רן יגיל סופר ועורך
על "היהודי האחרון" ליורם קניוק, ידיעות אחרונות, 594 עמ'
יורם קניוק הוא סופר שקורַץ מאבק-הכוכבים שממנו עשויים סופרי ענק כגינטר גראס וגבריאל גרסיה מארקס. טעות היא לזהות את קניוק כנסיך ספרותי של דור ה"אני" במקום ה"אנחנו", לצד סופרים שבמרכז כתיבתם הריאליזם הפסיכולוגי כעמוס עוז וכאברהם ב. יהושע. קניוק הוא הסופר הסוריאליסטי-אוונגרדי-תודעתי הקיצוני ביותר שאני מכיר בספרות הישראלית. לשונו הנפתלת היא יפי-סגנונו וממנה נובעות הברקותיו. את המורכב שבמורכב הוא מבקש לכתוב וקשה להביעו במילים.
יש לו כישרון לכתוב על הנושאים הגדולים ברחבוּת, והוא יודע לשים את האצבע במקומות הכואבים לנו: מלחמת השחרור ("חימו מלך ירושלים"), השואה ("אדם בן כלב"), וגלגול היהודי הנודד בדורות כבן-בלי-בית, המבקש בכל רגע גאולה שמתנפצת על חומת המציאות ("היהודי האחרון"). כן, קניוק יודע לתקוע את האצבע ולסובב בכוח שיכאב ונרגיש כולנו.
"שם החברה היה ד.ג.ש. ראשי תיבות של דויטשה גזלשפט פיר שסטדלינגסבקמפפונג אמ.בי.אייטש חברה כל-גרמנית ללוחמה במזיקים. באלף תשע מאות ארבעים וארבע שילמה דיווידנדות של מאתיים אחוז לאי. ג'י. פארבן, אחד משלושת הקונצרנים שבבעלותם. העלות הייתה תשע מאות שבעים וחמישה דויטשה מארק למאה וחמישים קילו ציקלון ב'. עשרים ושבעה וחצי מארק לקילוגרם עבור אלף חמש מאות בני אדם. המארק היה שווה אז עשרים וחמישה סנט אמריקנים, מר חנקין. כלומר שישה דולר ושבעים וחמישה סנט. בקיץ ארבעים וארבע, אדון חנקין, היו חייו של יהודי שווים פחות משתי חמישיות של סנט. ואז אמרו שזה יקר מדי. ישבו בברלין בכורסאות וכתבו פרוטוקול. כתבו שזה יקר מדי. הכול אקונומיקה, אדון חנקין. לכן, אמרו, צריך לזרוק את הילדים ישר לאש. הם היו חסכנים, אמר, וידעו מחירים."
"היהודי האחרון", כפי שכתב המסאי אורציון ברתנא, הוא אינו רומן, אלא אנטומיה של המלנכוליה היהודית – יצירה הבוחנת ללא לאות את גבולותיה הפרומים של היהדות, תוך שימוש תמידי באחדות הניגודים בכל רובד. גאולה וחורבן משמשים בה בערבוביה. הסופר ישראל ברמה המנוח כבר סיכם את ליבת יצירתו של קניוק בדייקנות בשנה שבה הופיע הספר לראשונה, 1981: "ילדוּת, מלחמה, בריחה, שיבה וכתיבת הדברים". זהו רומן תקופתי המקיף תפוצות ודורות ומנסה לסכם את עלילת-העל הכוללת של העם היהודי במאה העשרים דרך משפחת שניאורסון, עם גיחות אל המאות הקודמות, בעיקר דרך הקבלה ובפרט דרך המשיחיות של יעקב פרנק, נושא שכמעט לא טופל בספרות העברית. חסיד גדול של "היהודי האחרון" הוא המסאי והמשורר גיורא לשם שעסק בעבר בעיקר בביקורת השירה. הוא רואה ב"יהודי האחרון" יצירה חשובה מאוד וקושר אותה הדוקות למונח הצליין החילוני שטבע הסופר יצחק אוורבוך-אורפז במסותיו.
