בננות - בלוגים / / לא מוכרחים להחניף לחניף
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

לא מוכרחים להחניף לחניף

 

“אנשים מדברים משום שיש דברים שהם לא רוצים לשמוע; הם מקשיבים משום שיש דברים שהם לא רוצים לומר.” (הפסיכואנליטיקאי של ג'מאל קאן, מתוך: “משהו לספר לך”)

חניף קוריישי בחור אופנתי. הוא חבר בבוהמה העל קולית והעל זמנית של מערב לונדון, הוא הולך למסיבות עם מיק ועם סלמן ועל מדליית האבירות שקיבל בשנה שעברה מהמלכה חקוקות המילים: למען אל ואימפרייה. הוא זכה בפרסים רבים בינהם הוייטברד (על “הבודהה מהפרוורים”), בכמה דובים ברלינאים (על “אינטימיות”) ובשתי מועמדויות לאוסקר (על “ונוס” הנפלא ועל "מכבסה יפהפיה שלי" הקלאסי). דרך ארוכה מאז הנציח את אנגליה העלובה של ת'אצר ב"מכבסה יפהפיה שלי", מאז ניסח את המגניבות הפוסט-קולוניאלית ב"בודהה ומהפרוורים" ודרך עוד יותר ארוכה מאז קיבל יריקות וחותמות אש בבשרו מידי ילדים לבנים בפרוורי לונדון. באמצעות גיבור הרומן החדש שלו "משהו לספר לך", הפסיכואנליטיקן ג'מאל קאן, הוא חוזר אל נעוריו בשנות השבעים ועושה אנליזה לעצמו ולתרבות בריטית בלא נחת שסודות העבר שלה כמו גם שלו, עולים וצפים לפני השטח יחד עם הרבה קצף ספרותי. מצד אחד עוסק הספר בנפלאות הפסיכואנליזה (ג'מאל עצמו שינה את חייו באמצעות אנליזה לפני שהיה בעצמו למטפל והספר רצוף בתיאורי הפסיכואנליטיקאי כמנתח הנפש, מיילד הפנטזיות ושאר קלישאות). אבל המודחק, כידוע, דינו לחזור וזה דינן של כמה מדמויות העבר של קוריישי: השחקנים הזקנים מ"ונוס" הנהדר למשל, מקבלים כאן תפקידי אורח, קארים, גיבור "הבודהה מהפרוורים" חוזר כאן בדמות ג'מאל הצעיר שמתנסה בפוליטיקה חתרנית, רוקנרול ומין בתשלום על רקע לונדון הת'אצ'ריסטית, ואפילו היזם המוסלמי עומר מ"מכבסה יפהפיה שלי" חוזר כאן בדמות אסייתי שמנמן בחליפת פראדה, שהיה לימים הלורד עלי מלואישם. למעשה כל סימני ההיכר של קוריישי חוזרים וצפים כאן כמו המודחק: הדמויות הבעטניות/מגניבות שלו, האירוניה המיודעת, הציטוטים המלומדים אך אופנתיים מפגש בין דורות ועולמות ושפת רחוב אס.אם.אסית, כל הדברים שהפכו אותו בשלושת העשורים האחרונים לפקיסטני מחמד ושהעניקו שיק לדור שלם של בני מהגרים. כמו גיבורי יצורותיו המוקדמות, ששיחררו את עצמם באמצעות תענוגות צרכניים על רקע עליית הת'אצ'ריזם, הגזענות והעליבות בבריטניה של סוף שנות השבעים והשמונים, גם ג'מאל וחבריו מתגודדים בקינים סקסיים של השמאל על רקע הפסקות חשמל, ידיעות על עינויי העיאתולה ופיגועי אי.אר.אי. על רקע פסקול של בואי ולו ריד. כמו דמויותיו המוקדמות (ב"בודהה מהפרוורים" ב"אלבום השחור" וב"מכבסה יפהפייה שלי") גם יחסיו של ג'מאל עם אהובתו הראשונה אג'יטה ועם אביה בעל בית החרושת מייצגים את הקרע של דורו בין מסורת ופונדומנטליזם לבין תענוגות הקפיטליזם. וכמו בספריו האחרים, גם כאן, אבל בפחות חדות ועם הרבה פחות הומור, אפשר למצוא את השעתנזים התרבותיים שלו: מוכרי פיש-אנד-צ'יפס פונג'בים פונדומנטליסטים, לורדים הומואים פקיסטנים, רוקרים סיינטולוגים, סקין-הדס, קוק-הדס ורייב-הדס וכולם מצטטים ויטגנשטיין, דוסטוייבסקי, שייקספיר וז'נה לצד סיד ומיק וננסי. העלילה הדי קלושה של הרומן מתארת את סודו האפל של ג'מאל שזוקף ראש מקץ שלושה עשורים על רקע חייו הנוחים העכשויים. אלה כוללים את אחותו מרים, אם חד הורית מוקעקעת ומחוררת מקרוידן שהגרה "לצד המרוחק של האקסצנטריות", שמנהלת רומן עם חברו הטוב הנרי, גורו תיאטרון אקסצנטרי לשעבר. כולם המוניים לעומתו, אפילו אחותו המתעניינת בוידויים של תכניות אירוח יומיות במקום במתוודים המקוריים: דה קווינסי אוגוסטינוס ורוסו. כך גם בנו ראפי בן ה – 12 שלא מבין תרבות גבוהה ושאיתו הוא ביחסים מרוחקים וגרושתו ג'וזפין שאיתה הוא ביחסים עויינים. הרומן נע ממשבר אמצע החיים הנוכחי שלו לימיו הסטודנטיאלים בלונדון של המהגרים והפאנק. הבעייה היא שיחסו לתרבות שהוא מצטט ממנה, נערית וסטודנטיאלית בבגרותו ממש כאילו הוא עדיין נער בשנות השבעים. למשל, הוא מבין אחרי שקרא את "מעבר לעקרון העונג" של פרויד שלשבת בבית ולעשות את אותו הדבר זה כמו מוות. על אלה מגובבות עוד קלישאות פסיכולוגיות: למה קשה להיות מאושר? או, קשה לחיות עם המתים יותר מאשר עם החיים, הסברים בסיסיים של פרויד וויניקוט וקליין והשוואות בין עבודת המשורר (שייקספיר) לעבודת הפסיכואנליטיקן. המטופלים שלו הם חצרות גרוטאות של סימפטומים והוא מתאר אותם כ"אמני לא מודע של סבלם.” כמובן שכל איזכור אינטלקטואלי מוכרח גם להיות בעל ניחוח מגניב וכך הספר שופע סצינות כמו צפייה בחתולים מזדיינים על רקע ציטוטים מלה רושפוקו, פרויד, אפדייק ולוול. אפילו כשהוא מתאר את חבריו הסטודנטים בנעוריו, וולף וולנטין החוברים איתו לפשע נגד אביה של אהובתו, הוא מוכרח לשרבב את העובדה שלולנטין היתה "אפלה נוסח קירקגארד.” אבל ניים-דרופינג אינטלקטואלי לא מספיק. יש גם ניים דרופינג מלונדון העדכנית. כפי שביצע דייויד בואי הופעת קמאו ב"בודהה מהפרוורים" מבצע כאן מיק ג'אגר (שניהם ידידים אישיים של קוריישי) הופעה דומה. ג'מאל מגיע לסוויטה של מיק ג'אגר בקלאריג', אחרי שידידו של הנרי, טום סטופארד, ממליץ לו להכירו. בסוויטה פוגש ג'מאל את מי שהכיר בילדותו כאחיה של אהובתו אג'יטה, מוסטאק שהיה עתה לג'ורג' קייג' המוזיקאי. "היה לו את הברק של בריאות, הצלחה וריקנות שנדבק לאנשים אחרי שנים של חנופה וחיי נוחות." האם מדובר בפליטה פרוידיאנית? הספר נחתם בפצצה שמתפוצצת בלונדון ב – 2005, שתקתקה בספריו הרבה לפני שהפונדומנטליזם האיסלמי התפוצץ במערב. בדומה לנבואותיו הפוליטיות בעבר, יש כאן ראייה מבריקה לאחור בתיאור עליית הימין החדש. מצד אחד מדובר בהתחקות אחר המקח הפאוסטיאני שעשו ראדיקלים בשנות הששים שקיבלו כסף ומעמד בתמורה לאימפוטנציה פוליטית. מצד שני, מסמן אביה של אג'יטה את כניסת הסוציאליסטים והמעמדות הגבוהים למיטה אחת, מה שאיפשר בין השאר, את עליית הימין החדש. קוריישי מציע את "תרופת הדיבור" הפרוידיאנית כפרדיגמה פוליטית. צריך פשוט לדבר. אין ספר שיש מעט פרטנרים נפלאים לליל פטפוט ושתייה לונדונים מקוריישי, וייתכן שהדברת הזו עשוייה גם להציל את העולם, אבל כפטפטת ספרותית היא עובדת פחות. ג'מאל טוען (ומצטט כמובן את אריסטו) שהתשוקה לעונג היא שמניעה את החיים. אבל למרות תשוקותיהם הבוגרות של רבות מן הדמויות (לבנות הזוג של בניהם ולבנות חבריהם) יש מעט מאוד תשוקה בכתיבה. בתחילת הספר מקונן ידידו הבמאי של ג'מאל, הנרי, על מצבו האמנותי. הפקותיו האחרונות משעממות, הוא טוען, כי לא היה בהן :"סיכון של הרס מוחלט.” נראה שקוריישי יודע ואף הוכיח בעברו שהוא יודע, במה כרוכה כתיבה של יצירה מעניינת. למרבה הצער הוא לא נוקט בשיטה זו כאן.

פורסם ב – 7 לילות, 9 באוקטובר 2009

 

3 תגובות

  1. לא מוכרחים אבל אין ספק ש"מכבסה יפהפיה שלי" ו"על האינטימיות" כדאי להודות שהם ניפלאים…

  2. היי שלומציון
    כתבה מעניינת, גם השם מוצלח ביותר…
    זה כמו להכיר מקרוב…
    ותמיד עושה טוב
    להתראות טובה

  3. אהבה בימי עצב, ספר מעולה של חניף, הטוב בחניף, הוא יכולתו לנבור בחולשותיו, ולעמתת אותן עם הקורא.

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן