בננות - בלוגים / / אחוז עולם
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אחוז עולם

 

 

כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא זוֹחֵל, הַנֶּשֶׁל מִתְרַחֵשׁ מֵעַצְמוֹ

 [5]

 

אֱחֹז עוֹלָם. סִיגַרְיָה, כּוֹס, שְׂפָתַיִם,

 

כֹּבֶד אֵיבָרֶיךָ עַל לוּחַ הַכִּסֵּא, פָּנַי, פָּנֶיךָ,

 

עֲלֵי שַׁלֶּכֶת עַל הַמִּדְרָכָה, תִּיק אֹכֶל, רֵיחַ חַם

וְאֶצְבָּעוֹת שֶׁמְּכַסּוֹת אוֹתְךָ לִפְנֵי כִּבּוּי הַיּוֹם.

 

עַכְשָׁו, לְרֶגַע אַל תֹּאחַז. עֲזֹב. הַנַּח לָהֶם לִפְשֹׁט

וּלְאַכְלֵס מַה שֶּׁבְּךָ, בְּלִי לִהְיוֹת כָּל כָּךְ עוֹלָם

 

בְּלִי לְהוֹשִׁיב אֶת הַיָּרֹק עַל הֶעָלִים אוֹ עַל

זִכְרוֹן עַנְפֵי הַדֶּקֶל בְּחוֹף הַיָּם (סָמוּךְ

 

לַגּוּף הַהוּא, הַנַּעֲרִי, רוֹכֵן עַל הַמַּחְבֶּרֶת),

תֵּן לֶעָלִים לְהִתְעַרְבֵּב בַּמִּדְרָכָה, לָנוּחַ,

 

לֹא לִהְיוֹת "עָלִים" בִּכְלָל, וְלֹא "סִיגַרְיָה", "כּוֹס"

"שְׂפָתַיִם". לִפְשֹׁט בְּךָ כְּמוֹ הִתְרַגְּשׁוּת,

 

כְּמוֹ יָם בְּחוֹף. וּכְשֶׁהֵם כְּבָר כָּךְ בְּתוֹכְךָ

כַּבֵּה אוֹתָם, וְשׁוּב הַדְלֵק. כַּבֵּה, הַדְלֵק,

 

כַּבֵּה-הַדְלֵק, וְשׁוּב. עַכְשָׁו

עֲשֵׂה אוֹתוֹ דָּבָר עִם הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ אַתָּה "אַתָּה",

 

דָּבָר מִן הַדְּבָרִים. הָצֵץ בּוֹ שָׁט בַּמֶּרְחָבִים

שֶׁל גּוּף, כַּבֵּה-הַדְלֵק-כַּבֵּה וּרְאֵה

 

מִמָּה אַתָּה יֶשְׁנוֹ. כָּל זֶה אֵינוֹ אֶלָּא

נִמְשָׁל. אֲנַחְנוּ – נַמְשִׁיךְ וּנְהַבְהֵב, וּבְמִקְצָב בִּינָארִי

 

נַמְשִׁיךְ לוֹמַר לֹא-כְלוּם לְכָל דּוֹרֵשׁ –

אֲנִי, אַתָּה, וְכוּ'. וְלָמָּה לֹא, נִבְרָא מָשָׁל חָדָשׁ:

 

הִנֵּה, בָּרָאנוּ אֶת הַחוּץ הַזֶּה. אֶת הַכָּתֹם

עַל הַכָּחֹל, אֶת "הָעֶלְבּוֹן", אֶת "הַתִּקְוָה", אֶת מַה

 

שֶּׁמְּפַרְפֵּר בֵּינֵינוּ, בֵּין יֵשׁ לְאֵין, בֵּין

בֵּין לְבֵין. נִקְרָא לָזֶה.

 

(פרק 5 מתוך שיר, הקיבוץ המאוחד 1996)

 

 

 

ארבע ההסכמות: טוהר המלה

 

 

 

 

 

 

115 תגובות

  1. תַּלְמה פרויד

    נקרא לי כמו שיר של אב לבֵן. מרגש, אבא אמיר 🙂

    • תודה, תלמה. וברוח מה שכתבה למטה חנה, לפעמים גם להיות ההורה של עצמך זה לא מעט 🙂

  2. אהבה גדולה הממלאת כל הורה, קל להזדהות.

  3. מירי פליישר

    כמו תרגיל במדיטציה לכל החיים. בעיקר לבעל נסיון כמו הבודהה שהתחיל להיות בגיל הבוגר.
    שיר חזק מאוד

    • שמח שעבר אלייך כך, מירי, ונכון, זו בדיקה של ה'איך לחיות' דרך ה'איך לכתוב'. מה כוונתך ב"שהתחיל להיות בגיל הבוגר"?

      • הבודהה יצא מסביבה מוגנת רק אחרי שהיה אב ובעל, הוגן על ידי אביו מהסבל בעולם. כשגילה אותו בגיל הבוגר ההוא חיפש פתרון לסבל, בדרך האמצע, לא אחרי שבדק את כל התשובות שהיו בהודו הרחבה והגדולה.
        טוב זה תקציר בנאלי למי שלא יודע ובטח לא לך. לזה התכוונתי אמיר. המדיטציה אגב מומלצת גם כן לגיל היותר בוגר – מגיל 40 ומעלה ואם ניקח בחשבון שיש בה משהו מהויתור והקצת מוות אפשר להבין למה רוח נעורים סוערת וקופצנית ואולי אף משתוקקת מאוד, לא מתאימה לה.

        • מירי, תודה על ההסבר. נסיוני שלי אומר שגם למדיטציה דרושה התלהבות (שקטה). את ראשית שנות העשרים שלי בליתי באשראם בהודו, ולא חושב שהגיל היה בעיה בשבילי או בשביל צעירים אחרים שם. אני חושב שכל גיל, עם הגוונים המיוחדים לו, מתאים.

        • מירי, תודה על ההסבר. נסיוני שלי אומר שגם למדיטציה דרושה התלהבות (שקטה). את ראשית שנות העשרים שלי בליתי באשראם בהודו, ולא חושב שהגיל היה בעיה בשבילי או בשביל צעירים אחרים שם. אני חושב שכל גיל, עם הגוונים המיוחדים לו, מתאים.

          • אלה הוראות הבודהה המקוריות לדברי פרופ.בידרמן.
            אכן התלהבות הנעורים היא שסחפה את העולם לאשראמים ולשינוי הניו אייג'י,ראה החיפושיות, אבל כובד הראש לנושא של הבנה אמיתית של העולם חשוב.

  4. הגוזלים שלי עזבו את הקן
    פרשו כנפיים ועפו
    ואני ציפור זקנה נשארתי בקן
    מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר.

    תמיד ידעתי שיבוא היום
    שבו צריך להיפרד
    אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום
    אז מה הפלא שאני קצת דואג.

    עוף גוזל
    חתוך את השמיים
    טוס לאן שבא לך
    רק אל תשכח
    יש נשר בשמיים
    גור לך.

    עכשיו נשארנו לבדנו בקן
    אבל אנחנו ביחד
    חבקי אותי חזק תגידי לי כן
    אל תדאגי ביחד כיף להזדקן

    אני יודע שככה זה בטבע
    וגם אני עזבתי קן
    אבל עכשיו כשבא הרגע
    אז עוף גוזל
    חתוך את השמים
    טוס לאן שבא לך

  5. אלמנט הדואליות, בסיס בינארי של לייבניץ שסופר על פי בסיס 2, או 0 או 1. (כמו בשפת מחשב)
    התנודות מילדות לבגרות מחוסר למלאות. כל הבין לבין
    הוא החיים וכל מה שניצוק לתוכם- את הכתום והירוק, את כל מה שנברא לעצמנו כך יראו יתקיימו יתממשו חיינו.. בין כל היש לכל האין נמצא העלבון האכזבה כמו גם התקווה. הפער בין רצוי למצוי.
    הכל מתחבר לתובנה חשובה.
    ונשאלת השאלה איפה זה פוגש כל אחד מאיתנו?
    להדליק או לכבות?
    להיות עלה נידף ברוח או עולם, במה נבחר, אולי רק לפרפר?
    אולי נקרא לזה גם וגם וגם לאחוז בעולם…:)

    • לתמי,

      אייך, התגעגעתי אליך,

      ותשובתך/תגובתך אינטיליגנטית, מעוררת מחשבה והשראה.

      אכן, שיר פילוסופי לכל הדעות.

      ומה לעשות, לפני סיום היום לא היה איש שיכסה אותי בשמיכה – לא אב ולא אם.

      אבא היה עסוק בלעשות כסף,
      ואמא בלהיות יפה.

      אבל, אני גורסת שהשיר עוסק בין אני לאני ובין האני לבין עולם החוץ.

      תמיהות שמלוות אותנו כל חיינו.
      לאחוז בעולם,
      להרפות,

      אכן אמנות בפני עצמה.

      חוה

  6. הדובר מנסה ל"הדריך" את הילד לא להאחז בעולם לא בסובייטים לא להגדיר
    אף מערכת היחסים ביניהם לא מוגדרת אלא משהו שהוא בין לבין לבין
    לאחוז ולא לאחוז בעולם
    האם זה מצליח ?
    שיר מעורר מחשבה
    שבת טובה ורחומה
    לכולנו

    • צ"ל אובייקטים ולא סובייטים:) תיקון מלמעלה
      ובדיעבד יכול להיות שהילד והבוגר הם שני פניו של הדובר שאיתם הוא מנהל דיאלוג

      • סובייטים זה לא רע, חנה:) ונכון הנמען ממוען פה כבוגר וכילד, אבל עדיין לגיטימי לשאול מיהו הנמען הזה. זהו פרק מן הספר, שכולו פונה אל נמען בגוף שני – וה'אתה' הזה משתנה שם, זהו הדובר עצמו, זהו הקורא, זו אהובה, זה אהוב, זה אלוהים. מי מהם? בחרי. ואולי כולם כאחד.

    • אה,

      שכחתי,

      הדובר, לדעתי אינו ילד,

      המבט הוא רטרוספקטיבי.

      מה אמיר, כבר שהיית בן חמש היתה לך סיגריה בין השפתיים

      ולכן, השיר ארוג מבט לאחור, לקדימה, אל תוך, אל החוץ, אל הרגש, אל הרציו……
      תמי כתבה את זה נהדר.

      והעלבון – עלבון חיינו.
      והתקווה עדיין נעולה בתוך תיבת פנדורה.

      חוה

  7. הִנֵּה, בָּרָאנוּ אֶת הַחוּץ הַזֶּה. אֶת הַכָּתֹם
    עַל הַכָּחֹל, אֶת "הָעֶלְבּוֹן", אֶת "הַתִּקְוָה", אֶת מַה
    שֶּׁמְּפַרְפֵּר בֵּינֵינוּ, בֵּין יֵשׁ לְאֵין, בֵּין
    בֵּין לְבֵין. נִקְרָא לָזֶה.

    בעולם הקטן שבראתם לכם כאן, בראתם את הפנים הזה ,ולתוכו נתתם לכחול ולכתום להתערבב.
    ויש עלבון ואין תקווה. זה מה שיש ומה שאין. ואיך שלא תקרא לזה, השיר יפה ועולמכם פחות.
    נכון, אני כאן עכשיו אם תגיב. אבל לא אהיה כאן אחר כך.

  8. לִפְשֹׁט בְּךָ כְּמוֹ הִתְרַגְּשׁוּת,
    זה מה שחשתי כשקראתי את השיר
    שבת שלום אמיר

  9. איריס אליה

    אני תמיד מתפעמת מריבוי התגובות/הפרשנויות החכמות לשירים שלך, אמיר יקר. זה יכול לקרות רק כשהשירים חכמים ועשירים. אהבתי מאד את מה שכתבה תמי, וזה מחזיר אותי להבנה, שמחלחלת בי לאחרונה, שאעשה מה שרציתי לעשות מזמן מזמן, ואקח קורס שניים בחוג לספרות.
    הנה, גם זה קורה בזכותך, בחיי.
    שבת נפלאה וכמו שכתבה חנתי, רחומה. זה לא יזיק לאף אחד. לי בטוח.

    • שתהיה לך שנה של הגשמת חלומות, איריס, אפילו של החוג לספרות 🙂
      שנה נפלאה ורחומה.

  10. לצופה מן הצד

    אוף,

    עוד פעם חזרנו לבננות בלוגס. כבר דשנו ודשנו בנושא הזה, ואולי העלבון הוא אצלך, שאינך מבינה, מדוע בעצם בחר אדון אור להמשיך את השיח כאן?

    אולי מה שחשפת בפנינו את עליבות הגיגייך, תלמדי לפרוס קצת מעוף והרבה שיקול דעת.

    ואמיר, למה תמיד הישבן העדין שלך יושב על כסא קשה?

    יש מושבים יותר נוחים, הלא כן?

    נא להשאיר תגובה.
    חוה

    • הי חוה, רואה שגם את כאן ושתגובותינו מתפרסמות באותה שניה. רצה למיטה, אבל מנצלת את הספונטאניות שמפגינה הסינוניה, לאחל לך ליל מנוחה:)

  11. הי אמיר, מצחיק אותי שכתבתי כבר שבע תגובות בפוסטים השונים וחלון התגובות מתעלם ממני:)
    אחרון אחרון חביב ללילה זה מגיבה כאן, ואם רואה את איריס המקסימה שכתבה כאן לפני כעשר דקות, אני אופטימית שאולי אראה גם אותי. אבל שטויות, לכל שינוי דרוש זמן הסתגלות, ובכלל אני לתקופת מה הופכת להיות סיגל של סופי שבוע, נעים מאוד (גמילה)
    🙂
    זוכרת שלא חזרתי אל האבטיח, ורואה לפניי שיר שרוצה לצלול ראש, לב, נשמה לתוכו, אבל היום כמו שכתבתי אצל גיורא פישר, אני במצב רוח היקסמותי ולכן אני מניחה לשיר לפשוט ולאכלס מה שבי, בלי להיות כל כך עולם, יותר חוויה של תחושות ופחות של מילים.
    ואז… אנסה להדליק, לכבות, להדליק לכבות… ואחזור עם חוויות.
    ליל מנוחה,
    סיגל.

    • הי,

      בטח כבר הלכת לישון. עזבי את חלון התגובות הוא לא מעניין. מה שמעניין זו התגובה שלך.

      מה זה מצב רוח הקסמותי? כהנא כרמון משתמשת במושג הזה, וגם לילי רתוק ועוד נשים כותבות – התאהבת, או משהו כזה?

      כי הקסמות זה משהו בין התאהבות, אבל די כזאת שמלווה בהרעלת הורמונים, שלא עוברת ובדרך כלל היא מפילה את האישה אל השבי ואל סופה.

      ככה זה בסיפורים שנשים כותבות, כאילו לא הסיפורים של הרומן הרומנטי.

      אז היקסמות נעימה והחלצות איטית ומוצלחת.

      ליל חלומות פז לך
      חוה

      • הי חוה, רק לקחתי את המילה מקסים והעברתי אותה לבניין נפעל (נדמה לי) כאילו שכשמשהו מקסים אותך הוא עושה לך הקסמה ולך קורית היקסמות. כמו שמשהו מרדים אותך הוא עושה לך הרדמה ואתה עובר תהליך הירדמות. כיף לדעת שהמילה הזאת כבר בשימוש כך לא יגידו לי שאין מילה כזאת. כי אני ממש ממש חוויתי קסם אתמול ושום מילה חוץ מהמילה הקסמות לא התאימה לתאר. דרך החוויה קראתי גם כמה שירים בבלוגיה וגם אז זה קרה לי. אולי לא קשור להתאהבות כמו למעבר למצב אופטימי יותר בקשר לאמונה ביכולת שלי להתמודד עם מצבים מסובכים של החיים.
        לאחוז ולהרפות ואז שוב לאחוז ולהרפות, זאת הנחיה נדמה לי עבור עולם השיר אם הספר נקרא שיר וזוכרת שאמיר הביא לכאן שיר אחר מהספר והודה שהדיבור בספר הוא עם השיר ועל השיר, אז אני מניחה שאין כאן ילד קטן אלא בייבי שיר, אבל גם אני בייבי בחיים, אז חושבת שלאחוז ולהרפות מכל דבר מאפשר את הגמישות שלנו להתגבר על מכשולים.

    • הכל בהשהיה, סיגל. הדליקי, כבי, וחזרי 🙂

      • הי אמיר, הדלקתי, וכיביתי…אבל רק את המחשב, העניין הזה של להעביר את השיר פנימה ואז להדליק ולכבות לא הלך לי באופן אישי. שלא כמו בודהה של מירי, עברתי את גיל ארבעים ולא נוספו ליכולות שלי הצלחות מדיטטיביות שהן.
        אז חזרתי לשיר ולדיבור שלך איתו, מה שקורה בחוץ זה הנמשל והשיר הוא המשל, וכדי שהשיר ישתנה צריך לשנות את מה שקורה בחוץ, כי אם לא יבוא שינוי "נמשיך לומר לא-כלום לכל דורש. אני אתה וכו'" כלומר אתה והשיר, בלי שינוי נמשל לא ישתנה המשל.
        ובינתיים תחושת הדובר הנראית לי כעולה מן השיר היא של תסכול ששירים לא אומרים כלום כי אין כלום לשיר עליו.
        זה פרק חמישי או שיר חמישי, מתוך הספר, מעניין מהו השיר האחרון.

        • אדרבא,סיגל, חושב שניסיתי לדבר פה על הפער שבין המלאות, הגודל והעומק של עולמות האני, לבין הרדוקציה של המבע המורגל שלנו- "אומרים לא כלום" אבל למי? "לכל דורש"…

  12. ותמיד זה חוזר בשיריך, הפחד הנורא לומר אותו דבר בגוף ראשון, להצהיר אני, נוח להחיל את הכתוב על גוף שלישי, נסתר, כלשהו, הרחק ממני, הכותב. אוי אמיר, הריחוק בעוכריך, עד שלא תיגע בבשר העצמי, ותצעק אני, אני, אתה חוזר ומחמיץ, חוזר ומחמיץ.

    • בתגובה ל"עקב בשמיים", אני חושב שדווקא יש פה אני ויש פה אתה (ואנחנו). ולוּ היה השיר הזה כולו על טהרת האני, דווקא אז היה השיר מוחמץ. ולא שלאמיר אור אין שירים מוחמצים (לכל משורר/ת יש כאלה. מה הרבותא בכך?), אלא שדווקא שיר זה משתלב היטב במהלך השירי המקיף והיפה שלו, המנותק ממהלכים אחרים שלו (יותר שנויים במחלוקת, כמו התפיסה הפגאנית או הטמעת מיתוסים זרים בתרבות המקומית תוך דחיית המסד שלה).

      מה כוונתי? זו לא פעם ראשונה שאמיר אור עוסק בניסיון לאחוז בעולם באמצעות פירוק השפה וחשיפת מה שמעבר לה כדי להביט נכון בעולם ובמרכיביו ולהכיל את המראות עד שהאוחז בעולם והעולם עצמו הופכים אחד. היישום אינו פשוט (למודרך), אבל ההדרכה בהירה, ואם זה מצליח, זה אף מתגמל. זה גם לא פשוט למשורר משום שהשפה היא בה בעת הכלי והמכשול, אבל ההתמודדות שלו עם הסוגייה הזו מרתקת (ראה: "השפה אומרת").

      המהלך השירי הגדול הזה קורם עור וגידים החל ב"אני מביט מעיני הקופים" דרך "כבֵּה-הדלק כבֵּה וראה ממה אתה ישנו" עבור ב"מעֵבֶר לשפה השפה היא פצע שממנו נִגר ונִגר העולם" ועד "אם תמשיך להביט כל כך, תפסיד את העיקר, לא תספיק לתפוס את עיגולי האדוות המתפשטים בראי, את פכפוך הבליעה שעובר בו עכשיו, את פני המים השבים אל השקט".

      כמו ב"חול וזמן" ממש אפשר "לגעת בזה בעיניים ולראות". "בלי להושיב את הירוק על העלים" (מבע יפהפה) כש"העצים עדיין עמוקי לילה, כונסים את ממדיהם אל מערות העלווה".

      זה לא "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם ולהלל את היופי". לא. כאן יש רצון לראות כדי להכיל, להבין, להתמזג, לאחוז. ומתחת לראייה חותרת ההקשבה לאורך ולעומק היצירה (מ"אני מביט מעיני הקופים" ועד מוזיאון הזמן", כמובן ללא "ככה", שלהערכתי היה מיותר). כריית אוזן נכונה למהלך השירי הגדול תגלה מעט מן הקסם. אפשר לא להקשיב ואז להחמיץ. ואפשר להקשיב: "היה פה הד".

      • לשמר מריו, התווכחתי על אתה ואנחנו כתופעה מרחיקת חוויה בשירי אמיר אור, הפחד מ"אני", והפחד מ"אני וקרביי באים שירה", גדול. היד האמירית כותבת, אבל השירה רחוקה מגוף הכותב, משורר שכל הזמן חושש מהסובייקטיבי ומהנגיעה בעצמי, מעורר שאלה אצל הקורא, למשל, אצלי.

        • לאמיר,

          אחז עולם, נתפס בעיני כאדון עולם – שיר של עוזי חיטמן, או שהוא מן המקורות כמדומתני אדון עולם אשר ברא בצלם כל יציר נברא.

          אלא שהדובר השירי כאן הוא זה שהופך להיות לאדון עולם – זהו העולם הסובייקטיבי של עצמו – העולם כמו שהוא אישית חווה אותו.

          הפוסטמודרניזם הכריז על מותן של האידיאולוגיות הגדולות שרווחו עד למאה העשרים. ביניהם "התיאוריה הפסיכואנליטית". מתפיסה של אני מונוליטי כל יכול, הפך היחיד לסובייקט, כאשר המציאות תדיר תופיע כ"מציאות" סובייקטיבית, אישית. מכיוון שאין שיקוף מציאות, ומכיוון שאיננו יכולים להיות מחוץ לחברה (פוקו) מושג הבדידות המזהרת שרווח בתקופת שירת הגאונים נעלם כלא היה.

          כל זה היה איזה מבוא כדי להסביר, כי הדובר השירי הופך להיות לאדון העולם שמנסה לברר את היותו, מקומו בעולם.

          ועוד על דרך מה שכתבתי אין כל מקום לברר כמה אמיר קרוב אצל אצמו או נוגע בעצמו – ולכן הפסיכולוגיזציה הזאת מיותרת לחלוטין.

          כתיבתו של אמיר יש בה אומץ רב בשל ערעור על מקום אדון העולם עלי אדמות. זוהי תפיסה חתרנית, חדשנית לחלוטין, אין בה פגניות מן הסוג של רתוש או שטרניחובסקי שהאמינו גם בתרבות יוון, אלא סוג חדש של מודעות שנובע מהרבה ידע בתרבויות שונות מיהו אותו האל "היהודי". האם הוא כל כך מרוחק? (או קיים) על דרך האירוניה "אבינו/עווינו" ובתוך הסתירה הזאת – גם הפניה אליו כאל אישי ביותר. אלא שאין זה האל של הסידור, או של התפילות – הספר "יום" הבנוי על תפילות אישיות – שמערערות בעצם על כל צורות הפולחן כפי שתוארו במקרא ובמסורת – ואולי סוג של חזרה אל סוג של הוויה אלוהית בראשיתית ואישית.

          ואם אחרי כל מה שאמרתי – אמיר אינו נוגע בעצמו, או מברר דברים עם עצמו, או לוקה בפחד כלשהי מפני עצמו – הרי שיש כאן השלכה ו/או העתקה רצינית של הכותב.

          שלא לדבר על הצטרפות לעדר של אלו המפגינים חוסר הבנה מוחלטת בשירתו של אור.

          ועל כך אור באמת אינו צריך לכעוס, יכעס המגיב על עצמו – על תגובות שנכתבות בהינף יד בלא כל ידע והבנה
          ולו רק מטעם הפרובוקציה.

          אז, לאמיר, אמר מה שאמר, ולא ידע מה אמר.

          מקווה שהבהרתי את עצמי.

          יחד עם זאת עדיין תוהה על כבה/נדלק.

          חוה

          • חוה, לא חשבתי על \'אדון עולם\' אבל האסוציאציה במקומה. זהו באמת רגע הבריאה של השיר, ויחד אתו גם של הממשות האישית. כי מה שאנחנו חושבים הוא מה שאנחנו חווים והפילטר של השפה הוא לא רק סתם מסמנים בעלמא, אלא המדיום של החוויה.

      • חוה לשחר -מריו

        לשחר שלום,

        חייבת להוסיף כאן עוד הערה.
        מאוד מכבדת אותך, מעריכה את תגובתך, ושמחה שסוף, סוף הגבת כאן.

        איני חולקת עליך, או מעבירה ביקורת, חלילא לי. אלא, שאני את הקובץ "ככה" מאוד אוהבת.

        תגובתך מעמיקה, ועל פניו נראה לי שלא פלא שאסוציאטיבית נזכרת בזך, גם הוא וגם אור הושפעו מן הזרם האימז'סטי שיסד פאונד.

        האמת היא שיותר התייחסתי לתגובתך אמיר ל"עקב משמיים".
        את תגובתך, אצטרך לקרוא פעם נוספת ויותר לעומק.

        אז בבקשה לא להתגולל עלי.

        בהערכה
        חוה

      • שחר תודה על הסקירה והקריאה הקשובה [אגב האפולוגיה שלך לשירתי:)]. זיהית היטב את הנושא הזה העובר בשירתי בין השנים והספרים.
        מעניין שאתה מונה עניינים תמאטיים-אידיאולוגיים כמהלכים שנויים במחלוקת, ולא שאתה לא צודק, אבל צריך לומר שהמחלוקת היא תרבותית-פוליטית יותר משהיא פואטית. זוהי מחלוקת מכובדת.
        הלוואי וזה היה תמיד בסיס המחלוקות פה, לשם שמיים, ולא פוליטיקת ביצה שבעצם לא כל כך מתעניינת בשירים, אלא משתמשת בהם לנגח פה ולהחליק שם.
        אגב, "אני מביט מעיני הקופים" שייך גם הוא לתפיסה "הפגאנית", לרליגיוזיות של הטבע.

    • כמה מצחיק שאתה מפחד להזדהות ובכל זאת כל כך רוצה להישמע. בכל מקרה, ניכר שלא קראת את שירתי (שיש בה גוף ראשון בשפע) ואף לא את השיר הזה (שאין בו גוף שלישי).
      ולא ששירת הפופיק עולה במשהו על שירה אחרת, אבל בלי קשר למה שמניע אותך, החמצת ולא הרווחת פה את הזכות להתייחסות רצינית.

      • שחר ואור מאירים את השמים בשירים ותגובות מעתיקי נשימה… שאני קצת חושדת שזו קנוניה שמתכננת שלא לאפשר לי את הגמילה המתוכננת שלי:))

        • איזו גמילה, סיגל? מה פתאום גמילה?

          • :))
            אז ככה סש"סש זו אני, סיגל של סופי שבוע, וזה מן סוג של גמילה מהבלוגיה כי עבורי היא כבר לא ממלאת את מה שהייתי צריכה ממנה. כשהגעתי לכאן נשבעתי לעצמי להשאר וירטואלית, וכידוע לך זה לא הצליח לי לאורך זמן. ויש לי דברים לעבור עם עצמי וכמו שכתבתי בפוסט האחרון של משה גנן, אני נעזרת בחברה זרה לצורך תקשורת עם עצמי, וכשהחברה מפסיקה להיות לי זרה, אני בסוג אחר של התקשרות, יותר חיצונית ופחות עמוקה עבור עצמי.
            אז ניסיתי ללכת, אבל קלטתי שאני מכורה, וזה לא טוב לי, כי כרגע אני פחות זקוקה למערכת חברתית תומכת, ויותר לקשר עם עצמי.
            וזה מצחיק אולי שמתגובות ליצירות מצאתי לי את אופן החיבור אלי, אבל זה גם הגיוני בעיניי. וכך כשהתברר לי שאני מכורה, הבנתי שאזדקק לגמילה, ואצלי התנתקות היא בשלבים כי אינני טובה בזבנגים.
            אז קודם עוברת לשם סש"סש, בתקווה שאצדיק את כינויי החדש, ותחתיו אגיב רק בסופי השבוע, ולאט לאט מאמינה שיִנַּצק לתוכי תוכן אחר, שיחבר לי את החוטים של עצמי אל עצמי, ואז לאחר שאוחז וארפה אוחז וארפה, אראה עם מה אשאר:)

      • לכל המתדיינים,

        בוודאי שבשירה שלך יש גוף ראשון והרי אני תמיד מזכירה את השיר וידוי/תיקון
        "על חטא שחטאתי. והרי זהו מן השירים היותר טובים שלך.

        אבל, לא כל כך מצאתי כאן פירוק השפה, אלא נסיון לפרק את המציאות/ החוויה/התפיסה – תדיר הפרטית שלך, דרך רשימת האינוונטר, שחוזרת בעוד שירים שבקובץ "שיר"

        איני סוברת שהקוביץ "ככה" הוא מיותר, מכיוון שיש בו שירים רבים שמתארים סוג של "אני" התנסותי שלך, תוך כדי השתפשפות עם החיים. גם הפן הזה קיים בך, בדיוק כמו זה הרציני.

        לעקב משמים, אולי הוא מתריס נגדך, ואולי הוא מנסה להגיד לך לגעת באני הפנימי שלך. אז נכון, גם את זה אתה עושה בכל מיני דרכים.

        אז למה להתגולל, יכלת לענות עניינית כמו שחר מריו, וגם להדגים. בצורה כזאת כל הרעות החולות אולי היו מתיישרות.
        כך אתה נראה כמי שמותקף ומיד יוצא למלחמה. לא צריך את זה אמיר. אתה באמת לא זקוק לזה יותר.

        אולי תכעס עלי על שאני מתערבת, אבל ככה אני מרגישה.

        את דעתי על פגאניות וכו' אתה יודע, לא אכנס לכאן. ואולם, אכן לדעתי בקובץ "שיר" אהבתי שירים אחרים.

        מה שמפריע לי בשיר הזה הוא דווקא הביטוי כבה/הדלק.

        השיר מנסה לגעת בגשמי, דרך בדיקת האני, שיש לו גם שאר רוח ודרך להתחבר אל הבריאה ואל היקום. הביטוי כבה/הדלק מזכיר איזה פנס כיס וקצת יוצר אסקלצליה ביחס לעירוב של הכתום עם הכחול, אני, אישית הייתי מחפשת צורה שירית אחרת, לנסיון להימצאות בין האור/חושך בצורה שתהיה קצת יותר רוחנית ואולי תבטא גם את הדיכוטומיה בין הטוב/לרע, הגלוי/הנסתר. האפל שאינו מודע/החיפוש אחר אור-האהב-הבנה.

        זהו, מקווה שלא אקבל תשובה סרקסטית על הביקורת ועל התגובה ובכלל.

        חוה

        • "אני, אישית הייתי מחפשת צורה שירית אחרת, לנסיון להימצאות בין האור/חושך בצורה שתהיה קצת יותר רוחנית ואולי תבטא גם את הדיכוטומיה בין הטוב/לרע, הגלוי/הנסתר. האפל שאינו מודע/החיפוש אחר אור-האהב-הבנה."
          לא הבנתי את ההצעה, חוה. לא נראים לך הדיסטיכונים של הספר הזה?

          • לאמיר,

            הרגת אותי לגמרי. מצטערת על השעה, אבל כיביתי את המחשב.

            תגיד, מה אתה מתקנדס עלי? מילה שאני אוהבת מלשון קונדסות. מה לא היה מובן?

            ועוד פעם מאיפה הבאת את המילה הזאת. תגיד כל פעם שאתה כותב אני צריכה ללכת למילון לבדוק את המילים במיוחד אלו שמתחילות באות ס'
            שירה סטיכית – של יונה וולך
            בשורות – סינופטיות, ועכשיו המילה הזאת שהבאת?

            וגם כשאתה מצטט אותי, זה די מצחיק, למרות שנאה הכתיבה בעיני.

            לפני שאני מסבירה למה התכוונתי בוא נעשה תחרות – הה?. מי מדבר בשפה פחות מובנת – אני או אתה.

            כמו שכתבתי שדרידה נכנס בתוך המטאפיזיקה הלוגוצנטרית, הפאלוצנטרית המערבית, באמצעות יצירת מערכות דיכוטומיות בינראיות, אשר ערערו את כל מערכת החשיבה שהיתה קיימת למן ימי יוון ואף לפני כן ועד למודרניזם של ימינו אנו.

            דרידה בעקבות קלוד לוי שטראוס חדר אל תוככי השפה, תוך שהוא טוען, כי בעוד שבמבנה העומק של סיפור ההיסטוריה האנושית אפשר לשחזר צורות בסיסיות ביותר של צמדי נגודים, כאשר הנטייה היתה תמיד אל האיבר החיובי של הניגוד, בעוד שבמציאות תדיר המשוואות אינן יכולות להיפטר ועוד, שאנו נמצאים דווקא בצד השלילי שלו. כך, מות/חיים (אדיפוס המלך – לפי הניתוח של פרופ' שולמית רימון קינן) אמת/שקר, קדישה/קדושה, שוויון/דיכוי וכו'

            בעקבות לקאן נטל דרידה מילה כמו סם והראה בספר "בית המרקחת של אפלטון" כיצד יכולה המילה להורות על משמעות חיובית ועל זו השלילית באותה העת, כך: סם חיים, רעל – סם מוות והגענו בחזרה אל תפיסת הבלשנות של דה-סוסיר
            סימן, מסמן, מסומן.

            להמשיך להסביר?

            אז ככה, בדרך כלל כאשר הייתי מוציאה מונולוגים כאלו, היו שואלים אותי באם אני שתוייה. כאשר דברתי על נפקות משפטית, שאלו אותי אם אני בגילופין.

            ודווקא אתה צריך להבין די טוב מה שכתבתי כאן מכיוון שאתה מתמצא בפילוסופיה הלא כן?

            סימן – מילה. מסמן – מה שהמילה מסמנת
            למשל המילה עץ
            תפיסת המסמן תהיה שונה מכל אדם. בוא ניקח את מילות הצבע היפות שכתבת
            כתום וכחול – מאוד אוהבת. לכל אחד הצבעים הללו יזכירו משהו אחר. הכחול יכול להיות המימד האפוליני אליו חתרת כדי לנסות להבין יותר בבהירות את העולם, ועוד…

            ומכיוון שהמסמנים משתנים מאדם לאדם – הווה אומר שהמסומנים – המשמעויות על אחת כמה וכמה. והרי הכחול יכול להיות כל כך הרבה דברים?

            עכשיו תנזוף בי ותגיד למה התשובות שלך כל כך ארוכות אהה? מה זאת ההרצאה הזאת.
            אז זהו – זה בדיוק העניין של מובנות של סמיוטיקה ושל סמנטיקה. אה, וגם הרמנוייטיקה אם אפשר אז אפיסטמולוגית או אונטולוגית…..

            אז אם באמת לא התחלת לעשן בגיל חמש (אגב מהיכן לי לדעת, ואענה כישו שאמר לנציב פונטוס פילאטוס) אתה אמרת!!!
            ואולי התחלת לעשן כבר מין העריסה. מה אני יודעת, וכי הייתי שם? אפילו איני יודעת אם היה לך מוצץ בפה ומכאן באם אתה טיפוס אוראלי או לא.

            טוב, אמיר, מצטערת על המייל ששלחתי, הייתי בסערת רגשות ועדיין אני. לא ראיתי את המייל וגם לא אם ענית.

            אבל – והנה התשובה. נכון בשירים שבקובץ שיר יש הרבה מילים בלשון יומיומית – מה תרצה? עגבניה, לבן, גבינה לבן. אולי כוס תה, וכו'. (אני תמיד דווקא מעדיפה קפה)

            אבל השיר הזה – יש בו משהו די נשגב, ולקחת איזה פנס ולומר כבה/הדלק – קצת מוריד את משלב השפה יחסית לביטוי הקוהרנטי של כל השיר, והופך את כל הנסיון הזה לארוג את העולם מחדש למין הוקוס פוקס של פנס קסם.

            זהו, אני יודעת שלא הסברתי את עצמי כמו שצריך. אבל תנסה אתה לחשוב למה אני מתכוונת. זה לא מין ססמא כזאת, אני רוצה יותר זוהר, יותר עצמתיות בביטוי של להאיר את היקום או להחשיך אותו על כל המסומנים המשתנים והנלווים שציינתי לעיל.

            אה ועדיין על ההבדל בין מבעים טבעיים, ואינם כאלה לא דברתי וגם לא על ניו-היסטוריציזם – מכל אלו נובע כל הדיסקורס השלם של התרבות בעידן הדלי – שלנו עכשיו (דיסקורס – שפה המצפינה בחובה אידיאולוגיה) מה שנקרא במחוזותינו "מבע" וכל אלו תורות שעל כל אחד נכתבו תילי תילים של ספרים.

            תודה, וסליחה
            על שהארכתי
            ועכשיו אני הולכת

            כן, וכמובן זאת אני.

          • חוה,
            עכשיו אני מבין שלא התכוונת לצורה פואטית אחרת, אלא לביטוי אחר – במקום 'כבה הדלק'. אני מרוצה מה'כבה הדלק' בגלל המהירות ותמונת האור של התודעה המוטל ומבוטל לחליפין.
            "דיסיטיכון" הוא הצורה – הדו-טור שבו כתוב השיר.

            והבעיה עם התגובות הארוכות האלה היא שהן סותמות את הפוסט ובסופו של דבר הוא בקושי נפתח וצריך להסירן.

          • אולי התשובה שלי למעלה ארוכה, ואולי כדבריך היא סותמת את הבלוג,

            אבל מסתבר, שדווקא אתה שמתמחה בפילוסופיה לא הבנת אותה בכלל.

            לפיה התשובה שלך למעלה, המילה מסמנים מרחיבה את אפשרויות הפרשנות, זוהי צורה חדשה לחלוטין של חשיבה.

            מסמנים, המילים מייצגות לכל אחד מן הקורא תמונות אחרות, חוויות אחרות, מראות אחרים, תובנות אחרות – הן משתנות מאדם לאדם.

            אלא אם כן, אתה רוצה גם לשלוט בהבנת הקורא. אגב, גם אם תרצה לא תוכל.

            ואומר לך עוד משהו – כל ההתכתשויות שמחקת הרבה יותר ארוכות, אני לפחות כתבתי לעניין, ובעקבות כך גם התאפשר לפרש את השיר.

            צר לי, מכיוון שנראה לי שכדאי שתקרא אותה עוד פעם, ותפעיל גם את מתודת החשיבה הפילוסופית שלך שלא הסתיימה באפלטון.

            מה שכן, אולי אני מגיבה יותר מידי בשל רגישותי לשירך. אולי זה מה שמפריע.
            טוב, אפשר לבקש גם מטובה גרטנר להתייחס לשיר, ועוד לאחרים/רות.

            אני כנראה כבר די נשחקתי אצלך.
            או שאתה מעדיף להיות האבא המנחה בעדינות – עם כי בתשובתך אלי אתה ישיר לחלוטין.

            והמחלוקת בעניין כבה והדלק נשארת בעינה.

            אגב, קניתי את פלוסר היום על ישו במהדורה חדשה. אז יהיה לי עכשיו במה להתעסק.

            אולי, רק אולי אני מתייחסת אליך יותר מידי ברצינות.

            לך אצל הפילוסופיה הפוסטסטרוקטורליסטית ותתעמק בה קצת, ואזי אולי תשמח בתגובתי.

            חהו

          • חוה,
            אולי באמת את מתייחסת אליי יותר מדי ברצינות?:)
            נדמה לי שאני יודע מהו מסמן ומהו מסומן ואמנם השתמשתי במינוח הזה, אבל אני חושב שאין מה להתעמק בזה כל כך. שכשכותבים את זה פשוט, זה יוצא די טריוויאלי וגם כללי משהו, לא? – "מסמנים, המילים מייצגות לכל אחד מן הקורא תמונות אחרות, חוויות אחרות, מראות אחרים, תובנות אחרות – הן משתנות מאדם לאדם".
            זו הסיבה שבכל פעם שניסו להשתמש בלוי שטראוס באופן יישומי זה היה לא שמיש.
            יש גבול לעיסוק באפיסטמולוגיה, ואם כי 'חקירות פילוסופיות' נוסח ויטגנשטיין הן מרתקות, הרבה יותר מעניין לקרוא קריאות חדשות של העולם, כמו אצל ווייטהד.

            ומה את נעלבת? בעצמך הערת לעצמך על האורך, ואישרתי לך בכנות את דברייך שלך, שכנראה נאמרו בכוונה אחרת. בגלל מגבלות המדיום חושב שאכן כדאי לנוחות כולנו למקד דברים בדיון ולקצר, לא בטיעונים ובתובנות, אלא למשל במחשבות פוליטיות שלפעמים משתרבבות פנימה או בסיפורים נלווים שאינם תמיד שייכים הנה. אין לי בעיה כשהדברים מתקשרים במישרין לטענה לגבי השיר, אם כי פה לא בטוח שהבנתי איך כל החברים הנכבדים שופכים אור נוסף על הפער בין המלים לדברים שהשיר מנסה לגשר מעליו.
            ובלי שום קשר אלייך, בהחלט אשמח לדעת מה חשה טובה גרטנר למקרא השיר.

          • לאמיר,

            סימן, מסמן, מסומן – אין להם כל קשר עם קלוד לוי שטראוס. שמיש או לא שמי.

            אלא, הם התפתחות של הבלשנות של דה- סוסייר.

            הופס – תפסתי אותך?

            קלוד לוי שטראוס שימש כדי לנסות לתפוס את הפילוסופיה דרך חשיבה בינארית דיכוטומית כמו של דרידה. מוות/חיים.

            בפרשנות של דה סוסייר יותר השתמש לקאן דרך הסדר הסמבולי – השפה – החברה, המדומיין – הדימיוני, הפנטזמה (אין זו טעות כתוב) והריאלי. שלושת הסדרים האלו אחוזים זו בזו כמו שלשלת שאין להפרידם מכיוון שאנחנו נעים תמיד בין הסדר הסימבולי – החברתי – הממשי, בין המדומיין אצלנו לבין הריאלי ומזה נובע פער בחשיבה האנושית – וגם פער בהבנה.

            את ויטנגנשטיין מעולם לא אהבתי – למרות שהוא הראה שהשפה היא בעצם בלתי נתנת לתיקשורת בינאישית. יש לו גם את משל הסולם והוא מתקשר הרבה לדרמת האבסורד ובמיוחד לבקט – מחכים לגודו, סופמשחק ובארץ השתמש בו אורפז.

            טוב, אני בטוחה שהיית רוצה לשמוע מטובה גרטנר ולא ממני עוד פעם ועוד פעם.

            כדאי שתצא מתוך הנחה שאולי הדוקטורט שלי הוא בספרות, אבל אי- אפשר לה לספרות בלא פילוסופיה וכך חרף התרחקותי מן הפילוסופיה נאלצתי ללמוד אותה – לא כי היא מעניינת בפני עצמה, אלא מכיוון שאפשר לעשות בה שימושי חשיבה.

            כדאי לדייק. לוי שטראוס אולי בזמנו לא היה שמיש אבל לאחר מכן הוא הפך שמיש. מה לעשות.

            חוה

          • כן, נכון, סימן מסומן וכו' = דה סוסיר (תובנה חשובה בשולי אפלטון).

            ושטראוס אף פעם לא היה שמיש ליישומים פרקטיים, אבל התיאוריה הספיקה לבנות לו שם מהודו ועד כוש (ובעיקר אצל הג'נקיז של המילים, בפריז).

          • לפני התגובה הארוכה.

            אני קוראת פעם נוספת את השיר, ועוד פעם, וחושבת איזה מטווה קסם יצרת כאן, מבחינה פואטית ומבחינה של ריבוי המשמעויות.

            ניסיתי לשנות את כבה והדלק.

            מה שעלה לי זה הרפה – האר, אבל המילה הרפה לא אוחזת את כל המשמעויות.

            והרי אתה אומן המילים הלא כן?

            יש בשיר הזה סוג של רכות, יחד עם הדריכות שאותה צריך להרפות. ריח האוכל החם, עלים שמתערבלים על המדרכת, זכרון הים, כאשר אתה דרוך, ואחר – כך מרפה מכל המראות והזכרונות ועדיין הם.

            המעברים מן הכחול והכתום, אל הכשלון והתקווה מן היקום או מן הטבע, אל הכל-כך אנושי.

            והשיר הוא רך, למרות שמצבו הפיזי-תודעתי-חוויתי של הכותב משתנה במהלך השיר

            כמו בלונג שוט ארוך של במאי, שמשנה את זווית הצילום, את צורת התנוחה, את מראה הזכרון.

            ועדיין כבה/הדלק בא לי קשה בתוך הרכות הזאת – כאילו זה חשמל אבל לא במשמעות המאגית שלו, או הטבעית שלו, אלא כמין התערבות שפוגעים בזרימה הכל כך רכה של המילים.

            ולכן, אולי אני יושבת מולך, סיגריה, כוס, מישהו ממולי, איננו.

            אולי הוא אי – שם
            במקום אחר,
            כותב שיר, או מילים
            או משהו אחר, הוא חושב
            אל תוכו
            ובחובו הויברציות האלו
            של הזכרון, ואז
            התרגשות – משהו עבר שם בתודעה
            חלף,
            ואחר-כך הידיים
            רפות, מרפות
            מחכות לחשמל
            שיצית את האויר

            סביבו הוא
            נושם, ריח ומלוא חפניים
            עיניים,
            ומן הפנים אל החוץ
            ואולי להיפך
            ואולי זאת העט
            הכותבת…….

            אה, וזאת אני
            חוה

          • חוה, כל הכבוד על השיר, ונכון מאוד, ה'אתה' שבשיר לובש בהחלט, באופן המיידי ביותר גם את דמות הקורא
            ומדבר איתו ישירות.
            ואפרופו "גוף שלישי" – חושב שדיבור מגוף ראשון לשני אינטימי לא פחות ואולי יותר מגוף ראשון לבדו. זהו דיבור בתוך סיטואציה, ובספר הזה – דיבור חם, אוהד וקרוב.

          • לאמיר,

            תשובה כהלכתה, מה אומר ומה אדבר.

            מי שמפחד מן המוות, כנראה מפחד עוד יותר מן החיים. אכן על שיר כל כך אינטימי של אני לאני קבלתי תשובה כל כך לאקונית. זהו האלוהים האישי שלי. הוא לא דומה לאלוהים שלך ולא של איש.

            והריקנות, מה עליה, ואנשים שחלפו בתוך חיינו מה עליהם?

            אני, איני מפחדת להישאר לבד, לא זה מה שכל כך מבהיל אותי. אלא שאנשים שידיהם גסות, ותוכם קרוב רק אצל עצמו, כאלה שמבקשים כוח ואחיזה היכן שלאיש מאיתנו אין כוח כזה – זוהי אשליה. זהו העולם שלנו, היום, בארץ הזאת בה אנחנו חיים.

            ולגבי אפלטון. ובכן, כנראה שמאז התפתחה קצת הפילוסופיה – לא הרבה – רק קצת. אבל כולם נשארו אוחזים בזו של אפלטון, שאולי חי באותו העולם שנראה לך כל כך קסום ממרחק – ולא כך הוא.

            דרידה עשה שימוש נרחב במערכת הבינארית של קלוד לוי שטראוס – אבל – כמובן אפלטון אלא מה. אי שם ביוון שאת הנכים היו זורקים מן הצוקים אל מותם. ורק האריסטורקטיה היא שהשפיעה – וזה היה עניין של הולדה – הלא כן? ודה סוסייר – טוב כאן צריך להבין שהסדר החברתי – בו אנו מדברים הוא רק שפה. וזה מה שאנחנו עושים כאן – רק מדברים, לפעמים עוקצים, לפעמים מזייפים, אבל כמה באמת אנחנו נוגעים.

            על כך מעולם לא השכלת לענות לי. את הפרסונה אני מכירה (מסיכה)

            אכן, עולמו של אפלטון כל כך נאור – מה יש לומר.

            ובכלל אמיר, איזה אידיאולוגיה אתה מעביר לנו במכלול השירים שלך. האם יש איזו תפיסה פוליטית חדשה, אישית חדשה, משהו שלא ידענו קודם?

            ואומר לך כך:
            אתה מקנא ביד הנוגעת – אולי דווקא, מכיוון שכל כך קשה לך עם אהבה? ואז הכל הופך כל כך אלגנטי, מהוקצע.

            אתה – אמיר – בעיני, זועק קריאה נואשת לאהבה, לאינטימיות, לקרבה ולהכרה. דווקא דרך מעט המילים ששמעתי אותך אומר, וראיתי אותך מדבר – הטון, הקול, המחווה ולפעמים גם מן סוג של התנצלות וכל כך הרבה כמיהה. ולא פואטית.

            לא אמרתי את זה אבל אני חשה את זה כל כך הרבה זמן.

            והפתרון – הוא רק אצלך. אלף שירים ומילים לא יתנו לך את התשובה.

            תהא רצוי אצל עצמך – עצמת הרגשות תהיה הרבה יותר חזקה, ואז באמת תהיה קרוב לאהבה מאי- פעם. התשובה היא רק אצל עצמך.

            ביקשת תגובות כאן,
            קבלת. עכשיו נראה אותך משאיר את תגובתי.

            והאמן לי כל תשובה כזאת או אחרת שלך אלי לא תענה לי על תחושותי.
            מבחינתי אין לך תשובות עבורי.

            כי אתה המוען, אתה הנמען – והשדר – אלף חיים תעבור נצרכים לכך הרבה אהבה עצמית ובעיקר אומץ!!!

            חוה

          • חוה, מצטער, שום פעמון לא מצלצל. חושב שזהו הקורא העונה ליצירה – כלומר, שאת רואה בראי השיר את עצמך דווקא.
            אשר לדרידה המיישם את שטראוס – הרי זה מן התיאוריה אל התיאוריה. זה בוודאי לא יישום פרקטי, אלא סוג של הידבקות 🙂

          • לאמיר,

            בנושא של דרידה, הרחבת הידע מרחיבה את אפשרות הפרקסיס, היינו את ההרמנוייטיקה. ואכן הכל היום "תיאוריות." זוהי בדיוק ההגדרה של הפוסט. אין אמת מוחלטת יש תיאוריות. התיאוריה של פרויד, של יונג, של אדלר, של אריקסון, וכו'. בכל תחומי החיים.

            ריבוי ידיעת התיאוריות מאפשר חזון של פרשנות יותר נרחב.

            אם כבר ענית. אתה טועה, מי שהיה צריך ללכת הלך, מי שהיה צריך להישאר נשאר. את מי שצריך לאהוב, אפשר וראוי לאהבה נשאר עד היום נאהב עם יכולות התמודדות אחרות.

            יכלתי לענות לך. גם המעט שכתבתי היה יותר מידי. יכלתי כמובן לפרט לך, למה ומה אני חושבת וגם להרחיב.

            אבל, מפאת כבודי, וכמובן גם זה שלך.
            אני עוצרת כאן. איני מתכוונת להפוך את זה לדיון. להוכיח, להדגים, אבל הפעמון אזי יצלצל יותר מידי וגם אצל יותר מידי אנשים.

            מאחלת לך מכל הלב
            שלא תחמיץ.
            את החיים אני מתכוונת.

            וזאת אני
            חוה

          • הי חוה יקרה, קראתי את ההתכתבות ביניכם שבטח ברור לך שלא הבנתי כלום:) אבל כן הרגשתי ממנה משהו, את לדעתי אישה עם המון אומץ, אישה שקוראת שיר ולא מעבירה אותו רק דרך הראש להבנה אלא גם דרך הלב. אני לא מסוגלת לעשות דבר כזה עם שירים, חייבת לשמור מרחק בין המילים לבין עצמי, חייבת להבדיל בין השיר לבין האדם שכתב אותו. למה? כי פעם הייתי אמיצה במיקס עם תמימה ועברתי סרט רע. אפילו שהדעה שלי על אמיר כאדם היא חיובית פלוס, פלוס, פלוס, עדיין לא חושבת שזה טוב לנפש לבלבל ביו ראש ללב כשקוראים שירים. ואת כותבת שאדם שנשאר ראוי לאהבה, העניין הוא שלדעתי, אין אדם שלא ראוי לאהבה, כל אדם לדעתי חווה בחייו אהבות מכל מיני סוגים, ומחשבה על אדם שמעולם לא אהבו אותו…אמאל'ה זה כואב:) (כי הוא לא ראוי?)
            מאחלת לך שנה נפלאה וחיבוק ממני,
            סיגל.
             

          • לסיגל,

            היתה אפיזודה בין אמיר לביני (שהתרחשה במייל) ולכן אין אפשרות להבין מאומה.

            אבל אמיר מנסה לענות לי כנראה, שאיני מסוגלת לאהוב, ואולי לא אהבתי ואולי אני משליכה עליו כל מיני דברים.

            ולכן עניתי, שהכרתי בחיי גברים, שגם במצבי מצוקה קשים ביותר, ידעו להגיע, לשבת, להקשיב, להושיט יד. אלו סוג האנשים שבעיני ראויים לאהבה, ואותם אוהב כל חיי וגם אעריך.

            היו אנשים שפגשתי שידעו לתת מעצמם, הם לא היו מושלמים. כמו כן שאולי אני חשה ריקנות – אבל מאיתנו לא?

            זה לא נגע בו. הוא נפנף, אותי באלגנטיות רבה ביותר.

            יש אנשים בעיני שהם ראויים להערכה רבה, בשל שהם השאירו חותם על חיי ולהיפך.

            אני על אמיר מאוד כועסת כעת. זה הצטבר, והאמיני לי שאני יודעת היטב להפריד ביני לבינו.

            על הטרוויאליות שלי בבלוג שלו, על המובנות מאליה, על חוסר ההערכה – כל אלו נמאסו עלי לחלוטין.

            חוה

          • אויש חוה, אני לא יכולה ולא רוצה להתייחס לדברים אישיים שבינך לבין אמיר, לדעתי, אם יש כעס וגם יש רצון טוב הדדי, אתם יכולים לפתור את העניינים האלה בלי צורך באף שלי תחוב:)
            אני התייחסתי לקשר עם שירים ובעקבותיהם, ולכן ב'להפריד' שהתכוונתי אליו, זה לא בינך לבין אמיר.
            אבל… לא תהיה לי יכולת להסביר את זה עוד, באופן תאורטי, בלי לתת דגמא אישית מאהבות חיי.
            והיום, אינני במצב רוח לדבר על אהבה:)
            שנה טובה שתהיה לך, ואם לא נדבר עוד היום, זה כבר יהיה… בשנה החדשה.
            נשיקות לך ממני,
            סיגל.

          • זהו בדיוק הדיאלוג שאני הקוראת מקיימת עם השיר הזה שלך,

            אפשר עוד סוגים של דיאלוגים.

            ואולי בגלל זה אני די לוקחת אותך ברצינות. לא בגלל שאתה אתה.

            אלא מכיוון שהשירים שלך פשוט מעוררים את האני היצירתי שלי.

            אולי הייתי כותבת את זה גם ככה:

            אתה יושב מולי
            סיגריה, כוס, שפתיים
            לא ממש אני רואה אותך מולי
            זה אף פעם גם לא היה אינטימי.

            אם הייתי צריכה לתאר את זה
            היום,
            איש אינו יושב מולי,
            רק ברעש ההמולה של המתקבצים
            אני יושבת לבדי, צוללת אל תוכי.

            פעם ישבו מולי, לידי, לצידי
            אולי היתה זו אשליה,
            ומתוך שהבנתי כבר מזמן אני יודעת
            שמי שישב לידי ראה את עצמו דרכי.

            מכיון שאני רגישה לכחול, רגישה
            גם לכתום, וגם לעלים נופלים על
            מדרכת, וגם לעלוות הצים הגדולים, ו
            אלה גם הקטנים שמישהי פעם
            קשרה להם סרטים וורודים
            למראות משתרעים מלוא העין.

            הייתי רוצה לחזור פעם
            לאחור, להרבה שנים בזמן, כאשר
            היום היה כלה עם רדת השמש
            הכתומה אדומה אל הים, אל תוך
            ובין הגלים,

            או כשהאור היה מבליח בין העצים
            והשמש עולה בהר הצופים על נוף
            קדומים.

            אולי זה לא היה כל כך מעייף.
            אולי לצלול עמוק אל תוך המים
            היה מטהר כמו אני אל אני.

            אבל בתמונה הזאת אתה אינך יושב מולי
            איש אינו יושב מולי
            ואלו שישבו פעם
            מן הסתם שלא היו נחשבים, או
            שכבר

            כי היום עובר
            והלילה יעטוף אותנו כמו אותה
            האמא שמעולם לא היתה לי.

            אז בוא קרוב אלוהי, הנח אל עולמך
            אל מול עיני ורק
            תן לי להתפעם ממדרכת
            שעלים וחיים לעת עתה מתערבלים בה
            אבל בשקט.
            שלי.

            אפשר גם ככה.

            חוה

          • יפה, ויפה איך מיענת את ההומז' (או הווריאציה) לאלוהים.

          • יפה, ויפה איך מיענת את ההומז' (או הווריאציה) לאלוהים.

          • לאמיר,

            לא מענתי אותו לאלוהים.

            ניסיתי להראות מה שכתבתי. שהשיר מעורר את המוזה, ולכן אני לוקחת אותך ברצינות.

            השיר הראשון מקיים דיאלוג עם השיר שלך.

            השיר השני בעצם די מדבר על בדידות גדולה. כשכל אלו שהיו פעם בחיי ונחשבו – הפכו לצל חולף, ואולי אני שמשתי איזו מראה עבורם. ואולי להיפך.

            ובסופו של דבר נותרתי אני עם עצמי, ואולי ריקנות גדולה. מה שמנם הוא שתדיר גם נותרתי רק עם היקום ועם הבריאה ועם היופי הנורא הזה – שהוא תמיד ביני לביני.

            או בשיר הזה – זה עורר אותי ליותר אני עם עצמי וההמולה סביב שמה לי ולה. יותר הדגשתי שמה שאנחנו נשארים איתו הוא באמת מראות, חוויות שנחרתו בנשמה ללא מחיקה – גם השיר שלך וגם של אחרים וגם שלי.

            קרב אלהי – היא הנשמה המבקש לחזור אל בוראה – האל הזה הוא מאוד אינטימי, כי בסופו של דבר רק בפניו אנחנו חייבים את הדין וחשבון, ואולי מעבר לזה – אולי יש שם אהבה גדולה.

            ורק הוא יודע אותנו, ואת תוכנו, ורק הוא יאסוף ואוסף תדיר אותנו אליו.

            זוהי סוג האמונה הרוחנית שלי ואליה אני מייחלת.

            יפה שהדיאלוג הניב כל כך הרבה שירים יפים.

            בוודאי אתה תבין לעומק את תשובתי.

            אם הייתי לוקחת אותך יותר עוד יותר ברצינות בטח הייתי כותבת מהבוקר עד הערב.

            אבל ככה חשבתי באמת על השיר שלך, זה מה שהוא עשה לי להרגיש. הוא הלך עימי ואחרי כמה ימים.

            אז המון תודה
            חוה

  13. אני רואה בשיר גם עיסוק במהות השירה, להיות הדברים עצמם, לא המושג,המילה, כמו המשורר אומר לעצמו לקחת את הריחות מגעים זכרונות תחושות ולהיות אותם עד כמה שאפשר, הכי קרוב זה שיר, אבל אולי גם זה לא, אהבתי מאוד את השיר אפשר כמובן גם בקריאות אחרות, לבן, לעצמך זה רק מוסיף

    • את צודקת לגמרי, חני, וטוב שהארת את הצד החשוב הזה של השיר. כן, יש פה עיסוק במהות השירה, ויותר מזה, הספר כולו מנסה להתבונן בשירה ובחיים באותו מבט עצמו, כדרך לגילוי של חוויית הקיום. השיר, לטעמי, ראשיתו בחוויה וסופו בחוויה. הוא חותר דרך המלים, דרך המושג והמלה, לעבור כחוויה מהמשורר לקורא, להפוך שוב לדברים עצמם.

      • גם דיתי רונן כתבה יפה על השיר, הייתי מקלידה, אבל אולי זה כבר ברשת, ויש לזה קישור?

        • נכון, קרן, דיתי רונן באמת כתבה על השיר הזה ב"שירים שמחים". ובאופן מאיר עיניים. יש לי את הרשימה שלה, אבל לא חושב שזה נמצא ברשת.

          • הי אמיר, האם תוכל להעלות אותה בפוסט או כאן בתגובות?

          • הנה:

            "נִקְרָא לָזֶה" הוא שיר ארס-פואטי-אופטימי, שיר הלל לבריאתה של שירה, אשר מעמיד את התשתית התודעתית הדרושה להמשך יצירתה. שיר זה, שבמקורו רק ממוספר (שיר מס' 5 בספר), הוא שיר בריאה של שיר, שיר הכולל מתכון עם הוראות הכנה מדויקות לבריאתה של הבריאה.
            השיר עוסק במצב התודעתי הדרוש ליצירתה של שירה, מצב סִפִּי "שֶׁמְּפַרְפֵּר …, בֵּין יֵשׁ לְאֵין, בֵּין / בֵּין לְבֵין". הוא פותח בהוראה, "אֱחֹז עוֹלָם", ובעודו מתאר את מאפייניו של העולם הנאחז, מתחלפת ההוראה ל"עַכְשָׁו, לְרֶגַע אַל תֹּאחַז. עֲזֹב." – וכבר בשורה החמישית ברור לנו שכדי לברוא משהו חדש, עלינו להניח לַדבר שבו אחזנו קודם, אך רק לאחר שאחזנו עולם נוכל לעוזבו.
            מכאן והלאה, השיר מנחה את הקורא לעקוב אחר סדרה של הוראות הפעלה. ביטול התפיסה המוקדמת וקבלת המצב החדש הם תנאי הכרחי ראשוני, שאחריו יש להרפות: "הַנַּח לָהֶם לִפְשֹׁט / וּלְאַכְלֵס מַה שֶּׁבְּךָ, בְּלִי לִהְיוֹת כָּל כָּךְ עוֹלָם". אך משהושגו תנאים אלה, יש לשוב ולערער עליהם, לנער ולטלטל אותם: "וּכְשֶׁהֵם כְּבָר כָּךְ בְּתוֹכְךָ / כַּבֵּה אוֹתָם, וְשׁוּב הַדְלֵק. כַּבֵּה, הַדְלֵק". ההבהוב התודעתי, המטשטש ומחדד את התפיסה בו-זמנית, מזַמֵן השתהות בַּמקום הרופף שבין הדלקה לכיבוי, שעיקרו התבוננות וחקירה פנימית: "הָצֵץ בּוֹ שָׁט בַּמֶּרְחָבִים / שֶׁל גּוּף, כַּבֵּה-הַדְלֵק-כַּבֵּה וּרְאֵה / מִמָּה אַתָּה יֶשְׁנוֹ".
            התבוננות פנימית זו מתקיימת במרחב פוטנציאלי אסתטי, המאפשר את צלילוּת הראייה המדויקת הדרושה ליצירה. הריחוק האסתטי מושג על ידי הפיכת היש לנמשל, ואחר כך למשל. רק כך עשויה להיווצר בריאה: "כָּל זֶה אֵינוֹ אֶלָּא / נִמְשָׁל". ואחר כך – "וְלָמָּה לֹא, נִבְרָא מָשָׁל חָדָשׁ: / הִנֵּה, בָּרָאנוּ אֶת הַחוּץ הַזֶּה". ומהו אותו החוץ הזה שזה עתה נברא? זוהי הטנטטיביות של הבריאה החד-פעמית, שעדיין אין לה שם וכבר היא מכילה את כל השמות האפשריים: "נִקְרָא לָזֶה".

  14. אהבתי את המוסיקה, את הרב ממדיות המאפשרת לראות ביחסי אני-אתה בחינת מערכות יחסים, פנימה וכלפי העולם. חיפוש המרחב החמקמק והמתעתע רב החסד שבין אני-אתה, שבהיעלמו הופך כדברי בובר לאני-לז.

    • תודה, מוישלה, ושלא נהיה ללז ולא נהפוך את עולמנו ללז השנה 🙂
      האני-אתה שמתחיל בתוך האני ממשיך עד לאני עולם ומעבר, אבל על אותם קווים עצמם, לא כן?

  15. אורחת (ברשות הרבים)

    וכמו תמיד זה הריחוף, המסדרון השקוף תנוחת הנפש , החיבור בין ה'מצב גולמי' ל'נעלה שבהנאות' שלעולם לא א ניתן להגדירו מילולית, הלוך ושוב לשם ובחזרה אל התחושות הקונקרטיות ,תרצה- ההנאות הפיסיות, שבלעדיהן לא יתכן כל התהליך הספיריטואלי הזוחל הזה.
    בעיני, לכידת מחזור שלם בשבריר אחד של נצח..תרצה – לא 'אני' ולא 'אתה' , פשוט 'הדבר עצמו'.

    נהדר, נהדר!

    • אורחת, קרעת את הפרגוד מעל פני השיר  במקום שבו נכנסים לנהר שאינו אותו נהר אפילו פעם אחת, אכן יש מה שמעבר ל'אני' ו'אתה'.

      (וזה ההבדל שבין השירה, שחושבת את הדברים באותו רגע שהיא גם חשה בהם ומרגישה מהם בחוויה של ממש, לבין הפילוסופיה שמנסה להפשיט את המלים מכל זה. שירה תמיד תשאף לצאת מהחוויה ולשוב אליה, עשירה יותר.)

  16. הלו הלו, מצד אחד את לא מדברת איתי ומצד שני את מדברת עלי ועל דברים שיש לי מה לומר והראשון שבהם. מה?????
    איזה סיפור סיפרתי שגם את מכירה?
    א.יכולנו להתלהב ביחד מהדמיון.
    ב.יכול להיות שאת מדברת על התחזות ממגוון ה"סיגל" שכותבות להן בבלוגיה.
    אז איך אוכל להגיב חוץ ממה נדהם?
    ג. פרט נכון לגמרי אבל מדוייק סופית. את ניסית להפגש איתי וניסית להתכתב איתי ואני התחמקתי מאוד. וזה היה מזמן כשהגעתי לכאן. הייתי פגועה מאוד ולא רציתי להכיר אנשים חדשים. אבל זה לא נמשך לאורך שלוש שנים. עם הזמן התרככתי, הגלדתי והתחלתי כן ליצור קשרים. אבל אז את כבר היית עויינת אלי. לא היה לי עניין להכיר אותך מחוץ לבלוגיה. ועויינת אלייך מעולם לא הייתי ואין לי סיבה להיות.
    ד. מה שאת כותבת לחוה הוא ישר מהצד, שלך אבל הוא לא רגיש לזולת. גם כשחוה הגיעה לבלוגיה היא הגיעה מסרט של עצמה. בהתחלה היא היתה בוטעת בכולנו כאילו שרצינו להרע לה. מי שניסה להכיר אותה הכיר אישה מקסימה. מי שרצה להכנס בה גילה שהיא תמשיך לבעוט כל עוד מתקיפים אותה. ואני זוכרת שהיה ביניכן משהו וגם זוכרת שמיד היא הושיטה לך יד לפיוס. כשקראתי את תגובתה אתמול נעצבתי שהיא כל כך חמה ולבבית אלייך כשלדעתי הצד הרך שבה משום מה נתקל בצד הקשה והשופט שבך.
    אני מגיבה תמי, ואת לא חייבת לענות, וגם לא חושבת שזה המקום ליישר הדורים, אבל כבר גם לא רוצה לצרף אותך לרשימת החברים שלי, אז אניח כאן את מילותיי, ואקווה שתחת פוסט המזכיר את טוהר המילה לא נהפוך את המקום לזירה.
    אז אם פגעתי בך סליחה, ואם קראת אז תודה.
    סיגל.

    • ולך חוה יקרה, שלא תכנסי לכאן ותחטפי שוק אני אומרת לך שתמי הכריזה עלינו שאנחנו וירטואליות!!:)
      ואת אולי לא יודעת אבל גם היא היתה פעם וירטואלית, ותארי לך איזו שלישיית מוסקיטריות היינו יכולות להיות אם היא לא היתה פתאום פותחת בלוג והלב שלה היה נשאר פתוח לתקשורת נקיה שעל הדף.
      וכעת חוה, שניה לפני שסוף השבוע נגמר, ואני מנסה סוגי גמילה, אגלה לך שמעתה אני סש"סשית כלומר סיגל של סוף שבוע…שתדעי לזהות אותי בשבוע הבא:)))
      ובלי מלחמות ושטויות…את שומעת?:)))
      אל תקחי אישית ולא תפגעי זו אחת מארבע ההסכמות ששווה לאמץ.
      על החתומה
      סש"סש
      :)))

    • מה מה????
      נראה לי שאני מדברת, תמיד דיברתי גלוי. וכל אשר על ליבי אני כותבת.
      גם עכשו יכולת, לו רצית באמת, אבל באמת, לפתור בעיות, יכולת לכתוב לי למייל פרטי מהבלוג שלי. אבל אני חושבת שיש לך צורך להסביר את עצמך ושכולם יקראו.
      א. "יכולנו להתלהב ביחד מהדמיון." – על פניו נראה כאמירה תמימה שלך, אבל אני כבר יש לי קילומטרז' גבוה בלקרוא את הסאבטקסט שלך. את רוצה להגיד שיש לי "דמיון" מפותח. מפותח עד כדי שיכולנו להתלהב ביחד. ביחד מהדמיון שלי?, כלומר אני מדמיינת!, ואת דמות אמיתית!.
      אומר לך שאת ממש צודקת , לדמיון שלי יש שימוש רב באמנות שלי. אבל לא במקרה שלך אני לא מדמיינת אלא מספרת לך מה אני רואה, מה אני קוראת ממך.
      ב. אין ולא היו מתחזים לסיגל, אלא , אולי, בשלשת החודשים האחרונים. יש הרי ארכיון של כל השנים הללו ולא קרה ולא נברא שהתחזו לסיגל, מלבד כאמור , אולי ,בשלשת החודשים האחרונים. לכן על מה את מדברת?
      ג. זכותך לבחור את חברותייך. מה לי ולזה? …לא רצית , כן רצית להכיר אנשים חדשים- זכותך.
      אבל על איזה עוינות שלי כלפיך, את מדברת?. לא היה ולא נברא. תמיד כתבתי לך בחן רב. ושוב הכל מתועד בארכיון הפוסטים שבבלוגייה.
      ד. את חושבת שאני לא רגישה לזולת- יופי. תחשבי כרצונך אבל אל תסבירי לי את חוה. אני קוראת אותה כמו שכל אחד אחר קורא אותה כאן בבלוגייה. לא התקפתי וזו לא דרכי בחיים. אבל מי שמזלזל בכבודי כאדם יקבל בחזרה בדיוק באותו אופן ששיגר כלפי. נורא קל להבין אותי כי אני כותבת כמו שאני חושבת.
      אתמול לא הגבתי לחוה, אז איך כבר אתמול נעצבת? שוב הייתה לך תחושה טלפתית שאגיב לה כפי שהגבתי עכשו?
      הצד השופט שבי, כפי שאת כותבת, אכן קיים. אני בת של שופט שהוא ז"ל כבר הרבה שנים. אבל היכולת לבחון אמת משקר היא הצד החזק שלי.
      אבי ז"ל כשחשב שהוא שוגה, קם יום שישי אחד ונסע לבית המעצר לשחרר עציר שחשב שטעה לגביו. אני מוכנה גם להתנצל אם אני טועה. אבל איתך יש לי הרגשה שאני יודעת מה קורה.
      ארבע המוסכמות זה ספר לא רע בכלל, יש לי אותו וקראתי אותו. העולם היה נראה יותר נחמד לו כולם היו נוהגים לפיו, כולל אותך.
      אפשר לסכם את מה שכבר ידוע, אנחנו לא חברות, לא היינו ולא נהיה כי את דמות ווירטואלית.

      • טוב. יש לי נטיה לקרוא ולענות מיד אז מקווה שלא אפסח על איזשהו פרט בתשובתי.
        א- אתמול נעצבתי מהתגובה של חוה אלייך. לא מהתגובה שלך היום. אני לא מגיבה אצלך אחרי שכתבתי לך פעם משהו ולא רצית בו, ורק אז הבנתי שאינך רוצה בתקשורת איתי. אולי כבר אמרת לי את זה בעבר, אבל מתנצלת לא זכרתי.
        נעצבתי כי ראיתי את ההתכתבות בינך לבין אמיר על חוה והבנתי משם שאת בכלל לא בקטע של געגוע הדדי איתה. (על הקטע עם גיורא, אני ממש מתאפקת לא להגיב, אבל ראיתי גם את זה, וגם אז נעצבתי אם זה מעניין אותך. רק חיזק את ההבנה שלי שחברות זה לא עניין של מה בכך עבורי.)
        ב- את אומרת שלא היית וירטואלית מעולם. כשאני הגעתי לבלוגיה את היית בלי בלוג ולפיכך בעיניי היית וירטואלית בדיוק כמוני וכמו חוה, וכמו שאני לא עוקבת אחרי הפגישות הפרטיות שלך שאינן ענייני, כך לא איפשרתי לחיי הפרטיים לזלוג לבלוגיה. בשבילי יום אחד היית וירטואלית כמוני ויום אחר נהיה לך בלוג. ולי אין בעיה עם זה. רק שיתפתי את חוה במידע של עצמי, אלא אם את רוצה להגיד לי שהמידע העצמי שלי שגוי:)
        ג- זה טוב שאת מגיבה למרות שהכרזת שאת לא מדברת איתי, ואסביר לך למה. את לא קוראת את הסאבטקסט שלי נכון בכלל. לא התכוונתי שהכל אצלך בדמיון אלא רציתי לשמוע מהו הסיפור המדובר ואם יש בו קווי דמיון אז נתלהב ביחד מהדמיון שבין שני הסיפורים.
        ד- נתתי אפשרות שזו סיגל שמתחזה לי כי אין לי מושג ממתי הסיפור המשותף של שתינו הופיע בבלוגיה.
        ה- במקום שאני אנחש אילו סיבות עוד יש למה שאת חווה כשאת קוראת את מה שאני כותבת הכי פשוט היה שפשוט תכתבי או תרמזי כדי שיהיה לי מושג ולא תצטרכי לקרוא את מה שאני אומרת כאילו יש בתוכו איזשהו סאבטקסט חבוי שמטרתו חלילה לרדת עלייך או לפגוע בך.
        ו- את רוצה שנתכתב באופן פרטי ואני מוכנה לכך אבל בתנאי אחד.
        התנאי הוא שאם אנחנו נדבר על מה שמפריע לך בי וניישר את ההדורים בינינו ותראי שאין לי ולא היו לי כוונות רעות לפגוע או כל דבר אחר שיש לך בלב עלי, אז תפרסמי פוסט התנצלות, כי אני כותבת כאן כל פעם אחרי שאני מרגישה מותקפת וצריכה לנקות את עצמי ממה שטופלים עלי ולמה? כי אחרי שהתחלת בטוח תגררי אחרייך הרבה חברות שילטפו אותך וכל מי שמכיר אותי כאן יודע שאני לא אעביר את הנושא הזה לשום מקום כי אעדיף לפתור אותו עם האדם שיש לו בעיה איתי.
        ולסיום, למרות שכל מה שאנחנו מנסות (לפחות אני) זה לנקות משהו שהצטבר וכנראה צריך מילים, בכל זאת מתחת לשפה יש אצלי מקום מאוד אוהד אלייך כי בסך הכל דווקא כשהיית עבורי וירטואלית בלי בלוג שהלכה למסיבות במכמורת והזמינה אותי להצטרף, היית ממש כיפית וחלק מהסיבה שלאט לאט נמסה בי הוירטואליות ורציתי להכיר. שוב, כמו שאת בטח יודעת, מאז עברתי המון התקפות ומכיוון שבאיזשהו שלב חשתי ממך שאינך מצליחה לקבל את השונה שבי התרחקתי מהצורך להכיר ונשארתי עם חום הלב שלי אל המקום שכאן והחברים שבו שכאן עבורי הם בצורתם הוירטואלית עם או בלי תמונה.
        ולגבי היותך בת של שופט. זה נאה ומכובד וזכותך לשפוט אבל אביך בוודאי ידע יותר מזה שאם כבר לשפוט אז ראוי להשתמש בחוש הזה בהגינות, ולא מתוך שיקולים זרים כמו להיות פופולארי או להתאים את עצמך לקבוצת אנשים שכבר התחילה את מהלך הטינה ומזמינה אותך להצטרף לריקוד.
        כל מה שאני כותבת לך תמי מנסה לשמור על רגישות כבוד והוגנות ואינני מתיימרת להיות מושלמת כך מה שהופנה כלפיי בעניין ארבע ההסכמות אני מקבלת ומבטיחה להשתדל יותר כמה שאני יכולה.

        • שוב, אנסה להסביר לך
          א. כשאת נעצבת אתמול וכו' את לא חושבת שזו עמדה שיפוטית לאללה?
          "נעצבתי כי ראיתי את ההתכתבות בינך לבין אמיר על חוה" – איפה ובאיזה זמן ראית התכתבות כזו?
          לפני שנה שנתיים?
          האם ראית שחוה ואני התכתבנו באחד הפוסטים שלי והיה לי מאוד נעים לדבר איתה על חלום שחלמה על סבתא שלה?, אז על מה את מדברת?
          על איזה קטע עם גיורא? , על הקטע שבו כבר החלטתי, שאת דמות ווירטואלית שלא קיימת במציאות?
          ב. שוב אומר: מעולם לא הייתי וויטואלית, להבדיל ממך. למחרת מהאותו רגע שפגשו אותי אנשים, ונכתב בבלוגיה על איזה צחוקים ואיך נפגשנו- לא הייתי ווירטואלית ואת הרי היית שם וקראת כמו כולם. בואי נדבר גלוי- את אולי מתבלבלת עם אדם , בלוגר אחר.
          הבלוג שלי נפתח רק לאחר שנה שכבר הייתי בבננות. לאחר הרבה מאוד מיילים ששלחתי ליעל ושירלי ועוד בלוגרים שבקשתי את עזרתם, שיסכימו לפתוח לי בלוג…
          ג. "רציתי לשמוע מהו הסיפור המדובר"- האם לא נראה לך שהרבה יותר קל לשאול אותי מה שאת רוצה לדעת מלהתפתל ב"רציתי לשמוע מהו הסיפור המדובר"?
          על איזה שני סיפורים את מדברת?… אין שניים יש אחד- הסיפור שלך!.
          ד. "נתתי אפשרות שזו סיגל שמתחזה לי כי אין לי מושג ממתי הסיפור המשותף של שתינו הופיע בבלוגיה."- הסיפור של שתינו? ……..:) אין לנו כזה! לא היה ולא יפה לשכוח כל כך מהר את ארבעת המוסכמות…
          ה. אין לי רגשי נחיתות כדי שאחשוב מחשבות עקומות כאלו…את יכולה ומדברת עם מי שאת רוצה וזה ממש לא מעניין אותי. על תעבירי נושא.
          ו. הסירי דאגה מליבך, את לא מפריעה לי. את תעשי רק מה שמתאים לך. תכתבי למי שאת בוחרת, מה שאת בוחרת. אבל תדעי שאני מבינה ויודעת שאת לא את, כפי שאת רוצה שנאמין לך. את דמות שלא קיימת במציאות אלא מישהו או מישהי כותב אותך. אולי יש לך גם פנים אבל הפנים הם לא מי שכותב את הסיגל שלך.
          אל תעשי איתי תנאים כי זה לא ילך. אני מבחינתי מגיבה לך עכשו ורוצה לשים לזה סוף.
          אבל אני מכירה אותך שלא תסתפקי בזה ותמשיכי להגיב עוד ועוד ואני אהיה בכל מקום שאת תדברי אלי ואני אשיב לך רק את האמת שלי.
          ז. לא זוכרת שהזמנתי אותך למכמורת אבל מתאים לי לעשות כזה דבר. והינה לא הסכמת לכל קשר אמיתי ושוב אומר, זו זכותך ואין לי מחשבה שאת שונה אני חוששת שאת מלאה בצרכים של מי שמפעיל/ה אותך. ושיבושם לו/ה…
          ח. אחרון חביב: אין לי צורך להיות פופולרית , להבדיל ממך.
          אין לי ולא היה לי מניע לרווח כל שהו מכתיבה בבלוגיית בננות , מלבד הצורך האנושי לשוחח עם אנשים אינטליגנטים. תמיד נאמר עלי שאני אאוטסיידרית ובגילי אני מקבלת את זה באהבה רבה. לא רוצה להשתייך "לפופולרים".
          שיהיה לך כל טוב!

  17. "אומר לך שאת ממש צודקת , לדמיון שלי יש שימוש רב באמנות שלי. אבל לא במקרה שלך אני לא מדמיינת אלא מספרת לך מה אני רואה, מה אני קוראת ממך".
    מצחיק שלדברייך אני צודקת דווקא במשהו שהבנת כמו שלא אמרתי אותו.
    וזה בסדר שאת מספרת לי על ה"מקרה" שלי, רק שכאן זה משהו שאת לא קוראת נכון, כי לא זה מה שאמרתי והדברים שעברו לך בראש ברגע הקריאה, הם לא אני:)

    ונכון שאולי לא הייתי ברורה כי הייתי צריכה לכתוב 'דמיון בין הסיפורים' ולא 'דמיון', אבל מאיפה לי לדעת שתקחי את זה למקומות שיש לי סאבטקסט פוגעני בראש?

  18. לא הייתי ווירטואלית גם חודש כי התכתבתי עם אמיר. וגם נתתי קישורים לכתבה שלי עם תמונה שהתפרסמה בעיתון…היה לי אימייל למי שרצה לכתוב לי ועל כן את אולי לא זוכרת , אבל אני כן!

  19. נו חוה שטויות, יצאו להם שני פוסטים בלי להתאמץ להיות יצירתיים או מדוייקים. את מה שהיה לי לומר לתמי אחרי שנסגרו כאן התגובות אמרתי לה ישר לתגובות של הפוסט שלה, אם היא קראה או לא, אין יכולת לדעת ולא משנה כבר, עבר לי:)

  20. ולך אמיר, שניה לפני שאני רצה למיטה רוצה לומר שקראתי מפוסט ההזמנה של מיטל נדלר שאתה מופיע היום בשעות הערב, ואני כאן כתבתי לתמי במשך כמה שעות רצופות, כך שנדמה לי שזה מכסה את הזמן שלא היית, אבל אם במקרה תכתוב שלא היית בשום מקום… הלכה לי ההוכחה הגאונית שאתה לא אני:)
    (נכון שהיא לא דייקה בהמוןו דברים שהיא כתבה, אבל כפי ששמתי לב הכל עניין של מחשבות שגויות, ואי הבנה של דברים שכתבתי, כך שאינני חושבת אותה לרגע כאישה שקרנית, ולכן די בטוחה שאם תשאל אותה אם כתבתי לה בשעות האחרונות מכתבים היא תהיה זו שתוכל לומר לאנשים :" אני לא חברה של סיגל. אני לא מכירה את סיגל. אני אפילו כבר קצת לא סובלת את סיגל, אבל אין מה לעשות, אמיר היא לא:)
    מקווה שהייתי לעזר ובאמת מקווה שהיית בארוע ויש לך עדים:))))
    הזוי.

    • סיגל, תרגיעי. חוץ מפרנואיד וחצי, אף אחד פה לא חושב ברצינות שאת אני.
      היה יפה מאוד אצל ליאור גרנות, חוץ מזה שנכנס לי משהו לעין ובדרך חזרה משם עברתי במיון. שחררתי את התגובות שלך ושל תמי כשחזרתי.

      • אויש. הלכה לי שמחת האליבי ונתקפתי דאגה.
        שמור על עצמך זה הכי חשוב, ומכניס לפרופורציות, שאין ולא יהיה דבר לפני הבריאות.
        ליל מנוחה וחלומות רק טובים.
        סש"סשית:)

  21. לתמי,

    מסתבר שנזכרת כבר באמת על הסיפור עם הסבתא שלי עם השואה. ששאלתי אותך.

    וכל פעם זה חוזר על עצמו – ההתדיינות עלי בגוף שלישי. את לא רוצה לכתוב לי לא צריך, באמת שלא, אבל אל תתדייני עלי בגוף שלישי. זה הופיע אצל גיורא לשם וגם אצלך כאן בגלוי בפוסט של אמיר.

    אני לא אוהבת את זה. נקודה – רבתי.

    עוד משהו, הנושא של אבא שופט עלי לא עושה כל כך הרבה רושם – נהפוך הוא. יותר מידי שופטים הרסו את חיי בשנים האחרונות. המערכת הזאת מסואבת. השופט נדבק במעמדו כשופט. יש לו חסינות ואין כל קשר בינו לבין העותרים בפניו, שנראים לו כעמך, והוא זחוח לעמדותיהם.

    את יכולה לבדוק בגוגול את תגובותי לגבי מערכת המשפט. הנגע של השחיתות פשה במיוחד אצל שופטים. יש על זה מספיק תכניות טלוויזיה.

    לדאבון ליבנו אין כל אפשרות לתבוע שופט במדינת ישראל, ויש על כך ויכוחים באקדמיה. גם כאשר השופט הוא בעצם שלוח מטעם מדינת ישראל שהיא המעסיקה שלו.

    אז להגיד שאת בת של שופט בשבילי, זהו דבר שהייתי מצניעה אותו.

    ואת יודעת את פשוט מזמינה התקפות עליך. לא רציתי לדבר, אבל את העלית את זה. נכון, שרלי לא רצתה לפתוח לך בלוג. ואת גייסת את אמיר אור ועוד אנשים כדי שיהיה לך בלוג בבננות. בבלוגים אלו את מעבירה אס. אמ. אסים שהם כאילו הנחיות או חוויות שאת מקבלת מיישויות עליונות.

    אז ככה, לא רצו לפתוח לי בלוג, למרות שיעל מאוד רצתה. שרלי החליטה שנסיתי להתאבד. וסרבה.

    התחננתי בפני מישהו שיפתחו לי כאן בלוג? הפעלתי קשרים? פניתי לאמיר אור? לא ולא. בכל מקום הצהרתי שהבלוג היחידי אליו אני נכנסת הוא זה של אמיר. גם אצלך בדקתי – אבל בהרבה חיבה. הרבה פעמים לא היו תגובות או תגובות מעטות.

    אז מה זה כל הקשקושים האלו עם סיגל. עשו לך טובה פתחו לך בלוג, את משתתפת כמעט בכל הערבים של אמיר. תנמיכי קומה ותניחי לסיגל. מספיק עם הקשקשת הזאת. די לאילו רמות את באמת יכולה להגיע.

    כל פעם יש לך את היציאות האלה. תמי, לא מיסטיקה ולא נעליים. במינימום אולי את מבינה קצת באסטרולוגיה וגם מדברת על זה כאן פתוח באתר.

    מספיק, שימי רסן לעצמך, מה זה החוסר גבולות הזה. הבלוג של אמיר העלה שיר. תמשיכי להתייחס לשיר, או בעניינים ספרותיים. הפכת את המקום הזה לשוק.

    נמאס לי מן הויכוחים אם סיגל קיימת, וירטואלית או לא. די בעבורי, אני מזהה את סגנון הכתיבה שלה, ויש לה את כל האהדה מאמיר.

    איך כל פעם יורד כאן מישהו לויכוח הזה מי זאת סיגל. ומתקיף, ומתקיף – את חושבת שזה נותן לך יתרון יחסי של כוח.
    נהפוך הוא.

    ובכלל נמאס לי מן הויכוחים הללו אם סיגל קיימת, עם מי היא נפגשה, למה היא עונה ואיך. זה רק מראה לאיזו רמה של התבהמות יכולים אנשים לרדת.

    לא מספיק עם זה. וכמו שצרחתי די עם האבטיח. די עם הויכוחים המוטרפים האלה.
    לכי תמי תדברי עם איזה מלאך שירגיע אותך.

    ראי איזה ריב ומדון הבאת לכאן.

    זוועה פשוט זוועה!!!!

    • חוה יקרה, מיותר בעיניי להפחית כך בערכה של תמי, גם אם זה בדיוק מה שתמי עשתה בתגובותיה לסיגל. טוב שמבררים עניינים, אבל מצער לראות דיבורים כעוסים שמבוססים על הנחות בלבד.
      לא יודע מאין שאבת את המידע על הבלוג – לא גויסתי לארגן שום בלוג לתמי.
      הרבה יותר מעניין לי לקרוא מה את כותבת על השיר, ואת צודקת, המשורר ואולי כל אדם הוא פה בורא עולמו. השיר עצמו הוא בריאה כזו, אבל שמא גם החיים עצמם.

      • לאמיר,

        כתבתי די הרבה על השיר, אבל לא לזה בחרת להתייחס.

        אז עכשיו אני הקורבן שלך? מה קרה אני נראיית לך מספיק חזקה להיות שק אגרוף.

        להזכירך – אני הושטתי יד לתמי קאלי והיא החליטה שאני וירטואלית ולא קיימת.

        את האינפורמציה קבלתי מיעל ישראל, במיילים שלה, שהציעה שאפנה גם אליך. – לא קבלתי אותם ממך.

        שים לב פוסט שלם תמי קאלי וסיגל מנהלות דיון מי קיימת מי לא קיימת. אז עברנו את זה כבר אצל גיורא, ועכשיו זה עבר אליך.

        אז לתמי מותר להטיח בי דברים סתם כך, ועל תמי צריך להגן. וגם על סיגל צריך להגן. ועלי?

        אה, אני כבר אסתדר – מצטערת, זה לא עובד ככה.

        אמרתי עוד דברים על השיר שלך, די הרבה, למה התייחסת, כמעט לשום כלום.

        כמו אצל יונה וולך אתה יוצא מתוך הנחה שאני יודעת בדיוק מה אתה חושב עם מה אתה מסכים ועם מה לא. גם כאשר הסכמתי איתי לגבי יונה וולך לא כתבת את זה בשום מקום.

        אז , כפרה, האביר שנחלץ להגן על בנות הבלוג שלו – סליחה, גם אני אחת מהן, ואולי די בין האינטיליגנטיות שבהם

        אז, יאללה אמיר, תזרוק אותי לכלבים, לטובת תמי – כי היא רגישה, ועוד…

        אני רואה יותר דברים ממה שאתה חושב ואתה יודע את זה. יעל גם הציעה שאבקש ממך שתשתדל אצל בעלה של שרלי שיפתחו לי בלוג.

        אז לך אין ברירה. אתה נמצא כאן, אבל לי יש. ואני לא מעוניינת בבלוג בבננות, ומספיק כבר להגיד עלי שאני וירטואלית

        לא הגיע הזמן שתגן פעם אחת גם עלי. אתה אומר שאתה עושה את זה

        אבל אין נראות כזו בפועל.

        וכן, נמאס שהוויכוח הזה רץ אחריך לכל מקום, ונמאס שאתה חושב שאני אולי עשוייה מברזל או מובנת מאליה.

        מהיכן הגיע חוסר ההערכה הזה שלך כלפי.
        זה באמת מאוד, מאוד מעניין.

        ואולי בטעות לגבר חשבת אותי?

        בכעס רב
        חוה

        • חוה, בוקר טוב.
          כל אחד רואה שהושטת לתמי שתי ידיים לחיבוק, וכל אחד רואה איך תמי ענתה. לא צריך אותי בשביל זה. היא אמרה מה מפריעה לה, אבל לא דיברה בזלזול על הידע שלך, למשל.
          אני לא חברת שמירה של הבלוג הזה ולא נראה לי שאני צריך להגן פה על מישהו. מקסימום למחוק תגובות.
          אמרתי מה שאמרתי כדי לעצור את האש. טוב שמבררים דברים, אבל לעת עתה לא נראה שיש פה מספיק רצון לשלום, וכמו שאמרת נמאס שהוויכוח הזה רץ אחרי הבלוג הזה לכל מקום:)
          ככה, מרוב כיבוי שריפות, אני באמת גם לא מגיע להגיב על השיר עצמו.

        • מפליא גם מה שאת מספרת על יעל, וזה מסביר לי משהו. בפועל מעולם לא ביקשתי משירלי להכניס אף אחד. להפך, לבקשתה פניתי למספר משוררים ידועים שיצטרפו, ושאכן היו פעילים פה פעם, עד שחדלו.

          • מיוזמתי, ובעידודה של שירלי, פניתי למשל לאדמיאל קוסמן.
            אגב, בניגוד למה שכתבתי לפני כמה פוסטים, חדוה הרכבי לא עזבה את הבלוגיה. רק נחה.

          • לאמיר,

            אני מתקוממת על כך שנהייתי פתאום וירטואלית. איך השתרבבתי אצל גיורא לשם, אין לי מושג. וגם כאן, קאלי מדברת עלי פתאום כאילו אני לא קיימת. וגם בגוף שלישי.

            לא הפחתתי בערכה של תמי, הפחתתי בערכו של הויכוח הזה.
            אתמול בערב פתחתי את הבלוג ואני רואה 48 תגובות ופתאום ויכוח שלם מי וירטואלי ומי לא..

            אז כבר דשדשנו בזה אצל גיורא לשם, ופתאום זה מגיע לכאן. ואיזו התחשבנות מילה במילה. מה זאת אמרה ומה ההיא אמרה, וכל אחת עונה לשנייה ברצינות תהומית.

            זה באמת מרגיז, הכעס שלי על תמי היה בעיקר על כך שהמשיכה את הויכוח, וזה נמשך ונמשך.

            אז באמת קבלת תגובות יפות גם משחר – מריו, שתמיד אני שמחה על ביקוריו כאן, למרות שגם הוא אולי אינו זוכר אותי לטובה. בעל אופן תגובתו מעניינת.

            אז באמת הויכוח הזה נמאס. אתמול בערב קראתי את שיר. ראיתי שהספר מוקדש לאקיקו, וכי יש שיר די מקביל על אקיקו בלשון נקיבה.

            לא הבאתי ממנו, כי תמיד אני משאירה את זה לך כבקשתך.

            ולגבי תמי, היא לא העירה מאומה על האינטיליגנטיות, וזה באמת גם לא מעניין יותר מידי.

            אבל, כמו שאתה כותב, בשיר, לא תמיד אינטיליגנציה בחיים היא דבר מספיק. צריך עוד אי-אלו תכונות.

            ראה עניין גלעד שליט, אתמול בערב ממש התכווץ לי הלב. איך אנחנו ממשיכים ומסתאבים וכל אחד דואג לכיסא שלו ואת הילד הזה לא מחזירים.

            בעיני זה סוג של אלימות עקיפה.

            אני קצת יותר מודאגת כרגע לגבי עניינים פוליטיים כאלו ואחרים. וגם כלכליים.

            חוה

          • חוה, את צודקת, אולי באמת צריך למחוק את כל ההידיינות הזאת ב"מיהו וירטואלי".
            כשאחזור הנה אחזור לדיון הענייני, ובכלל זה לדבריו של שחר.
            ונכון, "שיר" הוקדש לאקיקו, רק שימי לב שההקדשה והנמען השירי לא בהכרח זהים.

          • לאמיר,

            אדמיאל קוסמן הינו באמת משורר מצויין. יש לו ריתמוס אדיר בשירה שלו. וצורת התבטאות מאוד מיוחדת.

            הוא השתתף אצל ירון לונדון בתכנית שלמה על השפה העברית.

            אבל גם הוא השתנה. התגרש, התחתן מחדש, למה לעסוק ברכילות על כל מיני דברים שאני יודעת, לא ברור לי בכלל אם אדמיאל בכלל משתף איזו פעולה עם קהל – בניגוד לתקופה בה היה יותר אינטר – חברתי. השתתף בערבי שירה ועוד….

            טוב, מה לנו ולרכילות.

            אנא אשר את קיומי, ואת העובדה שראית אותי בפועל, ובמו עיניך,

            ואולי יניחו לי כבר.

            חוה

  22. שום אליבי ההודעות פורסמו ב23.00

    • מסכנים כולכם ,כואב פשוט כואב לראות במה אתם מתעסקים
      תדונו בשיר היפה הזה הוא לא וירטואלי
      שבוע טוב!!!!!

  23. היא דיברה על תגובות אצל תמי, אבל גם פה יש תגובה שלה מ-19:26

    • לכל הבלשים החובבים שלנו – החזרתי את התגובות הנ"ל – שנמחקו לאחר שמחקתי את התגובה שמישהו פה התחרפן 🙂 –

  24. שמוט עולם מראש
    עד קצות תבל האצבעות
    שמוט.
    שמוט את ההתרגשות ב
    לשמוט שם מעצם,
    עצם מגוף
    גוף
    שמוט. אל תאחז דבר. הדבר
    יאחז ולא בך,
    במה שאתה אינך
    בצלך.
    שמוט את צלך –
    היה אין יש ואין –
    היה נטול אחיזה,
    כח כבידה.
    עוף
    משפה לשפה לשפה.

    • תודה על תגובת השיר – הומז' בטמפרמנט ירחי לעומת הזריחה של ה"אחוז עולם".

      ואז כשנהיה דקים מצל, אין-אני
      נעוף אל אין-עולם מאושר, לא כן? 🙂

  25. שלום לכולם.
    לתשומת ליבכם מחקתי כל תגובה שאינה לנושא הפוסט.
    התגובות שמורות עמדי בקובץ.
    ותמי, סיגל וחוה אם תרצינה לקבל את קובץ התגובות להמשך בירור הדברים במייל הפרטי ביניכן, אשמח להעביר לכן במייל.
    אמיר
     

    • לאמיר,

      ממש לא,
      מצידי אתה יכול להבעיר מדורה גדולה ולשרוף את כל התכתובת שמבחינתי יש בה טעם לפגם.

      אזי תהיה לך מדורה גדולה כמו שאתה אוהב, לרקוד סביבה בצעדים אינדיאניים, לקרוא לרוח הגדולה, או לזו הלבנה, ועוד תחיש את בוא הקטליסמה (נדמה לי) שכך כותבים את זה, שמקורה בהתכתשויות של בני אדם
      בהיסטוריה.

      ומה שכתבתי מה עליו?
      אם השארת כנראה שאתה מסכים עם כל מילה.

      ואני עדיין חולקת על כבה ונדלק.

      חוה

  26. מאוד יפה, ומחלק מהתגובות שקראתי מבינה את אפשרויות הקריאה הרבות.
    אני ראיתי את זה כדיבור אל עצמי/עצמך. משהו אינטרוספקטיבי. אהבתי את העצירה, ההשהייה ומאוד את המצב של להדליק ולכבות. משהו שעשיתי לא פעם, עם ובלי.

    • תודה, לוסי. בהחלט אפשר לקרוא את השיר גם כפנייה עצמית, וכך לאורך רוב הספר. בוודאי כקריאה להתבוננות.
      איך בדיוק היה לך כשהדלקת וכיבית?

  27. אמיר היקר, יפה מאד השיר ולוכד עולם ומלואו.המילה אחז בהתחלת השיר נותנת הרגשה של ממשות כשהשיר כולו לעומת זאת מבטל את הממשות. מה אמיתי ומה לא תלוי הרי רק בנקודת ההשקפה.
    בימים אלו שבהם בגלל המרחק הכל כמעט ספק ממשי ספק לא,אני מנסה לא להדליק מדי לא לכבות מדי.
    ככה כשזה בבחירה זה אפילו כייף ונעים.
    WE ARE SPIRITS IN THE MATERIAL WORLD
    וגם לזה לפעמים נעים להתכחש..

    • שירית יקרה, היטב הבחנת באוחז / לא אוחז של השיר הזה (אפשר עם חרצית, כמו אוהב / לא אוהב). ובאמת
      לא תמיד ברור אם אנחנו הדיבוק או האל במקדש, אבל גם זה הרי תלוי בנקודת ההשקפה 🙂 לפעמים המקדש הוא גם כלא, לא חשוב כמה מפנק. חופש….
      נקודת ההשקפה היא גם משהו דינמי, כי הכל עניין של המודעות, לא? ככה למשל, כשיודעים לדלוק ולכבות בעצמנו, אנחנו גם מתבוננים קצת מבחוץ ולא כל כך מדליקים ומכבים את הרגשות ההם, שדורשים הזדהות ודרמטיזציה.
      וגם המרחקים ל- א פעם מזכירים לנו כמה המציאות שלנו בסך הכל אופטטיבית.

  28. כשהכותב כותב לקורא בפרטי וגם מתקשר אליו בדאגה, אך את טענות הקורא הוא שומע בכיכר השוק דווקא,
    כשהקורא הופך את בלוגו לבמה לכל דבר בלע –
    בעת ההיא היוצר יידום, ותדבר נא היצירה תחתיו:)

    תכלה שנה ותחל שנה, ומי ייתן שיתחדש עלינו ליבנו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור