לצייר במילים את שתיקת הציור-על הספר "זמן טרופות"

 

 

 

  

לצייר במילים את שתיקת הציור

 

 על  "זמן טרופות" דואט

משה יצחקי –שירים

איריס קובליו- ציורים

 רשמי קריאה

 

"הצייר מצייר ,הסופר מספר, הפסל מפסל

אך המשורר אינו שר

הוא הר בצידי  הדרך

או עץ, או ריח

משהו בורח" (נתן זך "שירים שונים" עמ'  66)

 

כך מתאר נתן זך בשירו את שתיקת המשורר נוכח הזרימה היצירתית  בשאר האמנויות.

בדיאלוג המיוחד שנוצר ב"זמן טרופות" בין שיריו של  המשורר משה יצחקי לבין ציוריה של האמנית איריס קובליו דומני  שנטשטשו משהו המחיצות  בין שתי האמנויות הללו, ונוצר איזה מרחב חדש , הנותן ביטוי לחוויות חיים שונות המתארות הלכי נפש, התרשמות מנוף, שפת אם וילדות,  יחסים בין דוריים  , דיאלוג בין האדם לאלוהיו ובינו לבין אהבתו  , בדידותו וגעגועיו.

שפתם של השירים עשירה ומרובדת ושואבת השראתה  מהמקורות,  משפת האם  (רומנית) וערבית

ואף מדברת "תרופתית" עם ציוריה של איריס שצויירו על אריזות תרופות שונות , ועם התוויות הנגד וההוראות למשתמש שכתובות על גבן.

 החומרים והנושאים של שירי הקובץ מוכרים משדה החיים עצמו ,אבל נוסקים ממנו והלאה  אל מרחב אחר. 
 גם  איריס קובליו משתמשת בחומרים הזמינים והבאנליים שבסביבה  היום יומית כמו אריזות תרופות , אניצי שיער אבל יוצרת איתם דיאלוג מיוחד ומעניין. 

 זמן טרופות -תרופות

 כבר בשמו של הספר יש משחק משמעויות בין הטרוף  לתרופה בין החולי למרפא

  הטָרוף על פי המילון  משמעו: מבולבל,מומת ביד חיה, קרוע תלוש ,שיש בו משום הטירוף

ימים טרופים פירושם זמנים קשים , ימי סכנה

ואכן השירים והציורים מטלטלים במנעד רחב ומגוון של תחושות היסחפות של מערכות הנטרפות אלו  באלו,עד כדי יצירת תיבת תהודה משותפת  המהדהדת בתוכה בו זמנית  את השיר והציור.

מיוחדים בעיני הם השירים המתכתבים עם התרופות ומאמצים להם במקוריות רבה את  הז'רגון  הפרמקולוגי תוך שהם מקיימים משחק גומלין בין החולי למרפא , בין קסם האגדה  למציאות

אחד מהם הוא  השיר "אני קורא לה לורסטין" המתכתב עם ציורה של איריס "לורסטין" המתאר דמות כפולה (מוטיב הכפילות מופיע גם בציור היפה "אנדרוגינוס")   עצומת עיניים  ומתוחת צוואר על אריזת תרופה אנטי אלרגית.

יצחקי משחק עם המושגים אלרגיה ואלגיה ובכך מפקיע את הסיטואציה  ממשמעותה הפשוטה  והגלויה ומעניק לה מימד נוסף .

 "היא מתריסה , עין שטופת דמע זו אלרגיה

ולא אלגיה, פיה מגלה מה שאסור על הלב

הבוער ריפויו הוא מותי אומרת לורסטין

בערתו שורפת ,תמיד "(עמ '12 )

 

לורסטין  מוכת היגון מתרצת את תוגתה כאלרגיה,  אך אינה יכולה להסתיר את האמת- ריפויה הוא גם מותה האם נגזר על האהובה להיות בבעירה מתמדת האם ריפויה של האהבה הבוערת על ידי הרגעתה אינו גוזר  עליה גזר דין מוות?

 החולי והמרפא כרוכים זה בזה .

הציור והשיר יוצאים ממציאות פשוטה בנאלית ומעניקים לה נופך אחר הנוגע בשרשי הוויתו של האדם ,שלפעמים למרבה הפרדוכס ריפויו הוא גם מותו.

 

 בשיר נוסף מאותה קטגוריה "נסיכת הרסיטל" (עמ' 8)מתקיים משחק יפה בין המוסיקה לבין  הרסיטל שהיא  תרופה  נוגדת דיכאון:

 

"אהה, תעתועי מילים כמה חותכת

ומצמיתה דממת המוסיקה הנבלעת ברסיטל"

 

 על אריזת  התרופה רסיטל  מצוייר  דיוקן כפול של ראשי אישה הפוכים וצלליות שיער בכתמים כהים. הדמות הכפולה עצומת עיניים מכונסת בתוך עולמה הדומם שנבלע ברסיטל, אבל מוסיקה אחרת נעורה בליבו של הדובר מלא האהבה לדיוקן שעיניו נפקחו כשעצם הוא את עיניו.  השיר כמו מהלך על חבל דק בין רסיטל לרסיטל בין פקיחת העיניים  לעצימתן.

שני השירים הם רק מדגם מייצג לשירי התרופות היוצרים מציאות קסומה של אגדה אורבאנית , שבה עטיפות התרופות קורמות עור וגידים והופכות  לנסיכות ופיות, אולי כדי ליצור קסם במציאות שהיא לרוב אפרורית   ונטולת  קסם , דוויה וכואבת.

והיטיב לבטא זאת השיר "תרופת הטרופות"(עמ' 92)

ראי אמרתי בעוניי

כי באו נקבצו אליך

טרופי הגן,מגורשיו

שנגזרו

לנדוד לעד ולבקש תרופה"

 

אקוורלים של טבע ונוף

 

הדואט בין שיריו של יצחקי לבין ציוריה  

  היפים של איריס קובליו הולך ומזדכך, לדעתי ,ביצירתם המשותפת  סביב טבע ונוף

השיר  הבא הפותח את הספר הוא פנינה לירית יפהפיה:

"ציפור על אלמון

פקחה עיני

אני פנויה לשיר

כתבה בנוצתה "

שיר המחזיר אותי אל שירה של לאה גולדברג "תשובה" העונה על השאלה לשם מה נכתבים שירים ליריים.

 

במיוחד אהבתי את  הדואט המשותף סביב  נושא הציפורים  המתאר את מעופה ומותה של הציפור האחרונה  

"צפור אחרונה

עפה מחלוני

עוד לילה הוריד וילון

על אדן נפשי

על כידוני ברושים

כוכבים כותבים  חלום"( עמ'70)

 הציור "ערגת הברוש "עמ'71

זהו טבע המתכתב עם  הטבע האלתרמני  עם "כידון הברוש"  בשיר "ירח" ועם מוטיב הכוכבים  ב"כוכבים בחוץ ", אבל צבוע בחותמו האישי של יצחקי.

השיר השני בנושא זה מתאר את  חווית הגוויעה של הציפור שתודעת מותה מחלחלת בתוכו  של הדובר דווקא בבקר עם היקיצה.

והציפור  יכולה להתפרש כציפור הנפש או כמעוף חיים שנדם .   

 

"אז ידעתי בידיעה שלא הייתה כמוה

את ערגת הצפור למעופה

ידעתי את מותה" (עמ' 72)

הציור "ערגת ציפור" עמ'73

  " אקוורלים "הוא אחד השירים היפים בדואט זה בין שירה לציור הממחיש ביותר את המזיגה המיוחדת בין שתי  האמנויות בספר. השיר מתאר במגוון צבעים( שחור,  זהב ,כחול וארגמן) את הטבע כמשיכת מכחולו של האל  על בד השמים , כמנחה המוגשת לנמענת -מראה נוף נפשה ,תרופתה.

 "תולש אלוהים

את בד שמיו מגיש

מנחתו, מראה נופי נפשך

אריזת תרופותיך"(עמ' 34)

 

 הציור "אקוורלים" עמ' 35

ואכן לנוכח חווית הכריתה ( "טרופות" עמ' 40 ) וההטרפות בספר מופיעים נופי הטבע בדואט הזה כמרפא לנפש "כמשחה על געגועים מחוקים"   

המפגש בין שתי האמנויות בספר זה יצר אצלי חווית קריאה  אחרת, מיוחדת.

 אם המשורר הוא אבן בצד הדרך כדברי זך והצייר רק מצייר,

  הרי שבקריאת הספר היפה הזה נוכח הקורא לדעת , שהציור יכול לשורר והשיר לצייר.