יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
אני רוצה לעבור לסדר היום ולא מסוגלת. אני אמורה לשמוח, תיכף יוצא ספרי החדש. אבל הלב לא נותן לי לשמוח. איך אני יכולה לשמוח כשאני שומעת על מה שקורה לנערות צעירות בארץ שלנו? כל שבוע אונס קבוצתי אחר. כל שבוע נערה ששועבדה על ידי חבורת נערים, שבטוחים שהחיים זה סרט פורנו ושהאישה היא בובה מתנפחת.
נשבעתי לעצמי להפסיק עם סדרת הרשימות על האלימות נגד נשים בחברה שלנו, כי ממילא יש לי הרגשה שהגברים, שאליהם מכוונים הדברים, לא רוצים לשמוע. זה לא נעים להם. הם מרגישים אשמים, למרות שחלקם בוודאי לא יעשו דבר כזה לעולם. ובגלל שהם מרגישים אשמים, הם מרגישים חסרי אונים, ולכן אני מבינה את השתיקה שלהם. מצד שני, אני רוצה שגברים יפסיקו את השתיקה הרועמת ויתחילו לזעוק ביחד איתנו, הנשים.
כל שבוע אני שומעת בזמן האחרון על עוד נערה שנאנסה שנים באונס קבוצתי אכזרי ואלים, וכל שבוע מת לי הלב. נמחץ. אני מרגישה שאין לי מילים. גם עכשיו בעצם אין לי. אני רוצה לצעוק כל כך חזק, בשם כל הנשים, הנערות והילדות ששותקות. אני יודעת שרבים, גברים אבל גם נשים, חושבים לעצמם: שוב המשוגעת שונאת הגברים הזאת, שוב הנאומים המייגעים שלה. ואני רוצה להפסיק, כי אני מבינה שאין תועלת, לרוב אני מדברת ללמפה, לקיר וגם לארונות, אבל אני לא מצליחה להפסיק. אני רוצה לצרוח. אני רוצה להגן על כולן.
תחת זאת אני מקבלת תגובות אלימות, תגובות מתנשאות, תגובות מחנכות, תגובות מצטדקות, תגובות מתגוננות, תגובות מטומטמות, תגובות רעות, כי אני מעזה לקרוא בקול רם את מה שצריך בעצם לצרוח, אבל רובנו לא עושות זאת, כי אז מחשיבים אותנו לפמיניסטיות מטורפות ושונאות גברים.
הנה כאן רשימה שחובה לקרוא, של רוני גלבפיש, פשוט חובה. שלא תגידו שלא שמעתם.
והנה כאן עוד רשימת חובה של דוד שליט. "הצדיק היחיד בסדום," שמוכן להודות במה שהרוב לא מוכנים להודות בו.
תבורכו, רוני ודוד.
מטורף מה שקורה פה
אם לא מקבלים פה אחת לשבוע איזה דוזה רצינית של מין ואלימות זה נחשב שבוע רע
פשוט אין אויר !
בכל פעם שאני שומעת על אונס של צעירה, זה מחזיר אותי הרבה מאד שנים לאחור. זה חוזר כל פעם מחדש וקשה מאד להשתחרר מזה.
היום בחדשות השעה חמש סיפרו על אונס קבוצתי ממושך של נערה. פרוט של כרבע שעה. אמרתי לאבישי ,תשמע איך לא חושבים על הילדים והנוער. לא איכפת ,נותנים להם הסבר מדוייק . והוא הוסיף -אונסים את השומעים. מישהו חושב על הנוער? יש איזו תפיסה חינוכית בארץ הזו? ברשות השידור? במערכת החינוך ?בעיתונות? מישהו?
אבל הלו הנוער הוא זה שאנס. אולי דווקא עליהם צריך לחשוב כשמדברים על זה.
יעל הכתבות שלך והאחרות מספרות מה שאנחנו יודעים,אבל מעדיפים להתעלם, טוב שהבאת אותם ויגיבו מה שיגיבו, אני שונאת את הצדקנות ואת האמירות, הן רצו את זה, ולכל דבר כזה שני צדדים, הדבר הכי טוב בגיל שלי שההטרדות פסקו, {אני עדיין נחשבת אישה, נחותה יותר, לא מבינה, אבל כבר לא רק גוף או חזה,} לדעתי הסלחנות והסובלנות כלפי האלימות הזו מולידים אלימות גדולה יותר והנוער החשוף לסרטים לאתרים ולאלימות בכל אמצעי התקשורת הוא הקורבן הראשון. המון חיים נרצחים מסביב ושתיקה מבינה עוטפת אותם.
יעל יקירתי,
אינני רוצה להתחסד, אולם לא היה יום שבו לא היגבתי בכל פוסט אפשרי ובכל בלוג על הנסיונות להמעיט מתוקף עדותה של אשכר אלדן.
זאת אשה שהיכרתי מצעירותה והוריה מוכרים לי 50 שנה, ובכל מקום ומקום הערתי שהאדם האמור נכנס לביתה באקט אלים של הסגת גבול, גם אם מתקשים להוכיח פשע מיני.
אני איתך. לפעמים מתחשק לי לא לשמוע חדשות. כל יום נהיה התפוז המכני. יש לכך הרבה סיבות וכולן מביאות לידי יאוש נורא. המקרה של אתמוןל לא מרפה והתגובה של ההורים! מה לעזאזל עבר להם בראש לאנשים האלה.
לא נראה לי שרוב הגבריםם כאן קשורים לזה, לכן הם חשים מותקפים ובצדק מבחינתם.
כמי שלימדה וראתה ואף הגבתי על כך וכתבתי בבלוגי, אני חושבת שזאת בעיה חברתית בה כל המערכות מביאות למה שקורה.
כולל התקשורת האלקטרונית והכתובה. עייני בעיתונים לנוער הכל מאד זול ובנות מקבלות מידע על אופנה ופופ. בעצם לא מחזיקים מנשים מהשכל שלהם. וושלטי החוצות בהן יש דוגמניות שהן סוג של משתפות פעולה, בעיקר אמותיהן המתוסכלות, בכל עובד ומגרה את מי שגם ככה מסוכסך עם יצריו.
נראה לי שנדרש בדק בית מעמיק הרבה יותר, כי לא, לא נראה לי שזה עומד להפסק. לא בשלב הזה. ולא עם עודף הגרויים והחינוך לחוסר גבוולות, ההורים שאינם ערים למעשי בניהם ובנותיהם, החשיפה המוגברת לסמים בגיל צעיר ועוד.
המון פגעים שהקרבן הוא החלש. ומה לעשות שהאישה עדין פגיעה יותר, בעיקר בגיל צעיר.
שום פמינזם לא ישנה את זה.
ובכלל לדעתי הפמינזם כיום לא עובד בכוון הנכון.
כי אם כן, היינו רואים מהפך . לפחות קל. ויפה רשימתו של דוד שליט.
http://news.walla.co.il/?w=/1/1648384
הכתבה הזאת מזעזעת אותי כי יש בה עוד המון קישורים לכתבות אחרות. מאז האונס בשמרת לא החכמנו. עברו שנים וזה רק הולך ומחריף. ומדובר קודם כל בבעיה חברתית נטו. אי אפשר להצביע על גבר מסוים כאחראי. בעיניי גם הרבה נשים משתפות פעולה עם התופעה הזאת. וכבר כתבתי על דוגמניות קטינות, אמהות לדוגמניות קטינות, שחקניות בטלנובלות משפילות, ועוד.
אנו כנשים צריכות להתעורר. זאת דעתי. לעשות חרם צרכניות על מפרסמים בוטים ועוד. יש לנו כח שכלי בו אנו לא עושות שימוש. הטלת המאבק על כתפי הגברים לא יסייע לנו. כי אז אנו שוב החלשות .עשו לנו אז די.. לא, האחריות נמצאת אצל כל אחת ואחת מאיתנו.
יעל, את צודקת לגמרי.
וכרגיל, כמעט שום תגובות של גברים…
תודה יעל על ההפניה.
כתבתי את מה שכתבתי לא מעט בזכות הדברים שאת כתבת. ביחוד מצאה חן בעיניי המוכנות שלך להלך על החבל המתוח, פלרטוט כן ובכיף, הטרדה לא, וכמה מאכזב שאנשים הגיבו לך כמו שהגיבו. כמעט דחפו אותך מהחבל אל התהום.
אין לי מושג למה גברים לא מוכנים ללכת צעד נוסף, ולהגיד כן, זה אנחנו המטרידים, גם אם לא אנחנו ספציפית, אבל החבורה שאליה אנחנו משתייכים, ובואו נבדוק את זה.
תופעה ששווה בדיקה: למה גברים ישראלים נוהגים לומר בעניין הישראלי-פלסטיני, שלקחנו להם את האדמה, כלומר הם מוכנים להעמיס על גבם את העוול ההיסטורי, אבל לא לעשות את זה בעניין יחסי גברים-נשים, אף שברור שתוקפנות גברית היא עסק מובנה באישיות, שיתפרץ או לא, אבל קיים.
לגבי מקרה האונס, אני רק יכול לומר שצריך לטפל ברמת החינוך בכל הנושא של לחץ חברתי, זה הרסני. אם פחות ילדים יהיו רכרוכיים ובשירות זולתם, אנסים יהיו אנשים בודדים ומבודדים, ואולי יבלטו בקהל.
הילדים שלי, בגילאים המדוברים, סיפרו לי שנושא השנה בכיתה הוא מנהיגות. שאלתי אותם מלמדים אתכם שמנהיג מנהיג אחרים או שהוא מנהיג של עצמו?
דוד נראה לי שחלק גדול מהבעיה היא ענישה. תן אפילו לילד כמה שנים בפנים. בכלא או במוסד פסיכיאטרי, ואולי תעשה לו עוול אך תבריא את החברה.
נראה לי שהגענו אל הסף.
אבל איש לא קולט.
עד שנחנך למנהיגות יאנסו עוד תריסר ואולי יותר.
זה נכון גם לעבירות סמים שמובילות להרבה מן הפשיעה.
אין הרתעה.
קשה לי לקבל שמה שקורה פה בחו"ל קורה גם בארץ. אני מטפלת בגברים ובנשים שבילדות שלהם אונסו או שנגעו בהם. נשים שפוחדות מבני הזוג שלהם, כי הן העיזו לבקש גט. כעס הלא פרופורציונאלי, אכזרי מידי. השאיפה הפסיכופטית להכאיב ולהינות מסבלו של החלש ביותר, תחושת עליונות חולנית. אך שאלה אחת לא שאלנו את עצמנו. מה אירע לאכזריות הזו בשנים האחרונות? האם המבקש לעשות רע הינו במיטבו? האם הלחץ החיים האדיר שהוא נושא על כפתיו אינו אחד הגורמים, האלכוהול וסמים.
אין ספק שיש פה בעיה בהרבה יותר מורכבת שהנשים הן הקורבנות התמימות. ומול הבעיה הזו גם עם כל הרצון הטוב של השופטים בבית המשפט אין הרבה מה לעשות, לצערינו הרב.
יום-יום אני מתפללת שהקב"ה שומר על הילדים שלנו.
הי יעל, קראתי אצל איריס וקוראת אצלך וחושבת שמקרים מזעזעים כמו אלה אין הבדל בין שתיקה לבין צעקה. מה יעזור לצעוק והאם העובדה שאני לא צועקת פרושה באמת שאני מסכימה עם משהו ממה שקורה? אז לא. אני מזדעזעת לא פחות מאדם כותב ומתנגדת לפעמים יותר ממה שאני יכולה לתאר.
אבל אשתף אותך בתובנות שיש לי מהחיים בעולם שלנו. לדעתי, לכל תחום יש את המומחים שלו, והאחריות הזו חלה על מספר מעגלים.
המעגל שלי שעליו אני יכולה לקחת אחריות בו אני יכולה להשפיע, הוא מעגל מאוד קטן, וזהו מעגל הבית שלי, שבו אני מקווה שאני פועלת נכון בתחום החינוך.
חינוך לכבוד וללקיחת אחריות, חינוך לרגישות לרצונו לזולת. חינוך לסובלנות ולאי אלימות. חינוך להבדיל בין טוב ורע.
בחדר הלידה, כשילדתי את בני הראשון והתחלתי לרגע לצעוק (כי כל האחרות צעקו גם:), צעקה עלי המיילדת, מה את צועקת ומבזבזת אנרגיה? במקום לצעוק תתחילי ללחוץ את התינוק החוצה! אז השתתקתי וילדתי, ומאז למדתי, שצעקה זה סתם בזבבוז אנרגיה.
המעגל השני שיכול לשנות משהו הוא מערכת החינוך שאליה הולכים ילדינו, ואני יודעת שאני לא יכולה להוביל שינוי בכל המערכת, אבל לוקחת אחריות כהורה לבדוק בציציות של אותם אנשים, שאמונים כמוני על חינוך ילדיי, ואותם אני מחזקת כשניתן, ובהם אני נלחמת כשצריך.
המעגל השלישי, הוא מערכת החוק ושוב, במעגל הזה אני כל כך קטנה, עד שאין לי שום מגע איתו, חוץ ממחשבה שהחקיקה לא מרתיעה מספיק, ושצעקות עוברות לידה ולא משנות במאום.
כך בעצם כפי שאני רואה את הנושא, יש לנו שלושה מעגלים ומתוכם צומחים העשבים השוטים.
ההורים נכשלים בחינוך ילדיהם, מערכת החינוך נכשלת בחינוך תלמידיה, ומערכת המשפט נכשלת במסוגלות שלה להרתיע עבריינים. כשבמקרים מסויימים גם אם הולך לה להביא נאשם לדין, גם אז, מה שנגזר על הנאשם בספק אם יש בו לטפל בבעיה, בקרבן, או בעבריין.
קחי למשל פדופיל, נניח שעולים עליו מתישהו, אז הוא נכנס לשלוש שנים לכלא בלי שום טיפול ואחר כך הוא יוצא לחופשי.(בל נשכח נכוי שליש על התנהגות ומכיוון שאין ילדים בכלא הוא ממש ילד טוב) נו יופי. מה זה פתר?
אז לצעוק? על מי קודם? ומה זה יעזור?
וברשותך יעל, יש עוד משהו שרציתי לדבר עליו וזה הכוח המסוכן של האנטרנט. אז נכון שיש מקרים שבהם הוא מוביל לחשיפה ועוזר לאנשים להוציא את האמת שלהם לאור. אבל יש את הצד השני והוא צד די מסוכן שבו כל אישה שרוצה לנקום בגבר חופשיה להעליל עליו. אולי להוכיח היא לא תוכל, אבל לפגוע בשמו היא תוכל גם תוכל. וכמו שיש גברים מטרידים, כך יש גם נשים נקמניות, ומכיוון שהאנטרנט מאפשר את קול הצעקה, בו בזמן הוא מגיע גם אל נשים שתופסות על זה טרמפ וממציאות סיפורים שמוציא ממך וממני חמלה באופן אוטומטי, ואמון מיידי מלא.
למה? כי אנחנו נמצאים ברמת מודעות גבוהה ליתכנות של הדברים האיומים והמזעזעים שאנחנו שומעים כל יום. וידנו כבר קלה על הדק המקלדת ומיד אנחנו מוסיפים כל תלונה לרשימת האשמים בלי לדעת או להכיר את כל התמונה. ואז יוצא שקול האישה שצריך להשמע באופן הכי חודר שיש, נחלש ונחלק בין שתי מחנות. אלו המאמינים באופן אוטומאטי לכל פרסום בגין הטרדה ומיד מסמנים את האדם כאנס, ואלו שעליהם אני נמנית שכבר חושדים גם בכשרות.
לצערי, גיליתי שאבדתי את האמון שלי בסיפורי הזוועה, ובכוחות אחרונים עוד מנסה לשמר את האמון שלי במערכות החוק.
לא את יעל, לא איריס ולא אני נמציא סיפור על הטרדה , אלא אם זה באמת קרה לנו.
אבל תמיד צריך לזכור שלא כל הנשים הן אנחנו. בחינוך שלי זה אחד המסרים שאני מעבירה לילדיי, לזכור תמיד שלא כולם בנויים באותו אופן, בין זה אם מדובר בהתנהלות שלהם כלפי האחר ובין אם זה ההתנהלות של האחר כלפיהם. כלומר להתנהג הכי טוב שאפשר אבל גם לא לצפות שהאחרים בעולם הם כאלה.
אני יעל לא חושבת עלייך כלום מלבד דברים טובים, אבל אני חושבת שקול האישה שלך נחלש בגלל שבין כל הצעקות, כבר לא יודעים את מי לשמוע קודם. ואם את אישה עם כוח, כמו שלי לפחות נראה, אז אולי יש לך יכולת לפרוץ את המעגלים שציירתי כאן, ולהשפיע על אחד רחב יותר מזה המצומצם שלי. ולכן, לשם כך את צריכה קול צלול וברור, רגיש ותקיף, תכנית פעולה מוגדרת והגדרות זמן לביצוע מהלך. להיות אישה ששופכת את קרביה, שצועקת, שמזדעזעת, שתוקפת, שמתנצחת, זה כל אחת יכולה, אבל אני בוחרת שלא, כי אני מודעת למוגבלות כוחי. לעומת זאת להיות דמות שמובילה שינוי זה כבר נשמע לי תפקיד שגם אם לא מתאים לכל אחת, לך הוא נשמע לי הולם.
השאלה הנשאלת, אם בחרת להלחם במעגלים הגדולים, מהי דרכך ומהי תוכנית הפעולה שלך?
בכבוד גדול,
סיגל.
סיגלי, חסמתי לתגובות כדי שלא אתפתה להגיב, ובכל זאת אני לא מתאפקת ועונה לך.
נכון שקול הצעקה מתערבב בהרבה מאד צעקות אחרות, אבל צעקה, חלשה ככל שתהיה, טובה משתיקה. תמיד. ונכון שסייג לחוכמה, שתיקה, אבל ראי למה הובילה שתיקת הנערה במקרה האחרון. כמו שכתבתי, שתיקה היא הסכמה. אז מוטב שתגיד משהו, אם לא בא לך לצעוק, אבל משהו. הכי קל לשתוק. בפרט במטע הזה, ואני מקווה שאת יודעת על מה אני מדברת. וברור שנחוץ פה החינוך במעגלים שציינת, אבל זהו בדיוק, המטע הזה, הוא חלק מהמעגלים הקרובים ביותר לאחת מהפרשות האחרונות. ולשתיקה פה, גורמים רבים אחרים, בל ניתמם, פרט ל"חזקת החפות". ברור כי כוחו והשפעתו של הנ"ל רבה יותר משל רוב היחידים פה.
ושוב, חשוב לזכור שהנשים הן הראשונות להיפגע, ולא ההפך.ובזה דיעותינו חלוקות. הקורבן הוא קורבן הוא קורבן. וכמעט תמיד, הן נשים. ואני אוהבת גברים ידועה. בחיי. אף אחד לא יוכל לקרוא לי שנאת גברים. ולא סתם כל כך מעטות הפניות על מעשים מגונים כאלה ואחרים ביחס לכמות האמיתית בחיים האמיתיים. על זה אין חולק. את בחרת ללמוד ולהתגבר. אני מעריצה אותך על זה. יש כאלה המתקשות לנהוג כמוך. וגם זאת עובדת חיים. אז אני כמוך, סבורה שבהחלט חשוב וראוי לערוך בדק בית וביקורת על ההתנהגות הנשית ובאשר לנסיבות שהובילו למקרה, אפילו בפרשת האישום באונס של לאור, אבל בשום פנים ואופן לא לשתוק על התנהגויות לא מוסריות בעליל.
על מה אני אצעק איריס בפרשת לאור? מה אני יודעת בודאות? לא מכירה אף אחת מהנפשות שמאחורי הסיפור ויודעת שיש גבול דק מאוד בין הטרדה מינית לבין אונס וגם לבין גסות ובוטות שהיא גועל נפש אבל האחרון לדעתי אינו סיבה להעמדה לדין.
אני יכולה להביע את שאט נפשי מהסיפור עם אלף הסתייגויות כי אין מה לעשות ולסיפור הזה לא שמעתי שני צדדים. זוכרת מה כתבתי אצל חני כמדומני, שאני בעד מרד צרכנים שיגרום לאמת לצאת לאור? אז כן. כל עוד יש חשד אסור לתת לסיפור לרדת מסדר היום הציבורי. חובה לבדוק אותו למען שני הצדדים. כדי לכפות את בדיקת הדברים צריכים להפעיל לחץ על העיתון שמתנער מכל הסיפור, וזאת על ידי ביטול המנוי. זה כלי מצויין וחברי הבננות גברים כנשים יכולים להתאחד ולבטל את המנוי כקבוצה שיש לה קול שנחשב. אבל זה חייב להיות מהסיבה הנכונה כלומר:" לא בגלל שאנחנו בטוחים שהאיש פושע אלא בגלל שאנחנו דורשים בדיקה של האמת ונראה שאתם משתיקים את הסיפור וזה מתחת לכבודנו לתת אמון צרכנים בעיתון שאינו חוקר אחר אמת כשנהיה לו קצת חם. אולי הם הנחו את לאור לשתוק עד יעבור זעם ואולי יש להם כוח כזה גם לדרוש ממנו להשמיע קול ולקחת אחריות על טיהור שמו או על הודאה ותוצאותיה".
אין לי בקורת איריס כלפי מי שכותב כאן כי אין לי מושג מה הקשרים בין האנשים שכאן לבין הקשורים בפרשה. אולי משהי כאן עברה משהו דומה עם האיש ומפחדת לדבר? מה נעשה? נטלטל אותה בכוח? אולי מישהו כאן חבר של האיש? מה נעשה נצעק עליו שיתעורר? כאן בבננות יש את על פני השטח ואת זה שמתחת. אל מה שמתחת אין לי אפשרות להתיחס ואני כותבת רק על מה שאני רואה ואת מה שאני חושבת. והכי בהיר שאני חושבת על הכלל ועל הפרט זה שצריך לזכור ששמו של אדם עומד על הפרק מצד אחד כלומר להשתדל לא להכפיש שמו של אדם באופן גורף. קשה לי להזכר מה היה הסיפור האחרון שהיה מתוקשר אבל היה שם אדם שהאשימו אותו במשהו שהוא לא עשה ואי יכולתו להתמודד עם הכפשת שמו גרמה להתאבדותו. ולכן אני סוברת שיש טעם למעט סובלנות. אולם יחד עם כך יש תועלת ביחס הציבורי השלילי אל אדם כזה בתנאי שהוא יהיה מתון והוגן וידרוש ממנו להוכיח את חפותו אם טוען לה.
מעניין, כשאמנון נבות כתב דברים דומים לאלה שכתבה סיגל הייתה עליו הסתערות רבתי. ללמדנו שקשה לאנשים לשפוט לגופו של עניין והם מעדיפים לחסל חשבונות ספרותיים או אחרים בהטפלות לגופם של אנשים.
זה לא מה שאמנון נבות כתב, לא בצורה, ולא בתוכן. אתה מוזמן לחזור לפוסט של רני יגיל בנושא.
סיגל יקירתי,
אנחנו באות מאותו מקום והדברים שאת אומרת הם בדיוק, אבל בדיוק הדברים שאני אומרת, ולראיה פוסטי הקודמים בנושא. בעניין לאור אני חזרתי וטענתי שאני רוצה לשמוע משהו מפי ה"קורבן", האיש מהצד השני, שיש לו הרבה יותר מבמה אחת לשאת את הדברים. שמלכתחילה היה בעמדה הרבה יותר טובה, בפרט לגבי. שכן אני הייתי בין הצרכניות של מסותיו ושיריו. ושוב, לא מדובר במישהו שאת אפילו לא זוכרת את שמו, זה בדיוק העניין, כאן מדובר במישהו ידוע "איש מוסר" שכל אמצעי ההגנה עומדים לרשותו. ואוי לנו שאיש המוסר לא טורח אפילו להגן על עצמו, בידיעה שיש אחרים שיעשו זאת במקומו, בשתיקה רועמת. שאגב, רועמת רק בחוגים מסויימים, רוב הציבור כמובן לא יודע מי זה לאור.
ועוד, השתיקה, וההמתנה עד יעבור זעם, בדיוק כמו שכתבתי, הם התסמינים לבעיה הרחבה יותר, שבאה לידי ביטוי בזילות הכללית שפושה בתגובותינו כאשר מדובר בפשעים דוגמת זה האחרון, אונס נערה במשך שלוש שנים על ידי שלושה עשר בני נוער. לא אחד. לא שניים. לא שלושה… והם אפילו לא מכחישים. הם מודים, רק טוענים שהכל התרחש בהסכמה. אז הכאב שלי הוא על העובדה שכל הנערים הוריהם וקרוביהם וכו', מסוגלים לחשוב בכלל שדבר כזה מותר לו שייעשה ב"הסכמה"!! ומאיפה באה התפיסה הזאת? שייתכן שיתרחשו דברים כאלה בהסכמה? מאיתנו. מכולנו. שמסכימים לצקצק יומיים ולשכוח מחר מכל העניין.
הסיפור האכזרי האחרון הוא בדיוק מהסוג שאני כיוונתי אליו את נושא המעגלים שצריכים לקחת אחריות. מכיוון שבסיפור הזה יש ילדים האחריות למעשיהם תיפול "כביכול" עליהם כי הם בסופו של דבר יהיו אלה שיתנו על כך את הדין וילמדו על דרך הענישה את החוק. (אבל במקרה של ילדים הכי ברור לראות את כשלון המערכת ההורית, החינוכית והסוציאלית) . אבל מה יקרה כשאחד הנאשמים יבוא עם עורך דין יקר ויצא זכאי? מה יחשוב אותו ילד שהצליח לעקוף את הוריו, לעקוף את מערכת החינוך ועכשיו לעקוף את החוק? הוא ירגיש שהוא מלך. מפחידדד.
מהו אותו עיסוק במעגלים מחפש את הדרכים למנוע מעשים כאלה בעתיד? הוא לא מטפל במה שכבר קרה כי כל עוד לא יהיה שינוי הכל ימשיך לקרות ואין גבול לרוע וכל מקרה עלול להיות אכזרי יותר מקודמו.
מה זה עוזר שאני מזדעזעת ממה שרואים קוראים ושומעים בכל יום? מה זה יעזור אם אני אכתוב על הזעזוע שלי בכל אתרי האינטרנט? כלום. מה שיעזור זה הכוונה נכונה להורים והכוונה נכונה למערכות החינוך, ויושרה פנימית של אנשים שיושבים בממשלה ואנשים שאמונים על מערכת המשפט. לא מוצאת משיק למערכות האלה ולכן שוב חוזרת למעגל שבאחריותי וכמו שאת רואה אני לא איזו שתקנית טיבטית, אבל מאמינה שאם צריך לומר משהו זה להזכיר לכולם את המעגלים שלהם, שיקחו אחריות ויתרמו בכך באופן כזה ששינויים קטנים באינסוף מעגלים יוצרים את השינוי המבוקש.
ואת אומרת שבננות הוא אחד המעגלים במיוחד לנושא הסיפור של לאור. ואני מסכימה איתך. אבל מה יעשה המעגל הזה? אני מציעה שיפעיל לחץ אבל יזהר מתביעת דיבה . לא יחרוץ את דינו של לאור כאשם אלא יתבע את הצד שלו ממנו ומחבריו או מעסיקיו ואולי אחד המה.
הפסקת המנוי או רכישת העיתון זו דרך אחת וסרוב לפרסם אצלם זו דרך שניה. עכשיו תגידי לי מי כאן מהאנשים שפרסום הוא כלי חשוב עבורם, ירה לעצמו ברגל וינסה לעשות שריר לעיתון חשוב כמו הארץ?
ועכשיו אני גם קוראת שלי ולאמנון נבות היתה או יש דעה דומה ואני מתגלגלת מצחוק. אחרי כל הבעיטות החלולות שלו בי, עכשיו הוא רק צריך לשמוע שהוא חושב כמו ה"אווזה".
אגיב לאותו מגיב שלא רק דעה היא חשובה, כי כל אדם זכותו לדעתו, אבל לדעתי החשוב מכל הוא הדרך שבה מביעים דעה, כמו גם המקום שבפניו אתה ניצב להביעה. אדם לא יכול להתנהג כמו אמנון, ולצפות שמישהו יקרא אותו ברצינות.
אדם לא יכול להתנהג בגסות ולנסות לדרוך על אנשים ולחשוב שלאחר מכן מה שהוא יגיד ישמיע קול.
הוא יכול לחשוב כך.
אבל המציאות תראה לו אחרת.
ויתרה מכך, יש מהמקום הזה שאליו הוא הגיע גם דרך חזרה.
הוא רק צריך להתחבר לנקודות טובות בתוכו ולראות מה שהוא עושה לאנשים ואז להתרכך, להתנצל, ולהקשיב גם לקולם של אחרים.
אז, אני מאמינה שהוא יוכל להנות מהקשב והחום שאני מקבלת מהאנשים והכניסה שלו לאתר הבננות תהווה גם עבורו הרגשה של בית.
ואז…. אם הוא יגיד דברים דומים לשלי, מישהו יקשיב גם לו.
אני צועקת כי אני לא יכולה יותר. בשם אמי, אחיותי, חברותי. ובשם נשים שלא צועקות. אני מרגישה צורך עז לצעוק. כי אי אפשר יותר!!!! פשוט אי אפשר.