הרביניסט האחרון (ב) – רומן

 הרביניסט האחרון (ב)

16.

   מתוך מאה עשרים נותרו עשרה. המספרים אז היו קטנים ואיכותיים. צבא חכם, לא מפלצת. בסוף קורס טיס היינו מניין. טסנו על טהרת מטוסי הבוכנה. לא היו מטוסי סילון. עכשיו, בימים האחרונים, הגעגועים מתחילים לפקוד אותי. ככה, צביטה בלב. חסר לי הריגוש הזה שבשליטה על ציפור הברזל הענקית. אני חושב אולי לקנות אופנוע-כביש כבד. לפני שנים היה לי, עד שחנה אמרה עד כאן, או אני או האופנוע. לנסוע אתך חיפה-תל אביב זה כמו ניתוח פלסטי למתיחת פנים. הרוח משטחת לי את הפרצוף, והסכנה…

   כל פעם שאני מרים את העיניים למעלה ורואה מטוס בשמים, העיניים שלי מתמלאות בדמעות, אבל אני כמובן לא בוכה. אז, לפני שנים – זה ממש חי לנגד עיניי – תרגלנו המראה ונחיתה. הכול כדי להגיע לשלב הסולו. שאתה ממריא לבד, עושה הקפה ונוחת. אַי, הסולו הראשון. לבד אתה עושה את זה. המדריך שלך אומר, או-קיי הבנאדם הזה יכול ללכת לסולו. החניך עולה עם בוחן, עושה אתו כמה הקפות, ואז נותן לו לעשות הקפה סוליקו. אתה, המטוס, והשמים – לבד.

  אצלי הוא ירד מהמטוס, עשה תנועה של מחווה עם היד, ככה, ונתן לי לעשות הקפה. זו חוויה שאתה לא יכול לשכוח כל החיים. הרגשה אדירה. אתה מלך העולם. נכון שבשנות החמישים זה היה מטוס מאוד פרימיטיבי, מטוס דו-כנפי. לא היה קשר אלחוטי, היו רק אורות. אתה בא, עושה את ההקפה, מגיע לפיינל, לקראת הנחיתה, וצריך לקבל מהמגדל אור ירוק. אם נראה למדריך שהבן-אדם לא מתאים בכלל לסולו, הוא עולה עם הבוחן, ואם הבוחן מאשר את הקביעה של המדריך,  אז זהו, הבחור גמר. אורז את החפצים שלו וש-לום. אני בחנתי לא פעם. נורא קל לזהות מי מתאים ומי לא. הבחור פשוט לא מצליח להמריא ולנחות. לפעמים רואים את זה גם לפני הסולו, כשטסים להכיר את השטח. הבחור לא מסוגל לשמור כנפיים מאוזן, לא מסוגל לעשות פנייה ולשמור גובה. יש כאלה.

   בשלבים יותר מאוחרים כבר יוצאים לשטח לעשות אקרובטיקה. כל מיני תרגילים: נחיתות אונס, הזדקרויות, סיבובים. כשמטוס משתחרר ומאבד שליטה, צריך לדעת איך לצאת מזה. החניך עצמו בכוונה חייב להכניס אותו לסחרור, יש דרך לעשות את זה. אתה צריך לפעול לבד, לשמור על קור רוח, לדעת לספור את הסיבובים ולצאת. נניח אומרים לך תעשה שלושה סיבובים ואז תצא. רואים איך אתה עושה את זה. היו כאלה שפחדו, נכנסו ללחץ. אני לא. ממש לא.

 

17.

   חנה ואני עושים ספורט – הלכנים אנחנו. צועדים על הטיילת. בשעות בין ערביים, לפני שהשמש שוקעת, יש לנו מין קטע רומנטי כזה – הולכים יד ביד. שעה עד יפו ובחזרה. פעם הייתי אוכל שם ברחוב יפת במסעדות הערביות, אבל מאז שפרצו לאוטו כמה פעמים, ומאז המהומות של אוקטובר 2000, כף רגלי לא דורכת במסעדה ערבית. שיתפרנסו מעצמם. חנה היא זו שמושכת אותי קדימה ביד. יש לה כושר מצוין. אתמול הלכתי אִתה במרץ על הטיילת. אחרי שחצינו את הדולפינריום, בשביל שמוביל לגן צ'ארלס קלור – המקום בו מצטלמים הזוגות הצעירים על רקע השקיעה – בחור אחד רזה בטי-שרט לבנה, פגע בכתף של חנה, העיף אותה על הרצפה, מלמל משהו בערבית, התרומם והמשיך לרוץ כאחוז אמוק. "חיות," אמרה חנה. נתתי לה יד ומשכתי אותה. היא נעמדה למולי. היתה יפה ושלמה על רקע השקיעה. "את בסדר?" שאלתי ומיששתי את האקדח שמתחת לטרינינג. לפתע, מצד הכביש צצה, השד יודע איך, מכונית ספורט, 'בֶּה-אֶם-וֶה' שחורה ומסיבית. ברקס, חריקת בלמים, ומתוכה הגיחו בריצה שני ערסים מגורמטים ושריריים, בגופיות רשת שחורות. האחד החזיק בידו צינור חשמל מגומי שחור. הם צעקו זה לזה בערבית, וזה שלא החזיק את הצינור הצביע לעבר הבורח המתרחק שהעיף את חנה. שוב החליפו ביניהם צעקות בערבית והתחילו לרדוף אחריו. אחרי חמישה עשר-עשרים מטר הם השיגו אותו. הוא היה עייף, כנראה מסומם, כרע על הארץ על ארבעותיו. זה בלי הצינור צעק משהו בערבית, וזה עם הצינור צעק עליו משהו בחזרה. ואז, על רקע השקיעה, התרומם הצינור בידיו הארוכות והמגוידות של הערבי, והוטח בגבו של המסומם על הטי-שרט הלבנה. ועוד פעם ועוד פעם, קרני השמש האחרונות נשברו בכוח על המקל השחור והמבריק שהתרומם בגמישות ושרק באוויר שריקה איומה.

   חנה הסתובבה ומשכה אותי בזרועה, "בוא," אמרה, "בוא נחזור," הקול שלה נשבר מפחד. עמדתי על מקומי והבטתי בשוויון נפש באפסים האלה. זה שהפיל קודם את חנה היה שרוע על בטנו, ספק-חי-ספק-מת, ועל הטי-שרט הלבנה שנדבקה לגבו הלך והתפשט כתם דם גדול. השניים האחרים עמדו מעליו והתנשפו. ואז מולנו, נוסעים נגד הכיוון במהירות, ברקס וחריקת בלמים, ומתוך המאזדה הלבנה  קפצו ארבעה ז'לובים באקדחים שלופים והתנפלו על השניים במכות רצח. בעיטות לבטן, אגרופים לפרצוף, שניים על כל אחד. "על הברכיים," צעק אחד מהארבעה, "על הברכיים, שניכם, ומייד". זה עם הטי-שרט הלבנה נשאר שרוע על בטנו, והשניים שהכו אותו כרעו עכשיו על ברכיהם מצדדיו כשארבעת המדורניקים מקיפים אותם. צינור הגומי השחור האימתני התגלגל ברוח החמה עד לרגלינו. חנה ואני הבטנו בו. "מה זה?" לחשה לי חנה, "נראה לי סמים," לחשתי לה בחזרה.

   הערבי שאחז קודם בצינור והכה ללא רחם, הביט במקל שהתגלגל ובנו המלחששים, ונראה פתאום מסכן כל כך. ממש אומלל. "סובב ת'ראש," צרח עליו המדורניק, "אל 'סתכל לשם חת'כת זבל, אמרתי'ך סובב ת'ראש."

   "גיפרת, את יכולה לתת לי קצת מים," הוא התנשף במבטא ערבי לעבר חנה. היא היססה, אבל אחרי מחשבה קצרה שלחה את ידה אל הכתף ושמטה את בקבוק המים עטוי הבד אל כפותיה. היא הביטה בי כאילו חיכתה לאישור ממני. "תני לו מים אם את רוצה," אמרתי. היא עשתה צעד אחד.

   "גברת, אל תתקרבי בבקשה", אמר המדורניק, "ואתה סובב ת'ראש יא חת'כת חרא, סובב אותו ואל 'סתכל לשם."

   "תן לו מים." אמרה חנה למדורניק וזרקה את בקבוק הפלסטיק בקשת לעברו. הבקבוק טס באוויר והפלסטיק הכחול נשבר על קרניה האחרונות של השמש השוקעת, איזה יופי, ונחת בידיו של המדורניק. זה נתן אותו לערבי הכורע, הלה שתה ממנו בגמיעות גדולות וביקש להחזיר אותו, "תשאיר אותו אצלכם," צעקה חנה לעברו. הוא נתן לחברו לשתות, ואת השאר שפך המדורניק על גבו של השרוע. החולצה הלבנה-אדומה נרטבה ונשתקפה על גופו המיוזע של המעולף, וזה נרעד.

   "הוא חי," אמר המדורניק השני. "לפחות זה," אמר השלישי. הרביעי שתק, והראשון צעק: "גברתי ואדוני, אתם מתבקשים להתפנות, כאן זה לא סרט."

   "כן כן, אנחנו הולכים," אמרה חנה, הסתובבה ומשכה אותי בכוח ביד.

   זהו זה. חנה והשלום-עכשווניקים של "מרצ" יכולים לעשות פוצי מוצי לערבים עד מחר בבוקר. גם אני הייתי כזה פעם. זו נאיביות. אנחנו מוקפים. ועכשיו עוד רוצים לבנות חומה, גדר. כאילו שהברברים וההונים האלה לא יחצו אותה ויִכבשו אותנו. זאת בדיחה. לעג לרש. המדינה נהיתה בית זונות אחד גדול. פח זבל ענק של תת-אדם.

 

18.

    יש משהו מאוד מייאש בשכיבה שלי מול הטלוויזיה תוך כדי צפייה בפיגועים. חוסר אונים נורא תוקף אותי. אני חש שאין לי שום תפקיד בעולם. שאני כלום. שאני לא יכול לעשות כלום. בטח לא עכשיו, אחרי הפרישה. זה ממש גיהינום. אז אני שם את כפות ידיי על הפנים ונעלם. נושם את עורי. בימים האחרונים חשבתי לעצמי מתי התחיל כל זה – הבריחה, הניוון. כנראה בלוויה של בני, אחי, כשהנחתי את ידיי על הכיסוי החום של הסובארו. פרצתי בבכי. לפני זה מעולם לא בכיתי.  לא בתיכון, גם לא בצבא. הייתי לבד והמזגן נהם. משהו התנגן ברדיו. הצהוב והכחול סביב הזכירו את השיחה האחרונה הרצינית שהיתה לי אתו. מאיר, אמרתי לעצמי, זאת השמש ואלה השמים. שלחתי את ידיי אל פניי ונשפתי ושאפתי את עורי. מקום אינטימי, חשבתי, זה הזמן לקנות אקדח ולעשות מעשה לפני שיהיה מאוחר מדי ואהפוך לאלטעקאקער.

 

19.

   "חנה, הוא צלצל מדרום אפריקה".

   "מתי?"

   "לפני עשר דקות." קולה של צילה נשמע דומע. היא משכה באף.

   "מז'תומרת? את רוצה להגיד לי שבני לא בארץ?"

   "כן."

   "אבל אמרת לפני יומיים שהוא רק ירד לקנות סיגריות ומנה פלאפל אצל 'מבורך'."

   "נכון."

   "ומאז מאיר ואני והמשטרה וכולם מחפשים אותו כמו משוגעים, והאדון נסע לחו"ל?"

   "בדיוק. לדרום אפריקה. לסוף העולם. איזה חוסר אחריות. אני אומרת לך, משהו הסתובב אצלו בראש. הוא קצת לא בסדר. אמר לי שהוא מצא שם עבודה בהנדסת בניין, משהו טוב שקשור לממשל ושיש בזה הרבה כסף, ושהוא שולח כרטיסים לי ולילדים."

   "טירוף."

   "חנה, מה אני יעשה אתו? מה אני יעשה?"

 

20.

   סמ"ר אבי יהב, יס"מ מרחב איילון, מחוז תל אביב; ערן בועז, אשר כמו סרצי, הובא לאבטחת המדרגות של בניין עיריית תל אביב, מהקורס שעבר בבית הספר לשוטרים בשפרעם, העיד בוועדת החקירה; מפקח יוסף גרשון, מרחב ירקון; ישראל גבאי, יס"מ מרחב ירקון; רונן עמרם, יס"מ מרחב איילון; אלון הר-יפה, משרד הביטחון; סמ"ר אסף אלג'ם, מרחב ירקון; צוער יוני הירשהורן, מרחב ירקון; צוער אבנר גבאי, מרחב ירקון; סמ"ר יוחנן רונן, יס"מ מרחב ירקון; פקיד בית המשפט השלום בתל אביב, שיביא עימו את פרוטוקול הארכת המעצר של עמיר, יומיים לאחר הרצח, בשישה בנובמבר; רס"מ צבי סנדרוביץ', מרחב ירקון; ד"ר יהודה היס, מנהל המכון לרפואה משפטית באבו כביר; עוד פקיד של בית משפט השלום בתל אביב; ד"ר גוטמן מהמחלקה הכירורגית בבית החולים איכילוב בתל אביב, שאליו הועבר רבין לאחר ההתנקשות… כל אלה העידו מטעם התביעה במשפטו של יגאל עמיר, ומי יעיד מטעם התביעה במשפט שיעשו לי?

 

21.

   מאז משיצאתי לפנסיה, יש לי זמן, ואני משוטט ברחובות תל אביב, נכנס לפינות שלא הכרתי. ממלכות שלמות. אתמול עברתי בשינקין בגינה ושמעתי קול סקסופון בוקע מ"בית תמי". נכנסתי. קבוצה של תלמידים בשנות העשרה המוקדמות, עשתה חזרה במבואה. במרכז הבמה עמד ילד מחוצ'קן וניגן בדבקות על סקסופון את "הלו דולי" והתזמורת הצעירה אתו: פסנתר חשמלי, תופים, בס וגיטרה. כל אחד בתורו התפנה לסולו שלו. אבל בלהקה, בלי הרבה לדבר, מייד רואים מי הוא המנהיג, וראיתי שדווקא הצעיר עם הסקסופון ועניבת הפסנתר המרושלת היה ילד עדין, אבל מנהיג. לכל היותר היה בן שלוש-עשרה, ארבע-עשרה, אך הוא ניהל את ההרכב ביד רמה. כיוון שאיש לא שם לב אלי, התיישבתי על כיסא פלסטיק כתום בפינה והקשבתי.

 

22.

   17 בנובמבר 95'. יכולתי להרוג את עמיר ולא עשיתי זאת. זה היה בזמן שחזור הרצח, קצת אחרי שתיים לפנות בוקר. היו לי כעשרים וחמש דקות, והחמצתי. עמיר הורד מטרנזיט כשעליו שכפ"ץ ארוך בצבע לבן, ועבר ליד האנדרטה המוקפת נרות נשמה. הוא הסתכל עליה ארוכות, ולאחר שחלף על פניה, סובב את ראשו לאחור, וחייך. או-אז התפרצו הזעקות מגרונות הסובבים: לפניי, מאחוריי ומצדדיי – "כלב", "בן זונה", "מניאק", "חרא", "רוצח". עמדתי ושתקתי. חשבתי על החיוך המבויש של יצחק, ומשום-מה עיניי נקשרו בדמעות. אני זוכר את זה, כי לפני כן זה לא קרה לי אף פעם. עמדתי שם וכיסיתי בידיי על פניי והרחתי את ריח עורי. מקום אינטימי, חשבתי לעצמי, מקום אינטימי ביותר. אני אף פעם לא בוכה. גם כשאבי שאהבתי נפטר מהתקף לב, לפני שנים, לא בכיתי. לעזאזל, איך נדד החיוך המבויש והאדמדם של יצחק – החיוך הזה לפני שהוא מצית לעצמו סיגריה – אל החיוך של השטנצ'יק התימני הזה עם השיניים הלבנות. ולמרות שאז עוד לא הייתי בטוח במעשה שעלי לעשות, כאשר הוא שִׁחזר את המעשה, גאה בי כעס נורא. הוא עשה את זה פשוט כל כך, טכני-טכני, מכאני. כמו מי שהחליט שחייו כבר ממילא תמו, והוא את משימתו השלים. והמראה הזה עורר בי בהחלט מחשבות על הצורך בגזירת עונש מוות במקרים מסוימים, רק שאז לא ידעתי שלא תהיה ברירה, ואני הוא זה שאצטרך להיות התליין. חשבתי לתומי שהמדינה המחורבנת והקטנה שלנו, היא מדינה מתוקנת, והיא תמצה את העונש עם יגאל עמיר.

   זאת היתה ההצגה הכי טובה בעיר. כמה מצער, לכל אחד מהשחקנים היה על חזהו שלט גדול, שעליו נרשם תפקידו. את רבין גילם רב-פקד יואב גזית מהיחידה לחקירת פשעים. רגליו של יגאל עמיר היו נתונות באזיקים, וידו היתה קשורה בשרשרת לבלש מאבטח. כל הזמן היה צמוד אליו ניצב-משנה שמעון שרביט, סגן מפקד היחידה הארצית לחקירת פשעים, שהיה בתפקיד המתשאל ומקליט השחזור. הרגשתי בתוך ההמון הזה כאדם הכי מיואש בעולם. תמונתו של יצחק היתה תלויה מעל ראשו של עמיר ותחתיה היה כתוב, "שלום, אחים". הייתי מיואש ופגוע. כן, זאת המילה, פגוע. הרגשתי באותו רגע, שכל מה שנלחמתי וחלמתי למענו הולך בעצם קאקען. ראיתי בזה ממש כישלון אישי, שלי. כאילו המדינה היא מעין גוף אורגני אחד, יחידה אחת של גוף ונשמה, ועמיר מעין פצע מרקיב בתוכה. אולקוס מדמם. ואז הוא הרים את הזרוע בתנועה קשתית למול גבו של רב-פקד יואב גזית, שהיה לבוש בחולצה משובצת שחור-אדום, וחשבתי על כתם הדם המתפשט על חולצתו של יצחק, ופה, באותו הרגע, היתה צריכה לבוא הירייה שלי. אבל לא. במקום זה פרצתי בצחוק, והסובבים הביטו בי בעוינות. איך אני מעז, אבל זה היה ציני ואירוני, כי הם, החוקרים, נתנו לו אקדח-צעצוע.

 

23.

   אחי היקר שלום! אתה לא כותב, אז אני כותב. מה לעשות, תמיד היית אדיש ופסיבי. התחלתי לעבוד בסווטו. מקום זוועה. הרב דיוויד הכיר לי יהודי רוסי אחד בשם מיכאל, מאכער משהו, ואנחנו עובדים ביחד. בינתיים הפרויקטים הגדולים נדחו ואיתם החלומות. אני מסתובב עם כובע רחב שוליים והספר של בטון-קלנדר מתחת לבית השחי. אנחנו בונים שם בית ספר. יותר נכון, מנסים לבנות. זה מקום צהוב וצפוף וחול ואבנים שולטים בו. והמון, אבל המון, פחונים גליים לוהטים בשמש ומנצנצים לך מול העיניים וים, מה זה ים, של בתי שימוש כימיים כחולים שנראים כמו קברים, או חתיכות שמים שנפלו על האדמה הקשה הזאת שאלוהים יצר אותה בזעם. ממש עזה, רק פי-עשרה יותר גדול. שישה מיליון אנשים צפופים, מגדל מים פה, מגדל מים שם. והביוב זורם ברחובות החוליים והזבל והריח. וכבר ראיתי שלדי מתים בקצות העיר לפנות ערב. שאלתי את מיכאל מה זה? והוא אמר, מה אתה חושב שאלה יהודים? הם קוברים את המתים שלהם בחאפ לאפ, קצת חול וזהו, ואז עם הרוחות החזקות הראשונות נחשפות העצמות אט-אט ומה שמתקבל זה שלד שכוב באמצע השדה ואיש לא מתרגש מזה. רק אני, בני.

 

24.

   באותו יום שישי יצאתי מחנות "עולם הנשק" שבאבן גבירול אל הבוקר השמשי. את שרון, המוכר החשדן, הספון בפינת החנות החשוכה, השארתי מאחור. אבל ככל שהצפנתי לכיוון הכיכר, היה החשש עולה ומכרסם בי ומחשבה תכפה מחשבה. מנין ההשערה הזאת שהוא, שרון, העלה, שאני עומד לפגוע במישהו. "אתה רוצה לעשות איזשהו מעשה רע, נגיד, להרוג מישהו?!" מוזר. יכול להיות שזה צירוף מקרים? ואולי לא? אולי פניי מסגירים אותי? אם זה אכן כך, הרי זאת בושה וכלימה. אני לא מסוגל לשמור שום דבר בסוד. פוקר פייס כמו פעם כבר אין לי. אני, שנאלצתי לנחות נחיתת אונס ולרוץ עד הגבול הסורי-ישראלי, מתקשה לשמור עניין דיסקרטי פשוט ביני לביני. אולי בכל זאת כדאי לי להאמין שיש כאן צירוף מקרים ותו לא. מפה לשם הגעתי לחנות הפרחים של גיליק מול הכיכר.

   החנות היתה סגורה. זה עוד לא קרה לי אף פעם. שבע שנים אני עורך לעצמי את הטקס הקטן הזה עם הזֵר, ותמיד החנות היתה פתוחה. עמדתי אל מול דלת הזכוכית הנעולה והכעס גאה בי. "מצטערים, יצאנו לחופשה. נשוב ביום ראשון – 24.8.2003. עמכם הסליחה". לעזאזל, גיליק, יכולת לפחות להודיע לי, בכל זאת אני לקוח ותיק כל כך וקבוע מזה שבע שנים. הוא יודע כמה הזֵר הזה חשוב לי. סוד קטן שבינינו. אני יושב על השרפרף וחושב על החיוך של יצחק, והוא מתניע את הווספה ונוסע לאורך הרחוב עד האנדרטה ומניח את הזֵר לפני שכל האנשים מגיעים. ככה שוברים מסורת? ואז נפל לי האסימון. גם גיליק בעצם שם עלי זין אחד גדול. בשבילו זו רק עבודה ואני לקוח. אחריי יבוא מישהו אחר, ואחרי זה עוד מישהו. אין ערך לכלום. לאנשים במדינה הזאת אין טיפה של רגישות, ושלא יספרו לי סיפורים שאני מגזים. מנטליות של עדר. ומרוב עצבים ניתקתי את פרצופי מדלת הזכוכית של החנות הקטנה והתחלתי ללכת בעוז צפונה. כושר בלי עין הרע יש לי. הרגשתי שרגליי נושאות אותי ואסור לי לשבור את מסורת הזר. לא יהיה גיליק, יהיה חיליק, לא חיליק, שמיליק. זכרתי שבאבן גבירול ליד הקסטל יש חנות פרחים, ורק התפללתי שהיא תהיה פתוחה ושהזיכרון שלי אינו מטעה אותי והחנות עוד קיימת ולא נסתלקה לה באופן פתאומי כדרכם של עסקים קטנים בעת הזאת.

   כשחציתי את ז'בוטינסקי שבתי להרהר בשרון, "אולי האקדח יודע שאתה רוצה לעשות איתו איזשהו מעשה רע?!" וחשבתי לעצמי, אם יש כאן צירוף מקרים, או שאולי יש כאן יד מכוונת. שרון והמבט החוקר שלו, האמירות המוזרות כלפיי, החנות הסגורה. מה קורה פה? אבל מייד סילקתי את הפראנויה הזו בהינף יד. מה, יצאת מדעתך? אתה פסיכופת? מה עניין החנות הסגורה להתחכמויות של הילד הגזען הזה שרון? וכדי לסלק את המחשבות הטרופות הללו, התחלתי ללכת מהר יותר.

   החנות קיימת. נשמתי לרווחה. נכנסתי פנימה בנחרצות ובמלוא העזוז, אבל באופן אינסטינקטיבי, ובאותו המרץ, ביצעתי חצי סיבוב בתוכה ויצאתי ממנה, כיוון שעל הדלפק היו שעונים שני שוטרים שמנמנים. מה ברחת? מוג לב. אותך הם מחפשים? לפני שנים היית עושה את הכול בלי להניד עפעף. אתה חורק, אתה מחליד. נגד עמיר אין מקום להיסוסים והזעות. עם נבל תתנבל, בתחבולות תעשה לך מלחמה. נו טוב, שאפתי אוויר מלוא ריאותיי וחזרתי ונכנסתי לחנות. הם עדיין היו שם, במדיהם הכחולים והמתפקעים, כרסותיהם נושקות לדלפק הזכוכית. מאחורי הדלפק עמד מוכר רוסי – רוסי חשבתי, אולי גם זה מעין סימן – שבקושי הבין עברית, עם תלתלים קופצניים וחיוך מטופש, שניסה תוך התרפסות מוגזמת לרצות את שני השוטרים. עמדתי כמה דקות בסבלנות שיסיימו וחיכיתי לתורי. מתברר שהם חברים משנים, לפי הדאחקות, השפה הפרטית והמבטים, ושלשניהם היה יום נישואים אתמול, אבל הם היו במשמרת, והיום בערב, ליל שבת, הם חוגגים. קנו שניהם את אותה מתנה וכעת באו לצרף גם את אותו זר. טווידל די וטווידל דאם. המוכר התקשה להבין אותם והם קצת צחקו עליו וגם ניסו לתאר לו את מבוקשם בתנועות ידיים מוגזמות ובקולניות בלתי נסבלת. ואתה פחדת משני הנבערים הללו כמו אידיוט. יאללה שיילכו כבר. הצמדתי את ידיי לפניי ושאפתי ונשפתי. הרגשתי לא טוב.

   "מה האדון רוצה?" הסרתי את כפות ידיי מפניי והבטתי ברוסי שמעבר לדלפק. שני השוטרים כבר הסתלקו להם.

   "אני רוצה שתעשה לי זר." אמרתי.

   "איזה?"

   "עגול כזה, עם סרט." התוויתי צורה בזרועות, "כמו זר זיכרון."

   "זיכרון? של מי?"

    זיעה החלה מבצבצת על מצחי.

   "לוויה, כמו זר של לוויה, עגול יפה וגדול עם סרט ככה, לאורך."

   "אה אני להבין, רק רגע," ובזרועותיו הזריזות, מעשה ידי אמן, הוא שזר וקלע זר גדול על גלגל לתפארת. שילוב צבעים נאה מאוד – הירוק והאדום שולטים בכול – הרבה יותר יפה מזה השבועי של גיליק. שמחה מילאה את לבי.

   "ובנדרולה, רוצָה?" הוא שאל בעברית הקלוקלת שלו – מתי הם ילמדו לדבר כבר הרוסים האלה – והורה באצבע על המדף ממנו השתלשלו הסרטים המבריקים והצבעוניים.

   "כן, רוצֶה," אמרתי, "מאוד רוצֶה, את הלבן בבקשה." והוריתי באצבע ליתר ביטחון.

   "טוב מאוד. מה כותב?" מיהר ודחק אלי עט וחת'כת-נייר. כתבתי את התאריך ואת זוג המילים האישיות-ציבוריות האלה שלי בגוף ראשון רבים, ודחקתי את הצעטאלע בחזרה אל הרוסי. המוכר הביט בפתק, הרים גבה, עיקם שפה ונפנה למלאכתו. הוא שלף אותיות ומספרי רפידו שחורים מאחת המגירות, ובמיומנות זרועות – מעשה ידי אמן – בחר מבלי לטעות את המספרים והאותיות שרציתי, תוך שהוא מזמזם ומפזם מנגינה זרה לי. בריכוז עילאי הצמיד אותם אחד-אחד, אחת-אחת, אל הסרט הלבן: מספרים שחורים, קו מפריד ואותיות שחורות, כשהוא קוטע את ההמהום-זמזום המעצבן מדי פעם בשאלות, "בסדר?", "ככה טוב?", "יוצא טוב?", לבסוף קילף את האותיות והמספרים מכסות הנייר הכהה והדביקה, עשה לי סימן של רק רגע, כרך את הבנדרולה סביב הזר המוכן – איפה הוא למד לשזור ככה, במוסקבה, בפטרבורג, באודסה? – ועמד גא ופרוש ידיים מאחורי הדלפק, כשגלגל הזר בין מוטת זרועותיו. התקשיתי לכעוס עליו והתחלתי מחבב אותו.

   "זה בשביל רבין?" הפתיע אותי השאלה, לא הייתי מוכן לזה, אבל משום-מה החלטתי להגיד לו את האמת

   "כן, זה של רבין."

   "ואיפה האדון שם זר זה, באנדרטה?"

   "כן." אמרתי והצטערתי שהתוודיתי.

   "אבל עכשיו עוד לא שנה לרבין." אמר בחקרנות.

   "אני שם זר כל שבוע ביום שישי בצהריים. זר לזכר רבין." הדברים הוטחו ממני כמשא כבד שיש לפרוק, כאילו מישהו אחר הוא הדובר.

   "יפה. בסדר. אתה יכול בא כל שבוע, ואני עושה זר גדול כזה ויפה כמו שעשיתי. כל פעם משהו אחר."

   "בסדר," אמרתי, "אני אחשוב על זה."

   "אתה רואה. אני לעבוד יפה ולמהר."

   "כן, אני רואה." שתיקה.

   "אני עליתי בארץ בשנה שרצחו את רבין."

   "95'."

   "סוף 95'. היה פה שוק גדול. בכי גדול. סצינה גדולה".

   "כן," אמרתי ולקחתי מידיו את הזר. שילמתי לו. ולמרות שחשתי שסודי נחשף-קצת ושהסכום היה גבוה מזה שנהגתי לשלם אצל גיליק, חשתי שאחזור לכאן. וצעדתי, מדרים והולך לכיוון הכיכר, והזר העגול והגדול מתנדנד בידי ופוגע פעם אחר פעם בירכי. הבנדרולה עליה היה כתוב: "4.11.95 – לא נשכח", נרעדה קלות ברוח החמה.

   אני חולף על פני אנשים ונשים, ילדים וילדות, והם מביטים בי ובזר. הם סקרנים ומציצים בכתוב ומבטים חשודים מלווים אותי. אחד מהצעירים החולפים על פניי אומר: "הלו, דוד, אתה קצת בלייטבק." ואני שואל את עצמי תוך כדי הליכה איך הגעתי לזה, ספק החלטה ספק בעל כורחי, איך הגעתי לזה ומה מניע אותי? ומחליט שמעכשיו אני עושה את המעשה הזה בעצמי ולא על ידי מתווך. ממי וממה התביישתי, לעזאזל? הכול אתה צריך לעשות בעצמך, גם דברים קיצוניים שאין ברירה. מזמן הייתי צריך לעשות זאת, כי אף אחד באמת-באמת לא יעשה את זה בשבילי. ואני כבר מגיע לאנדרטה. עדיין מוקדם, החבורה עוד לא התאספה. אני מתכופף ומניח את הזר הצבעוני והמלנכולי על האבנים הגדולות והשחורות ולוחש: הנה יצחק, הגעתי. מדינה דמיקולו. אתה רק מפנה לרגע את הגב, טראח יורים בך. מעכשיו אני בא מוקדם לשים את הזר לבד, בעצמי. אי אפשר לסמוך כאן על אף אחד.