בננות - בלוגים / / כוחו הפאשיסטי של הזכרון – סבסטיאן בארי
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

כוחו הפאשיסטי של הזכרון – סבסטיאן בארי

 

בקרוב יהרסו את בית המשוגעים המתפורר של אזור רוסקומן, ורוזאן בת המאה, שאושפזה שם לפני למעלה משישים שנה, תשוחרר לקהילה. על הערכת מצבה מופקד הפסיכיאטר דוקטור גרין, ששכל זה מכבר את אשתו, והשניים מתחילים לנהל במקביל רישום של פגישותיהם, גירסאות לנסיבות אישפוזה, הלא הן "הכתובים הסודיים".

בראיון כינה סבסטיאן בארי את רוזאן "סופרת אולטימטיבית", משום שהיא כותבת את גירסתה לאף אחד. וגם לך, הקורא, היא מתעקשת. וגם לדוקטור גרין ולאלוהים. כי מה שמשנה הוא הסיפור. האינטימיות והאהבה. הגיחוך "שמפלח אותך באהבה לאדם", שבגללו אתה רוצה לראות, להתאמץ לראות וגם לא לראות, לנצח.

אחד הדברים שהרומן הנהדר הזה (זוכה פרס קוסטה הבריטי והמועמד לפרס בוקר) מתעקש עליו, לכן, הוא אי הוודאות של הזיכרון. דוקטור גרין מוצא לנכון לבגוד באשתו דווקא בכנס שבו הוא מדבר על שטיון גריאטרי ועל כוחו הפשיסטי של הזיכרון. הפסיכוטי, מתברר, מעדיף כל דבר על פני אי הידיעה. מכאן ניתן לשער שבמידה מסוימת כל היסטוריה היא פסיכוטית. לכן כל ניסיון 'להעריך' את רוזאן נידון לכישלון. מה שמשנה אינו מידת שפיותה, אלא האומץ, החסד והפיוט שבבדלי הסיפורים שנשזרים כאן יחד לווידוי של אישה גלמודה הדופקת על שערי גן עדן.

סיפורה המופלא, הנפתל, הטראגי – נערה שיופיה הגלה אותה אל מחוץ למסגרת תמונות החיים – הוא גם סיפורה המדמם של אירלנד בראשית עצמאותה, על זכרונה הבוגדני, יריבויותיה השבטיות, הברבריות, גופות נעריה, שליטתם המוחלטת של הכמרים, בוץ רעיל שהדמויות נאלצות לדדות דרכו. ולכל זה נמסכת כתיבה מוזיקלית, לירית.

סבסטיאן בארי הוא גם מחזאי ומשורר, והוא מגייס לעלילה את כל הארטילריה. יש כאן תהפוכות של אופרת סבון, אבל גם תכסיסים דיקנסיים: ניצוצות של חסד במצולות המאפליה וגם קורבן בסגנון תומס הארדי, שהרי בארי יצר כאן ישו נשית: קורבן מושלם שכולו תום, יופי ושגב, ושבסיפורו האומלל אחרי כל זוועה עוקבת רק זוועה איומה יותר.

אביה של רוזאן עבד בבית הקברות. כשהסכים לקבור נער מורד באישון לילה, הוגלה על ידי האב גונט, אדריכל הרוע בסיפורנו, מן המתים, לעבודה בלכידת חולדות. אשתו החלה לשתוק כיצור תת-ימי והשתגעה. זמן קצר אחרי כן הוא תלה את עצמו. מאז יש לרוזאן יגון שלא עובר אף פעם, "מתנדנד קלות בבית נטוש". אבל כל זה רק גירסה אחת של ילדותה של רוזאן, שעד כמה שזכור לה, "אי אפשר להיות מבוגר מנערה בת חמש עשרה". ישנם עוד הרבה קרעי דמיון, שחזורי טראומות והיסטוריות אפשריות, פרטיות ולאומיות, שחוטיהם החסרים מותירים תמיד משהו מהיריעה הפרומה, והם לכן היסטוריה שממשיכה לקרות, סנטימטר נצחי באריג הזמן.

באחד משיאי אומללותה, כשהופכת רוזאן ליצור בזוי ורדוף בסערה, היא כורעת ללדת בחוף ואיש לא יוצא מן הבית לעזור לה. “איפה היה העולם?” היא שואלת. ובכל זאת, חסד מבליח מתחת לפני השטח, במעשים חשאיים, במכתבים שנותרים חתומים ובסופו של דבר את חייה היא מסכמת כך: "פעם גרתי בין בני אנוש וגיליתי שרובם אכזריים וקרים, ובכל זאת אני יכולה להזכיר שמות של שלושה או ארבעה שהיו כמו מלאכים".

הספר מלא במלאכים משונים. השרת שמנקה את חדרה של רוזאן בבית המשוגעים מתגלה מכונף, נערות יתומות שצונחות ממגדל בוער, מצמחות מכותונתיהן להבות ככנפיים, וגם רוזאן עצמה, נראית לדוקטור גרין כבעלת כנפיים מקומטות, פרפר, רגע לפני "שהדם נדחס לתוכן, והיצור מסוגל לפתע, למירב תדהמתו בוודאי, לפרוש כנף ולעוף”.

זהו מוטיב ה"כתובים" בספר, שבו הווידוי הוא מעין וידוי קתולי. אבל ישנו גם וידוי פסיכולוגי וגם ספרותי. לכן הספר האהוב על רוזאן הוא ה"רליגיו מדיצ'י": וידויו הפסיכולוגי של רופא והוגה בן המאה ה – 17, וזה מצטרף מן הקוטב הנגדי גם גם לעדות הכתובה מפי האב גונט. ולכן אחד הדברים המרגשים ביותר בספרו של בארי הוא המפגש בין בדידויות מתוודות: זו של רוזאן המושלכת לבית החולים, אחד מ"המקומות האלה שאין בהם שום דבר מהדברים שבגללם אנחנו משבחים את העולם. שבהם אחיות, אמהות, סבתות, רווקות זקנות, כולן שוכבות נשכחות". והאופן שבו היא מוזגת את הבדידות הזו לאינטימיות עם דוקטור גרין, עם הקורא, עם הסופר שמאחוריה, עם אלוהים – אינטימיות גבישית, טהורה, כמו זו שנוצרת כשדוקטור גרין בוכה והיא ניגשת ונוגעת בו והוא תוהה, "אולי אדם שאיש אינו בא לבקרו אוגר מין חום כזה, כמו תחנת כוח שמעולם לא ניצלו את כוחה".

אלו רגעים שנכנסים אל הלב עם חוט מנתחים ותופרים בו, והם שהופכים את 'הכתובים הסודיים' לאחד הספרים היפים שיצאו כאן בשנה החולפת; אחד הביטויים המדויקים ביותר של ההיות בעולם. "אנחנו אוהבים לתאר את האנושות כאזכרית, תאוותנית ובהמית", כותב בארי, "אך תיאור כזה הופך את כולנו לזרים. איננו זאבים אלא כבשים בשולי השדות שנדהמות מאור שמש וקיץ".
פורסם בידיעות אחרונות, 7 לילות, 25 לדצמבר, 2009

 

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן