לאה איני סופרת
למדו אותן להגיד לא! // לאה איני
למדו אותן להגיד לא!
למדו אותן שזה בסדר להגיד רגע, אני צריכה לחשוב על זה, לישון על זה, להתייעץ…
למדו אותן שהדרך שבה הן חלמו/ראו את הדברים, היא לא המוטעית. זאת הדרך הנכונה.
למדו אותן שאם את אומרת לא, או רגע, או חכה, והוא מיד "נעלב","עוזב", מעניש, סימן שאינו שווה
את ה-כן.
למדו אותן ש-לא היא לא מילה לא-נחמדה, לא-חינוכית, לא-ציונית, לא-טובה, לא-פטריוטית, לא-נשית,
לא-חברית, לא-קולית, לא-זורמת. לא היא מילה שמייחדת אותי שלא אהיה כבשה בעדר, ששומרת עלי שלא אסחף/אפול בזרם/אשחט…
למדו אותן שלא היא מילה מלמדת, לא היא מילה אמיצה.
למדו אותן להיות ביקורתיות, להטיל ספק.
למדו אותן שלא לפחד מביקורת נגדית.
למדו אותן לחשוב באופן עצמאי.
למדו אותן לא לקחת או לקבל שום דבר כמובן מאליו, אפילו לא אהבה, אפילו לא אהבה מאב/לאב,
מאח/לאח, מבן/לבן, אפילו שזה הבן שאת הכי אוהבת…
למדו אותן שכוחני זה חלש.
למדו אותן שהן צריכות לאהוב את עצמן לפני שמישהו (ירצה לאהוב, יזכה לאהוב), יאהב אותן.
למדו אותן שאהבה זה לכבד, לשחרר, מבלי להתנות תנאים!
למדו אותן שלאהוב זה לרצות בשביל האהוב את הכי טוב, יפה וישר, כלומר, כל מה שהיית רוצה לעצמך.
למדו אותן שלכל אחת יש העדפות/דעות/צרכים/גבולות/בחירות/כוחות, וכך צריך!
למדו אותן להגיד לא, או לא-תודה, או לא-עכשיו, או לא רבתי!
למדו אותן שרק הגוף מת מהלא. אבל מצייתנות עיוורת מתה גם הנפש.
למדו אותן שהגוף שלהן הוא רק שלהן, והמוח גם!
למדו אותן שהן לא כלי הארקה לזרע/סיסמאות/מסרים, הן כלי לחייהן בלבד.
למדו אותן שהן בני אדם לפני שהן (אם בכלל) בובות/מתוקות/נשים.
למדו אותן קורס בדימוי עצמי.
למדו אותן קורס בענווה.
למדו אותן איזונים, הרמוניה… איך ללכת על השמיים מבלי שתבלע אותך האדמה.
למדו אותן איך להתנהל בעולם מבלי לאבד צלם אנוש.
למדו אותן שלא לעמוד מנגד כשלמישהו כואב. ולהתנגד, בכל הכוח, למי שמכאיב לך.
למדו אותן לפחד.
למדו אותן איך להתמודד עם דיכאון… יש הרצאות נגד סמים/תאונות דרכים/אלכוהול, יש שיעורים לחינוך מיני, ואין שיעור אחד איך לחלץ נערה משפל, מחוסר ביטחון, מפחד משתק, מבדידות, מנתק, מייאוש, מתחושת אפסיות, מריקנות, מבור שחור, מ"אני רוצה למות"…
למדו אותן לא לבחור בהתאבדות!
למדו אותן להיות בני אדם.
למדו אותן שבני אדם חייבים לפעמים להגיד לא בשביל להישאר בני אדם.
למדו אותן לצעוק!
למדו אותן שלצעוק זה לא להישאר לבד עם הפחד בבטן.
למדו אותן שכשלא צועקים את הפחד, משחירה הנשמה…
למדו אותן שגם אם איש לא ישמע אותך במעגל הראשון, מישהו יקשיב לך במעגל השני או השלישי או הרביעי או החמישי…
למדו אותן לצעוק עד סוף העוווולללםם!
למדו אותן שיש גם אנשים טובים בעולם הזה.
למדו אותן שהן במסע ששמו "לחיות".
למדו אותן שכל גירוש הוא עוד תחנה…
למדו אותן לשאול שאלות: מה רע לי, מה טוב, מה לי הכי כדאי
למדו אותן ש"קורבן" זאת תווית: כי מי אני? אני-אני, ילדה, נערה, ויש לי שם פרטי, גם אם אין לי לפעמים משפחה, חברים, חבר אחד…
למדו אותן שבעולם הזה הכול זמני…
למדו אותן שזה לא כל-כך מפחיד להיות לבד, כי יש לנו את עצמנו, תמיד!
למדו אותן לחבק את עצמן, לתת נשיקה לעצמן, לכתוב לעצמן פתקים של חיבה, לשלוח לעצמן חייכנים.
למדו אותן שלכל אחת בעולם הזה יש תרומה אישית מכרעת לכך שהחיים שלה יהיו טובים!
למדו אותן לחלום גבוה.
למדו אותן למצוא את מי שבאותו הרגע ממש מחפש את דרכו אליהן.
למדו אותן שבשביל להגיד כן למישהו/משהו הזה, צריך להשוות/לבחון/לדרוש/לתבוע
למדו אותן שבכל מקרה, הן בשירות עצמן.
למדו אותן שתהום פעורה בין לשרת לבין לתת.
למדו אותן שנתינה מותנית בקבלה הוגנת.
למדו אותן שקבלה הוגנת היא חוזה שבו שני הצדדים צריכים להישאר בני-אדם.
למדו אותן להגיד הרבה לא, בשביל לזכות (ולהעניק) ב-כן יפה ואמיתי אחד.
למדו אותן להגיד לא בשביל ליהנות מאהבה.
למדו אותן להיות בנות-חורין.
למדו אותן, פירושו גם למדו אותם!
בד בבד הייתי מלמד אותן גם קאראטה!
כנראה שה"לא" לבדו לא יעיל די הצורך.
זה הלימוד החשוב מכול!
הכל נכון, לאתי, אבל איך נלמד אותן להגיד "לא" כשאנחנו עצמנו פוחדות להגיד "לא"? וכשאנחנו כבר אוזרות את הכוח ואומרות "לא", הם מבינים את זה כ"כן"? ומה על אלה ששמעו "לא", והבינו "כן"?
ומה על המערכת, שהכי הכי טוב יודעת להגיד "לא"? איך נלמד אותה להגיד "כן" כשצריך.
צודקת ,לאה, אגזור ואשמור ואראה למי שצריך להראות בת, אחות ,נכדה
ואתאמן בעצמי
הי לאה, מצדיעה לך ! ומציעה להפיץ את ה"למדו" הזה לכל הורה ומורה באשר הוא וכבר אני ברשותך אקריא את זה לילדיי ואשלח למוריהם.
זו ממש תגובה לא אחראית. מאשימה את הנשים שלא אמרו לא. המצב מורכב יותר. מי ילמד אותן? מדוע יש מבני דיכוי בחברה? איך הם נוצרו? מי צריך ללמד את מי? מה?
הורים ומורים ויועצים וכל מתווי הדרך ,מתי,צריך גם להחזיר את האחריות והסמכות ההורית
חנה, הנער שאנס, אביו היה מכריח אותו ואת אחותו הקטנה לראות סירטי פורנו ביחד. אביו פגע מינית באחותו, היכה את אימו. יש לו תיק על אלימות במשפחה. מה זאת סמכות הורית? הורה נורמאלי לא יגדל מפלצת כזאת, רק אולי אם הילד מאיזושהי סיבה נולך עם איזה פגם נפשי.
אבל הנער האונס חונך להיות אנס. וכמוהו יש הרבה כאלה. אז מי היה אמור לחנך אותו?
לגבי המילים שכתבה לאה, שמרתי אותן, הן חשובות. בדרך כלל אני לא שומרת טקסטים. חשבתי אולי לעשות משהו עם המילים הללו עם התלמידים שלי. עם חלק לפחות.
גם את יוצאי הדופן האלה צריך ללמד זוהי אחריות מוסדות הרווחה לאתר משפחות כאלו ,ואם יש צורך גם להפקיע את הילד מרשות הוריו שאינם מתפקדים כהורים ,ועדין אני חושבת שבעידן מתירני זה שבו הגבולות התרופפו על ההורים לקחת יותר אחריות ולא לפחוד ליטול סמכות כנ"ל גם בבית הספר.
גם מורים והורים צריכים ללמוד להגיד לא
אני לא בטוחה שהוא היה יוצא דופן כזה גדול. הרבה הורים צופים בפורנוגרפיה. הרבה מאוד בני נוער. הרבה הורים ממש לא 'הוריים'. אנחנו חברה חולה, האלימות, גם המינית פושה מיום ליום.
חנה יקרות אנחנו מסכימות כל כך ולי נותר רק להמשיך אותך בסיפור על ילדים שבאים מבית שבו השרשרת כל כך רקובה שאין הורה לדבר כי ההורה הוא בכלל נניח הדמות הראשונה שאנסה באכזריות את הילד ומאז הוא עבר התעללויות עד שהוא פתח את הפה והתחיל מסע הצלה. אני מכירה סיפור כזה ויודעת מה גורם לי להתייאש מאמונה בכך שניתן לשנות את העולם? אותו ילד הגיע לכוחות ההצלה אבל לפעמים גם הם עשויים מאנשים בשרשרת שחלקם רקובים וגם אם אני מכירה את האישה שהתחילה את מבצע ההצלה ויכלה לתקן את אותה נפש באהבה ובעזרה ממשית, אני גם יודעת שמעליה נמצאים אנשים שעינם צרה בכוחותיה וביכולותיה והם פולטים אישה "מאיימת" כזאת מהמערכת שלהם. אז גם אם נניח שכל האנשים הטובים וההורים הקשובים ומחנכים המצוינים והנוער הסביר ימצאו את דרך המלך, עדיין יש את אותן שרשראות רקובות שעליהן מי שאמון לצרוף ילדים לחברה חדשה ובריאה לא מספיק מאמין בשליחות עבודתו והופך את המקום לחישוב של עלויות. כמה הוא מקבל על כל ילד וכמה הוא צריך לשלם לאנשי המקצוע. תאוות הבצע נכנסת למשוואה ואת הגועל הזה הכי קשה לי לקבל כי היא עוד טריז בדרך לשיקום החברה ואם אנשים כמוני מגיעים לשלב שבו הם אומרים נואש ומתחפרים במעגל הקטן שלהם, זה בגלל התסכול הבלתי סופי שמצטייר מתוך הנתונים.
הי מתי, חושבת שפספסת משהו שלולא אותה שורה הייתי מגיבה אולי כמוך אבל הנה זה:
"למדו אותן, פירושו גם למדו אותם!"
משפט מחץ חזק ומחלחל הרבה יותר מאשר אילו היה כתוב למדו אותן\ם.
ומי צריך ללמד? הורים, מורים,יועצים וכל אדם שתפקידו ואחריותו לחנך.
לא חושבת שזאת תגובה לא אחראית של לאה איני אם כי גם אני, כמו מתי שמואלוף, סבורה שהמצב מורכב הרבה יותר. בעיקר כשמדובר בילדות ונערות. ועוד, "לא" היא מילה חשובה באותה מידה כמו "כן", ולא רק מבחינה פילוסופית. ושוב, מה לגבי אלה ששמעו "לא" ורצו להבין "כן", או אלה שהיו צריכים להבין "לא", ובחרו להבין "כן".
🙂
כיף שאת כאן.
הפוסט הזה הוא עדיין לא מה שיפתור את התופעה הקשה אבל לדעתי יש לו כוח לגעת בבני נוער.
להזכירך בסיפורי אצל אליענה השתמשתי קצת פה ושם במילה לא. ובאמת שזה לא הועיל לי הרבה אבל גם הייתי צעירה וחוץ מלקחת אחריות על החיים שלי לא קבלתי הדרכה הורית או בית ספרית. (בשיעור לחינוך מיני למשל עצמתי את האוזניים והעיניים כי הייתי מאוד נבוכה). אז קראתי את זה עכשיו בתור אותה נערה שהייתי כשלא ידעתי כלום על כלום, וכן, המידע הזה מדבר ויכול להועיל לבנות. וכן הוא יכול לכוון את הבנים לאזור הרצוי בהבנת חוקי המפגש בין בן לבין בת. אלה ששמעו לא ולא רצו להבין ואלו ששמעו לא ובחרו להבין כן הם לפעמים תוצר של חינוך גרוע שאין בו כוונה ליצור מפלצת אבל גם בתום זה עלול לקרות.
דגמא: ילד שמבקש משהו מהוריו וההורים אומרים לו: לא. אחרי שהוא מנדנד כמה וכמה פעמים בסוף באופן קבוע הם נכנעים לו והם אומרים לו טוב. מה מבין מזה ילד? שפעם אחת אומרים לו לא…בפעם העשירית זה יהיה כן. אחר כך הוא מכיר בחורה. מה לימדו אותו הוריו? ולזה אני מתכוונת שאני אומרת חינוך. כמה הורים כאלה שהם מקסימים וטובים ואוהבים יש? המון. כמה מהם מודעים להשלכות שכניעה כזו לילד מלמדת אותם שבסוף הלא נמצא הכן? לכן מי שמכיר את עצמו כהורה שבסוף הוא נכנע לילדו שיגיד לו טוב כבר מההתחלה אבל אם הורה מסרב לילדו אז שילמד אותו שלא זה לא מוחלט ושגם יתן סיבה הגיונית וברורה לילד בהתאמה לגיל הילד. אחר כך, איריס יהיה יותר פשוט לילד להתנהל בעולם הלא פשוט בכלל.
מצדיעה אני לדברייך – סיגל! תודה.
סיגלי ולאה יקרות יקרות,
האמת שאתמול כל כך התפוצץ לי הראש והלב מהסיפור הזה, שלא חזרתי לקרוא את תגובותיכן, והלכתי לישון מוקדם. אני קוראת שוב את הפוסט ואת התגובות, ולמותר לציין שאני מקבלת את דבריכן לגמרי, יש ביננו הסכמה מלאה שמושאי הקריאה הם מחנכים ומערכות אחרות שאמונות על החינוך, ואני, כחלק ממערכת החינוך רוב חיי מתכוונת ללא ספק להשתמש בקריאה הזאת ולהעביר אותה הלאה, כלשונה, בחטה"ב בה אני עובדת. ושוב, לאה, כבר אחרי ההסבר הראשון שלך הבנתי שאת לא פונה אל הילדה, הנערה, ושום דרישה לא מופנית כלפיה, ואני בטוחה שאת עומדת מאחורי כל מילה, גם בפנותך לא ללכת אחרי העדר, ואני מאמינה שאת מאמינה שהכן הוא הנורמה.
בעניין הזה, ורק בעניין הזה, דיעותינו חלוקות. ה"כו", ה"נורמה", הוא לא משהו כל כך טריוויאלי. הנערה בסיפור הזה, אני מניחה, לא ידעה בכלל מה הנורמה, דווקא היא לא הלכה אחרי העדר. דווקא היא לא נכנעה למשהו נורמטיבי. דווקא פה, כל מה שאמור היה להיות נורמלי, לא עבד בכלל. לא הייתה שם שום מערכת ערכים בסיסית שתוביל ותעשה סדר בכאוס המטורף הזה.
לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי, אבל שוב, אני חושבת שלפני ההתמרדות בעדר, יש לדעת לאן העדר הולך, ולפני שנקדש את הנון קונפורמיזם, קודם כל נקדש את התלם, את השביל הברור. את נורמות ההתנהגות ה"עדריות", ורק אחר כך נוכל לבקש מהנערים, מהילדים, לפתח חוש ביקורת. זו דעתי. ושוב, אני אהיה בין אלה שיעבירו את הקריאה המרגשת שלך, ללא ספק, אבל אני חושבת שדרוש פוסט אחד של "כן" לפני ה"לא".
ועוד סיגלי, לא מסכימה עם הדוגמא שנתת לבקשות של הילד, שאומרים לו "לא", ואחרי הרבה תחנונים הוא מקבל "כן". מניסיון, זה מה שקורה בתשעים אחוז מהבתים, וזה ראי לתקופה, בה הסמכות ההורית מדלדלת, אבל לא הייתי קושרת בין אותו ילד, (לא בקטע של עבריינות בכלל), לבחור שבגיל עשרים ינדנד לחברה שלו לשכב איתו. אלו שני צרכים שונים, מבחינה פסיכולוגית וחברתית, ויש מקום לדיון עמוק בנושא. ושוב, אני אנסה היום לא להיכנס למטע.
נשיקות לשתיכן, איריס
איריס,
אישה באמונתה תחייה! ועם זאת, ה-כן שאת שואפת אליו נמצא גם הוא בדברים שפרסמתי. כשאדם (ילד/ילדה וכו') לומד להכיר את עצמו, מן הסתם הוא בוחן את שניהם. בוחן גם את האפור שביניהם. וזה נמצא שם בכל משפט. אין הכוונה ל-לא מתריס לשם התרסה בלבד, או ב-לא פנאטי או ילדותי. אך ההדגשה לעמוד גם ה-לא וללמוד אותו, באה מפני שכיום הוא כמעט ונעדר לחלוטין מהמערכה. זאת ועוד, הרבה מן הנערות מותנות לקבל על עצמן חשיבה גברית, גם אם זו פטרונית או אלימה (גם נגדן!).
היי בטוב.
מתי שמואלוף, אתה בחור מרשים ונדיר. כל הכבוד על עמדתך העקבית. כן ירבו כמוך.
בהתחשב בעובדה שבספר החדש של שמואלוף יש שיר שמוקדש ליצחק לאור, לא ברור עד כמה הוא באמת עקבי.
חשוב לי להגיד:
אינני מאשימה אף אחת מהקורבנות! בדיוק להפך. והלוא, הייתי אחת מהן! זה נמצא בעצם בכל ספריי, ובייחוד באחרון. אני טוענת כלפי המבוגרים: מורים, הורים.
את ה-לא צריך להתחיל ללמד מגיל אפס (וכך עשיתי עם בתי). ללמד גם איך לפחד פחות, או איך ללמד הערכה עצמית, הכרה עצמית, ביטחון, זהירות, שאז כבר כן מפחדים פחות, וזה נכון לשני המינים! והכי חשוב איך להיות בני אדם. במקום זה הדגש הוא (וכמובן שלא בכל בתי הספר, ולא בכל בית!) איך להיות חיילים טובים, מכונות לכסף, לסיסמאות, לסיפוק יצרים.
אני מרצה בבתי ספר, והאוריינטציה החינוכית, שמימים ימימה, היא ללמד קונפורמיות. כי הכי קל ללמד כן, הכן הוא בכלל הכי קל. קל להיספג, להישנן. הכן הוא סוחף. ביקורתיות היא עניין מפחיד. מאיים. מבחינתי, ואני נוכחת בזה, צריך ללמד במערכת גם איך להתמודד עם דיכאון, לעשות שיעורים נוגדי התאבדות! אבל בתי הספר מפחדים לגעת בזה. ולתלמידים שניגשים אלי עם בורות העיניים העצובות האלה, אין תמיד לאן לפנות. שולטים ההכחשה והבושה. הטאבו.
כשיצא ספרי "הרדופים" (1997), שבו יש סיפורים על הטרדה מינית, ועל ילדות פצועות לב כתוצאה מזה, ועל נערה אומרת "לא" כדרך לשרוד (הסיפור "פינג פונג", אותו הבאתי כדוגמה בהרצאה שלי, שהעליתי כאן, "האדמה לא חדלה לרעוד תחתיך")עשיתי הכול כדי להפגש עם מי במערכת החינוך. לא כדי שילמדו הסיפורים! כדי שיפיקו מהם את הלקחים, ואפילו באופן הכי שקוף, שירימו את הכפפה, שיכניסו למערכת את ה-לא הזה כדרך ל"בניית אדם"/גבר/אישה/אזרח אחר. והתוצאה? גברת כבודה אמרה לי שהם כבר מלמדים במערכת חינוך מיני… אמרתי, סליחה, זה לא אותו דבר. הלא הזה הוא דרך חיים, פיתוח של ילד/ה סקרן, ביקורתי, אחראי, עומד על שלו. אלא שלא היה עם מי לדבר.
היום קראתי בעיתון שבית הספר שבו למדה הנערה האומללה סירב לתת למדריכות של התנועה לנפגעות מינית (וצר לי אם אינני מדייקת במינוח) להיכנס לבית ספרם ולהעביר סדנאות לתלמידים ולמורים! למה?! אולי פחות סבל יכול היה להימנע.
והכי מהכול, צריך לנסות! דבר לא יפתור רוע, חולשה, ניצול. אבל אם זה יסייע למישהי/מישהו אחת/ד (בייחוד בזמנים הללו שפיתויי הפורנו מצויים על כל צג, ודימויי הנשיות השוטפים את המוח, הן איך להיות בובה יפה מוכרת סקס) – דיינו.
מכל מקום, תודה על השאלות שבאו מהלב.
לאה יקרה, אני האחרונה שחושבת שהיה צל של אשם שלך את הקורבנות, ברור לי לגמרי שלא באת מהמקום הזה, ובטח לאחר קריאת ספרייך, אבל בנסותנו לחנך לדור ערכי יותר, (ואגב לדידי, חינוך להיות חייל טוב יותר הוא דבר שלא עומד בקנה אחד עם הדברים האחרים שהזכרת, מכונות כסף וכיו"ב)אני חושבת שחשיבה פוזטיבית היא עניין שבהחלט אינו עניין של מה בכך, והליכה אחרי עדר אינה לשלילה בהכרח.רוב הפעמים אפשר בהחלט להגיע לאחו ירוק. ואגדיל ואומר, כן, להיות בעדר, זה הבסיס שרק אחריו אתה יכול לצאת מהעדר. למידת ה"לא" יכולה להטמע רק אם ה"כן" קיים. ומה כוונתי? ילדה לא יכולה להגיד "לא", אם לא ראתה וחוותה "כן" מצד הוריה סביבתה וכו'. זו אמונתי. לבקש מילדה, כמו במקרה הזה, שפורסם שהייתה יתומה מאב, לפתח חוש ביקורת, זה דבר כמעט בלתי אנושי. וכשכתבתי שהדברים מורכבים לזה כיוונתי. לפני שמפתחים יכולת ביקורתית, צריך שתהיה יכולת.
תבואי ותגידי לי, הנה אני. תבוא סיגל ותגיד, הנה, גם אני כבר יודעת להגיד "לא", אז אענה, ראשית אתן שתיכן ניחנתן ביכולת שהיא הרבה מעל לנורמה, ויותר, שתיכן נאלצתן לעבור את הקשה מכל, ואי אפשר לבחון את הדרכים אחרת, זאת אומרת, זאת הייתה המציאות. קודם היה רע, ובעקבותיו באו התובנות שאתן מחזיקות היום, והיכולת להגיד "לא".
ובגלל זה, אני הייתי משנה את כל הפוסט: ואומרת, קודם תלמדו מה כן. הוא לא טריוויאלי כלל ועיקר. רק אז אפשר לדעת "לא".
ומכיוון שמתי שמואלוף איתנו על הקו, כך אני מקווה, עדיין, אני רוצה לחזק את ידיו על ה"כן" הלא טריוויאלי שנקט בפרשה האחרת. הנה דוגמא לגבר שיודע להגיד גם "כן" כשצריך, יש ספורים כמותו, גם רני יגיל אחד מהם.
איריס,
1. אני עומדת מאחורי כל מילה בפוסט!
2. מאחר וקידוש ה-כן הוא הנורמה, על מנת להגיד כן ערכי ובעל משמעות, וכמה שיותר – יש ללמוד קודם להגיד לא. אחרת איך נבדיל בין ה"כנים"?!
3. ה"לא" אינו מבטל את הכן, או בא במקומו. דיברתי על איזונים.
4. לא ביקשתי "מהילדה" דבר! וזאת טעות בהבנת הנקרא לחשוב שאני באה בטענות לקורבן למעשה שכבר קרה בדיעבד. כן ביקשתי מהחברה, מהמערכת, מההורים, להפיק לקחים, לשנות חשיבה, ולא לטשטש, לעמעם, להכחיש. ביקשתי שתחנך את הילדות/ים האחרות/ים שעלולות/ים להיות קורבנות, כמו גם את הילדים הרכים – ללמוד להגיד לא. שהרי אדם לא מסוגל ללמוד להבחין בין טוב ורע אם לא למד תחילה לשלול את הקיים או לפחות להטיל בו ספק.
ותודה לך שוב.
תודה סיגל, ואיריס ולאה. הגבתי מה"בטן", אבל השיר באופן כללי באמת דורש שינוי חברתי רחב במדיניות של החינוך והתרבות ויש בו פנינים רבות.
שלום לאה
ברשותך אעביר את דברייך ליועצות אצלנו בבית הספר.
מאחר ואני בקשרים הדוקים עם הגברות האחראיות במשרד החינוך ל"שיויון בין המינים" אעביר גם להן את דברייך. אני בטוח שהן תמצאנה בהם שימוש.
ולמתי שמואלוף, אני לא חושב שלאה איני הציגה את הפוסט הזה כ"שיר".
רוב תודות, גיורא.
העיקר שכונו נחבור לתפיסה החברתית החינוכית החדשה במיוחד אנשי הרוח
צ"ל: כולנו- תיקון טעות מלמעלה
תודה, מתי. אתה צודק. ואכן, לא התכוונתי לשיר. אולי מניפסט. אם כי ההגדרות אינן חשובות במקרה הזה. העיקר הכוונות.
מעולה !
לאה, תבורכי על קולך הברור והצלול, האמירה והמסר – בפוסט, ביצירתך ובכל מקום בו הוא מושמע. את כותבת בפוסט שאם קול הקורבן לא יישמע במעגל הראשון, אז אולי בשני, בשלישי, ברביעי… לצערי, אינני בטוחה. יש יותר מדי מעגלים ש'לא שומעים' – בכל מקום שבו יש עוול ומצוקה, לא רק אונס/הטרדה מינית. אני אומרת את זה בצער. ושום אופטימיות אינה עוזרת לי כאן. מה עושים? רוויזיה. בכל כך הרבה דברים. איפה להתחיל? איפה??
תלמה,
אסור להתייאש! כמו שאמרתי אני מרצה הרבה בבתי ספר-תיכונים. אם הילדים מקבלים אווירה של פתיחות, של לתת לדברים גם הקשים/המאיימים (או הביקורתיים, ויש מוסדות כאלה), להישמע, להיאמר, מישהו יקשיב. ובכלל, השתיקה היא המסוכנת מכול. כי השתיקה היא המשך הקיים והחמרתו.
אינני רוצה לתת דוגמאות מפגישותיי עם בני הנוער, כיוון שאלו סיפורים אישיים, ופרטיותם -כבודם. אך דברים טובים כן קורים.
אבל את גם צודקת – הרביזיה חייבת להיות כללית. עמוקה. שכחנו להיות בני-אדם, וזה מתחיל מהממשלה שמשקרת פה את האזרחים, ושולחת שוב ושוב חיילים לקרב כאילו זה מובן מאליו, ונגמר בפרט. אין עבודה קשה יותר מלהיות בן אדם. וזו עבודה יומיומית.
תודה רבה על יתר הדברים.
ותודה רבה גם לחנה, לריקי, ליודית, לגבריאלה, לאיריס – לכולם. זה פוצע את כולנו. ואני מאמינה לכל כאב, לכל שאלה. תודה.
כן, בהחלט.
זה די ממצה מה שכתבת.
אמן שילמדו. אמן.
לאה, את אשה אמיצה, אנושית וישרה שמחה להכיר כל פעם מחדש צדדים יפים באישיותך, ועבודתך עם התלמידים כסופרת אורחת יש בה נשמה יתירה. תבורכי
חנה, החמימות האנושית שלך היא ייחודית. תודה רבה.
לאה היקרה.
תודה על הפוסט המרגש.
הנני משמשת כמנהלת בית-ספר ואפיץ את הדברים בין תלמידותי וכן בין המורים.
תודה על ספריך וכתיבתך המרגשת.
רונית
רונית, תודה. מודה לך מאוד.
לאה היקרה.
תודה על הפוסט המרגש.
הנני משמשת כמנהלת בית-ספר ואפיץ את הדברים בין תלמידותי וכן בין המורים.
תודה על ספריך וכתיבתך המרגשת.
רונית
לאה שלום,
אני מצטרף בלב שלם לקולך הקורא: 'למדו אותן/ם להגיד לא!'
בניגוד לפוסטים האחרים שפורסמו כאן לאחרונה בנידון, המתרגמים מצד אחד, נסיון נשי, אישי וכואב שקשור בדמות גברית מנצלת, או מקרה אונס מזעזע ומזוויע שקרה קרוב כל כך לכל אחד מאיתנו – להתחשבנות לא קונסטרוקטיבית עם עולם הגברים.
ומצד שני, מטילים על דמות האב (ראו את הפוסט של יעל ישראל) את האחריות הכמעט בלעדית ללמד את בתו איך להתנהל בעולם.
בניגוד להם את שולחת את קריאתך (שמתוך הלא בונה את הכן!), בכיוון הנכון : הורים ומחנכים בלי הבדל מיגדר.
הציווי 'למדו!', חשוב להדגיש, מופנה לשונית גם לנשים וגם לגברים ואני מניח שזו היתה כוונתך בהעריכי אותך ככותבת דייקנית.
האחריות החינוכית נופלת באופן שווה על כתפי האמהות והאבות, המחנכים והמחנכות.
(אגב, שמעתי שיש מדינות המטילות קנסות כספיים על הורים בגין מעשים פליליים של ילדיהם וראוי לדעתי לעשות זאת גם אצלנו – לחוקק חוק שיקרא 'חוק האחריות השילוחית של ההורים')
מעבר לכך, אני מעריך את יכולתך, לאה, להוציא מתוק מעז. להפוך נסיון חיים אישי קשה לכלי חינוכי המנסה לבנות עתיד טוב יותר לבנותינו ובנינו
ועל כל אלה תבואי על הברכה
לאהוד, שמה פה את התגובה ששמתי גם אצלי.
אהוד, ברור שכל מקרה הוא מקרה פרטי, אבל אני הכרתי הרבה נשים שלא היה להם אבא, במובן שהוא היה נוכח אבל נעדר רגשית, לא היה מורגש בכלל, או שהיה להן אבא מעליב ומתעלל, ולמרות שהיתה אם בתמונה, אם טובה, או גוד אינף מאדר, כמו שאומרים, זה הרס את הדימוי העצמי הנשי שלהן, כי ילדה לומדת את הקשר עם גברים מאבא שלה, לא מאימא. הנה, לי דווקא היתה אם שהיה לה אב ודוד מתעללים, לא היה לה רול מודל גברי טוב, והנה, לא הזדהיתי עם החלקים האלה שלה, אלא עם מה שנטע בי אבי.
הרשימה הזו נכתבה כדי להזכיר ליותר מדי אבות "נוכחים נפקדים" כמה חשוב דמות אב טוב בנטיעת עמוד שדרה חזק בבת ולימוד נכון של יחסיה עם גברים בעתיד. הלוא לא אני המצאתי שאישה עם אב מתעלל או לא נוכח, מחפשת את האהבה בחיק גברים, את השתקפותה בעיני גברים, ולא פעם היא נופלת לגברים נאחסים. וזה נכתב כמובן בהשראת מקרי האונס הקבוצתי. לו היה לבנות האלה אב שמלמד אותן שהן יקרות, שנותן להם להרגיש שהן יקרות, הן לא היה נופלות לזה. זה ברור כשמש.
אשר לדמות האם, ברור שהיא מאוד חשובה. הלוא אצלי האם היתה "נוכחת נפקדת" ובגלל זה אני דפוקה מהבחינה הזו. עד היום מתגעגעת לאם שלא היתה לי.
כך שצריך לקרוא גם בין השורות, שלא לדבר על לקרוא את כל רשימותי כמכלול, שם אני מרבה להתייחס לאי הנוכחות של אימי בחיי, או לדכאוניות שלה שהשפיעה עלי, וכמה זה הרסני.
אבל יותר מדי אבות הם "נוכחים נפקדים" וזה נכתב למענם.
ועוד דבר לאהוד,
אין ברשימות שלי שום "התחשבנות לא קונסטרוקטיבית עם הגברים". יש קריאה רמה שתיאבקו איתנו מאלימות הגואה נגד נשים, שמתחילה מהטרדות קטנות.ראה רשימתי, והכי חשוב – ראה תגובתו הנבונה של דוד שליט בתגובות אצלי ברשימה הקודמת. תגובה חכמה, מעמיקה ונוטלת אחריות. ברגע שגברים יבינו את מה שהוא אומר, כאן יתחיל השינוי.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15281&blogID=23
אהוד, תודה רבה. על הכול.
אני לא סבורה שיעל פסלה/דילגה על עבודת האימהות בחינוך ילדיהן בעצם הדגשתה (מסיפורה הפרטי)את חשיבות האבות בנושא. רק ניערה מחדש את תפקיד האבות. בכל מקרה הנטל שווה על שניהם. ואתה צודק – צריך ללמוד להיות הורים, ועל הורות מחפירה שיוצרת קורבנות-תליינים בהמשך, צריך לתת את הדעת, ולא להוציאם, כפי שקורה כעת, בפטור בלא כלום.
תודה לך, לאה. מסתבר שלפעמים קשה מאוד להגיד "לא", וקשה גם כשיש הרגשה שה"לא" לא נשמע, ולמרות זאת כפי שכתבת כאן יפה, הדרך נמשכת והעיקר לא לוותר על התקווה!
תודה רבה, חני. תודה.
איזו דרך יפה ואפקטיבית להידרש לנושא.
חן חן, לי. היה מקסים תיאור חיוכו של אישך לבתכם, אצל יעל נדמה לי.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12052&blogID=161
האי לאה זה קטע מספר הביכורים שלי שמתפרסם ממש בקרוב, קרוב, בו כתבתי על כך. בעבר פרסמתי משהו ממנו, כאן בבלוג. בעצם כל הספר דן באמירת הלא. ובסופו הגעתי למסקנה אישית שאין לה כלום עם הספר, שזה די מייאש כל המאבק הזה. ואני רוצה בחיים שקטים יותר.
בכל אופן כך חשתי. ואני עדיין חשה.
ואת לאה , יישר כח על כך שאת מחזקת נשים.
הרבה טוב.
אביטל
תודה רבה, אביטל. אקרא. ושוב תודה.
פוסט שהולך מצויין עם הסטריפ שרץ כבר לא יודעת כמה זמן בבננות
"בוא להכיר אותן!" ו"לחץ להגדלה", עם בחורות בכל מיני גדלים וצבעים בסרט נע. לא מפריע פה לאף אחת ??
כן, מפריע. אתה צודק. העולם לא אידיאלי, ודברים שמבקשים להשתנות מבקשים להשתנות בתוך עולם מעוות ומקולקל מן היסוד. ועדיין, אין סתירה בכך שרוצים לתקון.
אך אם יש לך דרך להחליף הפרסומות הזולות באחרות, אנא עשה זאת.
לי אין דרך להחליף את הפרסומות כי אני לא מנהלת בננות וגם לא בעלת בלוג. הדרך להוריד את הפרסומת הזאת נראית לי מאוד קלה ואין תירוצים להשאיר אותה. מה זה קשור אליי?
הפרסומות גם לא נושאות חן בעיני, אבל שירלי חייבת לקיים את הבלוגיה הזו באיזו דרך, ולמרות שיש טעם לפגם בפרסומות הללו, הן אלה שמאפשרות לנו להיות פה. מילכוד 22, אני יודעת. שירלי תלויה במפרסמים, וזו באמת בעיה של כל הרשת. האופציה האחרת היא להיות כמו "רשימות", בלתי תלויים, בלי פרסומות, אבל הנה, הם לא עומדים יותר בנטל, אז הם עומדים לסגור. בעיה גדולה של כל הרשת.
מהטקסק [הכואב] למדים שהחברה היא שמשתקפת חולה מאוד.
הנשים שלה הן אלה שאינן יודעות לומר לא?
אינן יודעות מהי נתינה?
אינן יודעות מהן גבולות?
מתי [הדמות הגברית כאן] אומר דברים ברורים וחשובים.
אך המכותבים לא העלו את העמדת ערכי החברה למשפט.
אם אישה נרצחת כל שני וחמישי- כל הערכים החברתיים שלנו ומוסדותיהם צריכים לעמוד למשפט: הנתונים של רציחות ואונס ירדו מזמן מתחת לקו השחור של ים המלח…
לפיכך:
למדו שמוסדות החינוך בארץ הם מוסדות פשע חינוכי.
למדו שחברה עם פערים כלכליים כשלנו היא חברה בלתי מוסרית, מושחתת, מנוולת.
למדו שסולם ההעדפות בחברה הישראלית הוא הגורם לתוצאות.
לא האישה צריכה ללמוד לומר "לא"!!!
יש שיר של רילקה אודות הדימוי החברתי של האישה. ממנו ראוי ללמוד דבר מה:
הקלדתי וניקדתי על פי תרגומו של משה הנעמי:
גּוֹרַל אִשָּׁה / רילקה
כְּמֶלֶךְ שֶׁבַּצַּיִד כּוֹס יִקַּח,
אֵיזוֹ שֶׁהִיא, לִגְמֹעַ מִתּוֹכָהּ,
וּכְמוֹ שֶׁבְּעָלֶיהָ אַחַר-כָּךְ
בַּחֲרָדָה לְמִשְׁמֶרֶת יַנִּיחָהּ –
כָּךְ אוּלַי בְּעֵת צָמֵא לִשְׁתּוֹת,
הַגּוֹרָל הֵרִים אֶל פִּיו אִשָּׁה;
אַחַר, חַיִּים קְטַנִּים יָרְאוּ מְאֹד
פֶּן תִּשָּׁבֵר, הַרְחֵק מִשִּׁמּוּשָׁהּ
שָׂמוּהָ, בַּאֲרוֹן-זְכוּכִית זָהִיר,
בַּאֲשֶׁר כָּל כְּלִי-יְקָר יֻצַּב
(אוֹ כָּל דָּבָר שֶׁכְּלִי-יְקָר נֶחְשָׁב),
עָמְדָה כְּחֵפֶץ שֶׁהֻשְׁאַל, זָרָה,
וְהִיא זָקְנָה לָהּ כָּךְ, וְהִתְעַוְּרָה,
לֹא כְּלִי-יְקָר הָיְתָה, לֹא כְּלִי נָדִיר.
…………………..
בהתחלה היתה המהפכה המינית,ואחר כך שחרור האשה(א') ושחרור האשה ב'(האנטי פטרונייז) ואחר כך הפוליטיקלי קורקטנס ואז הגיע שחרור האשה ג' (נגד החיפצון)ועמו הפוסטמודרניזם והפוסט קולניאליזם
,אבל האדם נשאר שוכן מערות עם מכשיר טלוויזיה ומחשב אלחוטי שאמנם יודע לכתוב תגוביות,אבל ביסודו נשאר איש=
מערות שפתרונו היחיד,על פי התגובה האחרונה,היא חזרה לפורמולות שעוצבו ביהדות במאה השבע עשרה,והדרך היחידה לשמור עליו מפני עצמו היא הצטרפות המונית לקהל חסידי גור,מקום שבו האשה
היא פוטנציאל כה עז לטומאה,עד שכבר נוהגים שם בנשים בדרך שמצינו מן הכת הפשטונית באיסלאם.
בקיצור,כולכם נפלתם על הראש ופצחתם במחול שדים נלעג.איזה חינוך? מה חינוך? האם ההתעללות באשה פחותה בקרב חסידי גור? או ההתעללות בילדים?
מישהו שעיניו בראשו באמת מאמין שחינוך עובד על מסרים ישירים? לאחר עשר שנות הוראה נוכחתי שהמסרים הנקלטים הם אלה התת מודעים.אונס קבוצתי היה עניין נפוץ ונשאר עניין נפוץ.קבוצת תלמידי תיכון במחנה קיץ או חיילים בקצה המחנה… באמת צריך להיות בעל עיקרים מוסריים ומעצורים פנימיים לא פשוטים כדי להימנע מלנצל הזדמנות.אהרן אפלפלד סיפר כיצד היה עד בילדותו למעשי אונס המוניים של חיילים גרמנים כובשים,ואחר כך למעשי אונס המוניים של חיילים רוסים משחררים.
הורד קורה אחת מהפורמולות שעל בסיסן
אנו בונים את עולמנו ה'מתורבת' וכל הביוב יעלה למעלה.בואו ננהג זהירות בעצמנו,במקום להטיף מוסר תפל או להפוך את האינטרנט לטריבונאל מהפכני
בסגנון הסובייטים של שנת 1919 הבלתי נשכחת.
יוסף, תודה על תגובתך שבאה מן הלב אשר הולידה גם רשימה חדשה. תודה.
אכן, החברה חולה ומסואבת. ולמערכת המשפט יש הרבה הרבה מה לבדוק את עצמה ולערוך חשבון נפש, אגב אכיפת החוק והחמרת העונשים, וזאת לצד מערכות נוספות שהן אלימות ומושחתות. יתר על כן, במקום בו נמצאים אנשים, יהיו רעות חולות, וכאוס החיים המודרניים-טכנולוגיים עד זרא מוסיף לכך פיתויים, השטחה והשחתה. כל זה אינו מונע ללמד חסרי ישע (ילדים וילדות) כמו גם נערות ונערים, הכיצד להתגונן, ללמוד מהו אנושי, להעצים את הטוב, ולעמוד על הרע. איפשהו חובה להתחיל!
אין לי טענות לנשים, נהפוך הוא!! אנא קרא תגובותיי שלי בפוסט זה. וכוונתי היא לשני המינים כאחד!! קרא סוף הרשימה, ושוב תגובותיי.
אדם צריך להכיר/לעבוד על עצמו מקטנות, וחובה על המבוגרים: הורים, מורים, מדריכים, לסייע לו בכך מגיל רך. רק משם, מן השורש, אולי-אולי, יהיה האדם טוב יותר, ועמו "החברה". אלמלא נאמין בכך (מבלי להיכנס למשטר פנאטי, אלא לשמור על רגישות/איזון בבחינת כל סיפור לגופו; עד כמה שניתן), ואלמלא נשתדל לדבוק בכך ולהירתם, נמצא עצמנו באי-מעש מוחלט או אחוזים ייאוש. ואז אנה אנו באים?!
תודה שוב.
מדיר שינה. תודה על הפוסט הזה.