ולפעמים מישהו בא לבקר. המזוודה נפתחת ומתוכה, כמו טו-בשבט, מפציעה שמש ליום אחד בלבד. ועוד במזוודה – דרישת שלום חמה מהארץ: שקדי מרק, זעתר, החדש של מאיר שלו, מכתבים מביטוח לאומי ודרישות נזעמות לתשלום אגרת הטלוויזיה.
מה חסר באמריקה? הרי ספרים אפשר לקנות באינטרנט ואפילו שקדי מרק אפשר למצוא כאן במרחק הליכה קצרה. שמש? בקליפורניה? גם יש. ובכן מה? דווקא רשות השידור היא מושא געגועיי?
—
עוד לפני שהספקתי לענות לעצמי על השאלה והרבה לפני שהצלחתי להתרווח בכורסת המארח, מזוודה נסגרת בנקישה החלטית וצריך כבר לנסוע בחזרה לשדה התעופה.
עצוב בסן פרנסיסקו על המים.
שיר יפה מאוד ,ארז , ונוגע אהבתי את: הגלות היא הלב והכלא הוא הגוף-
זה כל כך נכון, הגלות אינה ענין של גאוגרפיה פיזית אלא של גאוגרפיה פנימית והגוף הוא באמת כלא לעיתים כשהוא פתלתל וסרבן ועיקש.
הצלחת במעט מילים, ארז ,לתאר אווירה של זרות ,מרחק וגעגוע והמטפוריקה מהודקת ולכידה בעיני
שיריך תמיד נוגעים בי
ד"ש מהארץ הרחוקה
ושמורה לך כאן "כורסא מפנקת" …
חנה,
* נעים לשמוע שמחכה לי אי-שם כורסה, כי לי תמיד נדמה שאני חי במשחק 'כסאות מוזיקליים' תמידי, ולכשתיפסק המוזיקה אשאר עומד.
* בדיוק קיבלתי אימייל, ובו טענה על כך שהדימויים הפותחים את השיר הם שחוקים וטוב לשמוע שדווקא אהבת את הפתיחה.
* אמת: גלות איננה תלוית-מקום. אפשר להלך עם הגלות בתוכך לכל מקום, אפילו בארץ (יש לנו אפילו ביטוי שמור לאנשים כאלה: "יהודים גלותיים")
* אני שמח שהצלחתי לגעת; זה לא קורה תמיד.
יפה מאד. דייקת באמירה. וגם הצילום טוב, גם מעלה חיוך וגם מטריד.
איריס קובליו,
המילים בוגדות לפעמים ועושות על הדף מה שהן רוצות, ולפעמים אפשר לאלף אותן, כמו שלימד השועל ב'נסיך הקטן' של אקסופרי.
נ.ב. ואם כבר הזכרנו נסיך קטן… שיהיה בהצלחה היום בערב!
מחכה שתפרוק את שקי הדיבורים האלה. אבל לפני, בוא נלך לים.
שיר יפהפה.
אוח… האינטרנט האנונימי הזה… מי מזמין אותי לים באמצע החורף? קר כאן בפסיפיק!
..כמעט שכחתי תודה
אתה באמת נשמע מלא געגועים – וזה סוג געגועים שאני מאד יכולה להבין.
השורות האלה על ההתבוננות "באורות/ הממריאים בזה אחר זה אל החשכה/לנדידת יבשות" מאד יפות בעיניי.
עדה,
אני באמת מלא געגועים. אני תוהה אם אחרי השיבה לארץ אבין למה. אולי כמו אדם שזוכר את המים אבל לא את הצמא.
היי ארז
נדידת יבשות, זה נפלא, חשבתי נדידת האדם.
יש בשיר את הריקנות של לבד…
אני יודעת שיש בשיר עוד המון דברים, אך זה מהכל אני רוצה לומר לך.
להתראות טובה
טובה,
יש בעיניי איזה סוד כמוס בנדידת יבשות: אותה תנועה טקטונית איטית, כמו זרימה תת-קרקעית, סמויה מן העין ובלתי מורגשת עד לרגע בו היא גורמת לרעידת אדמה.
אה… עיקר שכחתי: בגלל הנדידה הזו, כל יום אמריקה רחוקה יותר.
זה שיר שצריך להתעמק בו. אני מרגישה שכל שורה אומרת המון. ואני גם שולחת אותו לחברתי בקנדה שאיתה אני מדברת לפעמים (או ליתר דיוק שומעת ממנה) על הגלות כמצב נפשי.
לי,
טוב, תגידי לי מה אומרת השגרירה שלך בקנדה; אולי דברים שרואים בקנדה לא רואים בבית ספרנו.
וגם: אחרי שתתעמקי בשורות, ספרי לי אם יש לך תובנות בשבילי. ואם לא אז אולי לחן? (למה רק לאורית גידלי מגיע?!)
בקריאה חוזרת השיר (עדיין) יפה ומרגש מאוד… ולגבי הלחנה, אני מוחמאת ואף אעולל את זה לאחד משיריך יום אחד… :))
נפלא, ארז אחי. ואיזה מזל יש לי שיש אותך. כותב בתריסר שורות את הררי המילים שלי. אוקיינוסים של מילים אני שופכת, ושום דבר לא מתמלא. אני גוזרת ושומרת ועושה פורוורד לחברות שלי, שלא מבינות למה האושר ממני והלאה.
טו בשבט שמח וסופ"ש מעולה.
בינגו!!!!!!! סופסופ הבנת – אוקינוסים של מילים את שופכת!!!!!!!!
די!!!!!!! למה את נדחפת לכל פוסט – באמת נמאס.
בינגו או לא בינגו, חשבתי רבות אם מוטלת עלי חובת המארח (=בעל הבלוג) לוודא שיהיה נעים כאן לאורחים. לא הגעתי למסקנה סופית, אבל פטוּר בלא-כלום גם אי-אפשר. אחלק את התגובה לשני עניינים נפרדים:
* אורך הטקסט: לאנשים שונים יש דרכים שונות להתבטא וזה לגיטימי. כמו ההבדל הלגיטימי בין פרוזה לשירה. ואפילו ברזולוציה בתוך כל אחת מהן: בין טולסטוי לצ'כוב או בין טשרניחובסקי לפגיס.
* מינון ה'הופעות' במטע: זה גם עניין של צורך אישי, ואולי כל עוד השיח הוא קונסטרוקטיבי אין בו כל פוטנציאל נזק.
אני מקווה שהצלחתי לשכנע.
איריס אליה,
ושמחתָ בחגךָ והיית אח שמח… (שגיאת הכתיב במקור).
מאחל לך טו בשבט לבן אך שמשי.
ותודה על מצוות הפורוורד, ככתוב במקורות: 'גזור ושמור בדיבור אחד'.
מתי אתה חוזר?
אוהבת את העריכה הגרפית הפשוטה שנותנת למילים ולתמונה לדבר בשם עצמן. כמובן שחסר לי שמו של יוצר המזוודה-כורסא המדהימה הזו, בטח יהודי…
והעיקר שיר נוגע ללב מאוד
מתי אני חוזר?
אם אני מחליט לנטוש את האקדמיה, אני יכול לתפוס את המטוס הראשון כבר עכשיו. בינתיים טרם החלטתי. ביקור? זה היה צריך להתרחש כבר מזמן.
אני נבוך שלא הוספתי את שם יוצר ה'כּוּרְסָד'. משום-מה זה לא תחת ידי כרגע ואשתדל בהמשך לומר משהו על ספה אחת ודברים אחרים. אני חושב שליוצרים יהודים יש דיבור מיוחד עם מזוודה: בשם היהודי הנודד, בשם ערימות המזוודות המונחות בצד ערימות השיניים הנעליים והמשקפיים.
עכשיו שמאיר פיצ'חדזה הלך לעולם אחר, יותר טוב אני מקווה ,יש לזכור את ציורי המזוודות שלו.יהי זכרו ברוך!
שיר נפלא, ארז. תל אביב קוראת לך. האורות כבר הגיעו. שקי הדיבורים עולים על גדותיהם.
תלביבית,
"והאורות סביב עוטפים את תל אביב, שוטפים את תל אביב / הולך בחשיכה, ואין לי מנוחה / ועל המדרכה את צעדי מרחיב / שואלת תל אביב, נושמת תל אביב, לא נרדמת תל אביב" (דני רובס, כמובן)
אינני מהיר כמו האור ובגורן שלי בעיקר מוץ ותבן.
אבל אתמלא ואגיע.
כתבת נפלא, שיר ממרחקי הלב
חני תודה,
ואפשר בכלל להרחיק לכת יותר מהלב עצמו?
היי, שיר נוגה.
לדעתי, אין כמו בארץ.
אני שרופה.
וגרתי שנתיים, אמנם עם ההורים כנערה, בארצות הברית.
הכי אהבתי את התיאור האותנטי של לפני השיר ואת רישום התרמיל על השטיח.. מאד נוגע ומוכר.
וגם את שקי הדיבורים שנאגרים.
בדיוק אח שלי סיפר לי היום על חבר טוב שחזר לארץ ודיבר עם אח שלי שעות על שעות… עד הבוקר.
ואח שלי לא מורגל בפטפוטיות יתר …
איזה יופי וכמה רגש מועבר ישיר.
רונית,
עוד לא הספקתי להגיב על "שקי דיבורים" וכבר את מודיעה על fade out מתוכנן מהמקום הזה. איפה תאכסני את את השקים שלך כשלא תהיי פה?