בננות - בלוגים / / שפה שקרמה גוף: המפץ הגדול
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

שפה שקרמה גוף: המפץ הגדול

 

שפה שקרמה גוף

 

 36:  המפץ הגדול

 

פירוש השם הוא גם דרך להכרת השם, אבל לא תורת ידע כללית הורישה לנו את מורשת השם.  'השם' הוא כינויו של אל ששמו המפורש הוא ארבע אותיות עבריות.

'השם' הוא היכולת והמימוש, המחשבה והמעשה: יהו"ה אחד ושמו אחד.

'פירוש השם' הוא השפה בכלל, אבל פירושו של 'השם' המסוים הזה הוא השפה העברית והעולם שמתקיים מבעד לעברית.

 

יו"ד-ה"א-ו"ו-ה"א הוא השם המפורש, ובו בזמן גם פירוש-השם; יהו"ה הוא נקודת הראשית הבלתי מאויכת, הקודמת לכל אפיון, ובו בזמן גם שפת הישות, נוסחת העולם.

 

היו"ד העברית משקפת את הפעולה. מובנה הוא  'יד', וסימנה זרוע נטויה, זרוע בשעת מעשה. כיוונה הוא אל מה  שייכתב בהמשך לה, אל מה שעומד לקום ולהיות. 

הה"א משקפת את ההתפשטות. סימנה הוא חלון וקרני שמש.

הו"ו – מובנה וו וסימנה וו: היא משקפת את הקשר והזיקה, אחיזת דבר בדבר.

 

יו"ד-ה"א-ו"ו, ושוב ה"א:

היו"ד היא ההתהוות, מימושו של פונטציאל הקיום.

הה"א היא התפשטות המלה. כל מימוש הוא מרחב אפשרויות חדש שממשיך ומרַבה את אפשרויות הקיום. היש מכיל את כל ריבוייו האינסופיים – אינסוף בתוך אינסוף, מימדים בתוך מימדים.

הו"ו הוא הזיקה הקושרת התפשטות בהתפשטות, מרחב במרחב.

 

ה"א בה"א תליא, ולא רק בחיבורן אלא גם במהותן. הה"א השניה כבר קיימת בראשונה קיום שבכוח. הה"א הראשונה, הנשמעת, היא ה"א ההתפשטות הנושאת את הצליל, את הרצון ואת הפעולה. הה"א השניה, הנחה והלטנטית, היא השלכתה של הראשונה: היא ריבוין של אפשרויות הקיום לפוטנציאל נוסף של התהוות.

 

יהו"ה הוא הפרפטום מובּילה של הפעולה הקוסמית. הוא המפץ הגדול של ממדי הקיום, ההתהוות המרַבה את עצמה כמימושה האינסופי של יכולת הפעולה:

אהיה אשר אהיה.

 

זהו הרווח  מכל פירושי השם – פירושו של 'יהוה' כשם ההוויה, שמו של ההווה האחד, המהווה את הכל בדברו. יהוה הוא 'אדון עולם', אלוהי הבריאה וההוויה.

אבל הפעולה הקוסמית כוללת יותר מזה: היא שאיפה וגם נשיפה, היא התהוות והתאיינות כאחד. 

חיים ומוות הם רק ביד השם, ואפשר להבינו גם כך:  'יהוה' – מלשון 'הַוָּה' או 'הֹוָה' שהוראתן אסון והרס.

אין כל צורך להכריע בין המובנים: האל הוא המהווה, והאל הוא המאיין. זיקה אחת אינה מוציאה זיקה אחרת, היבט אחד אינו סותר את האחר: יהוה הוא מי שהכל מתהווה ומתאיין בדברו – אל בורא ומשמיד, יוצר אור ובורא חושך, נותן הוויה וממיט הַוָּה.

 

פורסם ב"חדרים"

הקודם: אנשי השם

הבא:  קרונוס של היהודים

מההתחלה

ארבע ההסכמות

38 תגובות

  1. מירי פליישר

    יפה ומעורר מחשבה

  2. עקיבא קונונוביץ

    אמיר, למדתי הרבה ושמחתי שאתה עוסק גם בנושא הזה.
    עקיבא

    • עקיבא, שמח שמצאת עניין – ואם התעורר בך תיאבון, יש עוד. זו סידרה, ואתה מוזמן לפרקים הקודמים.

  3. מאמר מאלף ,אמיר ,מאוד אהבתי.
    כל סוד הבריאה והמשכיותה כלול בשם המפורש הזה עולמו מתחדש ומתהווה מדי יום ביומו ושרוי בזרימה מתמדת. בכוחו מהווה ובכוחו מאין "הוא הפרפטום מובילה של הפעולה הקוסמית ההתהוות המרבה את עצמה"
    במשפט זה מיצית את מהות ההויה האלוהית , אאמץ אל לבי
    תודה.
    אגב זה מאוד דומה לתפיסת החסידות את האלוהות
    לכן התפילה בבקר: "…שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה, אמונתך" הוא המהווה אותנו כל יום מחדש ,וזה לא מובן מאליו

    • תודה חנה.
      נדמה לי שהתפילה מתייחסת לחיים ומוות, אבל גם זו מידה בתוך הספקטרום של ההתהוות והאיוּן.
      ואשר לשם – רק התחלנו. המשך יבוא 🙂

  4. ההגדרה הזו שעשעה אותי למדי:
    הגדרת "השם" כ: "הפרפטום מובּילה של הפעולה הקוסמית…"

    פעם שטנו בסירה בירקון. פתאום אישתי צווחה.
    הפניתי את ראשי וראיתי את הסיבה: על הגדה ישב גבר חצי גופו ערום, על ראשו נוצות והוא תפס איזה עפרון גדול. אישתי חשבה שעוד מעט יירה בה חץ. התקרבתי וביררתי בעניין מי הוא. ליבי אמר לי שהוא איזה גאון… התברר שהוא דוקטור מהרווארד. הוא אען שהוא קרוב מאוד למצא את הנוסחה ליצירת פרפטום מובילה—
    החץ פגע בי
    והזכיר לי את השם המפורש—

    • יוסי, אין שום בעיה עם פרפטואום מובילה. גם רוחנו שלנו היא כזו.
      הרצון להעלות לשם גם את החומר כמובן לא יצלח 🙂

  5. מאד יפה מדרש אותיות העברית הקדומה.
    האם אתה טוען שמשמעות השם נמצאת גם בצורה הפיזית של האותיות המרכיבות אותה?

  6. מרתק אמיר, כמה כח בארבע אותיות, ובאותו שם שלמענו אנשים חיים ומתים-כמו שכתבת אור וחושך, חיים ומוות, השאיפה והנשיפה, כוליות הקיים והמתקיים בהווה.

  7. אין כמו העברית – הוכחת את זה שוב אמיר 🙂

  8. זה עושה סדר בראש להמון כיוונים- יכולת, מימוש, מחשבה ומעשה. אהבתי.
    השאלה מה קורה ליכולת כשהמחשבה מפצירה בה למימוש?, האם היכולת גדלה במעשים?

    הייתי שוברת את יד המימוש שיצאה מראש המחשבה שלי- לו לא הסברת במה שונה המימוש מהמעשה…:)
    זה באמת מפץ גדול התובנה שהוא עצמו "המפץ הגדול"…
    נדמה לי, שבשוויץ מדענים מכל העולם התקבצו לערוך ניסוי לשיחזור המפץ הגדול, אבל הכל מתפקשש להם שם והם כבר פיתחו מיגננה שזה לא בקרמה של בני אנוש לערוך כזה ניסוי…

    • תמי, חושב שעשייה היא עניין שאנחנו מתאמנים בו ומשתפרים בו, אבל לפעמים בעשיית יתר – גם נשחקים בו ומואסים בו.
      בין היכולת למימוש ישנה האנרגיה של ההתהוות, ובמונחים אנושיים – רצון 🙂
      "המפץ הגדול" של המדע מדבר רק על חומר-אנרגיה.
      במשוואה של הרוח קודמת לשניהם התודעה, שהיא יסודו של מפץ ההתהוות הזה.

      • "המפץ הגדול" של המדע מדבר גם על זמן ומרחב, ולא רק על חומר ואנרגיה.

        • גיורא, נכון, אבל לא זה ההבדל, אלא בהכנסת התודעה למשוואה (ואני לא מדבר על עקרון אי הוודאות ותודעת המתבונן, אם כי גם בזה יש אצבע מכוונת לנעלם היותר חשוב).
          זמן מרחב הם אפקטים של אנרגיה בפעולה.
          השאלה היא מניין האנרגיה? המרות של אנרגיה בחומר או של הזמן במרחב אינן פותרות את שאלת הקיום הפיזי.

      • כששאלו את ביל גייטס מה , לדעתו, הביא להצלחתו, הוא ענה: מי שעוסק באותו נושא של עשייה, לפחות 4 שעות כל יום, במשך 10 שנים- הופך למומחה בעל הצלחה, בתחום העשייה שעוסק בו.
        אני חושבת שזה נכון, בעיקר כשיש "רצון" (מנוע עזר חשוב)…:)

        גם לי נראה שה"תודעה" קודמת לכל עולם ההתהוות. מחשבה תחילה..

  9. איריס אליה

    אמיר יקר,
    דרש ממני כמה וכמה קריאות שהסתברו כפוריות. מעניין מאד.

  10. תַּלְמָה פרויד

    מעניין הקשר שעשית, אמיר, בין 'יהוה' ל-הַוָּה/הׁוָּה במשמעות 'אסון'.

    תואם לתפיסות שונות על פיהן חייב להיות איזון בין הפכים: חסד-דין אצלנו (בקבלה), יין-ינג "אצלם" ועוד.
    ניסיתי לנקד (הוה/הוה), אמיר, אך התוכנה מתנכלת לי בריבוע התגובות (או שמא אופתע לטובה ויתברר שעל הצג אצלי אין ניקוד, אך עם פרסום התגובה יתגלה הניקוד? נראה…)

    • לאמיר,

      ובכן, אני כבר מזמן, אבל מזמן איבדתי אותך. בשירה אני יודעת שאתה עוסק ואוהב, את זה רואים וזה מופגן. אבל בנושא הטריקי הזה, קרי: המפץ הגדול, שהתיאוריה שלו משוייכת כמודמתני להוקינג, ובשאר נושאים של בריאת העולם תפסתי אותך ככופר ואולי עודך. אחת הדוגמאות הטובות היה השיר מתהילים אותו נשא דוד בהשוואה לדודה אפרודיטה, כאשר האחרונה היא לא מן העניין.

      איני יודעת אם אצלך היא בעיית האמונה או אצלנו, או אצלי.

      אז ככה אני בכלל עכשיו חולה ולא ידעתי במה, וגם לא יכלתי לא לשאוף ולא לנשוף – אבל כאשר צבטתי את עצמי והתאפס לי האויר ידעתי שאני עוד חיה.
      (גם אני מעשנת איזה שלוש קופסאות סיגריות ליום).

      בגלל שכל יום מראים בטלוויזיה אחיות שדוקרות מטופלים (אחר – כך זו אותה האחות) מה שנורא לא נעים לראות.
      מונים את מנין המתים בשפעת החזירים בארץ. שולחים אנשים להתחסן.ןלא נשכח את חילופי העונות המשוגעים

      אז שכבתי לי במיטה והרגשתי רע בטירוף ולא ידעתי מה יש לי, רק באמת, כאשר התייצב לי האויר – ידעתי שאני עוד חייה – זה היה הסימן היחיד.

      קבלתי עלי את הגזירה, לא התפללתי, לא קראתי, לא קבלתי ולא התלוננתי. בדקתי רק אם אני נושמת. אז כן

      בסוף היום, אחרי כמעט שבוע צמחי, היום קראתי לרופא, שאפילו אמר שאין לי חום. וצעק עלי בכלל אם יש לי איזו שפעת אולי איזה וירוס קטן.
      וחולשה מדייטה מטומטמת שהתחלתי זה כן.

      אז זהו בהמשך לאותו הטון המונוטוני, שטוענים עכשיו שאלוהים נמצא במחשבים ואנחנו נכונו לנו חיי נצח, כאשר נטען עצמינו על קון דיסק ונפוך להיות להרד דיסק קשיח. זה מבחינת החזאים הבאים – העתידנים אני מתכוונת.

      בהמשך לאותה נימה, כאשר שמתי לב שהחיים הם פתרון בעיות קטנות בחיי היום יום, השתרכות מהכא להתם והרבה רעש סביב מגיפות.

      אני באמת לא כל כך מבינה למה השם המפורש הפך למפץ הגדול – אולי על משקל הגולם מפרג?

      חוה

      • חוה, כפי שהסברתי למעלה – "המפץ הגדול" מתייחס לעולם הפיסי, אבל כאן הוא משמש כמטפורה לפעולה הקוסמית שראשיתה בתודעה ואנרגיה, והחומר הוא רק אפקט שלה.
        על הפיקטוגרמות העבריות כציורים של תמונות מחשבה כבר כתבתי, וכאן זה ממשיך (ר' הקישורים בתגובתי לגיורא)
        אבל קודם כל – רפואה שלמה.

        • לטמיר,

          רק היום פתחתי את המחשב, ואני באמת חולה, וזה ממש לא נעים. שפעת ואין לי כח, אבל מה שכתבתי קצת ברצינות = אולי אני צריכה לחזור אחורה ולהתחבר לנושאים הקודמים.

          יחי שאר הרוח, תמיד נדמה לי שהגרוע מכל קרה דווקא לי. אבל היום ראיתי את הכתבה על הפגנת הנכים וזה היה פשוט נורא. לאיזו רמה הגענו

          על קו התפר בינינו לבין האל, לבין החברה לבין מי בכלל.
          אני יכולה לחשוב רק על הציניות של החיים עצמם ולעד עוד אנחנו יכולים להגיע.

          טוב, קבלתי כדורים לתפוס אויר, אבל אני עוד ממש משופעת. זה שייך גם לאיזה נחס נפשי ממה שקורה כאן. באלו אבסורדים אנחנו חיים – תקצר היריעה.

      • עיקר תורת "המפץ הגדול" הוא פרי הגותו של גאמוב, ב-1948.

    • תלמה, גילוי וכיסוי בניקוד ?:) דווקא התנקד לו.
      יש בעברית עוד מסוג זה – רפא/רפה, תהִלה / תהֳלה וכו' – ואולי יש פה הצהרה על תובנה עמוקה הטמונה בשפה.

      • תַּלְמָה פרויד

        גילוי וכיסוי בניקוד! איזה יופי, אמיר!!!!:))))))))
        אכן, התנקד לו, למרבה הפלא והפליאה.
        וכמובן שיש עוד ה-מון דוגמאות כאלה בעברית. 'תהִלה' ו'תהֳלה' ("… גם במלאכיו ישים תהֳלה") הן דוגמה מצוינת. אולי כדי להזכיר לנו, שלא לעולם חוסן…

        אין על העברית. אין. אין אין!

        • אמיר,
          אולי אני מנדנדת, בסדר הבנתי את הפיקטוגרמות, ואת המשמעויות אליהן הם רומזות – אהיה אשר אהיה הוא ביטוי – אשר מיועד לכסות על מהות האל על צורתו בכלל ולהשאיר אותו בגדר האינסופהגדול = המפץ הגדול הוא נותר עלום, רעול פנים, וכך הוא מבקש להשאר – על כל המשמעויות של אולי אהיה ותמיד אהיה

          בהקשר של מה שהבאת אתה מתייחס אל זמן מסה אנרגיה ומה לא בכוח לברוא או להברוא אפילו ובכוח להרוס או להתאיין כלפי האחר ולא כלפי אותיות השם ההווייה עצמה.

          ומן הבריאה אל ההרס רציתי לקחת את הדברים אל אותו המקום הערכי השיפוטי, שתמיד יהיה מקושר אל האל.
          האל הוא המבחין בין הטוב לבין הרע בו גלום הטוב והרע – שאחרת אולי מרבית בני האדם לא היו זקוקים לו כלל.

          כאן נוצרת איזו סוג של הצלבה בין כוחו הפיזי או היד הנטויה לבין כוחו המוסרי. כוח פיזי כשלעצמו לבנות או להחריב אין בו מאומה אם אין הוא כרוך בתפיסה של טוב/רע על כל הנגזרות והגרורות.

          ברור שאני מעלה שאלה עתיקה מני רבים שדנו בה הלוך ושוב בפילוסופיה ואולם ראה זה פלא הקודים האנושיים הנושאים לדה-אנושיים זקוקים להעלות אותה תדיר מחדש. ברי היא שהסטיה היא אצל בני האדם או אצל חוסר המוגדרות הסופית של האל שלא צפה את כל האפשרויות להתדרדרות במעשי ידי האדם.

          או שמא העתיד והעבר גלומים ביחד.

          בקיצור בסיומו של יום אני שואלת.
          ושאלת הטוב? ואיך אפשר לחיות בהיעדר, והרי זה סוג של הסתר פנים ואזי של מי? שלנו, שלהם, של האם של הקיום האנושי שמשחק משחק מחבואים עם עצמו עד כמה אפשר למתוח את הגבול.

          ואל מי נפנה – שמא אל המאיין?

          חוה

          אגב, עכשיו יש מקום בדיוק לשיר שלך פשענו, עווינו
          ואתה אמיר שמודע כבר לפרדוקסים? מה נשאר קסם האותיות, צירופי המילים האמנות ולא האמונה – כדת?

          • חוה,
            ראשון ראשון ואחרון אחרון:
            הוויה של בריאה והרס "כלפי האחר ולא כלפי אותיות השם ההווייה עצמה" היא הבחנה יכולה להיות תקפה בדיעבד רק אם מדובר באל טרנסצנדנטלי.
            לתפיסתי, אם האל הוא הפעולה הקוסמית, הרי ביסודה אין היא פועלת אלא על עצמה. הבריאה על כל ברואיה היא הוויית היש, ההרס – גם הוא.

            אשר לאתיקה – מסכים אתך. זהו פשוט היבט שלא נדון כאן. בהבנתי (הפאנאנתיאיסטית) אדם פונה לעצמו, ובכך קרוב לאל במירב הקירבה. האל כולל בתוכו את העולם, ופעולתו גם במצב של ריבוי היא עצמית.

            ולבסוף "אמונה" היא בעיני ספק העומד על ראשו. אין צורך באמונה כשיש הכרה.

          • נראה אם הבנתי.

            הראשון, האל יכול להחריב גם את עצמו?
            השני, בעיית האתיקה, נראית כבעיה פשוטה, ואולם הרי הערכים משתנים מעידן לעידן, יכולת ההשחתה, או יכולת ההבנה והבחירה בטוב אינסופי – מכאן בפנתאון הטראנדסצנטלי הראשית והאחרית כבר קיימים, היינו השכר והעונש ועוצמתם גלומים במעשים עצמם.
            אפשר אם כן לשייך כאן להוויה צד פסיכולוגיסטי – היושב על כל היצרים הקמאיים הנוראים ביותר של האדם (יצר לב האדם רע מנעוריו) למה, ככה.

            ההיקש הוא איפא שמבחינת ההכרה האל – ההווייה תלויה בנו בברואים להתקיים? ומכאן שבעית האתיקה בעצם כרוכה בבעיית האמונה או ההכרה שהם שני דברים נפרדים לחלוטין.

            ישנה אפשרות נוספת. מכיוון שגילו על המאדים מים, ועל הירח מיים להרחיב את שלטון ההוויה על היקום כולו על שפע הגלקסיות שלו.

            לזה אמיר – אנחנו כבר לא שייכים.

            כך או כך, מדי יום ביומו אני חשה שהרע חזק יותר מן הטוב והוא הולך ומשתלט על על העולם בבחינת מעוות בל יתקון.

            צר לי, אתה אומר שזה באחריותנו וכל אחד אחראי על המעגל הפרטי שלו.
            כבר אמרתי לך נחמא פורטא – אני חוזרת לשיר שכתבת ולאמנות.

            בכל אופן, אפשר להתייחס לדברים שכתבתי לעיל.

            כאילו אם אני חושבת אחת מן התקופות הנוראות בהיסטוריה היתה דווקא ההתמוטטות של האימפריה הרומאית – הדקדנטיות שלה. מה לא היה ברומא – מה לא, כל דבר שנחפש בהיסטוריה נמצא ברומא – התפרצות היצר תאוות השלטון
            ןבימי הביניים הדיכוי.

            ומה חידשנו אנחנו? איזו קידמה הבאנו – זאת זווית הראייה שלי. אולי היסטורית-פילוסופית.

            חוה

          • חוה, להבנתי, התודעה אינה יכולה "להיחרב", אבל יכולה להתקבע כחומר, להתפורר, לשכוח. במובן הזה האל הבונה עולמות ומחריבם אכן יוצר ומכלה בזה גם את עצמו. ההוויה אינה 'תלויה' בריבוי הבעותיה, שכן הן אינן נפרדות ממנה.

            והגלקסיות? אמנם זהו מעגל רחוק מאיתנו, אבל גם הוא שלנו. אנחנו שייכים לכל היקום והיקום שייך לנו.

          • לאמיר,

            טוב, מאוד מעניין מה שקרה לי אתמול, חשבתי על הדברים שנכתבו כאן, תוך כדי שאני מתהפכת ומנסה להירדם, תהליך די ארוך וחשבתי לעצמי די ברוח שאתה כותב את הדברים ואולי ברוח שאני תופסת אותם. שההוויה – השם המפורש היא זכרית במהותה ובהתגלמותה – אתה אחר – כך או כאן מדבר על קוסמולוגיה ועל תודעה באותו הבל פה של נשימה וזה לא כל כך מסתדר לי.

            אבל, אני קצת רוצה להמשיך. אז היום מסתבר שאני באמת חולה אבל זה לא שייך להתהפכות של אתמול ולמחשבה שההוויה היא גברית (גם אם היא נוטית כאן כנקבה) ואסביר למה אני מתכוונת – כל שמות השיוך הנשיים כמו השכינה, תפארת ישראל, חוה או לילית הינן תוספות אכן שמקורן בקבלה. והן כבר מאוחרות בהרבה.

