ביקורות – סקירת ביניים

 

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

אני חושבת שהדבר הכי כיפיי לשמוע על הכתיבה שלנו הוא לאו דווקא ביקורות בעיתון, אלא דברים שאומרים מכרים, לאו דווקא חברים קרובים, שאת תמיד חושדת בהם בשקרים לבנים. הנה דברים שאמרו לי על ספרי החדש שני מכרים, שמאוד שימחו אותי:

 

הנה משהו שכתב לי הסופר עדי אבלס, שאני מאוד מעריכה:

 

"אני חושב שכתבת ספר אמיץ מאוד, ונתת לעצמך רק מעט הנחות. העולם שאת מציגה אכזר ועם זאת משעשע – וזה שילוב קטלני. אני אוהב מאוד את הנימה הצינית-אירונית, את הדימויים החולניים, את הדמיון שלובש צורות מפתיעות כמעט בכל פסקה, את הטירוף והמחנק והאופן שבו את מתייצבת מולם ומוציאה להם לשון, את השילוב בין שפה עשירה לשפת ביבים.

 

הדמויות מאוד מוקצנות ושאלתי את עצמי במהלך הקריאה אם זה טוב או רע: אין לי תשובה מוחלטת. מצד אחד, יש בהן ככה הרבה כוח. מצד שני, הדמויות לפעמים מצטיירות כקריקטוריסטיות מדי ואז קשה להזדהות איתן כבני אדם. אולי לכן הזדהיתי והזדעזעתי יותר בחצי הראשון. אח"כ, קצת התרגלתי.

 

ואולי גם אחראי לנפילה אצלי הוא אופן התפתחות העלילה: את עוברת בצורה אסוציאטיבית מקסימה ויצירתית ביותר מסצנה לסצנה או מתקופה לתקופה או מפסקה לפסקה או מגיבור לגיבור, אבל ההתקדמות בדפים לא מקבילה להתקדמות בעלילה או בזמנים, ואחרי בערך חצי ספר, כשכבר הוקסמתי מהגיבורים והכרתי אותם די לעומק חסרו לי חידושים, כלומר, לא התווספו אפיונים או תובנות חדשים לגבי הגיבורים (חוץ מהפרק האחרון).

 

מה שכן, הזיג זג הזה הולם את מוחה הקודח של הגיבורה. הטירוף והכעס שצר עליה מכל כיוון, כולל מבפנים, בהחלט עבד, וזה צד חזק מאוד של הספר.

 

אני אוהב דמויות מוקצנות ולא משתגע על כתיבה ריאלית מדי, וכנראה גם את, ויש לזה כנראה מחיר מסוים ביכולת לגרום להזדהות, כי בתוכנו אנחנו יותר מתקתקים ממה שאנחנו מוכנים להודות.

 

ועוד נקודה (אבל ממש שולית בחשיבותה): על חלק משמות התואר או ניבולי הפה הייתי מוותר, לא בגלל עדינות נפש אלא בגלל שכמות גדולה מדי מקהה את השפעתם. אם הוא-היא-המצב יותר מדי פעמים "מסריח-ה", מתרגלים והריח עובר פחות.

 

ושוב, שלא תטעי בפרופורציות, בסך הכול מאוד אהבתי.

 

האם המפלץ-החתלתול הוא בעצם גרסה מורחקת של אחותך נכת הנפש שנפלה עלייך בלי שתבקשי? אם כן, זה פיתרון אלגנטי…"

 

 

והנה עוד משהו שכתבה לי עכשיו מכרה:

 

"מה אגיד לך, הספר הפך לי את המעיים… את מדברת שם על כל כך הרבה דברים: הורות, נשיות, מיניות. וחותכת בלי רחמנות.

 

בהזדהות שלי עם הגיבורה הייתי ממשיכה ומנצלת את התוקפנות שלה לדבר פרודוקטיבי כמו לסיים עם המכתב ולהגיע לבית משפט. וזה אולי אחד הדברים שכאבו לי בסיפור, שהתוקפנות, התסכול, לא מנוצלים כמנוף. עם כל האהבה שהיא חשה כלפי בנה, היה לי קשה עם זה שהוא "המפלצון"… מה גם שלא היה לי ברור במה "פשע" שזכה לכזה כינוי.

 

הרעיון לסיים בפרק מהספר של האימא, גאוני. כתוב נהדר, במיוחד שיצרת לה סגנון אחר. מתברר שם שהחולי משפחתי ועוזר לבנות את המסגרת.

 

ספר חוויה, לא פשוטה אבל חוויה…"

 

 

ומישהי אצל אבי אליאס שכתב על הספר ב"ישראל פוסט", טענה ש"כיף לקרוא את המאמר והביקורת. מקווה שנראה אותך גם במאמרים מרכזיים כמו בעיתון הארץ או ואיי נט וכו."

 

אז זהו, שכבר היו. הנה מקבץ חלקי:

 

רבקה קרן על ספרי בעיתון "הארץ", מוסף ספרים

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1167015.html

 

ביקורת של רן יגיל ב-nrg מעריב

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/090/288.html#after_maavaron

 

 

ראיון גדול ב"תרבות מעריב", שהועלה גם לאנרג'י

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/094/706.html?hp=47&loc=7&tmp=7187#after_maavaron

 

והיתה עוד ביקורת של א. גלסנר במעריב. לא מחמיאה, אז לא שמתי באתר. נדמה היה שהוא בעיקר מתחשבן שם עם רן יגיל, על כך שאהב את הספר. אז הוא היה חייב להגיד שהוא לא…

 

זהו בינתיים, מקווה שיהיו עוד.

 

ויהיה כמובן הראיון בערוץ 10 בשבוע הבא, פתאום פנו אלי משם, וזה בשלב שכבר חשבתי שזהו, נסתם הגולל על חשיפה טלוויזיונית לספר.