יותר עליה.

      באשר לקיום המצוות, אצל ש"ס יש הרבה מקיימי מצוות למיניהם, גם במאה שערים, האם קיום המצוות אי פעם הביא לאיזושהי גאולה. האמונה שבלב שתביא לרוחניות שתתעלה מעל לבשר אולי זו הדרך אותה מציע השיר. דבקות במוסר ולאו דווקא הכשרת תרנגולת.

      כבר כתבתי שלמעיזים לא תהא תקווה.

      יש כאלו הסבורים דווקא, כי ההתפתחות הזאת שבשיריו של אמיר מביאה אותו לשיא יצירתו. איני יודעת אם אני ביניהם, לדעתי לאמיר יש הרבה שירים טובים ולמעלה מזה.

      אגב, כדאי לעיין באותה הזדמנות ב"פואמות קטנות בפרוזה" של בודליר. הז'אנר המוצע כאן הוא בהחלט חדשני ומפתיע ומצביע על פתיחות קוסמופוליטית לאמונה מסוג אחר, זו שחובקת אולי דתות רבות ושונות. על דרך הזן ועל דרך הנצרות ועל דרך המקרא ובעיקר על הדרך של ואהבת לריעך כמוך ורחקת מן הבשר על כל משמעויותיו – האשראי, הבנק ועוד.

      חוה

      אולי באמת כדאי קצת לחשוב לפני שמגיבים.

  20. "אני השואל בי ואני העונה בי: אמן-" (כל כתביו, ג:14)
    "אין קורא לצרוף הגדול של אותיות אלהים!
    אין סתרי נשמה בגויה, כי כבית עירום ופתוח,
    בבית הזה, כבמרזח בודד, שומם גם יום וגם לילה.
    ובבית הזה, אין אחד מתפלל, אין נגון לבבי, אין זריחה!
    בבית הזה יש צחנור למי גשם ולדם.
    בבית הזה יש קבה מבשלת נזיד ויש מוח זומם מזימת הקיום הקטנה.
    בבית הזה נתון לב כמו אורלוגין בתיבה–
    אין הבית עומד לאלהים במעמקי היגונים של הזמן ומצפה לבת-קול המשיח הבא לשעריו–
    אמן כי ארור אני, ארור הצופה זאת בעיניו ורושם בקולמוס
    ואשר ילעג לו כל חכם, יפטיר בשפה ויניע ראש ובידו ינופף.
    כי הן נמשלתי ברגע זה בכתבי, לאובד-ספינה הכותב עוד אגרת
    ושם זו בבקבוק המשתלח עם זרם בים:
    אולי דבר הדווי עוד יגיע לידי בן אדם, יוצא לשוח עלי חוף–
    הן טובע אני בים דמי הקטן" (ניסן תר"ץ)

  21. אמיר, מה שכתבת, חזק מאד ודיבר אלי, אם כי אינני חסיד של שירי זעם בימינו. חלק מן התגובות ראויות לעיון.האם קראת את הספר "ירמיהו, גורלו של חוזה", מאת בנימין לאו? המסר דומה למסר שלך, אבל הדברים נאמרים בצורה שכולנו (או רובנו) מוכנים לקבל, גם אם קשה מאד לבצע. חשוב היה שפירסמת טקסט כזה בבלוג.

    • מצטערת על תגובה נוספת

      לצורך העניין הלכתי וקראתי גם בישעיה, ובשירה ואחר – כך חזרתי אל השיר ועיינתי בו עיין היטב.

      יש מילה שהיא חוזרת לפעמים בצורה של אנאפורה – המילה "אשר" ובהמשך אליה ראיתי תופעה מעניינת נוספת. השיר אמנם מדבר על משא ואולם הנבואה אינה מגיעה כאילו מפיו של הדובר בשיר. כלומר אין הוא רואה עצמו כנביא, למרות השימוש בשפה מקראית, אין הוא רואה עצמו כמי שעומד בשער.

      יש כאן איפוא תחבולה יותר מעניינת – לא הדובר הוא המאשים. המילה אשר מתארת את החטאים, כך גם המילה כי – אבל אפילו יום הדין אינו נבואה מטעמו של הדובר עצמו עד לפרק שלוש לאחר השורה הפותחת של אמן אמן אני אומר לכם – אין כל אני.

      לא האני הדובר, הכותב הוא המאשים, אין הוא נביא, אין הוא עבד, ואין הוא שליח. מדוע אני מציינת זאת,

      מכיוון שבדברי הנבואה גם במקרא, גם בברית החדשה מופיע האני – ישעיה מזדהה כישעיה הנביא – הוא המביא את דברי השם – או בברית החדשה ישו הוא האומר את הדברים.

      התחבולה בשימוש במילים כי, על, ואשר הן המובילות את המסר.
      אני מוצאת גילוי זה כמאוד מעניין, מכיוון שיש כאן סוג של מראה, תוך כדי שימוש בשפה שידועה לציבור הקורא, או של תיאור מאוד אסרטבי של ההתפתחויות שחלו במהלך ההיסטוריה.

      איזכור מילים כמו מצער, שואה, גדוד, מן השפה הקיימת היום גוררת את התיאור אל ימנו אלו.

      היינו הדובר אינו המאשים, הוא הדובר המתאר בשפה שערוכה מכמה משלבים, מקראית, יומיומית, טכנולוגית ועוד מציאות כפי שהתפתחה עד ימנו.

      אין הוא משים עצמו לא לאל, לא למשיח, ולא למטיף בשער, אלא כמדבר את הדברים.

      רק בבית השלישי מופיע האני ולכך כבר התייחסתי.

      ועוד מילה, איני רואה בשיר כעס, למעשה הטקטיקה שננקטה כאן אינה מביעה את הרגשות של הכותב היא מדברת, ומתוך הדיבור עצמו מצטיירת תמונה שאפשר לראות בה המציאות על ידי צירופים מעניינים, או רשימתיים.

      ברור הוא שהתמונה שעולה היא זו של ימינו אי-אפשר להתעלם מכך – ומאילך יקרא הקורא "הוא העונה ליצירה" ויחליט בעצמו מה מן הכתוב מזכיר לו את מציאות חייו.

      אמירת החורבן מתבקשת מאליה מכיון שהמצב המתואר עולה אפילו על העוונות שתוארו במקרא, שהרי אי אפשר היה לחזות לאן אנחנו היהודים נגיע.

      ואם תאשימו אותי בשנאה עצמית
      שיהיה.

      חוה

      • יפה יפה שמת לב למקומו של הדובר בשיר, חוה. אבל בעצם, מה אכפת ממנו? הרי הוא משוגע 🙂

        • אמירוש, כפרה שלי, יה עיני, יה רוחי,

          שמתי לב להרבה דברים. השיר אינו לפני, גם המילה "אשר" חוזרת כאנפורה פעמים רבות.

          בגלל הטענות, רציתי לבדוק את "ארגז הכלים" של השיר. היינו מה שנקרא הפואטיקה בניגוד לתימטיקה.

          ומצאתי עצמי די מגיבה רבות בשיר. שים לב גם מה שאמרתי על ר' נחמן מברסלב.

          למה אני עונה לך ככה, כי אותי זה לא מצחיק.

          שמע סיפור על משוגע: הסכת אזניך ויאירו פניך:

          היה פעם איש. מוכשר, כישרוני, חינני, רב קסם ומעללים, טעמו רומנטי, אבל מופנם היה ואפילו עד מאוד.

          והאיש יצא לנדודים, אל הנכר הילך להרבות לו קורות בחיים. ואל ארצו הוא שב ונסע וחזר והפליג וטס ואולם הוא חזר.

          האם לכך מטורף יקרא, אין פשר ואין חקר לענייניו (כאמור, מופנם היה האיש).

          וכל רואיו קינאו בו, וכל קוראיו קנאו בו, וחיפשו כל דרך, כל נקלה, וכל תקלה לפגום בו פגמים, לפרום בו חוטים, להציג ערוותו ברבים – יען, כי בפרסים זכה, ובידע רב בורך.

          והיו שאמרו, הוא עושה ככה, כי ככה וככה, ולבעל כוח רב חשבוהו, בגלל תקציבים, ובשל אשראים, ובשל כספים בהם עשה לחלק לציבור מכל טובו. וגם כי נאה למראה מחוץ ומפנים. וגם כי שיתף אנשים וקהלים בשמחותיו ובמילותיו.

          בסיכומו של דבר שברירי היה האיש, את ערוותו לא ביקש להראות קהל עם ועדה, לא את מכמני נפשו ולא את סתרי ליבו.

          והיכו בו במילים, ועשו בו מעשים, והטמינו כלי נזק, כלי זין לפתח דלתו הפומבית. וביקשו רעש וצלצולים ואזעקות ועניינים.

          אכן, בהלה היתה על לא מאומה.

          נותרו האנשים ותאוותם בידם, הם וערוותם בידם, הם וקנאתם בידם עד ללא הבחן במי נפל המום, במי הוטל הדופי, ובמי נמצא הפגם.

          מיהו המשגע? אפוא?

          יכלתי להמשיך. המסקנה מתבקשת מאליה.

          ושמו של האיש הלך לפניו ועוד ילך לפניו.

          הדלה ביהודה

          אם אתה תמה לפשר הסיפור לך אל הכתובים ומצאת אותו שם.

          • חוה, בהשלמה לסיפור ההינדיק של ר' נחמן, קראי את הסיפור הסופי שהבאתי בתשובתי לאהוד.

          • והסיפור שלי מה עליו?

            בקשר לרבי נחמן מברסלב, הבאתי את סיפור ההינדיק רק בשולי הדברים.

            העיקרון הוא ראשיתו של הבית השלישי. פתאום אתה יוצא באמירה אני העולם, הבית, הגו, אגב, יש אצלך משהו עם האות ג' אני חושבת – יש שם לשון נופל על לשון גוף – בגד, או מצלול. וזה הזכיר לי את מה שאמרו על רבי נחמן מברסלב – אתה יודע ההאשמה הזאת של פגאניות היא די זחוחה בעיני. איזה פגאניות ואיזה נעלים.

            טוב, ת'שמע עוד סיפור מעניין.
            אני מאזינה לרשת א' בלילות וראיינו את אבשלום קור – לא שאני מתה עליו. אבל הוא הדגיש שבימי בית שני – השפות השולטות בארץ היו הארמית והיוונית, ולכן הרבה פעמים אם רוצים להבין מילה בעברית או ניב צריך דווקא ללכת לשפות האלה.

            וזה מאוד מתאים, אגב הפסקתי באמצע את ספור ישו לא יותר לקראת הסוף, כי קראתי את יוחנן והטקסט קצת עלה לי על העצבים.

            אבל הקריאה בספר של פלוסר הקלה עלי דווקא הבנה של השירים שלך, בגלל הפולחן הסדיר לעומת האמונה שבלב שיכולה לחולל באמת ניסים.

            תגיד מתי בפעם האחרונה הכשרת איזו תרנגולת, או שאתה רק מפשיר אותם, או שאתה אוכל רק דגי מוסר.

            מופנם שכמוך, ואף על פי כן נוע תנוע – זה מה שאני יכולה להגיד עליך.

          • עכשיו קראתי,

            אתה יודע מה, זה באמת די דומה לספור שלך, הסיפור שלי, אבל את שלי המצאתי על המקום, ושלך כנראה הוא משל.

            כך או כך יצאתי מחוייכת.

            טוב, אז חוץ מלמלעיזים לא תהיה תקוה
            לקנאים לא תהיה תקומה.

            קנאה זה בכלל רגש שמאוד מצחיק אותי. זה דווקא נורא כיף לי אם אני מזהה שמקנאים בי. כי אני יודעת שמי שמקנא – הוא זה הסובל מכיוון שזה אחד הרגשות הכי ארורים שיש. בכלל, שתדע לך שאני אשפית בלהוציא עיניים לאחרים.

            ועל זה נאמר צא ולמד!!!

            אתיקה שמתיקה העיקר שלא נפגע באחרים, ואם כן, שנדע להביא דברים על תיקונם

            הרבה נחמה שיהיה לך הלילה.

    • תודה, עקיבא. לא, לא קראתי את הספר של לאו. אשמח לשמוע עליו קצת יותר.

      • באישון לילה הלכתי לרעות בשדות זרים.
        כל יום אני חיה כמו היה זה
        היום האחרון, שאולי מחר ינתקו
        חשמל, מים, שרות תמיכה
        או משהו אחר.

        עכשיו כבר לילה אתא לילה
        האם אתה מכיר את
        הבלדה על חור התחת
        של ורלן ורמבו?

        איזו אהבה משוגעת
        ציפור ציצה כמשוגעת.
        אחרי המצגת
        היתה עוד מצגת
        דריאדה

        רציתי רק להגיד
        תשמע, אתה מוכשר כמו שד

        אלי, אלי
        שלא יגמר לעולם

        מי שמעז לחיות כאן,
        ללגום מלוא החיים חפניים
        משול כמשוגע
        אל תצרחי כשאת גומרת
        אמרו לי
        אני מה א'כפת לי
        שמה זין על מה שיגידו

        שששש….. הם שמים יד על פי
        ומכסים, ואני מסירה את היד
        והודפת
        למה אני צריכה לדפוק חשבון למישהו
        ואם אני אצטרך אותו
        האם הוא יהיה שם בשבילי?

        מוסר השכל:

        חשבתי לעצמי:
        הוא מוכשר כמו שד.

        ודווקא, צורחת עד כלות כוחי !!!…….

      • אמיר, הספר של בנימין לאו "ירמיהו, גורלו של חוזה", הוצאת ידיעות אחרונות, דן בחייו ובנבואתו של ירמיהו, בעיקר בתקופת יאשיהו. הוא מתבסס על מלכים, דברי הימים, הספרים החיצוניים וספרות מחקר על בבל, אשור מצרים, שרידי מלכות ישראל ומלכות יהודה. ספר מרתק, כאילו נכתב גם על תקופתנו המרתקת.

  22. אמיר יקר,
    בלי רגעי שיגעון אין בכלל יצירה וכולנו יודעים מה כוחה של המילה שרבה השפעתה לטוב ולרע. אם מדובר עלינו – הרי דברי הנביאים וספרי התורה, הזוהר, הקבלה וכו' וכו', כפי שאתה יודע, יותר ויותר מקבלים תהודה גם בקרב הקהל החילוני. מדוע? זו דרך חיפוש כי המציאות לא עונה לנו. כולנו שואלים שאלות ואין לנו תשובות. השיר שלך חזק מאוד, מעורר הרבה מחשבות. אפשר לומר שאין לו גבולות. האם לנו יש כבר גבולות? האם להתחיל מחדש ואם כן, מאיפה? השיר שלך חודר עמוק, מרגישים את הזעם, הכעס ובכל זאת ה"אמן" למה? אם כבר, תחי השירה! "אמן".

  23. משא המשוגע, היא מחאה נוקבת הראויה להתפרסם על כל בימה אפשרית המכבדת את עצמה. היא המראה לחברה חולה המתעסקת בעצמה ובחזותה ואינה רואה את תחלואיה.
    התחברתי לכתיבה כי ראיתי לפני את ירמיהו, ישעיהו ויחזקאל הנביאים שניסו להחזיר את העם בתשובה בכל הדורות ולא הצליחו. הם כונו משוגעים לאמונתם, כי ראו נכונה את הדברים. המראות הגדולים קשים מנשוא. התחברתי לכתיבה הזאת אמיר, היא פורצת גבולות ומצביעה על נגעים בחברה הישראלית חרדית וחילונית וזעמה המתפרץ הוא כאש גופרית. כתיבה המתעדת חולי ארצי, היא כתיבה שהאדם מתעלם ממנה כאילו לא חי בתוכה.
    אֲנִי הַבַּיִת,

    אֲנִי הַגּוּף וְהָעוֹלָם.

    אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,

    כִּי בְּרֵאשִׁית לְבַשְׁתֶּם בָּשָׂר

    וּדְבַרְכֶם לָבַשׁ עוֹלָם.

    וְעַל בְּשַׂרְכֶם צִמַּחְתֶּם בֶּגֶד,

    עַל הָאָרֶץ – בַּיִת,

    וְאֶת הַגָּר בְּבֵיתְכֶם שְׁכַחְתֶּם

    וִישַׁבְתֶּם חֹשֶךְ.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור