מגירות הן בתי קברות

מדי פעם אני פוגש במישהו [1] ששמח להכיר סוף-סוף עורך אמיתי בהוצאת ספרים אמיתית. ואחרי שהאיר לי עיניים הוא אומר: "אתה יודע, החלום שלי זה לכתוב רומן. יש לי הרבה מה לכתוב."

אני משיב במאור פנים משלי ואומר: "קדימה! אשמח לקרוא!"

על כך אני זוכה באנחה השוברת חצי גופו של אדם. "כן, כן, הבעיה היא שאין לי רגע לנשום, בטח לא לכתוב. בפנסיה אני אכתוב."

אם יש לי מצב רוח גלוי לב במיוחד, אני אומר "לא, בפנסיה לא תכתוב."

הוא נעלב. "למה אתה אומר ככה?"

"זה לא אני, זו דוריס לסינג. בפנסיה כבר לא יהיה לך כוח לכתוב. כבר לא תהיה לך תשוקה. לא יהיו לך הרגלי עבודה וכתיבה. כתוב עכשיו." פניו מעלות סומק עז, וחיוך ביישני מותח קלות את שפתותיו.

"טוב," הוא אומר, "אז האמת היא שאני באמת כותב."

"נו?"

"למגירה." אני מבקש שיראה לי. אך הוא מתפתל. "זה עוד לא מוכן, זה עוד לא בשל, אני אשאיר אותו עוד קצת במגירה. שיבשיל."

אני מבטיח שאחכה בסבלנות.

אני משקר.

לא בעניין הסבלנות. בעניין ה"אחכה". לא אחכה לו.

אם הוא מספיק קרוב, ואולי גם מוכשר, אומר לו שלרומנים ולמחזות, לשירים ולסיפורים לא טוב במגירה. המגרה סגורה וחשוכה – מחניקה. אי אפשר לגדל יצירה במגירה.  במגירה יצירה מתעפשת ומרקיבה. יצירה זקוקה לאור כדי שאנשים יקראו אותה, ודבריהם של הקוראים הם החמצן של היצירה. של היוצר. רק כך יוכלו היוצר והיצירה לעשות פוטוסינתזה, כלומר להתפתח ולצמוח.

במגרה יצירות מתות.

מגרה היא בית קברות.

כך אני אומר לעיתים לאנשים ולנשים שאני פוגש.

כך אני אומר לעצמי.

לכן אני כותב כאן.