גיבור הספר, אם יש לו גיבור, הוא אבנעזר, ילד שהוא צבר ראשון למושבה עברית גאה, ההופך במין מהלך סוריאליסטי הפוך, כמו סרט הרץ לאחור, ליהודי אחרון במחנה השמדה, מהלך ספרותי מבריק מתקומה לשואה. מבניו של אבנעזר, בועז ושמואל, החשוב לנו בעיקר כישראלים הוא בועז, החי בארץ ועמו נפתח הרומן, כשהוא שב מהמלחמה והופך בעל כורחו לממציא זיכרונות של אימה וגבורה. ברקע המשפחתי מצויות שתי דמויות מיסטיות גדולות: יעקב פרנק – משפחת אבנעזר היא מצאצאי הפרנקיסטים וקדחת הגאולה זורמת בעורקיה; ויוסף דלה ריינה, הקבליסט בן המאה החמש עשרה, שניסה לקרוא תיגר על הגלות באמצעות הריגת השטן. קניוק הולך בגדול, עד דיאלוג פנטסטי בסוף היצירה עם אלוהים.
"כשמת אחרון היהודים עצר אלוהים את נשימתו לרגע, ואמר: הם נגמרו? והמנכ"ל אמר: כן, הוא אמר: היה בהם משהו, מה זה היה? והמנכ"ל אמר: הם אהבו אותך בכל לבבם. והוא אמר: איזה בזבוז, ועצם את עיניו לעוד אלף שנים, שחלפו בדיעבד, אחורה וקדימה."
דפוסי החיים חוזרים. זוהי רשת עלילתית של קורי עכביש שכל הדמויות מסתבכות בה, דמויות מתגלגלות בדמויות, אין מנוחה לקורא. אתה נזרק ממקום למקום ומזמן לזמן באמצעות מקטעים שהם סרטי טייפ מוקלטים. בתחילת הרומן יש עמוד שבו מסכם למעננו קניוק את שמונת הנושאים שבהם יעסוק הספר, ועתה לך וצלול אל הים הזה ואתֵר לך את המקום שבו מנושא אחד עובר הרומן לנושא אחר. צודק הסופר הצעיר, דביר צור, באחרית הדבר המדויקת במהדורה העכשווית, בקובעו כי בספר זה מתלכדים היהודי הישן (הגלותי) והיהודי החדש (הצבר) לידי אחד מעורבב שהוא אולי היהודי האחרון ואולי לא.
לא רק מסאים קדחו לעומק "היהודי האחרון". גם יקי יושע, במאי קולנוע, קרא אותו והסריט בהשראתו את "העיט", שבמרכזו דמותו של בועז (שרגא הרפז). כל זאת, אחרי שכבר עיבד לסרט רומן קאמרי נועז של קניוק, "סוסעץ" (שמוליק קראוס). זוכרים את אריק איינשטיין השר ממש לפי עלילת הרומן: "בנאדם, אל תפחד לא נשארת בחוץ".
אל תפחדו כקוראים מקניוק, על אף היותו סופר תובעני. לא תישארו זמן רב בחוץ. ברגע שתנועו ותיכנסו לרומן תצללו לתוכו ולא תוכלו לעוזבו. תשאלו את הסופר עוזי וייל שכתב רשמי-קורא בפתיחת המהדורה הזו. אני מאמין לו בכל לבי, מפני שבי היה הדבר. דמויות הספר ירדפו אותך בחלומותיך: המורה חנקין שהוא אבשכּוּל המסרב לקום מאבלו והגרמניסוֹפֵר שהוא מעין תשליל שלו. כמה טוב שיש לחברה כשלנו סופר שהוא חדר-מראות קעורות-קמורות. מי שכותב ספרים כמו "היהודי האחרון" אינו ראוי לשמץ ביקורת רעה, אלא לכל הפחות לפרס ישראל, אם לא לפרס נובֶּל.
"היהודי האחרון" שהופיע כעת במהדורה מחודשת, ראה אור לראשונה ב-1981 בהוצאת "ספרית פועלים" וזכה לשש הדפסות. לא מעט בשביל ספר תובעני שכזה. בשנת 2000 הוציאו הוצאות "הקיבוץ המאוחד" ו"ספרית פועלים" מהדורה מחודשת שלו, וכעת הוא יוצא שוב ב"ידיעות ספרים". "היהודי האחרון" תורגם לגרמנית ולאנגלית וכן לדנית ולשבדית.
הרשימה פורסמה במדור הספרות של "מעריב", 25.9.2009.
ניסיתי לקרוא את הספר פעמיים כשהיה חדש ולא הצלחתי לעבור יותר מ50 עמודים לערך.
אוי היום עם נסיוני המצטבר אצליח יותר
תודה על המאמר
דני, האם בספרים אחרים של יורם קניוק, כן צלחת ונהנית מהם? רני.
מאמר מאלף, רני ,וכתוב נפלא אהבתי את ההגדרה על קניוק הסופר שיודע לתקוע אצבע ול סובב אותה בכוח שנרגיש, יצירתו אחרת ,עתירת דמיון והוא סופר עם קול מאוד יחודי, מרגישים בקול הזה כבר ב"חימו מלך ירושלים" בתפיסתו השונה והמענינת את מלחמת העצמאות
גם "ביתו" רומן מופלא ואף "אדם בן כלב" המיתולוגי
את "היהודי האחרון" אוסיף לרשימת הקריאה שלי -מאמרך עורר בי סקרנות לגביו. תודה שהבאת, רני
חנה, תודה לך על התגובה החמה והפרטנית. את כל הרומנים שמנית של קניוק קראתי ואני מאוד-מאוד אוהב. אה, הפרקים האחרונים של "חימו מלך ירושלים" – שפתיים יישק. ולא סתם אני כותב שפתיים, הרי הן דומיננטיות ברומן הקאמרי הזה. אני קניוקאי ותיק. אני מכיר גדולים ממני, אבל אני מניח שקראתי לפחות שנים-עשר מספריו, אולי יותר. יום נפלא, ושוב תודה, רני.
נדמה לי שבאחד הראיונות בשנות השמונים, אולי היה זה "במשא" בעיתון "דבר", שיבח המראיין את קניוק על כך שגם אמנון נבות וגם אורציון ברתנא – מבקרים חמורי סבר בעלי טעם משובח – מעריכים אותו כפרוזאיקון. אז קניוק ענה לו, כנראה בחצי חיוך, מילתא דבדיחותא, "זאת כנראה הבעיה שלי." בכל מקרה, אני לא רואה את עולמי הספרותי שלם בלי הספר הזה, ובכלל בלי ספרימסוימים, כמו שאבידן אהב לכתוב, של יורם קניוק. רני.
יפה שכתבת על יורם, רני. מגיע לו.
אישית, את הספר הזה גם אני לא הצלחתי לגמור, ולמעשה, אני אוהבת את כתבי יורם מתקופה יותר מוקדמת שלו : "אדם בן כלב", "הדודה שלומציון הגדולה", ומאוד אהבתי את הספר האוטוביוגרפי שלו, על הכמעט מוות שלו, שכחתי את השם, אבל יצירת מופת בעיני!
אני גם זוכרת את סדרת המאמרים של ברתנא על הפואטיקה בספריו של קניוק, מראשית שנות השמונים, במעריב. הוא היה הראשון ששיבח אותו.
הצרה היא שיורם מרגיש גם היום לא מספיק מוערך, וחבל. כי הוא סופר גדול, וחבל שהוא מרגיש ככה. לפני שנתיים ביקשתי ממנו שיפתח כאן בלוג, והוא סירב כי קרא בבלוג שלי, וראה שטרם פירסמתי מאמר כל ספרו. אז קצת נעלבץ
אני לא יודעת אם רגשותיו מוצדקים. האם הוא באמת עדיין לא מוערך ומרכזי בארץ כמו עוז למשל. אולי כן. אולי באמת לא מספיק מעריכים אותו בארץ, למרות שיש לו כמה ספרי פנינה ממש. אישית, הוא בוודאי הבחירה שלי מבני דור המדינה, ולא עוז. ומבחינתי, אם כבר מועמד ישראלי לנובל, אז הוא ולא עוז.
יעל, תודה לך על הדברים האלה. קניוק הוא בעיניי מן הסופרים הגדולים החיים עימנו. השני שמאוד אהוב עליי הוא כמובן יצחק אוורבוך אורפז, שעליו אני כותב מונוגרפיה בהמשכים, כאן בבלוגייה, בתקווה שביום מן הימים תצטבר לספר, ויש כמובן – גם אם הם עצמם לא יאהבו לשמוע זאת – קשר מסוים בין שני הסופרים הללו. יורם קניוק, לפני שנותנים לו נובל, חייב לזכות בפרס ישראל, זה עוול שלא זכה עד כה. הספר על השהות שלו בבית חולים ואחרי זה השיקום עם שִׁמוֹן (כך הוא כותב) המטפל, נקרא "על החיים ועל המוות", וזה כמובן ספר מאוד חזק וביוגרפי. הוא משתמש במילה החזקה "טֶבַח" כדי לתאר את הקורה לו שם. "שוב לקחו אותי לטבח" וכו'. חבל שאין לו בלוג פה, אבל אנ יכול להבין אותו, הוא יותר גוטנברגי מהדור שלך ושלי. שוב תודה על התגובה ולא ארפה מ"רואות מכאן את כל העולם". יופַע בבלוג לאלתר! רני.
"היהודי האחרון" מהפנט ומכשף קראתי אותו אז ולא שכחתי. בכל זאת אקרא שוב.
רות, שבוע טוב. תודה לך על הקריאה ועל התגובה. רני
ספרו של יורם קניוק, השואב את חומריו ממחלתו הקשה, גם הוא ספר מופת.
יורם יצר שם זרם תודעה הזייתי, שאין כמותו לתיאור תמונות העולם המתרוצצות כשברים במוחו של אדם שמוצף במשככי כאבים וכו'.
בספר הזה, תוכן, צורה והתזזית האסוציאטיבית נהפכו בידו של יורם למקשה מופתית אחת.
גיורא, מסכים עם כל מה שכתבת בתגובה. הספר "על החיים ועל המוות" הוא ספר ביוגרפי מטלטל של קניוק, והיטבת לאפיינו. רני.
שיכנעת אותי המשוכנעת, מאז אדם בן כלב והסיפרים הקצרים הסוריאליסטים שלו אני איתו. ועם ביתו.ועוד אגיע לזה החדשדש. תודה רני.
אורה, תודה לך על התגובה ושבוע טוב. "היהודי האחרון" הוא ספר מחודש. התוספת היא כמובן המסות הנלוות של עוזי וייל ודביר צור. זו יצירה שתמיד טוב להגיע אליה, בכל מצב ובכל זמן – תמיד. רני.
קראתי וקפא דמי.
נזכרתי בסיטואציה שאני מעדיף לשכוח –
השנה היתה 1982 אם אינני טועה,ואני אז מבקר ספרות צעיר ומבועת,שאל חיקו הושלך אז תפוד לוהט – היהודי האחרון.
מסר אותו ליידי כדרך שמוסרים לידיך דג מתפתל משה בן שאול,עורך המוסף לספרות שהיה בנוסף לכל הצרות אדם טרוד הרכון כל העת על תרגומו ל"אניה
שיכורה" לרמבו.מקץ שבועיים של חיבוטי קבר חזרתי והודעתי לעורכי הרכון שמן הראוי שבספר הזה יעסוק מבקר בכיר ממני.הנחתי את הספר מולו
ופניתי ללכת,אלא שאז קרא לי ושאל אותי למה התכוון המתרגם הקודם של "אניה שיכורה" במשפט הפותח,הכולל את המילים הבלתי נשכחות,,'נהרות האל רתע'.אני שתקתי,ושנינו ישבנו והרהרנו
עד ששאל אותי פתאום אם יכול להיות
שהכוונה היא לתותח אל רתע (היה תותח מן הסוג הזה בצבא,בשני עשוריו הראשונים),ואני הסתייגתי בהיסוס,ומשה בן שאול שקל שוב ופסק שאין סיכוי שהכוונה היא לתותח אל רתע,שכן מתרגמו הקודם של "אוניה שיכורה" היה זקן מכדי לשרת בחיל התותחנים.הבטחתי לשאול את אחד מבני דודי שהיה סרן בחיל התותחנים ופניתי שוב ללכת,אבל משה בן שאול עיכב אותי שוב ואמר לי ששכחתי את הספר,ואני חזרתי ואמרתי שאני מבקר מתחיל מדיי,והספר מורכב מדי ועובד בתדרים שונים בעת ובעונה אחת,באורח שאינו מאפשר לי להתמקד .על זאת ענה לי משה בן שאול שאזכיר לו לרשום מאיה נוספת לשכר הסופרים שלי,בעבור ריבוי התדרים.אמרתי,זה לא התדרים,זה הקביעה
שהספר גדול עלי בכמה מספרים,ושוב היתה שתיקה שבסופה העלה בן שאול בהיסוס את האפשרות שהכוונה היא לתותחי אל רתע שעל סיפוני ספינות הסוחר במאה התשע עשרה,ואני עניתי שככל הידוע לי מהסרטים שראיתי בילדותי בקולנוע "אוריה" בבני ברק,
לתותחי הבוקאנירים היה רתע ועוד איך.
ושוב חמקתי על קצות האצבעות והלכתי במסדרון,אלא שמעשה שטן,העוזרת של בן שאול,תלמה אדמון,לכדה אותי בכנף מעילי ואמרה לי ששכחתי את הספר.אמרתי
לה שאני לא מבקר בכיר דיי מלכתוב על היהודי האחרון,והתדרים,ופניתי ללכת.
והיא נכנסה וחזרה ורדפה אחרי לאורך
המסדרון ואמרה שבן שאול פסק שאני מבקר בכיר בהחלט,לטעמו.ביקשתי לחזור
,אבל אדמון חצצה ביני לבין הדלת והודיעה שבן שאול עסוק בתרגום.
אמרתי לה שהתחושה העמומה היחידה שמעורר בי הספר היא שקניוק חופר מנהרה מתחת לבית של עצמו ושלי,ובן שאול,מתוך החדר,צעק שזה נכון,קניוק מכר את הבית שלו כדי לממן את כתיבת הספר,ושמה עוד אני רוצה.נפלטתי אל מחוץ לבניין מעריב שטוף זעה קרה.
אכן,בקריאה נוספת התחזקה התחושה שכל
חלק ביצירה המונומנטאלית הזאת כתוב בתדר לשוני אחר.זה לא סוג הויבראטו,אלא משהו הרבה יותר עמוק.
תדר שונה לסיפור המורה חנקין והעיט,תדר שונה לסיפור החייל הלום הקרב,תדר שונה לסיפור גרמני סופר.
והמעבר כרוך בריסוק איברים = לפחות מנקודת תצפיתו של מבקר שתובע רצף והיגיון מימטי.המאמר,שנכתב לבסוף,יצא קצת לקוי מבחינת הטיעון וההיגיון,אבל לא המסקנה הנחרצת,שהיהודי האחרון הוא אחד מחמשת הרומאנים המרכזיים בתולדות הספרות הארצישראלית.
(המשך יבוא)
והמאמר אכן פורסם,וכשקראתי אותו ביום השישי,בחנות המכולת שעל יד ביתי
אז בהרצליה הצעירה חשתי שאיני מבין מילה מן הכתוב.שמשפט לא נדבק למשפט.
אמרתי לעצמי בצער שאכן,בלבול התדרים
חדר עמוק לתוך המאמר,שהיה,כאמור,קצת עקום וחסר רציפות ולקוי מבחינת ההיגיון וכולו מופרד ממסקנותיו.בבית,אליו חזרתי עם ה"מעריב" הודיעה לי זוגתי שהגיע טלפון ממעריב ושקניוק מעוניין להסתכל בי פנים אל פנים,ולקחה מיידי את העיתון ומקץ מקרא קצר אמרה שהמאמר
לא מתחבר ואמרה עוד דברים בעוד אני רועד כעלה נידף.
ואמנם,מקץ שבוע נפגשתי עם קניוק בקפה 'הבימה',או שהיה זה קפה אחר,לגבולו של גן יעקב.הוא אמר שלא נורא שהמאמר קצת מבולבל,אבל את המסקנות ,שזה אחד מחמשת הרומאנים החשובים של הספרות הארץ=ישראלית צריך הייתי לכתוב בהתחלה.שאלתי אותו מעט על חויות מלחמת השחרור ועל תותחי
לא=רתע,והוא הסביר שלא היו שום תותחים ,חוץ מתותחי הליגיון הירדני
שהרגו את חבריו כמו שפליט הורג זבובים,ועוד סיפר שאחרי הרעשה כבדה של תותחי 25 פאונד של הליגיון,הוא וחבריו אכלו עצים (?!)כדי להחזיר את התחושה לגוף המאובן.אכלתי את עוגת הקצפת הקלושה שהגישו לי ונעצתי מבט רעב בגזעים ובעלווה הירוקה של גינת יעקוב.
