רק בסוף ספרו החדש, המופלא, "חוט מושך מן הלשון", (עם עובד, 2009) מביא אלמוג בהר את דבריו של ר' משה אבן צור (מתוך ההקדמה לספר "צלצלי שמע" שראה אור בעיר פאס, מרוקו, בשנת 1712): "ואני מפיל תחינתי לפני כל קורא בספרי זה הקטן שאם באולי ידבנו לבו להשתעשע בדברי דודים, לרעות בגנים וללקוט שושנים, מחיבורי זה הקטן, אל יטיל מום בקדשים בהשתמשו באלו הפיוטים והאהבות הכתובים על הלוחות שלא לצורך מצווה "בסוד משחקים" (ירמיהו טו, יז) למלא נפשו רק לכל הפחות תהיה זאת כוונתו בפתחו את פיו להלל ולשבח לפאר ולרומם למי שאמר והיה העולם… ובלבד שתהיה לשם שמים…" ולא בכדי מופיעה הבקשה הזו, הראשונה מסוגה, למיטב הבנתי, בספר שירה חדש. שיריו של בהר כותבים את האהבה באופן מערער ומעורר ומלא תשוקה, כפי שטרם קראתי. ואין זו רק אהבת הנפש והגוף, של איש לנערתו, של איש לאשתו. אלא אהבה גדולה ותבונית לזיכרון, לילדות, לשפה, לדעת, לאדם, לאומנותו, היא אומנות הכתיבה, ואף לאהבה. כך נראה. כמה אהבה, לחשתי לעצמי ביראה ובקנאה בעודי צוללת אל בין דפי הספר, וכבר נוטלת לי אהבה מכל הבא ליד, או מוטב, מכל הבא ללב, כמה אהבה.
ואהבה, מביאה אהבה?
אודה. אהבתי לאלמוג בהר נבטה בי עוד בטרם קראתי שורה משיריו. לפני שלוש שנים כמעט, כשחשבתי שסיימתי לכתוב את ספרי, מסרתי את כתב היד לשתי חברות אהובות, ורד ביטון-עמר ודניאל רימון. כעבור פחות מחודש, החזירו לי שתיהן את כתב היד בנענוע ראש עגום. "יש בספר משהו… איריסי. אבל גם אין בו משהו. משהו חסר."
"כנות. חסרה בו כנות."
אז, עוד לא ידעתי, אפילו, שהגיבורה שלי מזרחית.
שתיהן, – להן אני חבה את התודה הגדולה הראשונה – שלחו אותי לעשות "עבודת עומק". עבודה לעומק הלב. כך הגעתי לקרוא את המסה "חלומות באספמיה" שכתב אלמוג בהר, והוקדשה לסבו, יצחק בהר. "מותו היה רגע ארוך ומפחיד מאוד בחיי." קראתי ומיד נחרטו המילים על לוח ליבי, "ראיתי בעיניי רוחי את גופו שוכב באמצע הלילה על רצפת חדר המקלחת, מתקרר, מחכה לאדם שיכנס ויגלה את דבר מותו. תהיתי באיזו שפה עברה בו מחשבתו האחרונה, אולי רעיון מותו: בספניולית, בגרמנית, בדנית, בעברית, או באנגלית אותה למד בגיל מאוחר והחל קורא בה רומנים עבים שהיה מחליף עם אשתו השניה, אסתר, ולעיתים גם עמי? ודימוי אחד, נורא, עלה בהרהורי לבי ולא הניח לי. דמיינתי כי תרבות שלמה, בת דורות רבים מספור, הצטמצמה והצטמקה עד שבסופה נמצא לה רק צאצא אחד שבראשו שכנה. ואותו בן אחרון לשושלת החרֵבה של התרבות הספניולית היה, כך חששתי, סבי. ועתה, לחשתי לעצמי, איחרתי את המועד, לא הקשבתי לו בחייו והוא לא ידבר אלי במותו. ובמותו מתה התרבות כולה, ושפתה. "
השורות האלה, שריגשו אותי באופן שאין שני לו, בעיקר כי כתבו את מחשבותי באופן שאני לא אצליח לכתוב לעולם, הניעו אותי לכתוב לאלמוג מייל, ולבקש את עזרתו. תמה ומפוחדת עד מוות. אחרי פחות משעה קיבלתי תשובה. וכך, במשך שנה, כמעט, השיב לי אלמוג בהר על עשרות שאלות שהפניתי אליו, בנדיבות פלאית, נדירה. אז גם התבררו לי, בזעיר אנפין, רוחב ידיעותיו וזוהר שליטתו באין סוף נושאים חברתיים ומקראיים. עשרות מיילים כתבתי אליו, והוא לא הדף, ולא דחה, ולא התחמק. אלא ענה. וביאר. ותמך. וסייע ועזר. באהבה. ואהבה כותבת אהבה. בזה אין לי ספק.
אִשָה, יוֹשֶבֶת עַל קְצֵה הַמִיטָה שֶלִי בַּמְעוֹנוֹת וְלֹא
מוּכָנָה לַעֲזוֹב, שָאַלָּה אִם אֲנִי מַאֲמִּין בְּאַהֲבָה. גַם אֲנִי
מִדֵי פַּעַם חוֹזֵר וְשוֹאֵל אֶת עַצְמִי, לְבַדִּי, אִם עוֹדֶנִי
מַאֲמִין בְּאַהֲבָה. אֲנִי כְּמוֹ אֶבֶן: זוֹרְקִים אוֹתָה
מֵרֹאש בִּנְיָן וְעוֹד דַקָּה הִיא מִתְנַפֶּצֶת
אֲבָל כְּשֶשוֹאַלִים אוֹתָה כשֶהִיא עֲדַיִן בַּאֲוִיר
הָאֶבֶן עוֹנָה שֶהִיא אוֹהֶבֶת לִיפּוֹל, הִיא בּוֹחֶרֶת לִיפּוֹל.
כָּךְ אֲנִי מַאֲמִין בְּאַהֲבָה. בּוֹחֵר בָּאַהֲבָה.
(שיעורי כאב, מתוך "צמאון בארות")
הדובר מדמה עצמו לאבן. דווקא לאבן! שבצמידות למילה "לב" כותבת לנו את ההיפך הגמור: חוסר אהבה, את אין הרגש. אבל הנה, שערו בנפשכם. אפילו האבן אוהבת! ואם האבן אוהבת? מה עליו? מה עלי? מה עלינו?
(שורות ממחזור שירים לנִיזַאר קַבַּאנִי, מעיל תשבץ משיריו, מתוך "חוט מושך מן הלשון")
ב"צמאון בארות" פתח בהר את המונח "גלות" (גלותי לכשעצמו), וכתב עליו כך.
איריס, בקושי צלחתי את הפוסט הירוק הזה (או שמא זה רק במחשב שלי, ירוק משבש את השורות) ובכל זאת קראתי. יפה ואמיתי ספרת על עצמך דרך הבאת שיריו של אלמוג בהר. בדיוק פגשתי בדברים על הספר הזה היום (שטרם קראתי) ושמחתי לקרוא כאן.
אנא תקני את הירוקת…
רשימה יפהפייה, איריס.
הייתי לפני כשבוע בערב ההשקה לספרו.
הוא משורר איכותי ביותר ופרס רה"מ ראוי לו.
תודה, איריס, שהבאת משיריו
כתבת עליהם ברגישות רבה ובאהבה
איריס יקרה, כתבת על אלמוג בהר כל כך יפה, בהרבה רגש והכרת תודה והערכה. הסיפור על עזרתו לך מחמם לב.
והשירים שלו יפים מאוד.
מעבר לזה שזו רשימה נפלאה שכתבת פה, אולי תגלי לי איך את משיגה ספרי שירה חדשים בגלות?
רשימה יפה מאד , והשירים מקסימים. גם אני כתבתי רשימה על גלויות פנימיות וחיצוניות שעברתי. אם תרצי אתן לך קישור.
רשמת ברגש ובעדנה, איריס אליה, את אהבתו של בהר, את אהבתך לבהר ואת אהבת שניכם למילה הפיוטית.
תודה רבה רבה לכולכם, האהבה היא של המשורר הנפלא הזה. אני לגמרי מאלה המנסים להחזיק בה. כל כך תודה על הפירגון, אני משוכנעת בכל נימי נפשי שהוא ראוי לו.
אביטל יקירתי, וודאי שאשמח לקישור.
ארז אחי, מוש שלי היה בארץ, וקנה לי שניים. את זה, ואת "ורד הלבנון", שכמו שכתבה לי עברון ועקנין החכמה, אסור לשתוק אחרי הקריאה בו, ואני כבר צורחת אותו, עוד תגיע רשימה גם עליו.
ורק שאהבה תביא אהבה.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3781&blogID=161
האי איריס, זה הקישור.
קריאה נעימה.
אני מצרפת עוד שני קישורים לשירים הפותחים את הגלות בצורה נפלאה לטעמי,
"גלות" לארז פודולי:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=292&itemID=13442#post13442
ו"מהלך הדברים" לרות בלומרט, שם נעשה חיבור בין גלות לתגלית:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=254&itemID=14475#post14475
הרבה חומר למחשבה. ולא רק לגולים שביננו.
איזה יופי
הארת לי זרקורים על מקומות בספר
שאשוב ואקרא
תודה !
תודה רבה, עדי ידידי, מחמדי. לכבוד הוא לי.
איריס – רשימה פיוטית רצופת אהבה כתבת
כה לחי !
רצף תודות לך, ריקי יקרה.
אירוסית, אהבתי את זה שאת מתכתבת עם עצמך ועם יצירתך דרך רשימה על ספר של אדם אחר. לצערי לא קראתי את הספר של בהר, אבל עכשיו אולי אקרא.
יעלה אהובה, אכן, הדיאלוג שלי עם אלמוג בהר התחיל בזכות היצירה הפרטית שלי, ואני חשה שיש לו, כאדם וכיוצר, תרומה אדירה להתפתחותה. אם אחרים יוכלו להזדהות ולהתרגש כמוני מהדיאלוג הזה ומהיצירה שלי, ימים יגידו או ישתקו. אין לי מושג. אני כמובן משתוקקת שאחרים יקראו ויזדהו ויאהבו את הספר, אך אין זה בשליטתי, כמו שאת יודעת. מכל מקום, ספריו של בהר עשירים וחכמים ובעיקר מלאי אהבה.
ואת יודעת מה, למרות שיש הרבה כניסות לפוסט הזה, אין בו תגובות נעדרות אהבה, (טפו טפו)ולא מחקתי כאלה. אז הנה. זה כבר מוכיח. קצת. שאהבה מביאה אהבה.