"אחוזת דג'אני", ספר חדש של אלון חילו, בקרוב

בתל אביב אין רוחות רפאים, או שככה נדמה. ההיסטוריה של העיר הלבנה קצרה כל כך, כולה בת 100 שנה, וכנראה שנדרשים לשדים ולרוחות תנאים מקדימים הכוללים מבני אבן אפלים וטחב בן מאות שנים, על מנת שיקבעו את משכנם על פני האדמה. ופה, בתל אביב, מה יש להם? תריסולים, שווארמיות, בלוקים מכוערים וקקי של כלבים. אם כבר נמצא לרוחות מקום ראוי באזור המרכז, הרי שזה ביפו העתיקה, עיר קדומה שידעה כובשים רבים, מלחמות וסערות. יפו העתיקה, של סוף המאה ה_19, משמשת לכן תפאורה הולמת ל"אחוזת דג"אני", הרומן השני של אלון חילו ("מות הנזיר", חרגול 2004), שיתפרסם בסוף החורף (סביבות פברואר 2008) בסדרת "פרוזה עברית" שעורכת רנה ורבין (הוצאת ידיעות ספרים).

השנה היא 1895. צאלח דג"אני הוא ילד פלסטיני כבן 12 המתגורר באחוזה רחבת ידיים השוכנת מצפון ליפו המוסלמית. הוא סובל מחזיונות משונים על שואה המתרגשת על עמו, ומיטב הרופאים מנסים לרפאו. באחד הימים הוא פוגש במקרה את "המלאך הטוב", אגרונום יהודי יפה תואר בן 27, שעלה לארץ ישראל מרוסיה כדי להצטרף לחובבי ציון באחת ממושבות העלייה הראשונה, והמפגש מוליד חברות ושותפות אינטרסים כאחת. עבור צאלח, היהודי הוא מרפא לסיוטיו ותחליף לדמות אב שנעדר דרך קבע מן הבית. עבור האגרונום, זוהי הזדמנות לרומן עם אמו החושנית של צאלח, ומשם לתקיעת יתד באדמתה השופעת והפורייה של אחוזה דג"אני. כשאביו של צאלח, ששב לביקור מולדת, הולך לעולמו באופן מפתיע, עולה חשד שהוא הורעל בידי היהודי החמדן.

"אחוזת דג"אני", שמתואר על ידי חילו כ"גרסה פלסטינית לקורות העלייה הראשונה", בנוי מקטעי יומנים מקבילים של הילד הערבי והמבוגר היהודי. דמותו של "המלאך הטוב" מבוססת על דמותו היסטורית של חיים מרגליות קלווריסקי (1868_1947), בן העלייה הראשונה וגואל אדמות ששמו נשכח (או הושכח) ברבות השנים מהתודעה הציונית.

חילו (35), יליד יפו, שספרו הראשון זכה לביקורות מצוינות ותורגם עד כה לחמש שפות, עבד על הרומן בשלוש השנים האחרונות. בתחילה הוא ערך תחקיר ממושך שהוביל אותו לדמויות ולסיפורים נשכחים מתולדות היישוב היהודי ביפו. "היה לי רעיון לכתוב על העלייה הראשונה מזווית פלסטינית", הוא אומר. "רציתי לכתוב סיפור בסגנון גותי, כי אני אוהב רומנים גותיים מהמאה ה_18, כמו של אן רדקליף, רומנים על רוחות רפאים. רציתי להסתכל על תל אביב ולראות את רוחות הרפאים של העבר, של תל אביב הפלסטינית. כל היישובים שהיו מסביב ליפו, על החולות, ששרידים שלהם אפשר למצוא, למשל, בבית הקברות המוסלמי ליד האוניברסיטה. רציתי להקים לתחייה את כל המקומות האלה".

במהלך התחקיר הארוך התוודע חילו לדמותו של חיים מרגליות קלווריסקי, שהגיע ב_1895 מצרפת ליפו. "הוא היה אגרונום שנהג לשחד בעלי קרקעות פלסטינים כדי לחזק את הציונות. הוא מימן עיתונים בערבית שהפיצו תעמולה פרו ציונית, והיה מאמין נלהב ביכולת לשחד ערבים. מין טיפוס כזה על סף נוכל. אבל למרות שהוא היה גואל קרקעות לא פחות מחנקין, אין על שמו שום רחוב בתל אביב, יש רק יישוב אחד בצפון שנקרא על שמו, מרגליות. מתברר שבערוב ימיו, הוא היה תומך נלהב בהקמת מדינה דו לאומית, והציונים פשוט התנכרו לו".

כדי לשחזר את השפה הייחודית בה כתובים יומני הגיבורים, נעזר חילו בתחביר שהיה נפוץ בעיתוני התקופה. "למשל, באותם ימים לא היה נהוג להשמיט את ה"א הידוע, אז היו כותבים "להרחוב". אהבו גם להשתמש בצירופי מילים, כמו לעובדה ולשומרה, ולשלב בשפה ביטויים ביידיש". בדומה לרומן הביכורים האפל "מות הנזיר", נראה שגם כאן, ב"אחוזת דג"אני", בונה חילו באמצעות השפה רשומון מסקרן של מערכת יחסים רגשית ונפיצה, כשלעתים אותו אירוע מתואר משתי נקודות מבט שונות וחושף העלמות ושקרים הדדיים.

"לא, זה לא ספר פוליטי. אין בו מסקנה, והוא לא משרת שום אידיאולוגיה. הוא מציג שתי נקודות מבט, בלי לצדד באף אחת. מה שחשוב היה לי, כמי שהתחנך על ברכי הציונות, זה לתת קונטרה לספרי הלימוד שתיארו אמיתות לא אמיתיות. אני כותב על ערים מוסלמיות כמו דמשק ויפו כי מעניין אותי לתת קול בספרות העברית למרחב המוסלמי של המזרח התיכון".

""מות הנזיר" הביא אותי לכל העולם. הייתי בפסטיבלים, העולם הביע התעניינות בספר, וזה מאוד החמיא לי. אבל אני צריך לציין שבכל מקום שאליו הגעתי, הקהילה היהודית הסתייגה עם הספר. כיהודים בגולה, נורא קשה להם עם הרעיון של עלילת דם. בסידני, למשל, ממש נבהלו שהגויים יחשבו שהסיפור אמיתי. הם חיים בפרנויה יומיומית. וכשסיפרתי להם על הספר החדש, ממש גירשו אותי. הם לא הבינו למה אני צריך לתת לפלסטינים פתחון פה. ככה שאני לא יודע איך יתקבל הספר הזה".

 

"אחוזת דג"אני", מאת אלון חילו, צפוי לצאת בפברואר 2008 (הוצאת ידיעות ספרים)

התפרסם לראשונה בטיים אאוט 261, נובמבר 2007