(המשך יבוא)
מה אאריך היכן שיש לקצר,קוראים יקרים,השם יתברך יאריך ימיכם כשם שאני אקצרה,מקץ שבוע הגיעה המאיה שהבטיח לי בן שאול,כלומר,התוספת בלבד,אבל לא שכר המבקרים גופו.משה בן שאול לפניו הגשתי את תעצומותי שמע
והרהר ושאל אותי מה דעתי משמעות המשפט "בן רגע יציתו את עין הכחולים"
באוניה שיכורה של רמבו,ואני שאלתי אם כחולים זה בחולם או בשורוק בו'
ובן שאול עיין ארוכות,ופסק מקץ דקה,'לא כתוב',וגם כיבד אותי בעוגת גבינה מעשה ידי זוגתו להתפאר,ואמר,שכר מבקרים זה כלום,השאלה היא אם הספר הזה שווה דירה עם חצר קטנה ועוד ברמת השרון,והזהיר אותי שאת שכר המבקרים שלי יקבע לפי
התשובה.איני זוכר מה עניתי,לא זוכר איך נפטרתי ממנו ואיני זוכר אפילו איך נהגתי והגעתי הביתה בשלום – תחושת זרות וניתוק שתקפה אותי כל אימת שקראתי,אחרי היהודי האחרון,ספר כתוב עברית לא נפוגה עוד חודשים רבים.
מה אאריך היכן שיש לקצר,קוראים יקרים,השם יתברך יאריך ימיכם כשם שאני אקצרה,מקץ שבוע הגיעה המאיה שהבטיח לי בן שאול,כלומר,התוספת בלבד,אבל לא שכר המבקרים גופו.משה בן שאול לפניו הגשתי את תעצומותי שמע
והרהר ושאל אותי מה דעתי משמעות המשפט "בן רגע יציתו את עין הכחולים"
באוניה שיכורה של רמבו,ואני שאלתי אם כחולים זה בחולם או בשורוק בו'
ובן שאול עיין ארוכות,ופסק מקץ דקה,'לא כתוב',וגם כיבד אותי בעוגת גבינה מעשה ידי זוגתו להתפאר,ואמר,שכר מבקרים זה כלום,השאלה היא אם הספר הזה שווה דירה עם חצר קטנה ועוד ברמת השרון,והזהיר אותי שאת שכר המבקרים שלי יקבע לפי
התשובה.איני זוכר מה עניתי,לא זוכר איך נפטרתי ממנו ואיני זוכר אפילו איך נהגתי והגעתי הביתה בשלום – תחושת זרות וניתוק שתקפה אותי כל אימת שקראתי,אחרי היהודי האחרון,ספר כתוב עברית לא נפוגה עוד חודשים רבים.
בסמוך לכך,או במקביל,חלתה בתי באיזה דלקת אוזן מסתורית ולא הועילו חכמים בחכמתם ורופאים ברפואתם עד שהובא לה צב,ומשהגיע הצב והושכן בקופסת קרטון
ליד מיטתה,הבריאה מייד,אבל אני נאלצתי להמשיך ולכתוב בלילה לקול השריטות של הצב בקרטון.
חלפו השנים.היהודי האחרון לצד קובץ הנובלות של ישראל ברמה,שמונת כרכי 'היכל הכלים השבורים' לדוד שחר,
רומאן נשכח שכתב המשורר אהרן אלמוג
בשנות השישים (גילוי חד פעמי של כתיבה אימפרסיוניסטית בסיפורת העברית) והיהודי האחרון עמדו אצלי על מדף מיוחד,וכל אימת שנפל מבטי עליהם הייתי תוהה מתי ואם בכלל ימצא לספרים האלה ערוץ בתוך בלבול התדרים,רעשי הרקע והלמות תופי הדוד
מהם הורכבה הסימפוניה קאקפוניה הקרוי הספרות הישראלית.האם יש סיכוי שבתוך ההמולה יהיה רגע אחד של קשב
מרוכז.
אחר כך פורקה ספרייתי ודמיה הובאו
בעבוט,אחר כך שאר חפצי הבית,אחר כך גם הבית,הכול מתפורר,כתב עזרא פאונד.
אבל לפחות זה: היה לי חונך מצויין
בתחילת ימי כמבקר.לא יכולתי לבקש טוב ממנו.משה בן שאול,שידע תמיד לשאול את השאלות הנכונות וכלל לא התעניין בתשובות.
כל זה מוקדש לך,רני יגיל,בהוד,הדר ויקר.
לא נגמר!
לפני שנה חליתי ושכבתי במיטתי מדמדם
וחומי הגיע לשלושים ותשע בצל.מתוך דמדומים פניתי אל בתי הנ"ל שטיפלה בי
ותבעתי שיובא לי צב וגם חסה להאכילו.
בתי הסבירה לי שספו הצבים מהארץ,שכן
התאילנדים המעבדים אחת אדמות מולדתנו
ערכו תבשיל קדרה עם אחרון הצבים.אבל הדבר לא התקבל אצלי והוספתי לתבוע בכל תוקף.ואמנם,בתי התקשרה לקצווי
ארץ ולבסוף נמצא והובא צב אחד זקן
מסביבות קרית גת המעטירה,הצב עם החסה הושמו בקרטון ליד מיטתי,אבל נסים לא קורים פעמיים: הצב לא העז להראות את בוביתו,שריטותיו בקרטון היו בלתי נשמעות כמעט,ותהליך ההתאוששות שלי היה כאורך הגלות.
אני מסכים ש"היהודי האחרון" הוא מהספרים החשובים שנכתבו כאן. ריגשת אותי מאוד בדבריך. בעיקר נגע בי העניין שאתה בורח מהספר והוא אחריך -בדרכים עקלקלות, וגם מה שכתבת על משה בן-שאול, שאף אני רואה בו סוג של מורה דרך, הנה הפוסט עליו:
http://www.blogs.bananot.co.il/show
Post.php?itemID=8608&blogID=171
עליי עוד לכתוב עליו כמתרגמו של ארתור רמבו, כאן בבלוגייה.
הספר של אהרן אלמוג נקרא: "הימים הראשונים: סיפור אהבה".
הכול מתפורר כמאמר פאוד, אולי כדאי לסייג, כמעט הכול. אני, להבדיל ממך ומקניוק, למדתי הרבה מקריאת הביקורת ההיא, המתחילה בציטוט מתוך קובץ סיפורים מוקדם יותר של קניוק הקרוי: "מות העיר", המוטו לביקורת כבר מסמן את הגלגול הגינאולוגי המאפיין כל כך כמוטיב את "היהודי האחרון". הנה:
"שני חתולים, אח ואחות, המולידים זה את זה ואיש את זה ואיש את אביו ואשה את אמה ואשה את סבה וכך עד דור שישי (…) והחתולה הזו היא גם אמו של החתול הזה וגם בתו וגם דודתו, גם אחותו וגם סבתו".
והנה זה בא, לביקורת ההיא קראו "קרביו החשופים של השעון" שם מצוין, לדעתי, 4 ביוני, 1982, א"נ:
"החיפוש אחר הגדרות ממצות של מסת מלים זו בת 470 עמודים גדושים עלילות של טירוף ומוות, יהיה נסיונה העיקרי של הביקורת לעקוב ולהקיף התרחשות מרכזית של של הסיפורת הנכתבת כאן. ואולם ההגדרות חופפות לא רק את הביקורת, אלא בעיקר את יורם קניוק עצמו, על נסיונו המעניין אם גם היומרני, להמיר מיתולוגיות במיתולוגיות. ראש וראשון לנסיון זה הוא דבר טרנספירציה המוזרה בקשרי המשפחות של הגיבורים, גיבורי המשנה וכל היתר, על דרך הדיגום שהובא למעלה, ואשר בהקשר הנוכחי מוקנה לו איכות של משל. העיוות בקשרי המשפחה לדרגותיו השונות הוא המומנט המקנה לגיבורים את כוחם המיתי, והוא המסמן את מעשה הבחירה שלהם, בין שהיא בחירה מודעת, בין שהיא החלה המוקנית מקשרי משפחה."
נשמע לי אפיון מאוד מדויק לרומן הזה ולדמויותיו. רני.
צריך להיות כמובן גנאלוגי. והקישור לבן-שאול, מעשה-שטן, לא נפתח, הנה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8608&blogID=171
אכן "על החיים ועל המוות" , זה שמו, הוא יצירת מופת ענקית!!! היה צריך לזכות בכל הפרסים האפשריים. נדמה לי שכתבתי עליו בטיים אאוט ונתתי לו את מספר הכוכבים המלא: שישה. ואת זה אף אחד לא מקבל.
אחרי מה שמישהו כתב למטה (זה בטח א. נבות, לפי הכתוב), אני אנסה לקרוא שוב. אולי הייתי צעירה מדי. לדעתי יש לי את העותק בבית.