על "אני ואימא בבית המשוגעות" של יעל ישראל

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

פורסם ב"ישראל פוסט" ב-2.6.2010

כתב: אבי אליאס

יעל ישראל/ "אני ואמא בבית המשוגעות"/ רומן/ הוצאת ספרא, בית ההוצאה לאור של איגוד סופרי ישראל, 216 עמ', 2010

"אמא כבר שכנה לבטח בסנטוריום, סורגת סוודרים מצמר מלוכלך בריר ובקיא….." יעל ישראל  בספרה גרמה לי תחושה של חלום בחצר האחורית שלי – אמי חלתה בפרקינסון, מחלת הרעדת, שהשליטה באיברים היא רק חלום רטוב של סביבתו של החולה – ולכן חשתי בקריאה במין מנהרת זמן.

"אני ואמא בבית המשוגעות", הוא רומן השזור במסרגות של זמן. יש בו אם שחיה בקן הקוקייה, שבכל יום ד' יוצאת גיבורת הסיפור לבקר אותה, והאם במשך עשרים שנים סורגת באותו צמר כמו מנטרה קבועה. יש הכול בסיפור של יעל ישראל – גיבורה שחיה את חייה במין פספוס של אהבה סוערת, ספונטנית, אובססיבית לטבעת נישואים מגבר תלוש מהחיים שממנו יש לה ילד, הקרוי בפיה "מפלצון"; יש סטוצים עם זקן שהוא דון ז'ואן דה לה שמאטס, והכול  נכנס למסע רגשי הזוי, עטוף בדמויות, מסע של הישרדות, נוכלות, ניצול מיני, ואפילו אלמנטים ביוגרפים מחייה של המחברת, המספרת כי אביה שודך ללא ידיעתו, בשנות השלושים של המאה שעברה, ל"אנדרוגינוס", אישה עם אברים זכריים כלואים, משהו שהוא בין לבין. כן, אולי הזוי, אבל במציאות שלנו.

יעל ישראל, בשפה מיוחדת משלה אשר כובשת גם רגעים אינטימיים בסדין המיטה, היא לא וולגרית, אלא שופכת את סוד הנשיות עם הקנאה הצפופה, כאב הפרידה, חברות על תנאי. אפילו הפסיכולוגית האנגלוסקסית על ספת הטיפולים יוצאת אישה המורחת את הנפש, יותר מאשר מעמיקה לנדבך הנשמה. המחברת לא חוסכת את שבט לשונה גם מאם האהוב, ועורכת עימה מסע של יום ארוך אל תוך הלילה, חשבון של חיוביים בדף הכאב.

ספרה החמישי של יעל ישראל כתוב בסגנון מיוחד, אבל הוא קריא מאוד. לי היה קל להזדהות עם הדמות המוליכה את הסיפור כחוט השני.

זהו ספרה החמישי של יעל ישראל, ילידת 1960, סופרת, עורכת ספרותית, מבקרת ספרות וקולנוע ומנחת סדנאות כתיבה.

ספריה הקודמים: "יצאתי לחפש מחסה", קובץ סיפורים, עם עובד, 1993.

             "רואות מכאן את כל העולם", רומן,  הקיבוץ המאוחד, 1997 .       

             "סוף סוף רומן", רומן, הוצאת חרגול, 2000.

              "יקירָנט", רומן-רשת שנכתב בשיתוף עם נולי עומר, ופורסם בהמשכים בוויינט, במשך כחודשיים, בשנת 2007.

מה זאת אהבה בשבילך?

התמודדות. אהבה היא התמודדות, מלאכה יומיומית, גם באהבה הרומנטית וגם בכל אהבה שהיא – אפילו אהבת האל. וזאת בניגוד להתאהבות, שהיא השלב הראשוני של ההתפעמות וההיקסמות מאדם שהתאהבנו בו. ברומן, הגיבורה למעשה תקועה בשלב ההיקסמות ושברון הלב מגבר שלא יכול להעניק לה את מה שהיא רוצה. כי רק כאשר ההיקסמות עוברת, זה יכול לעבור לפסים חדשים של התמודדות ועבודה יומיומית. לדעת ללמוד לאהוב זו החוכמה הכי עמוקה ביקום, כי אהבה היא לא דבר של מה בכך, היא לא מובנת מאליה. כאשר האהבה הופכת מובנת מאליה, שם היא נגמרת. לכן אין ברירה אלא ללמוד להתמודד ולעבוד קשה.

זוגיות?

זוגיות במיטבה היא כוח. אם מוצאים את האדם שמצליחים לבנות איתו את המלאכה היומיומית הזו של האהבה, נוצר חיבור אנרגטי של כוח. כיום אני כבר לא רואה בזוגיות משאת נפש רומנטית כמו בעבר, אלא יותר משענת, לא במובן של נוחות משועממת ומשמימה בנעלי בית, אלא במובן שזוגיות טובה יכולה לחזק ולהעניק כוח ליחיד. ושוב, זאת בניגוד לגיבורת ספרי שכמהה מאוד לזוגיות, אבל לא הצליחה לעבור משלב ההתאהבות ההיסטרית וההרסנית לשלב הנינוח והמתגמל של האהבה.

אופטימליות?

מצב חיים אופטימלי בעיני כיום הוא חיים של שקט ויצירה. בעבר חייתי חיים מאוד סוערים. הייתי מבקרת הקולנוע של עיתון "על המשמר" ז"ל במשך 12 שנים, נסעתי לפסטיבלי קולנוע בחו"ל, ביליתי הרבה, מסעדות, בתי קפה, ברים, קניות, נסיעות, סטוצים. גם האהבות שלי היו היסטריות והרסניות, כמו של גיבורת הספר. היום הכוח נגמר – טוב, אני כבר בת 50. ואולי זה לא קשור לגיל ביולוגי, אלא לרצון להתכנס יותר פנימה, לחיות בשקט פנימי ולכתוב. שנשאיר אחרינו משהו לדורות הבאים…

להגדלה השתמשו בו זמנית במקשים + ו-ctrl