בננות - בלוגים / / אפילו ג'ויס לא נולד סופר גדול; תרגום מחודש ל"דבלינאים"
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

אפילו ג'ויס לא נולד סופר גדול; תרגום מחודש ל"דבלינאים"

 

לא תמיד צריך היה להזכיר את ג'יימס ג'ויס בטון שקט ומכובד ואת "יוליסס" ברטט לואט. בכלל לא. היו זמנים שבהם ג'יימס ג'ויס היה סתם בן למשפחה בעייתית עם עשרה ילדים ואבא אלכוהוליסט, שסתם היה עוד אחד שמנסה ללא הצלחה לפרסם את ספריו, חי בעוני בגלות וסובל מעיוורון הדרגתי (יש הגורסים מסיפיליס.) ג'יימס ג'ויס לא נולד הסופר הגדול ביותר בשפה האנגלית מאז מילטון. גם לא כמחבר הרומן הגדול ביותר של המאה העשרים. צאת "הדבלינאים" בתרגום משופר ונפלא של אברהם יבין מהווה אם כן הזדמנות מצויינת להיזכר בכך שגם אם מדובר בקובץ הסיפורים הלמיד ביותר בעולם דובר האנגלית (יחד עם סיפורי סאלינג'ר ואדגר אלן-פו) לא תמיד היה מיינסטרים. למעשה, הספר שנכתב בשנים 1904-7 פורסם רק ב– 1914 לאחר עשר שנות ריב עם המו"לים שרצו להשמיט גסויות ושמות מקומות אמיתיים ולאחר שג'ויס הציע לפצות את המו"ל כספית באם יוחרם הספר. קל לשכוח את כל זה כמובן. היום, כשדורות של תלמידי בית ספר מפוהקים זוכרים איך גהרו מעל לספארק-נוטס שלהם בנסיון להבין: מדוע אוולין רוצה לברוח עם הבחור שלה לבואנוס איירס? מדוע משמעות המילה בואנוס איירס – "אוויר-טוב" מסמלת את ההפך מאוויר דאבלין הבאוש והמחניק ומדוע בסוף היא נשארת ברציף "סבילה, כבעל חיים חסר ישע"? אבל גם אם קשה להבין היום מה היה כל כך בועט שם, וגם אם יש בחמישה עשר הסיפורים הנכללים בקובץ, פה ושם איזה מין פסיכולוגיזם נערי שלא שרד את מבחן הזמן, וגם אם המרד בקאתוליות נראה היום מעט מנג'ס, הגאונות שלו, היכולת לזהות את נשמת הרגע –  שרדה היטב. 

ג'ויס שהיה בין השאר ולסירוגין: מורה, גולה, שתיין, חרמן וגאון, נולד ב – 1882 בדאבלין, והתחנך בבית ספר יוקרתי של המסדר הישועי. ב – 1902 נסע ללמוד רפואה בפריז וב- 1904 עקר ממולדתו לצמיתות: לטריאסטה שבאיטליה ואחרי כן לרומא ופריז. באותה שנה גם פגש בבת זוגו הנצחית, נורה, שאת יום הפגישה איתה הנציח ב"יוליסס" כיום שבו מתרחש הרומן.  הוא לא שב להתגורר באירלנד עד למותו בציריך ב – 1941. אם ספרו האחרון, “finnegan's wake” משנת 1939, נותר הספר שהכי הרבה אנשים התחילו לקרוא ולא סיימו, “הדבלינאים" מוכרח להיות אחד הנקראים ביותר. יתר על כן, אם מ"דיוקנו של האמן כאיש צעיר" דרך "יוליסס" ועד ל – finnegan's wake עסק בביתור ובהרס של נראטיבים, ב"הדבלינאים" הוא מוכיח שפעם ידע גם לספר סיפור בצורה בהירה, תמה ופשוטה. במכתב לאחיו סטניסלאוס קרא לקובץ "חמש עשרה אפיפאניות" כלומר – התגלויות, הזדכחויות של הנפש, רגעים שבהם הקורא (ולא בהכרח הדמות) רואה פתאום הבזק של אור במבוך, מוות בתוך החיים או להפך, את המצב, כלומר, לאשורו. הסיפורים מתחילים בילדות ונגמרים בזקנה ושוזרים יחד מפה של העיר דאבלין בתחילת המאה העשרים, מבוך של "השיתוק שרבים קוראים לו עיר" כפי שכתב בעצמו. כל אחד מהסיפורים פוער חלון לחייהם של דבלינאים פשוטים: מוות, פגישה, אהבה מוחמצת, זכרון עבר שצף ומכולם נודף השיתוק שג'ויס קבע שאחז בדאבלין. מכיוון שמדובר בראשית המודרניזם, שום דבר גם לא ממש קורה. ה"ארוע" היחיד הוא בסופו של דבר האפיפאניה, רגע שבו רואים שיתוק, אימפוטנציה, תסכול, חנק וקיפאון. 

הספר מתחיל במוות ונגמר בסיפור המופת "המתים". מתחיל בארון המתים של האב פלין, ונגמר באזכור ארונות המתים שהנזירים האדוקים ישנים בהם. בין לבין, יש חיפוש אחר הבזק של חיים. בסיפור הראשון, "האחיות", השיתוק הפנימי מרומז: כומר שהיה ידידו של הילד הגיבור, מת לאחר שיתוק. האבלים מזכירים שהיה שם איזה שיבוש, שהיה "איש מאוכזב.”  ב"פגישה", בורחים נערים ליום שאמור להיות קסום אבל שכולל רק מפגש עם תמהוני וששום הרפתקה לא מתרחשת בו.  ב"ערבי", נער המאוהב בזו "ששמה מזעיק את דמו הפותה”, מנסה ולא מצליח להביא לה שי, כי היריד, כשהוא כבר מגיע אליו, נסגר. ב“שני עגבנים" מטיילים בחורים בלילות עם ירח כפול הילה, ורק זה ש"איש לא ידע כיצב עמד במשימת הקיום הקשה", יש לו מטבע זהב מתנוצץ כדי לשדל נערה. הגיבור לעומת זאת, מתאר את המבוי הסתום הלבירינטי של עירו: “די זמן כבר סבב ברחובות עם ידידים ועם בחורות. הוא ידע מה שווים הידידים האלה; גם מה הבחורות ידע. נסיון חייו עשה אותו מר נפש. אבל תקוותו לא אבדה.” בסיפור "האכסניה" נאלץ בחור להינשא לנערה שפיתה בעוד אימה מטפלת בבעיות מוסריות כפי שקצב מטפל בבשר. ב"מקבילות" מוצאת שרשרת מזון של השפלה ואלימות סוף באב המצליף בבנו, וזה מתאר את טבעת החנק של האלכוהול והדת: “אני אגיד "אווה מריה" בשבילך, אבא, אם לא תרביץ לי…” בסיפור "טיט"ֿ, נכשלת בתולה זקנה שעליצותה כבר לא יותר ממבויימת,  בנסיונה לשמח את אחיניה, או בכלל בנסיונה לשמוח. אחד הסיפורים היפים ביותר בקובץ, “מקרה מצער" עוסק באהבה שלא התרחשה בין ג'יימס דאפי הגלמוד (שלא היו לו חברה, ידידים או אמונה) לבין ידידתו שאת מחשבותיו שזר במחשבותיה ושעל מותה הוא קורא בידיעה בעיתון. כאן מביט ג'ויס לתוך הסדקים של ההרגל המשתק: דאפי, שהיה מלא אימה מפני אהבה גופנית, שהיה לו טבע מוזר של אוטוביוגרף, שנהג לנסח משפטים קצרים על אודות עצמו, הוא אחד שלא יכול לקרות לו כלום. למעשה, המוות, הוא הדבר היחיד שיכול ללא ספק לקרות בשבילו. בחייו. הוא עשוי היה לשדוד בנק בנסיבות מסויימות אך אלה לא הציגו את עצמן.   הוא נודה ממשתה החיים. בסיפור "חסד אלוהים" נפגשים שני אנשים מצידיה ההפוכים של עקומת ההצלחה, הפרוטסטנטי מובא אצל הקאתולי ומגלה שהכל שם, גם אצל אלוהים, מסתכם בהנהלת חשבונות. הסיפור המפורסם ביותר בספר, זה החותם אותו הוא "המתים" באי מסיבה שעורכות שלוש עלמות מזדקנות מתגלים שם, כמו כל יושבי דאבלין בעצם, כמתים חיים. האחיין גבריאל, מנסה אחרי המסיבה לשכב עם אשתו תוך שהוא מדמה מין עבר מדומיין קסום בינהם אבל היא דווקא נזכרת בערגה באהוב נעוריה המת. וכך, כשהוא "מתבייש להתפרץ את יגונה" מצטלבים חיים קצרים ששובקים ברגע של תשוקה, בחיים דלים חסרי פואנטה הנמוגים לאיטם ושוב דבר לא קורה, רק שלג נופל על דאבלין, מזקק את הקיפאון הפושה בכל, ומתים מתגלים בכל מקום. ואת כל אלה אפשר כעת לקרוא בתרגום מוזיקלי נפלא.  נכון, לפעמים נוטה אברהם יבין להגביה מילים שהן פשוטות יותר במקור, למשל בזיך שהוא במקור (בתרגום מילולי) רק כוס, ערירות שהיא במקור רק בדידות או מבוסם שהוא במקור רק מי ששתה כמה. מצד שני, כמה דיוק יש אצלו וכמה כבוד לאליטרטיביות, לאונומטופאיות ולאקוסטיות של ג'ויס. אחת הדוגמאות הנפלאות מופיעה בשורה האחרונה של הספר: כשמדובר בשלג, שהוא  faintly falling, דרושה לג'ויס הפה הרפה הזו שמצלצלת, מן השריקה החלולה, הסתמית, של המצב. יבין תרגם ושמר על הפ' ועל האליטרציה, כאן כמו במקומות רבים אחרים וכתב: "נופל רפה.” זה ההבדל בין מתרגם לבין מי שסתם יודע שתי שפות. 


פורסם בידיעות אחרונות, 7 לילות, 27 לנובמבר 2009

 

תגובה אחת

  1. יפה. קראתי את הספר לפני שנים באנגלית, והוא חזק כשלעצמו, וכמובן חולייה חשובה בשרשרת היות "הג'ויס".

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן