לאה איני סופרת
על הדיבור וההשתקה – אלימות הניצולים ואלימות הממסד// לאה איני לא רוצה להיות דור שני לשואה// לאה איני
דברים שנאמרו בטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה, השנה
ה-12, 11.4.2010
ה-12, 11.4.2010
בשנות החמישים התעלמו מהם. התכחשו. התביישו. מצד אחד, הצבר הלוחם השזוף החסון, ומצד אחר הם: הסבונים, המשגינעס, הצאן לטבח… ועשו מהם עיסה אחת: ניצולי שואה כאלה או כאלה, מנטאליות ורשאית או ים-תיכונית, הממסד יצק לו ניצול שואה לפי שבלונה המתואמת לצרכיו: בדרך-כלל איש משפחה טראומטי מופנם, כבוש, מגונן על ילדיו ובעיקר שותק. מחריש. והיו כאלה. רבים. אבל היו גם רבים שלא. למשל אבא שלי… אבא שלי היה ניצול שואה מסלוניקי, והוא מעולם לא שתק. להפך, הוא דיבר ודיבר באובססיביות, מסמן אותי כילדה שצריכה, במקום הממסד, להקשיב לסיפור, ובבוא היום לספרו… הסיפור של השואה השקופה, של שואת יהודי יוון. אבא שלי היה ממורמר ובצדק, אבל הוא גם בכלל לא היה חלש או מגונן על ילדיו. כי עם זה שרצה שנהיה אנשים טובים ונקים משפחות במקום המשפחה שנספתה לו, הוא גם היה אב אלים. מכה באכזריות את ילדיו. מכה עם אלה רטובה, כמו הקאפו במחנות… ולא יודע שום עכבות בקשר אלי, אלמלא אמרתי לו – אולי בכוח המרדנות שירשתי ממנו – אמרתי לו לא, שמתי גבולות.
ואני רוצה להגיד משהו על התדמית הנעבכית-רומנטית הזאת של ניצול השואה שקיבע הממסד לנוחותו על מנת להשתמש בשואה כקרדום לחפור בו… אני רוצה להגיד שהיא שקרית ומרעילה עד היום את כולנו… השתיקות, בבתים שהיו בהם שתיקות, היו רועמות. סודות מטורפים, חיים מחוקים בכוח. והדיבורים, בבתים שהיו בהם דיבורים, היו רועמים. אלימים. מוחקים את הילדים. והיו גם טקסים סדיסטיים… התגובות שקיבלתי על "ורד הלבנון" מקוראים בני ניצולים, ומכל העדות אגב, כמו פתחו תיבת פנדורה אודות מיני האלימות שחוו בילדותם… בעצם, למה זה צריך להפליא מישהו? והרי לצד הכאב והאומללות שאין להם שם כשזה נוגע בניצולי השואה – מה ספגו הצעירים השורדים הללו בתקופת החיברות הכי משמעותית שלהם, מבוקר עד ערב, במחנות הריכוז? הם ספגו אלימות וסדיזם והשפלה. כשלצד כל זה, ובאופן טבעי התפתחה בהם תחושת הנקם. אז לאן הלכה כל האלימות הזאת כשהגיע השחרור? איתם, הביתה… הם הפנימו אותה ו"התמודדו" איתה. לבד. לפעמים זה הופנה כלפי עצמם, ולפעמים זה התפרק על המשפחה.
והממסד? הוא זה ששתק! עד אייכמן! שאז סוף סוף הממסד הקשיב, ואחר כך גם החל לחקור, לתעד… את כולם? לא! רק את מי שצבעו ואורחותיו תאמו לאלה של הממסד. אבל גם במחקר ובתיעוד החלקיים הללו לא העזו מעולם להתבונן לבארות הרעל שנחצבו עמוק-עמוק בנשמות השורדים, ולא העזו לשאול את שאלות העומק: למשל, איך לפרק את האלימות הזאת, איך לתעל נכון את תחושת הנקם… הם היו הרי הכבשים עם המספר על היד, ומה לכבשים ולאלימות?! למעט שהשורדים הללו גידלו ילדים, בצל אותם גילויי אלימות, והילדים הללו נהיו בבוא היום הממסד… והלקחים, בהתאם, החלו להיות יותר רעילים, אלימים. נזכור ולא נשכח! קרי, נזכור ונזכור! לא נזכור ונלמד, למשל… שהרי הגם שאנו היינו הקורבנות בסיפור הזה, בכל זאת אנו גם בני אדם, וחובה עלינו ללמוד את כל השיעור… לא. הסתפקו בלקח הכוחני בלבד. נזכור שהיינו קורבנות, ולא עוד! מהיום אנו מדינת צבא, ולפיכך, בשם השואה, מותרים בכול, וגם בגזענות, באלימות…
אז היום, כמו באיזה טקס פטישיסטי, של זיכרון, נאמנות ודם, משביעים את הנוער כיהודי-ישראלי באוושויץ! שם נותנים לו את תעודת ההכשר של היות ציוני טוב, ובמצעדי החיים הרמטכ"ל צועד בראש הצבא עם הנשיא… האם, במקום זאת, ביקשו אי-פעם מנער/ה ישראלים, עוד בשנות השישים-שבעים-שמונים, ובמסגרת של מדיניות חינוכית-לאומית, לאמץ ניצול שואה למשל – לא חשוב מאיזו ארץ – וללמוד את סיפורו? לא, אצלנו תמיד יותר פופולארי לאמץ לוחם… משום כך, עוד יש ניצולי שואה, מהמעטים שנותרו, שנמקים במוסדות פסיכיאטרים או כאלה שאין להם כסף לאוכל ולתרופות, והם פושטי יד מול הכנסת לבושת כולנו… אבל ה"נזכור ולא נשכח" הוא תעשייה משגשגת של מפגנים אינסופיים של לאומנות ואלימות, וחינוך לאלימות וללאומנות, והצדקה מחזורית, מטעם הממסד, פעם להמשך הקיפאון המדיני בינינו לבין הפלסטינים, ופעם לפתיחת מלחמות יזומות – כמה אבסורד! – בכדי לפתור את הסכסוך… וכל הזמן, גם הכשר לאי-ההכרה בכאב ובאובדן שגרמנו לפלסטינים. שהרי אנו ה-קורבנות, ומה פתאום שקורבנות שואה יגרמו עוול ואסון לעם אחר?! כך ממשיך הממסד לשקר את עצמו ואותנו, וכך אנו, ממשיכים להישאר מפוחדים, אלימים ואומללים כהורינו…
"אני לא מתביישת להיות בתו של מוכר המספוא, אני מפחדת להיות בתו של ניצול השואה", כתבתי ב"וורד הלבנון". אז היום אני לא הילדה שחרדה לעצמה, היום אני אזרחית שחרדה לשלומנו. ולכן, אני לא רוצה להיות דור שני לשואה! מדברים על זילות השואה… אז השואה הייתה אחת, ועל כן, גם היה רק דור אחד לשואה, הניצולים עצמם! אני לא הייתי שם, אני לעולם לא אוכל לשאת על גבי את כאב אבי וזיכרונותיו, אני לעולם לא אהיה הוא… ולא רק שלא אוכל להיות – אסור לי! אסור לי אם אני רוצה לחיות! אם אני רוצה להישאר שפויה! ואם אני רוצה לקחת אחריות על חיי…
אבל כן אני רוצה להיות – ותמיד אהיה – בתו של ניצול השואה, שכמי שגדלה בצל הכאב הזה, יודעת שצריך לזכור ולחקור את השואה, את כל ניצולי השואה: יוונים בשואה, חרדים בשואה, הומוסקסואלים בשואה, מזרחים בשואה – כל מה שיד ושם כמוסד ממלכתי להזכירכם – ממדר מנחלת הזיכרון… אבל בתוך כך, גם צריך לנקז את רעלי השואה שזורמים בדמנו, לפרק את האלימות, להירפא, להחלים. בשביל זה, צריך לשים לשואה גבולות, להגיד לה גם לא! רק ככה נהיה בני אדם שלא מפחדים להכיר בכאב האחר, ורק ככה נפסיק להיות שבלונות של דור שני, שלישי, שישי, עשירי לשואה – עד מתי?! נפסיק להיות הכבשים של הממסד, וניקח אחריות על חיינו. הצו העליון של זיכרון השואה – מן הסתם הושכחנו – הוא ואהבת את בצלמך כמוך.
"ניקח אחריות על חיינו", לאה, מילים כדורבנות! אסור להתחפר בקורבניות לדורות, למרות אי היכולת להתחמק מהריקושטים באופן מוחלט. לדעתי אין מקום בעולם בו היהודים לא חוו את טראומת היותם יהודים. אמנם יהודי גאורגיה לא חוו את השואה באופן ישיר על בשרם, אך היה פחד מהשמועות על מה שקורה ליהודי אירופה. דוד שלי היה בין הפרטיזנים הלוחמים ובן דוד של סבא שלי נעצר על-ידי ה-ק.ג.ב והוצא להורג בתקופה השחורה של ברית המועצות בעוון הפצת השפה העברית.
תודה שהבאת את דברייך. ללי
תודה לך, ללי. מעניין לקרוא את דבריך. ואת צודקת, אין יהודי שלא חווה משהו מן השואה בתקופה ההיא.
כשאני קוראת עיתונות ודברי בלע שאנשים מפיצים על מי שאינו כמותם, נמנע על מחנם, אני חשה שלא למדנו כלום .
הרי הנאצים התחילו בתעמולות .
אני לא יודעת לדעתי זה כבר פרץ כל רסן .
אם תעייני בעלוני ימין או בעיתוני שמאל תדמייני מולך שהיריב הפוליטי הוא גוש של אנשים מפחידים עם רצח בעיניים. לא את או השכנים שלך .
זה קורה גם באינטרנט וזה מאד מפחיד. אתה נגרר.
כלומר יש דברים שהופנמו הייטב. למשל שתעמולה והסתה עובדים .
אני לא יודעת אם האשמה עצמית אינה עוד צד של פאסיב אגרסיב.
אולי לא.
בכל אופן נראה לי שלא באמת השתחררנו מהשואה.
ואיננו עם חופשי בארצנו.
הייתי רוצה עם חומל בארצנו.
אולי החופש הזה רמס כאן רבים וטובים.
גם אני חושבת שאנושיות היא מעל לכל לאומיות.
צ"ל נמנה.
את כל זה אני כותבת בשם סבתי ז"ל רחל גרציאלה שהיום יום פטירתה. גרציאלה רחל התגיירה ב39 ונישאה לרב יהודי, אותו הכירה באיטליה בעת שהוכשר לרבנות.
היא סיכנה את חייה וכמתורגמנית השיגה לאחיו ויזות ואשרות כניסה שסייעו להם להכנס לארצות דרום אמריקה. אותן אשרות הצילו את חייהם. גרציאלה רחל חייתה בשויץ וכמעט גורשה ממנה מספר פעמים אך הייתה מתוחכמת ושכרה עו"ד .
מעולם לא פגעה באף יהודי.
וכעיתונאית וחוקרת שפרסמה מאמרים רבים, שמרה על כבוד ואתיקה .
גם סבי ז" חנן, היה פושט מעל כתפיו חליפה חדשה ומעניק אותה לעני שנקרה על דרכו.
אחרי ביקורו כאן כתב מאמר בו דיינה את ההתבצרות שכבר ניכרה אז בהיכלי החומר.
ביתו היה פתוח. אימי זוכרת המולה. סבתי זוכרת חודשים רבים בהם האכילה אנשים שלא הכירה.
זאת היהדות במייטבה.
משום שאותם אנשים מעולם לא נחקרו, אם הם ימנים שמאלנים, דתיים לאומים, דתיים מתפקרים, חילונים, אפיקורסים.
הם היו שם. חיו בבית לא להם.
סבי לא רצה לחיות כאן כי ראה לאן פנינו.
אולם לא מנע זאת מאימי.
ממרחק של שנים אולי צדק.
אולי נגררתי. אך אלו תחושותי היום.
מאמצת כל מילה, אביטל.
מילים חצובות בסלע, לאה יקרה.
אני ברשותך רוצה להפיץ לאנשים.
מעטים עדיין מצליחים לראות את הדברים ככה בעולם,
להפנות את המבט פנימה, לכיוון המודעות, במקום החוצה, להאשמת האחר.
לא שאין מקום כאן להאשמה, אבל המשך החיים מחייב הסתכלות פנימה ועבודה פנימית, אחר אנחנו ממשיכים לחיות לא רק בצל השואה של לפני 70' שנה, אלא בצל השואה הפרטית שקיימת בכל אחד מבני האנוש בעולם התיקון הזה.
רונית היקרה, תודה. אכן, מסכימה עמך לגמרי. את מוזמנת להפיץ. תודה בשנית.
מסכימה עם כל מילה לאה היקרה אתמול ביקרתי במזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגיטאות צפיתי במוצגי המזיאון ושמעתי את העדויות אבל כל הזמן ניקרה בתוכי מחשבה טורדנית ניקרה ולא הרפתה את המוזיאון צריך להביא לרחוב לחיים עצמם לא די בפולחן המתים יש לפעול למען החיים הכוללים את האחר החי בתוכנו הכולל את האודים המוצלים החיים בתנאי רעב
ארועי יום השואה מגודרים במתחם הצר של יום יומיים זכרון ,בעוד שהם צריכים לשמש
כסמן וכאבן בוחן יום יום שעה שעה בשוכבנו ובקומנו ובלכתנו בדרך
אבן בוחן לאנושיותנו
כל מילה שלך לאה בסלע . מסיבה זאת אני לא אוהבת את מס השפתיים הזה ואף את הטיולים המאורגנים לפולין תמיד סרבתי לצאת לשם עם משלחות בני נוער כשהייתי מורה ,לא ראיתי שזה שינה אצלם דפוסי התנהגות ביחס לאחר . צר לי
יש ארגון כזה למען ניצולי שואה הנקרא עמך לקחתי פלייר שלהם היום לאחר העצרת בעירי, ואולי אתנדב
מצבם של הניצולים הזקנים הבודדים והעניים האלה מכמיר את ליבי
חנה היקרה,
תודה על דברי אמת. גם אנחנו לא רצינו שבתנו תיסע לפולין. וגם היא לא רצתה. היום הודיעו שהולכים לדחות לניצולי השואה את מה שהובטח להם בעניין התרופות… איך זה מתיישב עם כל הטקסים ומס השפתיים?! תודה חנה, ותבורכי על ההתנדבות.
מוזיאון – תיקון טעות מלמעלה
כמי שהוריו "עקפו" את השואה בעלותם ארצה ב-1935, גם אני אינני מוכן להיקרא או להיחשב לדור שני לשואה.
למעשה, כולנו דור ראשון כל-עוד עומד בנו הזיכרון וכל עוד חסרים לנו קרובי משפחתנו הקרובים שנשרפו שם: סב וסבתא, 15 דודים ודודות, ואין-ספור בני דודים מדרגה ראשונה, שנייה ושלישית.
אכן כך, גיורא.
אמרת מנהמת לבך לאה
מסכימה עם חלק גדול מדברייך, גם אני חושבת שהנסיעות ההמוניות לפולין הם בכיה לדורות.
יש תלמידים שמסיימים בית ספר בלא שהיו בירושלים או בגליל אבל לאושוויץ נוסעים כולם (כמעט)
אני חושבת שזכרון השואה חייב ללוות את חיינו כאומה יום ולילה אך בוודאי לא דרך המסעות החד שנתיים האלה , אגב גם ילדי לא הצטרפו ל"מסע" לפולין
והערה נוספת – אני ורבים רבים מחברותי וחברי הם מה שנקרא "דור שני" ובאחריות אני יכולה להגיד שכולם אף שצמחו בצל הטראומה – מחרישה או מדברת לקחו את גורלם בידיהם (מי שלא נהרג במלחמות) אנשים "נורמליים" לגמרי שבנו את חייהם ואת החברה הישראלית בה הם פועלים בצורה מעוררת גאווה ושמחה .
אבל… זה כלום לעומת הגרמנים "בני הדור השני" שבעיני אף הגדילו לעשות ובנו אימפריה חברתית וכלכלית מעוררת השתאות ועוד דברים !
היה מעניין ומחזק לקרוא את תגובתך ריקי, תודה.
"עד כאן", זה מה שגם אני החלטתי. לא מעביר הלאה את האלימות הזו אל ילדיי. ברור שההורים שלנו סבלו, גם כשלא היו במחנות, גם לא בלב ההשמדה, רק כשרחפה עליהם ועל קרוביהם חרב המרצח האירופאי. ואין פה פטור לרבים מן העמים במשחק הזה. לא לאליטות שלהם ולא לעמך. והאנטישמיות איננה נגמרת לא אז, ולא עכשיו. שורשיה עמוקים כל כך שלא ניתן לשרשה מן התת-מודע הקולקטיבי של העמים האירופאים והיא פשטה עד למחוזות מרוחקים של כל אמריקה ואף הגיעה לפאתי מזרח אסיה מאידך.
הרעל הזה גם נכנס לנו למחזור הדם. גם אנחנו נגועים באלימות שהפעילו עלינו, באימה ובדיעות הקדומות על עצמנו.
האויב בתוכנו גם תרתי משמע: אנו לא מקבלים את דיעותיו של אחינו, כי הוא מזכיר לנו בו זמנית את הלא יהודי, וגם את היהודי המשמש כדחליל בעינינו. (למן המבולל שמוותר על כמעט סממני הזהות ועד לזה שחושב שהזהות שלנו חד מימדית היא וכי רק אנו לעצמנו ואנו לא חייבים חשבון לאף אחד)
עלינו לעבור סוציותרפיה קבוצתית רצינית וברור שימי שואה "ממוסדים" לא מספיקים לצורך העבודה הטיפולית המחייבת אותנו להבין מה הלקחים האתיים וההתנהגותיים שעלינו להפיק מהטרגדיה הנוראה.
גם השאלה של ההורים האלימים לא יכולה להיזרק לפינה חשוכה, גם לגביה יש לתת את הדעת.
אבל נדמה לי שהתהליך של גילוי האמת הכואבת על עצמנו כעם, על הורינו, על הממסד ביחס לשואה, בין אם במודע, בין אם במובלע, כל אלה מתחילים רק עכשיו לעלות בעוצמה. אנו מעכלים
גם אותי מזעזעת האלימות של השיח החברתי-כלכלי-פוליטי בארץ. גם הזנחה פושעת של ניצולי השואה וניצול השואה בידי חלק מאיתנו לא זרים לכתף הקרה שהחברה מפנה לחלשים האחרים, באשר הם.
עם זאת, לא נוכל לפתור את הביעה הפנימית שלנו בכך שנתרפק על אירופה היפה… כזו היא לא ולא הייתה אף פעם. לא בזמן ההשכלה, ולא לאחר המהפיכות הצרפתית או הסובייטית. אין מדינות יותר "יפות" מראש… ליהודים, יש אחריות להפוך את ארצם למקום שטוב לחיות בו, (ולא רק ליהודים) כי האנטישמיות אינה פנטזמה של מישהו, היא קיימת ומצמצמת לנו את הכבוד האנושי העצמי ביום יום, בכל השיח עם הזולת. נולדתי בחו"ל, אך את ילדיי גידלתי בארץ מחשש שהם יהפכו ל"יהודים גלותיים", עם כל ה"ברק" שעדיין מלווה אולי את המעמד המפוקפק הזה, אך מצד שני לא סגדתי למיתוס הצבר.
להיות עם חופשי בארצנו, פירושו להתמודד עם הנורמליות הא-נורמלית הבסיסית של כל חברה אנושית ושלנו בפרט. זה לא הופך אותנו ליותר יפים ולא ליותר מפלצתיים, זה רק הופך אותנו לעצמוניים ואחריים לגורלנו ולדמותנו.
שלום עמנואל,
תודה על קריאתך.
דבריך נוקבים ונכוחים, ותודה שחלקת אותם עמי. באמת אין על מה להתרפק… יש לשאוף להיטיב את האוויר כאן, לנקז את הרעלים (להודות בהם תחילה) – ואז לתת מקום מפוכח של אמת לעצמנו, ואו אז לכולם. זולת העבודה העצמית הזאת, נמשיך עם השקר, והרי שקר הוא – גם – אלימות.
תודה.
לאתי, רשימה נוקבת וחשובה מאין כמותה. למעשה, זה נאום. וכמה חשוב שזה נאום ולא רק רשימה. יש דברים שלא די להם שהם נכתבים, שחשוב כל כך שיקבלו גם את הקול, שנותן להם משנה תוקף.
אז אני חושבת שזה נאום נוקב וחד שאני חותמת בו על כל מילה. ושוב אני עומדת משתאה נוכח היכולת שלך להגיד דברים מאד קשים באומץ ובכנות, תוך חתירה בלתי פוסקת להניע גלגלים מאובקים וחלודים בעגלה המקרטעת של הציונות. ואת נותנת שם וכותרת להתנגדות האינטואיטיבית שלי למסעות האלה לפולין. כבר הרבה זמן שדעתי אינה נוחה מהם, ובזכותך אני מבינה למה. עד עכשיו התנגדתי בגלל הסיפורים על הנהנתנות הנערית בבירה הפולנית, על פיתוח "ענף תיירות" פולני באיצטלה של זיכרון, על העובדה שזה סיפור לנוער בעל אמצעים, את חידדת את ההסבר.
אני תוהה מהם בתי הספר שזוכים שקולך ישמע בהם. אני מאד רוצה שתבואי אלינו לטבעון לשאת את דברייך.
איריס היקרה, תודה על דבריך המרגשים. אבוא בשמחה כשתחזרו.
נעתקה נשימתי. הבחנות חשובות מאוד.למשל שמי שחי באלימות בנעוריו יצא אלים בבגרותו-תמיד נכון והרעל שהסכמנו למסוך לבכרתנו הלאומית ללא הבחנה בפגיעה באחר. אותה הישרדות שואתית של הקרובים לך יחיו. ועוד ועוד.
תודה לך אשת הרוח על הסדר שאת עושה בחשיבה הלאומית. מי ייתן ודברייך ייקלטו!
הכרתנו הלאומית
מירי היקרה,
אני קודם כל שמחה שאת כאן, כדי לקרוא ולהגיב! אני ממש ממש מודה לך.
חותם על כל מלה. הנסיעות של תיכוניסטים הן תמצית העיוורון והסקת המסקנות השגויים: לאומנות וכוחנות ותו לא. כשעמדה הכתה של לבתי הגדולה לנסוע הצענו לה לא להצטרף, לנסוע אתי כשתרצה. כך עשינו כמה שנים אחר כך. במאידאנק ראינו את בתי העיר לולבלין. בטוח שהתושבים ידעו. האם אני כפולני הייתי מסכן את חיי וחיי משפחתי כדי להציל? לא בטוח.ואנו שותקים מול עוולות כשחיינו אינם תלויים מנגד. כתבתי על זה את השורות הבאות:
הלובלינאים *
הבתים של לובלין נושקים
לצריפים של מיידאנק.
בתינו שלנו רחוקים.
לא רואים מהם את העוול.
בתמונות במרקע בריונים חורשי רע
לא מרשים לעובדי אדמה להנות מפריה.
ישחתו הזיתים עד אחד.
התושבים בלובלין מסתפקים בשתיקה.
*לובלין – עיר בפולין. בפרבריה נמצא מחנה ההשמדה מיידאנק
תודה, דידו. (זה דידו שאני מכירה?). דבריך כנים ומרגשים. ממליצה לך לקרוא את ספרו החדש של ניר ברעם, בנושא עליו כתבת. תודה בשנית.
אני מניח שכן
לפי לאה איני היקרה והאמיצה אפילו ביד ושם ממדרים את נחלת הזכרון. [קרי, את שואת העיר הכי יהודית שלוניקי, שבאופן כללי תרבותה השתיתה לפני ארבע מאות שנה את מסד התרבות היהודית].
אם זה נכון שביד ושם ממדרים את נחלת הזכרון [ואין סיבה לחשוד שדברי לאה אינם נכונים, זאת, לאור המידור ההיסטרי שיש אכן בספרי ההיסטוריה היהודית, באקדמיה ובמחקר], הרינו עדים כי בשלוחת ממסד התרבות הישראלי, יד ושם, המגובה בחוק הכנסת והתקציב, יש בורות או לחילופין אנרכיה אקדמית. ובכל מקרה מדובר במעילה באמון הציבור. מבחינת יד ושם מידור "נחלת הזכרון" הנו עזות-מצח שלא נודעה כמותה מאז חילל טיטוס את בית המקדש.
אכן, שלי. ותודה על תגובתך הנרגשת ומרגשת. מרשה לעצמי להפנותך לרשימה שפרסמתי בהארץ ספרים בדיוק בנושא הזה, של יד ושם, כולל כל העובדות…
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1161330.html
תוכלי גם למוצאו כאן, בבלוג שלי, בארכיון.
כל מילה בסלע!
אגב, היום ראיתי דוקו של גל גבאי בערוץ 23 על ה"זונות" היהודיות של הנאצים. הילדות והנערות והבחורות ששימשו כשפחות מין של קצינים, וטוענים שהיו גם "זונות שדה". כל הקטע הזה מושתק לגמרי, והגיע הזמן שגם הצדדים האפלים האלה ייכנסו למחקר השואה ברצינות.
צודקת, יעל. ותודה.
אמת, באמת מי רוצה לשמר את מה שלא נחמד לאומה? זהו חוט השני העובר לכל אורך ההסטוריה שלנו. וה טוב לשמר מיתוסים וזה רע להגזים ולדכא את האמת.