לעת עתה אני כאן מציירת, מאיירת, אוהבת אותיות ומילים
"פתאום נפלה עליי רוח", שמה של התערוכה של איריס קובליו.
פתאום? – לא בטוחה. איריס עובדת, מציירת כל כך הרבה שנים, ואני מאמינה שזו לא הפעם הראשונה שנופלת רוחה…ואני לא מתיימרת לנתח פה מצבים פסיכולוגים. רק אומרת רוחות באות והולכות, מרוממות ומפילות כל הזמן. אז לא פתאומיות אני רואה בתערוכה, אלא עבודה, רבת שנים, תהליכית. למשל, חושבת הציורים הגדולים על בד הגיעו אחרי הגלויות הקטנות. אחרי צבעי המים, בניירות, בקופסאות תרופות, הגיעו הגלויות. עליהן "שפכה" צבע, קפה גם, ז"א חומר גס יותר מאקוורל, חומר שיש לו נפח, בר מישוש.והחומריות הזאת הובילה אותה לבדים. התאווה לחומר, התשוקה למריחת צבע הגונה.
נפלה? – ומה רע בעצם. לא תמיד היצירה נובעת מהתעלות, שמחת חיים ואושר. דווקא בנפילות מוצאים את העולם האמיתי, המורכב המבקש הבנה והתבוננות. נפילות מאפשרות פרספקטיבות חדשות, לא? אולי יש בנפילות כאלה הזדמנות? אמנים גדולים יצרו מתוך בור הנפילות.
ואני חשבתי על "נחה" עלי רוח…אבל לא, אין מין המנוחה בעבודות…יש בכמה ציורים חיפוש אחר השקט, אחר המנוחה. אבל היצירה לא "נחה" עליה. בעיניי היא מתיישבת ודורשת את את שלה, את ההוצאה החוצה, את ההבעה. לא ניראית בעבודות הקלילות שבביטוי "נחה עליי רוח", אלא "נפלה".
רוח?- כן. הרבה רוחניות. כי כל עבודה לוקחת אותי למקומות שלי, ויחד עם זה ברור שהיא מדברת על עולמות של רוח, כמו: זיכרונות ילדות, עולם ומקומי בו, נשגבות, הארה.
הייתי קוראת לסגנון עבודתה ראליזם פנטסטי אקספרסיבי כי כל אחת שלושת המילים מוצאת לה ביטוי בציורים. הציור פיגורטיבי אבל בשימוש בצבעי זהב ונחושת היא לוקחת אותנו לעולם פנטסטי. עולם מלא אור או מחפש את האור. הזהב הזה לא מתכת קרה אלא מפיץ חום. ועל פניהן הייחודיות של המצויירות, בכל עבודה ועבודה מבע אחר.
עבודות שמבקשות גם פרשנות סימבולית וקריאה מעמיקה מעבר לקונקרטי.
לכו לראות ועשו לעצמכם סוג של שיעור על התבוננות ביצירת אמנות.
.jpg)
נ.ב חשוב: איריס העירה לי שלא כתבתי על התערוכה השנייה, בחדר הסמוך. צודקת. התייחסתי רק לעבודות החדשות. אבל יש קשר חזק מאוד בין שני החלקים. אני מתייחסת לזה כאל תערוכה אחת, בכל זאת למרות השוני הסגנוני , למרות מרחק הזמן בניהם, והטכניקה השונה.
ולמה מבחינתי זו תערוכה אחת? בגלל מושג ה healing שאני מוצאת מחבר בניהם.אני מוצאת שיש חיפוש לתיקון, ריפוי, הרגעה, גם בעבודות החדשות, הגדולות, הזהובות. כמו שאיריס כתבה לי באחת התגובות כאן שהייתה "היטרפות ופתאום הצורך בהכלה" שמצאה בצבע הזהוב.ההיטרפות באה מזמן, הייתה כבר בעיסוק בציורים על גבי אריזות התרופות. והספר נקרא "זמן טרופות", לא?
כתבת מקסים ובעין אוהבת, וסדרת הציורים מדהימה.
חבל איריס שלא תראי את המקור. אולי בחופשת מולדת כלשהי. תודה.
"פתאומית לעד עיני בך הלומות"
רשימה יפה על תערוכה יפהפיה
את צודקת לוסי גם בעיני אין פה "פתאומיות" אלא צמיחה והתפתחות
ה"פתאומיות" בתערוכה היא בגודל התמונות , לעומת המעטפות או התרופות או הגלויות, הרי בתערוכה הזו התמונות גדולות ממש .
בצבע כמו שכתבת-
רוב העבודות בזהב ובגוונים של חום כמו שרואים בתמונות שצירפת
והנושא הוא נושא שאיריס חוזרת עליו
"אל האני" בתערוכה הזו אני חושבת שיש
התחלת פרידה מהילדות וזה גם נורא יפה וגם נורא עצוב
פתאומית לעד, זו הגדרה טובה לאיריס.
אני לא חושבת שגודל התמונות הוא העניין הפתאומי/חדש כאן. איריס מורגלת בגדלים האלה. ראיתי עבודות גדולות על נייר. הפתאומיות/הפתעה הוא בחומריות.חומריות בעלת נפח.
מסכימה שה"אני" הוא נושא חוזר אצל איריס. לא בטוחה שיש פרידה מהילדות. בחינה, חזרה, אפילו הישענות ראיתי. כאילו מחפשת שם תשובות.
תודה ריקי.
לוסי ואיריס
פשוט מדהים. הכתיבה והציורים.
תודה תמי. הכל נובע מהציורים.
לוסי יקרה היה מרתק גם להיפגש אפילו אם לרגע כתבת על התערוכה בצורה שגורמת לי לרצות לשוב להתבונן ולבחון , כיון שפיזית קרוב לי גם אעשה כך , נהניתי מאד . ואשים על כך כמה מילים גם אצלי. הציורים חלקם נחרט חלק הכרתי מהמסך והיה אחרת לראות אותם מקרוב על קיר.
מקסים איך שאת רואה וכותבת.
אבנר, אם גרמתי לך לחזור לבקר בתערוכה, יפה!
גם למי שיש הכרות עם הציורים מהמסך, אני ממליצה ללכת לראות. אכן הם מדברים אחרת לגמרי.
התלייה על הקיר עושה חלק מהעבודה. אבל הצבעוניות המיוחדת שלהם למשל, לא עוברת במסך המחשב.
רב תודות.
כבוד
!!!!!!!!!!!!!!
אין כמו איריס, אין!
נכון, יוסי. איריס מיוחדת במינה.
אוהבת את התבוננותך ביצירה, לוסי,וקריאתך אותה מרתקת.
התערוכה יפה מאוד ומרגשת. הרבה נשמה וחום בציוריה של איריס. מעניינת התייחסותך לתהליך, ודברייך על הרוח והנפילה מדברים אלי מאוד.
סמדר, שמחה על ביקורך. אני מקווה שכתבתי דברים לרוחה של איריס, ושקראתי אותה נכון (מה זה נכון?)
לפחות במה שקשור לתהליך.
וואוו
רשימה יפה, לוסי , על תערוכה יפה והציורים שבחרת להציג אהובים עלי ביותר
חנה ואומי יקרות, תודה. לא לקחתי מצלמה וצילמתי עם הנייד. אחרת הייתי מביאה עוד תמונות.
לוסי, כאמנית את מביטה בתמונות מהתערוכה באופן כה רגיש.
התעסקתי במעבר מצבעי אקוורל לאקריליק. במעבר מציור במתחם קטן של תרופות לבדים גדולים. מרתקים הציורים והתהליכים…
תודה, תמי.
אולי אפשר לשאול את איריס לגבי המעברים.אני לא חושבת שהגודל הוא העניין פה אלא החומר.
לוסי יקרה מאד
מרגש ומופלא לי מאמרך האישי, הכל כך מיוחד, וכל כך את, גם כשאני היא זו שבגלל— או יותר נכון יצורי ציוריי…
כתיבתך האישית מלאת קסם
תודה על אהבתך
איריס, תודה לך על החוויה!
עולה השאלה/הפתעה לגבי המעבר מהקופסאות תרופות או הגלויות, לבדים שבתערוכה, לגבי הגודל והחומר.
אני מרגישה שהגודל לא העניין פה אלא החומר. כבר עבדת בגדלים כאלה ויותר.
לעומת זאת השימוש בצבעים אחרים שהם לא אקוורל (כולל קפה) עשה לך משהו.
מה את אומרת? מה משמעותי יותר בשבילך? אפה הרגשת את הפריצה?
לוסי יקרה
כבר עבדתי בעבר בשמן
אבל נכון, ניגשתי לשמן כמו לצבעי מים והפעם עם האקריליק יצא משהו אחר.
הגודל הוא כן שינוי. לא זכורה לי עבודת פורטרט גדולה, למשל, מה- 20 השנים האחרונות, ואם הייתי מציירת על דפים גדולים, היה זה צרוף של כמה קטנים בקומפוזיציה גדולה.
הפעם נולד אומץ חדש.
מניין הוא בא?
אולי לא כאן המקום להעמיק בשאלה החשובה הזו. אבל אכתוב משהו חשוב אחד:
אחרי שנים רבות של אקוורל שהוא דיאלוג תמידי עם הדף הלבן, הריק, הכלום, הרגשתי לאטום את הנייר (גלויה) או הבד בכמה שכבות צבע. השתמשתי במשחת עיצוב שהיא חומר אקרילי אוטם במיוחד. אבל לא בחרתי בשחור או צבעים "נורמאלים" אלא זהב. נחושת. ענבר. זו אמירה חדשה ומשמעותית שעליה אכתוב בהמשך.
תודה על השאלה ואת יכולה להמשיך לשאול אותי
🙂
טוב, אז הרגשתי חלק בהתאמה למה שחווית.
נכון שלא עשית דמויי גוף או פורטרטים גדולים אבל מבחינת השליטה על שטח גדול, מבחינת ההתמודדות במרחב גדול, את זה חווית. הפורמטים עצמם לא נראו לי גדולים בהרבה מדברים אחרים שראיתי אצלך.לפעמם יש קושי או בכל אופן זו התמודדות אחרת, מעצם זה ששטח העבודה גדול, בלי קשר למה מצוייר. אין לך את הבעיה הזאת.
לא יודעת מאפה בא האומץ. מהדחף?
הרגשתי את המעבר לאטום לעומת השקיפות של האקוורל. באקוורל יש אוויר, חמצן. כאן פחות. אפשר להיחנק מזהב…
זו דרך אגב התחושה שלי לגבי צבעי שמן. שאין בהם חמצן. פוחדת להיחנק מהם. אני צריכה את המים, לדעת שהכל נשטף.
אז מחכה לשמוע לגבי הדברים האלה: מניין בא האומץ,הבחירה בזהב ובנחושת, הרצון לאטום.
בסרט "אביב, קיץ, חורף, סתיו" (לא זוכרת אם בסדר הזה) הרוצים למות מכינים מין מסיכה אוטמת עליה כותבים את הסימן למילה "אטום". ככה לפחות היה בתרגום בגוף הסרט. ראית? אז אטום בהקשר של מוות, של הפסקת ההיות.
לוסי, ראיתי את הסרט אבל את מסיכת המוות אני לא זוכרת. הצורך לאטום אולי הוא סוג של צורך בהגנה. היתה חשיפה גדולה של צער, תשוקה, אימה, פרידה, קסם, היטרפות ופתאום הצורך בהכלה. חיבוק יציב. צבע הזהב הוא צבע מלכות, שיש בה ארמון יציב. עוצמה. חוזק. כל הרגשות שהזכרתי קודם עשו הטמרה לזהב. במודע. לא יכולתי לגעת בקנווס לפני שכיסיתי אותו בכמה שכבות מוזהבות אטומות.
במובן מסויים זה כמו "שיר המעלות"- תפילה לעזרה.
לא ארחיב על זה הלילה יותר. אבל אולי מחר.
מצאתי תמונות באינטרנט של אותו קטע בסרט. זה קורה פעמיים.
לא ידעתי שהזהב הוא שכבת הכנה. חשבתי שהוא חלק מהתהליך הצבעוני. חשוב מאוד מה שהוספת לי עכשיו.
תשלחי לי לינק
בואי ננסה:
http://zippyfish.wordpress.com/2007/06/24/spring-summer-fall-winter-and-spring/
ויש עוד סצנה שבה הבחור הצעיר עושה את זה והזקן בא ומפרק לו/אותו בכעס
לוסי
התמונה מהלינק שהבאת מתאימה להפליא לכמה עבודות בתערוכה שהן על אריזות של תרופות ומופיעות בספר "זמן טרופות"- בהחלט סוג של מסכות מוות כאלה
ואגב לא כתבת שבעצם ישנן שתי תערוכות שלי בסמיכות. האם את חושבת שיש קשר ביניהן?
את צודקת שלא כתבתי על החלק של הגלויות. אוסיף במאמר. אני כן רואה את שתיהן כתערוכה אחת. אם אני מתייחסת לתרופות כ healing אז יש מרכיב של healing בעבודות האחרות גם. אני מוצאת שיש חיפוש לתיקון, ריפוי, הרגעה גם בעבודות החדשות, הגדולות, הזהובות. כמו שאת כתב קודם שהיה "היטרפות ופתאום הצורך בהכלה" שמצאת בצבע הזהוב.
התכוונת כמובן לאריזות התרופות ולא לגלויות
לוסי, ההסתכלות שלך מיוחדת ונתנה לי זוית אחרת לעבודות של איריס, מבחינת הציור החומר והגודל וגם דו השיח המענין בינך ובין איריס.
אני רואה בעבודות הגדולות החדשות מן טקס מעבר , מראיה אחת את העולם לראיה אחרת, ראיה שרואה את הילדה ואת האישה המתבוננת בילדה, עוצרת את שתיהן לרגע ומנציחה את הרגע הזה, שזו בעיני מהות האומנות להנציח את החולף, לתת בטוי למבט קדימה ואחורה, והציורים, הצבעים, ונושאי הציור נגעו בזה במבט בוגר אך גם ילדי וזה סוד הקסם.
חני, תודה. מסכימה שהדוח שיח עם איריס מעניין, יש סיבה לכל דבר.
אני רואה מה שאת אומרת על מעבר בין ילדה/אישה. לא בטוחה שזה טקס מעבר, או טקס עזיבה. לא בטוחה שיש מסקנה. יש את החלוף, יש את חשבון הנפש.