            אבל, האל המקראי ההוא שברא את השמים ואת הארץ אין בו ולו מידה אחת של נקביות. הוא זכר בכל הווייתו, וככזה הוא בורא עולמות, הוא נוקם ויש בו מידת חסד (פחות) ומידת כוח יותר.

            עד כדי כך שחשבתי (כל זה תוך כדי שינה) על האל המצרי, שהוא די מקור האל המקראי – האל המצרי היה בו מצד אחד האלהה וגם זיווג עם האישה – השמש, ואילו מאידך גיסא = העמך – מה הם ידעו עמדו מול הפירמידות שכנראה מהם יצא חישוב הקיצין והרגישו שהם מתכלים, ברי חלוף, חגווים (כחגווים נדמנו). כלומא, אפילו במיצריים היה משהו נשי או מלכותי באלוהות.

            אבל במקרא – האל המקראי הוא באמת זכר במלוא מובן המילה. אגב, אין הוא מחפש כיבודים, ולא סממנים אלו באו יותר מאוחר. זהו אל כובש, הווה, עושה, זוכר, נוטר, שכל נימת חסד נשית ואפילו קטנטנה נעדרת בו.

            למה אני חושבת ככה?
            ככה. אין לי סיבה – זוהי הוויה שליטה ומוחצת ואינסופית בכוחה – עד שאפילו לאדם אין בה מקום.

            אז איך נגמרו המחשבות האלו?
            ככה בדברים האלה. אבל בבוקר היתה אזעקה ואני עכשיו בחיפה, ואמרתי מה זה מלחמה? אבל לא היה לי כוח לקום.
            אמרתי לעצמי, מילא אם יפול איזה טיל אני אשמע ואם לא אפגע ממחלה, אזי ממלחמה ואם הכל יעבור בשלום אז אקום ואהיה חיה. זה היה מן המשך של המחשבות מאתמול. באמצע גם אכלתי עוגיות שוקולד טעימות נורא.

            אז באמת קמתי וזו היתה אזעקה, ואני עוד חיה.
            באמת אמיר, הגלקסיות גם הן שייכות לנו? אולי בדמיון השירה.

            אבל על דבר אחד לא ענית לה לי האסקלסציה של הרוע.

            וזהו נשארתי עם המחשבה שהאלוהים העברי הוא זכר – ההתנצלויות של הנקיבה הם מעידנים הרבה יותר רחוקים.

            חוה

          • ועוד –
            חושב שיצר האדם דווקא טוב, וזו הסיבה שאפילו פושע מנסה להצדיק את מעשיו.

            ולא, לא חושב שהאתיקה האנושית משתנה עם הזמן והמקום. אבל המוסר החברתי – כן. המוסר הזה הוא שורת הסכמות די שרירותית (האם לא מוסרי להיעדר מהכנסיה ביום א'? האם מותר לאשה ללכת עם מיני או שמא רק עם רעלה? וכד') ואינו קשור לאתיקה דווקא.

          • טוב,
            אז עכשיו ענית לי על שאלת האתיקה, ולא התייחסת בכלל למהלך החדש על זכרותו הבלתי מעורערת של האל.

            אני שלא כמוך איני חושבת שיצר לב האדם טוב מנעוריו.
            אבל, בנושא הזה אני רוצה להוסיף עוד אבחנה דקה.

            אתה אולי תייחס את פאר היצירה למאות שלפני הספירה ולכמה שאחריה. ואני רוצה לדלג לתחייה הנושא שלך הלאומיות, חופש הביטוי, חופש העיתונות, (סטויוארט מיל) הפרדת הרשויות של מונסטקיה, המהפכה הצרפתית – ירידת המונרכיות הגדולות עליית הפרולטריון.

            רעיונות נשגבים נכון, אבל שים לב – עד המאה העשרים למעשה הפלו באמריקה שחורים לעומת לבנים, למרות שהתיקונים לחוקה התקבלו לפני כן.

            האפרטהייד בדרום אפריקה נשבר בעצם רק בסוף המאה העשרים – 1996 עליית נלסון מנדלה לשלטון, לאחר שישב קודם לכן כעשרים ושש שנה בבית הסוהר על ידי הבריטים. כלומר, באותה העת שאנחנו דברנו על רעיונות של קדמה ושוויון הקולוניליזם פשוט המשיך ללא הפרעה במסווים ממסווים שונים.

            לאן אני חותרת – יופי נחמה – לדמוקרטיה – אותו יצור יווני שגם הוא היה אריסקטורטי למדי.

            נשאלת השאלה איך רעיונות נאורים יכולים לחיות בכפיפה אחת עם הפרת זכויות האדם במסווה חוקי לחלוטין ובעצרת האום הנכבדה שלנו.

            אולי יצר לב האדם טוב מנעוריו אבל לצביעות האינושית אין כנראה בושה. על שחיתות דברנו – בטח.

            עכשיו: שאלה: איך זה מתיישב אצלך עם אותו פושע שאתה חושב שהוא מודע לפשעיו.

            עכשיו אתה חייב לי תשובה לגבי זכריותו של האל – זיקתו לתות-אנך אמון ולרע. לא חייב.

            סיגל, אגב, הדברים שאת כתבת צריך לבדוק אם הוקינג קיבל פרס נובל על תיאוריית המפץ הגדול, שאם לא כן, אזי הרי הכל נובע מאיינשטיין.

            לפי תורת הכבידה אצל אינשטיין – גם החלקיקים הקטנים ביותר משתנים כאשר מסתכלים עליהם – ולכן האותיות י.ה.ו.ה. בנפרד שונים מאשר כאשר מצרפים אותם יחד – ואולי כל השפה העברית טמונה באותיות אלו שהן אותיות אהוי.

            חוה

          • חוה, האל המקראי הוא כדברייך אל זכר למהדרין, כפי שאשתו, אשרה היתה אלה נקבה.
            העורכים היהודיים של הטקסט העברי סילקו משם כל זכר לה, לעשתרת, ענת ושאר אלות, אבל ניכסו לאל גם את תכונותיה ויכולותיה של האישה:
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3650&blogID=182
            לאל הבורא במקרא לא מעט תכונות אנדרוגיניות.

            כשמדברים במונחים מאנישים על התודעה הכולית, יש כנראה צורך לייצג את ריבוי פניה בארכיטיפים מן הסוג שמאכלס פנתיאונים.
            את מוזמנת ל"ארכיטיפים מבראשית" הדן בהרחבה בכל –
            http://www.amiror.co.il/PDF/HEBREW/essays_heb/religion/religion_4.pdf

          • תודה אמיר,

            טוב רצנו קדימה ואחורה בין התקופות.

            טוב שענית. אז בין עוגיות השוקולד מסתברר שזכרותו ללא עוררין של האל יש אכן סימוכין.

            אני דווקא קפצתי אל הקבלה – השכינה וכו' ואתה הזכרת את האשרה, מה עם איזבל אגב.

            איני מתפלא שכל זכר לאיזשהו דפוס נשי אצל האל הוסר לחלוטין. דפוס נשי לפי המקרא יכול היה לפגוע בכל יכולת שלו (האישה ולו רק מבחינה פיזית חלשה יותר מן הגבר) אגב, אם נמשוך אל חוברת שבעים ושבע שעוסקת במגדר הרי שכל פטפוט היתר הנשי כיום גם אותו אפשר לראות כחלק מתחושת נחיתות מאוד חזקה של חלקים באוכולוסיה הנשית.

            חלקים אחרים ממנה מאוד אוהבים להיות אמהות (שונאת להיות בהריון – וידוי אישי, הייתיפעמיים וזה היה זוועה – ממש על הפנים) תאר לעצמך את השם יתברך בהריון? הוא הביא אולי את השרצים הענקיים הלוויתן, התנינים, שור הבר ואחר אבל כל אלו אינם באים מהריוניום. (נדמה לי).

            אנדרוגני – אני מסכימה עמך, שכן איך יכולים לדור בכפיפה אחת ארך אפיים ורב חסד עם נוקם על בנים ועל שלשים ועל רבעים.

            באשר לארכיטים, הרי דברנו כבר על אריך נויימן זוכר האם הגדולה, ועל הרומני שכתב על מיתוסים שחוזרים בתרבויות שונות.

            כאן אנחנו חוזרים באמת לשאלת המפץ הגדול – האם היתה איזו תקופה של מאטריארכליות, שאחריה היה צריך להשמיד עד היסוד כל זכר לנשיות במיתוסים העבריים ואחרים של אותה התקופה, ואולי זו שאלה של אופנה.

            אכן, תיאורית המפץ הגדול נוגעת בדת. וכן, היא מתייחסת על תאוריית הקוונטים של איינשטיין. למה הדבר דומה – שהאל יכול היה לעבור את מהירות האור!!! גם שאלת הזכריות והנקביות שואפת לחזור אל אותה נקודה היסטורית – האם היה איזה מפץ בו נקבע שהגבר עליון על האישה, או שהיתה איזו היסטוריה שהיה צריך לקבע את עליונותו של הגבר. כך שלאישה לא יוותר אפילו חרך הצצה.

            אגב, אני באמת חולה עם אנטיביוטיקה והכל, וזה קצת מסביר גם למה לא הגעתי לשער – לפסטיבל השירה – אני מתכוונת.

            ותודה – אעיין בלינקים ששלחת.
            גם, תודה על הסובלימציה בפוסט על מנחם בן.

            ועל כך ייאמר –
            אתה ענק!!!! אמיר

            חוה

          • נדמה לי שכבר נגענו בשאלת "המפץ הגדול" של המינים.
            אין שום ראיות לקיומה של חברה מטריארכלית כלשהי, אבל ישנן צלמיות פריון פריהיסטוריות בשפע אדיר, יש אלות בכל פנתיאון של דת טבעית, יש חברות מטריליניאליות, ויש עדיין מספר חברות ילידיות בסין ובחוף הזהב שבהן המשפחה במבנים המוכרים לנו (בית אב או משפחה גרעינית) אינה קיימת.

  11. הי אמיר, כמה וכמה פוסטים חדשים והרבה חוויות שהעברת לנו הקוראים ובחרתי להגיב בפוסט הזה שהוא ממש מאתגר לתגובה מהמוח (שבימים אלה אני צריכה קצת להפעילו לשם איזון חיי).
    אז קשה לי בתור מי שאיננה מתעסקת בקיומו או אינותו של אלוהים להבין לעומק את המפץ שנחת כאן תחת נושא השפה.
    מיהו הגאון שמנסה לפצח את השם ומרתק והסבריו מעניינים ומלאי קסם את זה אני יודעת, אבל מי בעצם ההורה הגאון שהעניק לבנו שם מלא כל כך הרבה משמעות החל מכל אות וצורה וכלה ברמיזה להיותו כל יכול מטוב ועד רע. גם למספר האותיות בשם כנראה יש משמעות של שלמות (4) וגם החזרה על האות ה שהיא כשלעצמה נחשבת האל בכתיבה כ-ה', אז בעצם אם התאוריה הזו מדוייקת והיא אכן נשמעת משכנעת מעצם ההוכחות שאתה מביא לאורך הפוסטים בנושא שבהם אין סתירות אלא המשך והתאמה של אותה תאוריה לאותיות, לציורי האותיות ולצירופיהן, אז מעניין אותי למה נוצרה סטיה כזו מעמקי העבר אם בעבר הייתה יכולת באדם ליצוק כל כך הרבה משמעות ותוכן בשפה בלי צורך לחבר אות למילה או מילה למשפט. היום בעברית כדי להסביר רעיון צריך לבחור מהשפה כל כך הרבה מילים וכל כך הרבה דיוקים עד שאולי רק השירה נותרה להיות במקומות של עומקי משמעות וגם זה לא בפשטות של פיקטוגרמה המספרת שהלכתי ותיכף אשוב, והדיבור מעלה רק יותר ויותר אי הבנות ויותר ויותר שאלות פתוחות ולעיתים, מנסיון, לאחד יהיה הדבור נסיון התקרבות ולאחר הצלחת התרחקות.
    מחכה בכליון עיניי להמשך המאמר ומרגישה שלמרות שהנושא מעניין, משהו בי יתאכזב שהשפה קרמה גוף, שכן אחרי הקרימה, הבריאה וההתהוות היצירתיות והחדווה הרי הזמן שעבר והשינויים שהשפה עברה הותירו אותנו לא ממש יודעים, הרבה פחות מבינים, לכל היותר מחפשים ולרוב פשוט שמחים על הקצת שיש.

    • סיגל, חושב שהשפה היא קצת כמו ראי. האנושות התקדמה מאוד טכנולוגית, ולזה היא קוראת 'קידמה'. זה נכון, אבל רק חצי נכון. בכל הקשור לקשב בלתי אמצעי לעצמך ולעולם לא התקדמנו הרבה, למרות שלמדנו להכביר מלים.
      פיקטוגרמה אינה שמישה כמו אות אלפבי"תית, וקשב לעולם פחות מועיל חומרית מניצולו. פרשנו כנף אחת ואילו את השנייה קצת קיפלנו.
      בשירה עדיין פורצת המלה מן השמיש אל המרגיש, ובתובנותיה ננוחם 🙂

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור