אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
חברים, קרס לי המחשב הביתי ואני קצת "מאותגר תקשורת" – גם בכל הנוגע לבלוגיה.
בכל זאת הנה בינתיים מתוך חוברת רשות היחיד החדשה שיר של המשוררת הצרפתיה-אנגליה פסקל פטיט בתרגומי לעברית.
פסקל, (שבעבר כבר הבאתי הנה את שירה דיוקן עצמי עם נמלים אדומות) תהיה השנה מאורחי פסטיבל השירה הבינלאומי "שער".
פסקאל פֶּטיט
חִבּוּקוֹ שֶׁל הַצְּלוֹפָח הַחַשְׁמַלִּי
אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, אָבִי, הָיִיתָ דַּג חַשְׁמַל,
לֹא יָכֹלְתִּי מַמָּשׁ לִזְכֹּר אֵיךְ זֶה הִרְגִּישׁ
בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁחִבַּקְתָּ אוֹתִי, בַּת שְׁמוֹנֶה,
רֶגַע לִפְנֵי שֶׁעָזַבְתָּ.
אֲבָל כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא לִי לַבְּרֵכָה הַדְּלוּחָה שֶׁלְּךָ,
אַבָּא, פָּאפָא, אוֹ כָּל כִּנּוּי שֶׁיַּתְאִים לַיְצוּר שֶׁאַתָּה,
כִּכְלוֹת הַכֹּל אַתָּה מְבַקֵּשׁ עַכְשָׁו אֶת אַהֲבָתִי:
הַאִם אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי חֲזָקָה כְּמוֹ הַסּוּסִים
שֶׁהוּמְבּוֹלְדְט הִכְנִיס בְּכֹחַ אֶל הַזֶּרֶם
לִבְדֹּק אֶת מֶתַח הַחַשְׁמַל שֶׁל צְלוֹפְחֵי הָאָמָזוֹנַס?
הוּא מֵעוֹלָם לֹא חָזָה
בְּ"חִזָּיוֹן כֹּה צִיּוּרִי שֶׁל הַטֶּבַע"
כְּמוֹ הַצְּלוֹפָחִים הַגְּדוֹלִים שֶׁהִתְהַדְּקוּ סְבִיב בִּטְנָם
שֶׁל הַסּוּסִים הַבּוֹעֲטִים, וְאֵיךְ שֶׁעֵינֵיהֶם
כִּמְעַט יָצְאוּ מֵחוֹרֵיהֶן וְרַעְמוֹתֵיהֶם סָמְרוּ.
הַהֶלֶם עַצְמוֹ אָמְנָם לֹא הָרַג אוֹתָם,
אֲבָל רַבִּים הָיוּ הֲמוּמִים כָּל כָּךְ – עַד שֶׁטָּבְעוּ.
וְכָכָה זֶה, אָבִי, כְּשֶׁאַתָּה פּוֹתֵחַ אֶת זְרוֹעוֹתֶיךָ
וְלוֹחֵץ אֵלֶיךָ לְכָל הָאֹרֶךְ אֶת גּוּפִי.
פסקל פטיט נולדה בפאריז בשנת 1953, גדלה בצרפת ובוויילס ומתגוררת בלונדון. פרסמה ארבעה קובצי שירה, בהם "הציידת" ו"אב גן החיות", שהיו שניהם מועמדים סופיים לפרס ת"ס אליוט ונבחרו בין ספרי השנה במוסף הספרות של הטיימס הלונדוני. פֶּטיט החלה את דרכה כאמנית פלסטית, ולמדה פיסול בקולג' המלכותי לאמנות. היא שימשה עורכת בכתב העת Poetry London, עמיתת מחקר בקרן הספרות המלכותית באוניברסיטת מידְלסֶקס, ומנחה באוניברסיטת אוקספורד, באתר The Poetry School ובגלריית טייט לאמנות מודרנית. ב-2004 נבחרה על ידי Poetry Book ומועצת האמנויות הבריטית לנבחרת 'משוררי הדור הבא', ובאותה שנה הוכרזה על ידי כתב העת Mslexia כאחת מעשר המשוררות הבולטות של העשור. פטיט זכתה בפרסים רבים, בהם שלושה מטעם מועצת האמנויות, ונמנתה עם המועמדים הסופיים לפרסי קרן פוֹרווֹרד.
ובהקשר לשני השירים הללו מעניין השם שלה (פטיט).
ורק אתמול ראיתי סרט מרגש עד מאוד שמתייחס לעניין.יש התייחסות ספציפית לקראת סוף הסרט. למי שמעוניין הקישור
http://yes.walla.co.il/?w=2/7801/1156793
מקווה אמיר שזה בסדר שהכנסתי בבלוג שלך משהו בעניין ושלא בעניין.
נראה שאצל פטיט לא חלה התישנות של הכאב ואין בליבה מחילה על נטישתה בגיל שמונה וגם כעבור ארבעים וחמש שנים, האב הנוטש נידון על ידה למוות אכזרי.
דימויים חזקים.
ולענין הקריסה – אפשר לראות את חצי הכוס המלאה ולהודות למי שאתה נוהג להודות לו, שלא ביתך הוא זה שקרס אלא רק מחשבך הביתי. אני, אגב, נטשתי את הביתי לטובת הנייד ומאז, מרגיש בבית בכל מקום בו אני נמצא.
תכלה שנה וקריסותיה תחל שנה ויצירותיה
אהוד, לא חושב שמדובר רק בנטישה, אלא באב שהתעלל בשני ילדיו. הנה קטע מבהיר מתוך
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4828#post4828 –
"דיוקן עצמי עם נמלים אדומות":
וְאַתָּה נֶאֱלָץ אָז לַהֲפֹךְ לְדֹב נְמָלִים עֲנָק,
וְלִתְחֹב אֶת לְשוֹנְךָ הָאֲרֻכָּה הַדְּבִיקָה לִגְרוֹנִי,
כְּמוֹ שֶׁפַּעַם עָשִׂיתָ לְאַחִי הַקָּטָן
כְּשֶׁנִּשַּׁקְתָּ אוֹתוֹ נְשִׁיקָה צָרְפָתִית, בְּעוֹד הוּא מַעֲמִיד פְּנֵי יָשֵׁן.
לֹא מַצְלִיחָה לִזְכֹּר מֶה עָשִׂיתָ לִי, אֲבָל הַנְּמָלִים – יוֹדְעוֹת.
והקריסה? מחשבי ז"ל היה דווקא נייד, אך לא נייד דיו להימלט ממוראות הזמן והגורל 🙂
תודה על ההבהרות, אמיר. אכן הדברים המתוארים שנעשו בילדים קשים עד שנטישה היתה הצלה לגביהם. בשיר הזה הענין של התעללות מינית פחות מודגש אם כי הוא מופיע בשורה האחרונה בחיבוק של האבא. חיבוק אב לבתו הוא אקט חיוני להתפתחות רגשית תקינה של הילדה כל עוד האב שומר על גבולות ונמנע ממגע באזורים ארוגניים, ואילו בסוף השיר מופיעה השורה הבודדת המבהירה את הקילקול הנורא של החיבוק האבהי והפיכתו לניצול :
' ולוחץ אליך לכל האורך את גופי '
יש חיבוק דב של אבא ויש חיבוק דג חשמל של אבא. אחד חונק, אחד מצמרר כמעט ממית.
התבטאות קשה לכנות את אבא "צלופח חשמלי"
לוסי, פסקאל מרבה להשתמש בחיות, וגם חיתה בסביבתן. במקרה הזה, כשמדובר בהתעללות מינית, חושב ש'צלופח חשמלי' הוא דימוי הולם (בשני המובנים) – גם פאלי וגם מצמית.
אמיר, התרגום זורם, כאילו הוא הוא המקור.
עקיבא
תודה עקיבא
כנראה שהבריכה של הפאפא הזה הייתה אכן דלוחה לאין שיעור. הרבה כאב מבטאת הכותבת. תרגום יפה, אמיר.
ורק את הביטוי "איך זה הרגיש" לא אהבתי פה (וגם לא במקומות אחרים שבהם תרגום השאִילה הזה רווח בימינו).
תלמה, תודה, ולא עלינו פאפא כזה.
ואשר ל'הרגיש', אפשר לומר שבשתא כיוון דעל על, אבל חושב שבעצם זה פשוט היה חסר לנו, ואומץ בלי שנרגיש כמעט.
כבר חשבתי שפרשת מהבלוג והתעצבתי. ואת פסקל כמובן תירגמתי גם אני באותה סדנא בעין-אל-אסד.
סבינה, היה כיף בעין על אסד 🙂 ולמה שלא תביאי מתרגומייך לפסקל?
כדי להבין יותר את פסקאל פטיט ואת המטען שלה על אביה, יש צורך לקרוא מקבץ שירים , כמו זה שב"רשות היחיד".
היא
"שוחה במעלה זרם השתן
לתוך שפכתך, אבי,
ותוקעת את קוצי הפונים לאחור
עמוק בתוך הזין זלך" –
של אבא שלה…מעולם לא חשבתי על רוע ונקמה מהסוג הזה…זה ממש נראה לי מטורף גם אם וכאשר זו רק מחשבה…
זו שירה שרוצה לזעזע להחריד. יש בה אלימות ורוע- שירה קשה ביותר.
אני לא בטוחה שהקרבן תמים כל כך כי הפכה לבלתי אנושית כתוצאה ממעשי האב המטורף.
שירה מצמררת ביותר …
התרגום נפלא אמיר, באמת כאילו זו כתיבה במקור…מוזר , בטח, היה להכנס לראש כזה?!..
תמי, להיכנס לראש דומה לשלך, או אפילו לדרכי ביטוי דומות, יכול להיות נעים, אבל באופן מצטבר גם לשעמם. יש מתרגמים שקולם די אחיד – בשבילי ההרפתקה האמיתית היא ללבוש את המבע ודרך החשיבה של המתורגם.
תמי, קשה לשפוט אדם שנכווה כך. אל תשכחי שהאב עשה מעשים לילדיו ונטש אותם בלי אפשרות ליישב את הדברים איתו בשום צורה שהיא, ואילו הבת רק כתבה שירים. ידוע שלרוב הקשר להורה המתעלל חזק מהקשר השפוי עם הורה טוב. השריטה הזו יכולה ללוות אדם שנים עד שלפתע הוא מוצא לה פתחון – ובמקרה הזה דרך הדמיון היוצר.
גם מנסיוני כעורך, הדיאלוג משחרר. יותר מזה, פרקי זיכרון נרחבים שהודחקו יכולים לעלות כך אצל כותבים, ולהשתחרר ולשחרר דרך הכתיבה.
אמיר יקר, התגובה שלי הייתה אימפולסיבית מאוד. לא שיפוטית!
מה לי ולשפוט צרת אדם אחר.
"באופן מצטבר גם לשעמם"…:))
לא ידעתי שהראש שלי קונבנציונלית=משעממת…
חוצמיזה אכן כתבתי שזה בטח היה לך מוזר, אחר, מעניין, הרפתקה- ללבוש את המבע של המתורגם.
ג'יזוס, תמי. "שלך" כללי כמובן, לא של תמי קאלי. ושל הדובר לפני הכל.
סנטה לוצ'ייה ואני היינו בטוחים שכוונתך הייתה להצחיק- אז צחקנו..:))
היי אמיר
כל כך יפה.. נותן תחושה של עולם בתוך עולם תת עולם.
להתראות טובה
בשם השנטי של התקופה.
אולי מלמדים אותנו למחול ולסלוח, במיוחד להורים שלנו.
כי לבסוף השנאה הזאת אולי, ורק אולי חוזרת אלינו.
אולי מלמדים אותנו לאהוב, עד שאנחנו נעטוף גם את אלו שבגדו בנו, השליכו אותנו, העליבו אותנו ופגעו בנו.
ובכן, בעניין הזה איני מצטרפת לדעת הכלל. יש הורים שאין להם מחילה ואין להם כפרה.
יש הורים שדפקו לנו את כל החיים, ואנחנו לא רוצים אותם לידינו. ממש לא!!!. כי אנחנו לא רוצים להיות יפי נפש בשביל להיות יפי נפש. אנחנו כן רוצים לחוות את הרגשות שלנו ועד הסוף לאהוב את הטוב, ולדחות את הרע.
כי לפעמים גם לשנאה, לאי-המחילה הללויש כוח, הרבה כוח בדיוק כמו לאהבה. במיוחד כאשר הדבר כרוך בדמויות הוריות. ולכן, אני חושבת שיש בשיר העזה, התרסה והרבה אומץ אומץ בכלל להגיד מה אנחנו חושבים.
אתה זוכר אמיר, שכתבתי לך שאבי, הוא כמו ראש מדוזה בידי, וכבר בגיל 21 לערך חלמתי איך אני שומטת את גופו במורד גרם מדרגות ענק, והגוף נחבט ומתרסק.
ועוד – אבי נמצא בלב ים – המיים סביבו מעדנות – אי – אפשר להגיע אליו, כאשר הוא התפתל סביב חיי, סביב גופי לפת אותם מבלי אויר.
עד שאני לוחשת שימות!, שימות כבר האבא שלי.
יש הרבה משוררים שכותבים על האבות שלהם. דליה רביקוביץ – כף היד הרשעה, ועוד אחרים, נתן זך, ויש שיר שנקרא "נוסח" דווקא שיר אהבה לאב של בן ציון תומר- אחד מן השירים המרגשים ביותר בעיני.
משום מה דמות האב היא דמות שנחרתת מאוד חזק בשירה העברית ואחרת, ובאנלוגיה אצלנו.
אני דווקא מאוד מקבלת את השיר, את הדימויים החשמליים, המחשמלים ולא איני חושבת שיש לסלוח לאבות בכל מחיר. אלא, לעמוד נוכח המציאות ולומר זה האבא שהיה לי, הוא הרס לי חלק מהשתלשלות של חיי והשפיע גם על ילדי ולא לסלוח לו, ואפילו להגיד כן, לא אכפת לי שיתפגר.
זה היה וידוי אולי מזעזע לאחרים, כמו השיר – אבל ככה זה אנחנו וההורים. יש אבות ויש אבות – ההשפעה שלהם על חיינו היא תמיד חזקה ביותר לרעה או לטובה.
באשר לשיר הוא מעניין, מכיוון שמה שאני חשבתי, שיש כאן אמירת מסגרת, והדימוי המצמרר שבפנים שבהחלט מחלק את הנוף לטוב ורע הצלופחים מול הסוסים על רעמותיהם והחשמל בתוך המים – אבל יש כאן בשיר הזה יותר מערכת של אמירות שזורה בדימויים שמסתחררים במעגלים בדיוק כמו מעגל זרם החשמל. ועל כל אלו אחראי מחזיק הזרם הוא האדם בעצמו.
אגב, עולם המים יהיה קשור לעולם הרגשי. הבחירה בצלופחים יצורי המים – רק מגבירה את הקבס הרגשי שיש לכותבת מאותו היצור שהיה אביה ואולי הוא עדיין.
אבל עדי עסיס כפרה, אנחנו עדיין מזדעזעים משוקים חשמליים, כאשר האיום שלנו הוא מן האטומים, המכניקה הקוונטית, כוח המשיכה ותורת היחסות.
תביא עדי איזה דימוי שיקפוץ לזמננו אנו וידלג על החשמל היישר אל האיום הגרעיני. מקווה עדי, שאתה מבין למה אני מתכוונת.
אגב, אמיר, תגיד אמיר, יש חוק התיישנות על שירה? או על דימויים? או על מבנים שיריים?
כי היום בנים רוצחים אמהות ובנים דוקרים את אביהם למוות. וכל מה שצריך לזה הוא בסך הכל סכין קפיצית או אחרת….
שיר טוב, חזק ודי מרגישים איך המשוררת הזאת דוחה את אביה ועוד עד כמה הוא דוחה אותה, כאשר מאחורי זה אולי יש משהו מיני לטנטי. הה?
כן, זאת אני – חוה
חוה, זוכר את החלום ההוא. מה שיש כאן יכול לפרנס פסיכולוגים, אבל הוא מפרנס את השירה: התעללות מינית, נטישה, אובדן. הזרם החשמלי שעובר פה בעולם המים, התת מודע מובל אל המודע. "צלופח חשמלי" הוא סמל טעון – פאלי אבל מצמית, הורג אבל גם מחשמל וכו'.
החשבון הכואב הזה יכול להבהיל, אבל בעצם יש בו גם מידה של גאולה, לפחות בהשוואה לדיכוי, שכחה והדחקה. העניין המיני אינו לטנטי – קראי את השיר שהזכרתי למעלה בקישור – 'דיוקן עצמי עם נמלים אדומות' – וזה יתבהר דיו. יש לה בשירים האלה אומץ מן הסוג השקט וההחלטי, שמסוגל להכיל את הכעס, הכאב והשנאה לאורך ספר שלם, מפרספקטיבה לא מתפשרת.
לאמיר,
שמחה שהתייחסת.
לבוא חשבון עם האבות שלנו יש בו אכן סוג של גאולה. יתרה מכך, הוא לא נועד לצורך של נקמה, אלא דווקא להגיד – היום אני בוגר, אני יודע מה עוללת לי בילדות – ואני איני מוכן להיות יותר קרבן.
ולכן, יש בו גם דחייה של קורבניות שיכולה להתפתח, באם אנחנו לא עושים חשבון אמיתי עם עצמנו.
לגבי פסקל פטיט, הלטנטי בא לפני השירים האחרים שנוספו. אם אתה זוכר – הערתי כבר שמיניות של אישה הרבה פעמים קשורה בעולם המים.
אבל אני חושבת שאצל פסקל פטיט יש יותר מערך תירפויטי, כשטענתי שאת המעוות אין לתקון – אלא לשחרר את תחושותיה על הנייר, אבל בעיקר להביא לתודעה הציבורית כמה נורא היא התעללות מינית של אב בילדיו. את התחושות – והיא עושה את זה מצויין.
בהקשר הזה יש לדליה רביקוביץ שיר שנקרא "רחיפה בגובה נמוך". גם משם אני מצטטת הרבה. השיר הוא גם מעגלי, יש בו את האישה המתבוננת מן הצד ויש בו את הסיפור. על ילדה קטנה שיצאה בבוקר אל המרעה. עיניה לא קרועות בפוך, גרונה אינו נטוי – לא היה בה כל פיתוי בלבד תום. שדה המרעה הוא גבוה על ההרים – ובעודה שוהה שם יום שלם, לקראת ערב עלה האיש ההוא בהר, וצעקתה של הילדה נבלעה בין ההרים כאשר אנס אותה ורצח אותה בחניקה.
הדוברת בשיר כותבת "מצאתי לי שיטה פשוטה מאוד לא מדרך כף רגל ולא מעוף
רחיפה בגובה נמוך"
ועוד היא אומרת הכפור לא יצרבני הקור בי לא יגע.
מה שמזעזע בשיר הזה – הוא החברה, המשתקפת דרך עיניה של הדוברת. פעמים רבות היא עומדת בצד, ואינה מגיבה ואינה באה לעזרה והיא אדישה.
זהו אחד השירים האהובים עלי ביותר.
למה אני מתכוונת. כדי להביא למודעות החברתית כמה נורא יכול להיות אב מתעלל, יש לכתוב בשפה החדה ביותר, הבוטה ביותר, להגיד את הדברים וכאן הדימוי של הסוסים (חופש וכו') מודבר באמצעות החלקלקות של הצלופחים שהם גם די מגעילים, מכוערים אבל בעיקר הרסניים עד מוות.
פסקל פטיט לקחה על עצמה משימה דווקא להביא לציבור את המקרים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות במשפחה. לתאר את זה מן הפרפסקטיבה האישית בצורה הנוקבת ביותר – קודם כל להביע את המיאוס, את הקבס, את הדחייה את מגוון הרגשות והעוול שנעשו לה. ומעבר לזה גם להגיד לקהל הקוראים – הדברים האלה קורים ומתרחשים!!! וצריך להתייחס לזה, לעכל את זה ולדעת שככה אנחנו יכולים להיראות.
לשם כך נדרש לא רק אומץ, אלא השימוש הכל כך בוטה במילים שהיא עושה בשיריה.
להביא למודעות. מודעות ציבורית יכולה גם להביא לשינוי.
אולי אני תמימה – אבל כאן זוהי גדולתה של השירה בהתגלמותה.
מקווה שתתייחס
חוה
ועוד לאמיר,
ובכן, אני שמחה להודיעך, כי מצאתי את רשות היחיד בצומת ספרים.
את שירה והעיר הגדולה בסטמצקי, ואת עדי עסיס בסטמצקי. בדיוק כפי שחזית, שהם יגיעו אחרי החגים.
שעטתי בין חנויות הבגדים והנעלים לעבר חנויות הספרים. את מה שמדדתי השארתי, וגם את חנות הפרחים בה השארתי 20 ש"ח בעבור זר סגרו כבר, והפרחים נותרו מאחורי.
אבל יצאתי עם רשות היחיד בידי ושלמתי 55 ש"ח טבין וטקילין בלי להניד עפעף ואף בשמחה.
הטעות שהיתה לי היתה שחפשתי את החוברות של הליקון בין כתבי העת, ואילו הם היו מצויים דווקא על מדפי השירה.
עוד לפני שהגעתי הביתה ישבתי בחוץ ועיינתי בשירים של חזי לסקלי, בכלים שנתת להבנת שירתו, ואחר – כך בשיריה של פטיט פסקל.
גמעתי שיר אחר שיר בחושך עם האספרסו והמים הקרים (אני יודעת שמקובל לשתות עם סודה) ותחושה של עצבות נוראה עלתה בי. השירים קשים ביותר, מה עוד שחזי לסקלי כבר אינו חי ואנחנו מדברים על שירים מעזבון מה שנותן פרספקטיבה שונה.
דווקא התמקדתי באנלוגיה של דמויות האב אתה ואתה ואתה אצל לסקלי, ואחר – אצל פסקל פטיט. השירים קשים עד אימה וכואבים ומכים בדיוק בנשמה. האמת שאיני יכולה יותר לבכות, אבל אם הייתי יכולה הדמעות בוודאי היו נקוות לי בעיניים.
רשות היחיד היא חוברת קשה וכואבת בדיוק כמו רשות היחיד המתפרשת על פני עולם ומלואו וקווים נטווים על פני העולם כולו ובינו בכל מקום בו יש עוול, וגזל אנושיים והמוות ביניהם.
ואחר – כך חשבתי לעצמי, שמבכים את מות השירה. אבל השירה לא מתה ואין היא יכולה למות עוד מימי קדם ועד ימינו והלאה כל עוד יתקיים העולם יהיו אנשים שיכתבו שירה. זה לא הפך אותי ליותר מאושרת – אבל התפתחות הטכנולוגיה לעולם לא תדכא את הרגש האנושי ואת הכתיבה ואת רחש הנשמה.
זה מה שהספקתי בינתיים. רק אוסיף שפסקל פטיט יכלה לשבת ליד אביה ולראות אותו גוסס ומת, לראות את נשימותיו האחרונות, ובאמת לבוא עימו חשבון של שנאה יוקדת וצורבת חסרת רחמים לחלוטין.
דווקא אצלי ואצל אחי הכעס מתפרץ כעת, אצל אחי זה בא לי מאוד בהפתעה. ואם מלגלגים כאן אם זה השפיע על ילדינו. כן זה השפיע גם על בני וגם על בנו של אחי, ומכאן שזה עוד יותר מכעיס. אני רומזת ואיני מכבירה מילים, מכיוון שאחר- כך תמיד יהיו כאלו שינסו להגיד שהם מרגישים יותר מאחרים.
ועוד חשבתי לעצמי, שאני לא אזכה לראות את אבי גוסס מה שקורה לא עכשיו ואולי זה נחסך ממני אבל את החשבון על העקרות הרגשית שלו, על המכות שחטפתי ממנו, על אחי שברח ימים שלמים מן הבית לשחק כדורגל ולחזור רק לפני השנה, וכן, היה גם תדיר משהו מיני שנלווה לכך. את החשבון הזה אני נושאת עימי. המרירות קהתה אבל החשבון חי וקיים.
על כל פנים המשוררים הללו חזי לסקלי וזו הצרפתיה אומרים את זה כל כך נוקב שזה משמש גם את זה שלי.
ובכן שירה חובקת עולם. והחוברת איך אומרים "חבל לך על הזמן" ועליך באמת שאתה יחיד במינו להמשיך את המפעל הזה.
חוה
ןעןד לאמיר,
צר לי על הדיאלוג שהתפתח כאן שלא בטובתי. טוענים שאני מתחנחנת לפניך, אולי גם מאדירה אותך, ואולי סוגדת לך, וכל שאר פעלים וכנויים. אני בת חוה ואת דרדסבא.
ובכן, כל אלו עורבא פרח. העניין שלי בך ובבלוג כאן הוא ספרותי טהור לפני הכל ואבהיר את עצמי.
הרבה אנשים היום כותבים שירה, אין היום קבוצה ברורה כמו שהיתה בשנות השבעים וגם לאחריה. נכון, קמו משוררים חדשים, אבל יש לברור ביניהם את הטובים ואת הראויים – מבחינת שירה אני מתכוונת. כמו כן, לשמש יד מכוונת ובמה לכאלו חדשים שקמו. בחוברת הקודמת, שמתי לב שהבאת שירים של אדמיאל קוסמן – בעיני הוא אחד המשוררים הטובים ביותר שקמו לנו אולי בעשר השנים האחרונות ואולי עוד לפני כן. בקשר לאדמיאל קוסמן ארע לי מקרה מוזר. בשעתו לפני חמש שנים לערך אולי פחות עברתי ליד בית הסופר וראיתי מודעת אבל ברורה בה הוכרז על פטירתו של אדמיאל קוסמן.
נחרדתי, וכאשר שוחחתי עם אורציון ברתנא שאלתי אותו לפשר הדבר ומה מצבו של אדמיאל קוסמן. הסתבר שאדמיאל חי, בריא ונושם. מכיוון שנפרד מאשתו מישהו לא פרגן ותלה את המודעה ליד בית הסופר. אכן אין גבולות לחוסר הטעם של המילייה הספרותי.
נחזור לענייננו. ובכן צריך תעוזה, הרבה סבלנות ויכולת (שלי, אגב אין) לעסוק ימים תמימים בשירה. הדבר דורש תעצומות נפש חזקות ביותר שכן אנו באמת עוסקים בקרביים האנושיים של הכותבים אשר מתרגמים למילים.
נמצאת אתה, שעוסק במלאכה יומם וליל ללא לאות. הרמת את הכפפה ואולי במידה רבה יש לך אחריות להמשך קיומה של השירה העברית, ואף להפגישה עם שירה מרחבי העולם.
כאשר קראתי היום בחוברת, יכלתי לקרוא רק שני משוררים וגם זה היה בשבילי די והותר. את היתר אני משאירה למחר. השירה מזוככת וגבישית לנתן זך יש כמה שירים ארספואטיים, אשר מגדירים טוב למדי את מהותה ואת מיצויה של השירה.
על כל אלו אני מכבדת את אשר אתה עושה, ומקווה שתמשיך ותתמיד בכך אף בהמשך ואני יודעת שאכן תעשה כן.
ככל שאנו מתקדמים בזמן יותר אנשים חושבים שהם יכולים למשוך בעט, כמו למשל, הרבה אנשים סוברים שהם יכולים להנהיג וכו' ולא כך הוא. הגלובליזציה של העולם כאילו פותחת את שעריה, אבל תהליך הברור נעשה יותר קשה "שירה מבררת דברים מבוררים" (זך).
ועל כל אלה אני אכן מברכת אותך, שאלמלא העניין המחודש שעוררת בי אולי הייתי מסתפקת באלו הידועים לי, ובאלו שאני מכירה ואכן סוברת שנסתם הגולל על השירה.
אתה הנחית לפני את הדרך לפתוח אופקים חדשים ועל כך אני מברכת.
אני יודעת שתאמר לי תודה ותו לא. ובכל אופן חשתי שיש צורך לומר את הדברים.
ועל כך נאמר
יפה לך אמיר אור.
חוה
תודה, חוה 🙂 מקוה שאני זכאי למשהו מכל הדברים הטובים שאת אומרת עלי…
תודה, חוה, ושמח שמצאת.
נכון, יש תורשה של שריטות וצלקות, וכך זה עובר הלאה והלאה עד שמישהו מצליח לתקן את עצמו במידה מספקת לעצור את השלשלת.
הרבה כאבים יש בחוברת הזו, אך לא רק כאבים.
השירה בוודאי לא מתה, אבל החברה השתנתה פה מאוד. יותר ויותר היא צורכת אמנות כבידור ולא כקריאה לנשמה.
לפחות ופחות בוגרי מערכת החינוך שלנו יש כלים לגעת בתרבות, בחיים, בעצמם.
יותר ויותר אנחנו הופכים לדמוקרטיה של קרטון, שאינה עוד חברה של אזרחים בעלי שיקול דעת של ממש, בעלי אחריות ושליטה סבירה על עצמם ועל סביבתם, שמאמינים ביכולתם לעשות, ליצור ולהשפיע על גורלם.
בסביבה כזו השירה נראית לפעמים כקול קורא במדבר, אבל לשירה – די גם בקוראי אמת ספורים.
כמו תמיד, כאשר אתה נעלם, וזה קורה. נשארים עוד סרחי עודף. ואחר – כך הקולות משתתקים.
זה מוזר, נכנסתי עכשיו למספר לא מבוטל של בלוגים, כדי להכיר נפשות פועלות וגם כדי להתרשם.
ובכן, אני באופן אישי עשיתי טעות ענקית כאשר התערבתי. ואין זה קשור אליך, כלל וכלל. אלא לאנשים שכותבים ואני מכירה אותם, או אוהבת/לא אוהבת את כתיבתם. בדרך כלל אוהבת – לאלו שלא אוהבת לא נכנסתי אפילו.
הבלוגים שוקטים. רק הגיגים בפרוטה על מין, ועל יחסים זוכים מסתבר ברייטינג גבוה. נושא נדוש עד אימה.
ובכן, לא המשכתי לקרוא הלאה. נתקעתי באמת בהשוואה בין פסקל פטיט לבין חזי לקסקלי – שהשירה היובשנית שלו לכאורה – כואבת ושורטת בקורא.
קראתי את התרגום שלך באנגלית ויש לי השגות לגביו, ונסיתי לתרגם אותו בעצמי, והייתי משנה דברים.
רשות היחיד בהחלט עוסקת בדמוקרטיה שאינה מצליחה לבער נגעים כל כך חמורים מתוכה.
ואת א.נ. אני לא מריחה אפילו לא מסנטימטר.
אגב, מה שכתבתי לך על פועלך בספרות, נשאר בעינו למעט ההתלהבות שפגה לה לאחר שמצאתי את הספר. הייתי אז באיזה סחרור של קריאה ועיון שבאמת נגעו בי. בינתיים החוברת מונחת על השולחן.
ולסיום, נכנסתי לבלוג של אדמיאל קוסמן, שאת שירתו אני מאוד אוהבת. אבל מאוד. יש בה ריתמוס אדיר ויכולת וורבלית עם תנופה בלתי רגילה. הגבת שם, אבל אדמיאל מדבר על הקשבה.
זה לא רק החברה, זה שמעט מאוד אנשים באמת מקשיבים לאחרים, כאשר הם כותבים הרבה פעמים הם רוצים משוב לעצמם. אני אוהבת להקשיב, ואני אכן קשובה לפועלך וחושבת שהוא חשוב ביותר ובעל ערך בלתי יסולא. ואני אכן חושבת שאתה תורם הרבה למודעות לשירה, ולהתפתחות של משוררים חדשים.
כי אנחנו מדינה די דואבת ורשות האזרח פרוצה לכל רוח, וגם אם אין מלחמה, בינתיים ולעת עתה – את הסיפורים של האנשים יש להעלות וחשוב להקשיב להם לתחושה האנושית החד-פעמית והמתמשכת.
זהו,
חוה
אמיר, אפילו רק הכותרת "צלופח חשמלי" היא זו ששכנעה אותי להתחשמל עם החוברת הזו
ובשיא הלחץ של חיי הורדתי לפסקל את בכובע
ממליצה לכולם לקרוא את כל מחזור השירים שלה בחוברת זו בתרגומיך היפים
תודה, איריס. באמת ראוי לקרוא את המחזור כולו, גם מבחינת העולם שהוא חושף. הוא יותר מסכום חלקיו.
הרבה חשמל, ושלא נדע מצלופחים כאלה 🙂
שיר קשה ביותר. מזל שמצאה מפלט באמנות, בשירה אחרת איך היתה שורדת, פרחי הרוע ממש .תודה שהבאת
לחנה
זו תתפיסה קצת רומנטית של האומנות.
הזכרונות שהמשוררת העלתה מקורם מחוויות שעברה לפני עשרות שנים.
היא שרדה את השנים האלה בלי כתיבת שירים.
מכיוון שהשירים שלה הם מצוינים ומעובדים עד הפרט האחרון ברור שהם לא נכתבו ככתיבה טראפויטית אלא כמעשה אומנות.
עוּצי
אין סתירה בין השניים, גם מעשה אמנות מוקפד יכול גם לשמש אמצעי תרפויטי , החוויה המעובדת אומנותית היא לעיתים סוג של סובלימציה
אני מסכים אתך.
ביחוד שיצירה אומנותית טובה גורמת לאמן הנאה גם אם היא מתארת דברים כואבים. כל הנאה יש בה מעט רפואה מחוליי הקיום האנושי.
אבל כמו שאמרה פעם לאה גולדברג באחד מממאמריה על השירה , יצירה שנכתבת "מהמיית הלב" נראית בדרך כלל כתשפוכת של נערה בת שש עשרה גם אם גיל הכותב הוא 40.
בברכה
גּוּצִי
מסכימה איתך – את המית הלב יש להניח במגירת הלב עד שתרגע ואז כשתבשיל פרספקטיבה מרוחקת על החוויה ,היא תהיה מוכנה לעיבוד. אין להכות בברזל בעודנו חם ..
שמחה לדבר איתך גוץ לי
ובכן, גוצי היקר,
טוב שאתה משוחח אתה עם מישהי אחרת.
כדי להבין את הכתיבה של האישה תעזוב אותך מן התיראפיה ומלאה גולדברג תנוח על משכבה בשלום, וגם מרחל באותו הבל פה של נשימה. שים לב שקורות החיים של נשים אלו היו טראגיים מיותר.
בוא ונקפוץ לגו'ליה קריסטבה וללוסי איריגארי ולספר המחקר " האישה המטורפת בעליית הגג" פרשנות פוסט לרומן ג'ין אייר.
ובכן, הטענה היא לאלמות הנשים (כמו הדגים) לוסי איריגרי טוענת שעל האישה לדבר וכמה שיותר כדי להנכיח את עצמה את קיומה על כל המכלול בין היתר בספרות, בהיסטוריה ובכל מישור חיים אחר, לא כבובה, לא כאובייקט לגבר, אלא כשלעצמה.
גו'ליה קריסטבה טענה, בפאראפרזה על לקאן, כי האישה צריכה לבחור בין אהבה/יצירה. אין כל אפשרות לממש את שתי האופציות ביחד. הגבר לא יחכה לה בחלון, בשעה שהיא תסייר בסמינריונים ברחבי העולם כולו. אם הוא שווה, סביר להניח שיזיין אישה כזו או אחרת. הציפיה לגבר, הדרישה לנאמנות של הגבר אופיינית רק לאישה (כמה טוב אגב, שאני בזכות הלימודים השתחררתי מכל הסטריאוטיפים האלו)
ולכן, נותרו בפניה לפי קריסטבה שלוש אפשרויות קרי: אופציות. האחת, היצירה; השנייה: השגעון; והשלישית (לא עלינו המנזר; זאת כאשר היא מוותרת מראש ומלכתחילה על האהבה ובוחרת ביצירה.
לגבי המחקר השלישי, הטענה היא שהאישה המטורפת בעליית הגג היא האני האחר של ג'ין איר האישה שדוכאה על ידי ההיסטוריה. היא חייה וקיימת ואולם אין היא מבוייתת כמו ג'ין אייר. המחקר מתפרס על אנליזה שלימה של הרומן ומעלה תובנות חדשות לחלוטין בקשר למחקר העוסק בכתיבה הנשית.
טוב גוצי, זה הכל להפעם, במובן הזה הפרשנות שלך קצת מיושנת.
לכן קראתי לעדי עסיס.
אם אתה מסוגל – תמשיך לנתח את הטקסט קצת אחרת. כל זה היה רק על קצה המזלג. אני רק מחכה שתגיד שאני מתחנחנת.
בברכת ערב נעים לכולם.
חוה
לחוה
לא, אני לא אגיד שאת מתחנחנת. לא פה.
הדברים שכתבת הם מעניינים. אני מודה: אני לא בקיא בתאוריות שהבאת ואני גם לא אשה.
החיים של רוב בני האנוש קשים. מי יותר ומי פחות.
רוב בני האדם שורדים את המכות של חייהם בלי להפוך אותם לאמנות.
אני לא מכחיש שיש ביצירה בעת משבר משהו טרפויטי. קוראים לזה "ריפוי בעיסוק, או ריפוי באמנות".
אך בדרך כלל, אין ליצירות האלה "תוקף אומנותי". כדי ליצור אומנות טובה צריך (ברוב המקרים) מיומנות מקצועית , כשרון, וגם רצון לחזור ולשייף את היצירה עד לשלמות.
רוב היוצרים מטעמי "השרדות" לא ניחנו בתכונות האלה.
בברכה
שלך
גוץ לי
גוצי, מאמי שלי , עוץץץץ,
באשר לצורך לטקטקס את הטקסט – מונח מעריכה לשונית, הרי שהתהליך הוא אכן אינסופי.
גם בכך אני מסכימה איתך.
ספרות, לדעתי, אינה צריכה להכתב ממקום של צורך תיראפויטי, אלא כמאמר ברתנא להגיד "אחת אמירה". היצירה האמנותית שומא עליה לחדש. היצירות הגדולות לאורך ההיסטוריה ביקשו להגיד משהו חדש לחברה, לאומה, לבני האדם. לכן אפשר להזכיר כאן את דוסטוייבסקי, (האחים קרמזוב) בין היתר. את בורחס, את קוטזי, את ורגיניה וולף, את אמילי דיקנסון ולא חסרים אנשים ברשימה האינסופית הזאת. ייוחד מקום כמובן גם לעגנון.
אבל לא לעמוס עוז, וגם לא לעוד אחרים בין שורותינו.
וגוצי היקר, מכיוון שהיה לי אבא נוגס, רודן בזעיר אנפין, אדם – שרדף אחרי הכסף כאחוז אמוק אני בחרתי את מחוזות הרוח. אגב – יש סיפור מאוד מעניין בספר פרויד ודורה. פרויד שהיה מיסוגניסט ודורה שהתבגרה בחברה זעיר בורגנית ומרדה בה.
אז לחיי המרד בקונבציות המדירות שינה מעפעפנו על-ידי לימוד אינסופי. השתחררות מכבלי הממסד המעיק והטורד מנוחה מחיינו והופך אותם למפחידים. ולחיי התרפויטיקה שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו – כי השכלנו, בגרנו וכבר חכמנו.
ועוד, לחיי כל הכדורים שהמציאה הפסיכיאטריה והפכה את האמנות לערך ממוסד וחתרני בפני עצמו.
תאר לעצמך גוצי שקפקא היה לוקח סרוקסט (כדור נגד דיכאון) אגב, גם לו היה אב שמחץ לו את החיים עד למטמורפוזה.
ובכל אופן לחיי ההחמצות הגדולות של החיים, אלו שמביאות לנו את היצירה.
שלך בנאמנות גוצי
חוה
לחוה
תודה
ולחיים!!
גּוּצִי
העוץ לי גוץ לי הזה חושב שהוא מבין משהו בשירה עברית, יש לו יותר מדיי
קונספציות סותרות את הדילמות. הוא
יודע הכל מצויין, ואין ספק שזה אמיר אור במירעתו.
תן(י) לאמיר את אשר לאמיר ולגוץ לי את אשר לעוץ לי.
אין לבלבל בין שנינו!
שיר טעון, עם מוליכות כמעט נפיצה ופנקסנות בועטת. נראה לי שלא היה קל לתרגמו, ועם זאת הוא מבטא את הזעם.
אפשר להרגיש את השוק החשמלי דרך המילים,השירים שלה מיוחדים ואחרים ונפלאים,התרגומים מצליחים להעביר אותם בעוצמה.
ובקשר לויכוח של גוצי ואחרים איך צריכה להכתב שירה, איך תעשה הבדיקה בדיוק? ומי יקבע מה תרפואיטי ומהו חידוש לעולם? האם מישהו יודע מאין בדיוק נובעת שירה ואיך? יש הרבה דרכים כמספר הכותבים. ראיתי את הטענה הזו חוזרת על ידי מגיבים בבלוגים שונים יש בה לדעתי התנשאות וחוסר אמת.
כמאמר אמיר אור יקירנו.
הבדיקה תיעשה על-ידי הרבה ידע. אבל המון מותק.
שנים של אנליזות סיפרותיות, בקיאות בהרבה ספרים שנכתבו ביצירות העולם.
ידע נרחב בפואטיקה, בזרמים ספרותיים בתקופות.
לשם כך צריך להקריב. לשבת המון שנים באקדמיה, לשמוע קורסים, להיבחן, לכתוב עבודות בסיום כל קורס. לשבת על התחת לכתוב עבודת תזה, ואחר-כך עבודת מחקר.
לרוץ ללמודים ברוח, בגשם ובחום הקופח, גם כאשר לא נוח. וללמוד כל הזמן ללמוד. שלושים שנה ויותר.
אם היית עושה את זה לא היית מעלה את הטיעון הזה
מותק!!! (ככה עונה אמיר).
את מבלבלת בין התנשאות לבין אנשים שלמדו, חקרו ונשמו ספרות יותר ממך.
יש מה שנקרא קנוניזציה של יצירות ספרותיות שהולכת ומתרחבת.
ויש מה שנקרא שפה של מחקר.
אם היית יודעת את זה – לא היית שואלת.
אז עכשיו אולי תכתבי איזה רומנסה מהופכת לנשים עם סוף טוב. משהו בסגנון רם אורן, יהודית רותם, מיכל שלו, אפילו שלי יחימוביץ. ויש עוד רבים אחרים בעיקר אחרות. זו אינה ספרות – זה קיטש, זה המכנה המשותף הפונה למכנה הנמוך ביותר של קהל היעד ולכן הוא נמכר טוב.
אגב, יצא אל המגדלור של ווירג'יניה וולף. תקראי אותו ואחר – כך תביני מהי ספרות גדולה ולא תעלי מהרהורי לבך על המחשב.
המשוואה ברורה ביותר.
בברכת קריאה רבה ונעימה ומושכלת
חוה
מותק, דווקא למדתי גם באקדמיה וגם בעצמי ואני עדיין לומדת, את אל המגדלור קראתי וספרים רבים אחרים,וזה לא קשור ואני אעלה הרהורים כחפצי, הבנת??? איכות של יצירה "מותק" לא קשורה ללימוד, ישנם יוצרים נפלאים שלא למדו "באקדמיה" וכאלו שלמדו והם לא נפלאים ולהיפך, ובכלל עצבנת אותי עם המותק שלך מעולם לא קראו לי כך , אולי בצבא הרסר השוביניסט,שדי דמה לך בתגובות מתוך רצון להעלות עצמו הוריד אחרים…
שטויות במיץ עגניות.
תמשיכי ללמוד בינתיים. כנראה שאת רק בתחילת הדרך. ואם נא חפצה נפשך.. תמשיכי לשאול את אותן השאלות. ועוד פעם תשאלי את אותן השאלות.
אם קראת את אל המגדלור תנסי את "בשכבי גוועת, של פוקנר, את אורלנדו של ווירגיניה וולף, את הטירה של קפקא, את הערומים והמתים של נורמן מיילר. את כל המחזות של צ'כוב, את התיאוריות של קאמי ושל סארטר, וגם את הבחילה, ואחר – כך תבחיני בין סטרורטורליזם לבין פוסט – סטרוקטורליזם. תקראי את שירת הגרונים, תדעי על בוריו את בודלייר – תקשרי את זה לציור, לפיסול ובאותה הזדמנות תקראי את פטר ברגר, ואת בורדייה.
את יודעת אני בעצמי כתבתי עבודות מסטר ללומדות ספרות, קראתי גם עבודות כאלה. יש מעטים, אבל מעטים שהעבודות שלהם באמת עשו פריצת דרך.
אני לא מתנשאת, את טועה לחלוטין – אני פשוט חייה את זה כל חיי. את הספרות, אולי לשם מבחן בקיאות
האם את יודעת להבחין בין נאטורליזם לבין ריאליזם. האם את מבחינה בין שיקוף מציאות לבין ייצוג מציאות ואיך מבחינים בין מציאויות. ואולי תסבירי לי את התיאוריה של עולמות אפשריים.
תמשיכי ללמוד ואני מאחלת לך בהצלחה.
המותק הוא של אמיר אור.
ועדיין אני תמהה על שאלתך, כאשר נתקלים ביצירת ספרות גדולה פשוט יודעים, כמובן שצריך גם כלים אנליטיים ראויים. לבדוק בטקסט מילה אחר מילה,לחפש אחרי מערכות אלוסיביות מתחומים שונים, להבחין בין רמות סיפוריות באותו המבע.
לסיכום, כאשר יש אידיאולוגיה מאחורי הטקסט שיש בה אמירה והיא מופניית לקהל יעד – הרי שהטקסט הוא ראוי.
אבל צריך לחלץ את האידיאולוגיה – לדעת איך המודלים הסמיוטיים של הטקסט עובדים בהפנייה אל קהל הקואים – ומה עומקה של האידיאולוגיה.
לצאת מתוך הנחה שהספרות אינה כמו הפיזיקה זו טעות – שהרי יש פרס נובל לפיזיקה וגם לספרות – כנראה שיצירת הספרות בדיוק כמו המתמטיקה יכולה לחדש, יכולה לגייס קוראים לרעיון, יכולה לגרום להיזדהות ולשינוי אצל הקורא.
תחשבי על זה, לפני שאתה יוצאת בהאשמות חסרות שחר והעיקר תמשיכי ללמוד – זה אף פעם לא נגמר.
כמובן גם היכולות של התלמיד או הלומד נחשבות ומידת הנאמנות שלו למטרה
והרי אמיר אור הוא דוגמא מצויינת, שהרי אחרת לא היית כאן.
כאשר אמיר עונה לפולשים לבלוג ולחורשי רעתו – הוא אומר מותק.
אבל אפילו לזה לא שמת לב ואת זה לא קישרת. את קראת עלי תיגר ואני עונה לך. פשוט כך.
נ.ב. את כל מה שהזכרת קראתי, מה דעתך על זה? אני בכלל לא התיחסתי אליך בתהיות שלי אלא לעוץ לי או לאיך שלא יקרא, אך את מ"ראית העולם" שלך החלטת שהתיחסתי אליך, אין לי שום ענין או עסק איתך, הבנתי כבר לאן הדברים זורמים,אבל אצלך היכולת להבין קשה אני לא שאלתי על הנתוח והמחקר, גברת, או מותק,{אמיר מעולם על פי ידיעתי לא פנה למישהו במותק…ואני בטח לא חורשת רעתו, {נוסף על היותו משכיל הוא גם מכבד אדם} ואפילו לא חורשת רעתך, תהיתי בקשר לכתיבה, איך בדיוק יודעים מאין נכתבים הדברים,{יצירות הספרות עצמן לא הניתוחים המלומדים עליהן} האם ממצוקה, ממחשבה, ממרחק,מניתוח וכו,איני חושבת שאפשר בדיוק לדעת גם הכותב עצמו לא תמיד מודע או יכול לנתח.{קראת את סרטר?את פרוסט?את ברנר? את בורחס? את צכוב? או אפילו את לריסה ליספקטור? אידה פינק?קוואפיס??} בזאת אני מפסיקה את ההתיחסות שלי אליך, תמשיכי לחקור ולעקוץ ולחרוש רע{בעיקר על נשים} אני אמשיך לחיות לכתובולאהוב, בעיקר אנשים.
אם באמת היית יודעת לקרוא טקסטים, מעולם לא היית קוראת לי מתנשאת.
כתבתי לך ראשית כל כאישה אל אישה. שימי לב מבין השורות, שכדי לאתר יצירת ספרות גדולה צריך להקריב הרבה.
כלומר, אני הקרבתי המון כדי ללמוד. מה כתבתי לך שימי לב. גידלתי שני ילדים לבד מגיל צעיר, עבדתי כמורה עשרים וארבע שעות משרה מלאה, לרבות ישיבות מורים אחרי הצהרים, ישיבות פדגוגיות, ימי הורים, ערמות של מבחנים כל סמטסטר.
ויחד עם זאת רצתי ללמוד – בחום, בגשם, ברוח, בקור, לבד אירגנתי ביביסטינג לילדים כדי להשתתף בקורסים. בנוסף לכך ישבתי בספריות, ובבית ליד המחשב עד השעות הקטנות של הלילה, עד שלא היה לי אויר. את זה די ציינתי. פעמים רבות ויתרתי על חיי חברה ועל הכל ולמדתי מהבוקר עד הלילה, כאשר כולם כבר עצמו את עיניינם וישנו או בילו.
לא פעם חרקתי בשיניים, גרדתי את הקירות וגם נשברתי לא פעם ולא פעמים והמשכתי בשעות הכי קשות נשברתי והמשכתי ללמוד.
בתשובתי לא היתה כל התנשאות. באשר לשאלתך, הרי שקורות החיים של חלק מן היוצרים די ידועים היום. קחי למשל את רחל, שמתה לבד בעליית גג בתל-אביב ואיש לא בא לבקרה. גם סימון דה – בובאר סבלה לא מעט מסרטר, כאשר בגד בה עם נשים אחרות חדשות לבקרים ולכן היא כתבה את אישה שבורה ואת המין השני בשני כרכים. וירג'יניה וולף היתה חולה במחלת נפש והתאבדה, חלק מחייה מופיעים בסרט השעות.
לא אציין כאן שמות של תיאוריות – קפקא סבל מאבא רודן בשעה שהיה חלש פיזית לידו וסבל מדימוי עצמי נמוך ביות כל חייו.
יש כלים לבדוק מהיכן כתבו האנשים הללו ויחד עם זאת אם כתבו ממצוקה או לא אינו תמיד קשור לגודל יצירתם.
המיגווי היה הולל ופוחז בעצמו ובכל אופן הספרות שכתב נחשבת גדולה. הוא היה אדם שהיווה אבא גרוע ביותר לילדיו.
אפשר לתקוף את השאלה שהבאת מכל מיני כיוונים. אבל הספרות הגדולה היא באמת זו שמביאה אחת אמירה וכזו שאכן עבדו עליה הרבה ותקנו עד ליצירה המוגמרת. על השאלות האלו אפשר לענות.
אני התייחסתי רק לאמירה שיש בויכוח שלי משום התנשאות. התשובה היא לא! וגם לא כלפיך. לי אישית כאשר יצירה ספרותית עושה לי משהו ואני חשה שיש בה משהו חדש, חד שמזיז לי את הקרביים ואת הנשמה – אני מתייחסת ליצירה עצמה ושואלת איך הסופר/ת משורר/ת הוציא תחת ידו דבר כל- כך יפה כל כך נוגע בכל החושים וגם בהגיון.
ולכן, כאישה אל אישה לא היה בדברי כל התנשאות ולכך הגבתי.
המותק הוא של אמיר אור.
ועוד פעם אני מודה ומתוודה חיבוטי הנפש של הכותב מעולם לא בדיוק היו השאלה שלי, כאשר התייחסתי לספרות.
חוה
חני,
קראתי את ההתכתבות המוזרה כאן,
ואני איתך, בכל מילה ומכל הלב.
הוכחה נוספת עבורי לגבי הדיוק הרגשי שבו ניחנת, והיכולת לשלב ידע, כשרון גדול ואנושיות.
אנושיות וחום, אנשים, לא מילה גסה.
כסרככס,איך נוצח הצבא?
כסרכסס איך נחמס
און מדיי ופרס
כסרכסס,רצחת,לטבח שלחת
כסרכסס אתה האשם במותם
אתה האשם במותם של מיטב הבנים
בפרס!
כסרכסס:
ארס ניצח את צבא הפרסים
אל מלחמה יווני.
בחזית על החוף,בספינות עלי ים
הוא הרג בחרבו את כל חיילנו.
להיות דוקטור בספרות זה מחלה כואבת?
אתה יכול לפי התגובות כאן בבלוג מה זה להיות דוקטור לספרות.
לא ככה?
ובכלל כל הדיאלוגים נעשים כאן ביזאריים.
אני עדיין מחזיקה בדעה, שכתיבה של יצירה לא נועדה להיות תרפוייטית במקורה. אין היא פותרת את הבעיות הבסיסיות. אולי היא מאפשרת להריק את הדברים אל הדף.
אבל, עדין הבעיה נשארת. התשובה גם לאמיר אור.
האם בעצם כתיבת השירה יכולה פסקל פטיט להביא לעצמה אבא אחר, לתקן את הילדות שלה, ליצור דיאלוג פתוח עם אדם שמלכתחילה הוא מעוות?
לא, אין אפשרות כזאת. אי אפשר לתקן את המעוות. אפשר להצביע עליו, להביא אותו אל הציבור בצורה הבוטה ביותר.
וכן, ד"ר לספרות היא אדם, היא מרגישה, והיא גם רגישה, שכן אחרת אין כל אפשרות להתעסק בתחום.
אבל כאן בוחרים במי לצדד ואת מי להזיח בבושת פנים.
אחר – כך אתם עוד מתהדרים בהיותכם אוהבי אנשים ובני – אדם.
ולגוצי, אתה יודע לא תמיד צריך את המרחק האסטתי, לפעמים דברים פשוט פורצים החוצה בבת – אחת. נכון שהם צריכים עיבוד, שיוף.
ובכלל באמת שאני לא יודעת למה תמיד צריכים אנשים להשתלח אחד בשני. מה שקורה כמעט בכל פוסט ופוסט.
בדרך כלל ההתייחסות לתואר דוקטור לספרות בא ממקום של חוסר פרגון, של שמחה לאיד, של להכניס ולהקניט.
יבושם לכם באמת ויערב לכם.
יצירת ספרות היא בריאת עולם במלים כשם שציור הוא בריאת עולם בצבעים ומוזיקה היא בריאת עולם בצלילים.
מי קבע שד"ר לספרות רגישה יותר ממישהו שיש לו תואר בהנדסת מחשבים?
גם אני חשבתי כמו חוה עד שפגשתי בבננות דוקטור אחת לספרות(לא חשוב
מי)שכתבה (לא חשוב מה) תקראו בעצמכם.
בקיצור,פועלי הביוב של עיריית חיפה
נראים לי פתאום סמל העידון
הספרותיות
והמידות הטובות
בריאת העולם במילים?
לא יקירתי,את לא מבינה דבר וחצי דבר בספרות!
את לעסת כמו תוכי תיאוריות פוסטמודרניות ופמיניסטיות
מה שהעביטו אותך באוניברסיטה
כמו שמאביסים תרנגולי הודו פותים.
ומה שלימדו אותך את יורקת בלי טעם.
קנוניזציה של יצירות? שפה של מחקר?
תורת ההתקבלות?יצוג בספרות?
את הדוגמא החיה לאופן שבו טימטמו
באקדמיה דורות שלמים של חוקרי ספרות
ולחשוב על התוצאות!
ומה אשם "אל המגדלור?"
וקצת צניעות לימדו אותך בבית ספר יסודי?
ואבא שלך אשם בכל דבר,אפילו במצב הנכדים?
אף אחד לא מבלבל בין התנשאות לבין אנשים שחשבו שלמדו משהו ואת סיכלותם הם מורחים כאן בשכבות עבות.
מצטערת
אפשר להמשיך עוד בהכפשות ובהשמצות – כל אוהבי האדם שבכם.
צר לי, זה לא מזיז לי ואני לא מתרגשת.
דווקא לסוג הזה של התגובות התרגלתי כבר, הייתי מתפלאת אם זה היה אחרת.
תרשו לי באמת לא לענות.
חוה
ועוד משהו,
את הלגיטימציה לכישורי וליכולתי קבלתי מטובים וגדולים מכם. מה כבר יכול לגעת בי איזה כותב/ת עלום שם ששופך את מררת ליבו כאן בבלוג.
האמור כאן רק מעיד על דלות הידע של הכותב – שפתו אינה שפתי.
ותורת ההתקבלות יוק!!! את זה באמת אולי מלמדים בשנה א' של ב.א. בספרות.
נו, באמת, לאיזה רמה עוד אפשר לרדת.
חוה
מי הגדולים והטובים,
ובאיזה אוניברסיטה את מלמדת מה
האמת העצובה שחשפת לא פעם – את כותבת
עבודות לסטודנטים עשירים ועצלנים.
לכך כוחך יפה.
אין פרנסה שאינה מכבדת את בעליה
אבל מוסר אל תטיפי לאחרים
ומ ערך התובנות שלך והלמדנות – כבר יודעים.
מדובר על כל עורכי עיתונות הספרות למיניהם.
אנשים רבים מתחום הספרות.
אני בספק בכלל אם תוכל לקרוא מאמר ביקורת אחד שכתבתי.
יכולת הקישור שלכם באמת לוקה בחסר, שהרי לימדתי במשך שנים ארוכות וגם זה כתוב כאן.
העבודות בכלל היו במנהל עסקים, במשפטים, בפסיכולוגיה, ותחומים אחרים.
תמשיכו לירות באויר מבלי לקרוא או להיות מסוגלים לקשר – מכיוון שאתם חושבים שאתם יודעים הכל.
אבל הרי הכל התחיל מכך שאיני אוהבת אנשים – לא ככה.
ואיך אתם מתגלים כאן. פעם הצקתם לאמיר אור, ועדיין, עכשיו אתם מנסים לתפוס בי ובענייני מוסר –
באמת ההערות שלכם כל כך מוסריות, כל כך אוהבות אנוש, כל כך תרבותיות.
אמיר כבר כתב, תמשיכו ללהג – כך אתם מתגלים בכל מערומיכם.
בי אתם לא יכולים לגעת, אפילו לא להרגיז. ההערות שלכם מראות על חוסר ידע, על חוסר אינטיליגנציה אלמנטרית על קנטרנות לשמה, על חוסר אמפטיה, ועל רוע לב.
מה אומר, אני כל כך רגילה לכך בחברה הישראלית לפלגנות, לחוסר הפרגון, לרגשי הנחיתות שנשפכים אצלכם בכמויות, למרמה.
והיכן, דווקא בפוסט שנושאו הוא התעללות אבות בילדיהם.
אז היכן למקם אתכם בסקאלה על ציר הרשע בין אחד לעשר?
הה?
בכל פוסט חייבים אנשים להיכנס ולהשמיץ, ללכלך ולטנף. זה מה שקורה במדמנה שם יושבים אנשים כמוכם שמתיימרים לעסוק בספרות. מאומה אינו ענייני, הכל אישי עד לאובדן פרופורציה.
באשר למה שאני יודעת או לא יודעת בספרות וגם שלא בספרות – אלו הנכסים שלי מה לכם ואליהם. ומה לי ולכם?
ואתם מתעקשים עוד פעם ועוד פעם לגרד, ולדחוק מי אני ומה אני יודעת.
באמת, לאיזו עוד תת-רמה אתם רוצים לרדת?
פני הכלב כפני הדור והכוונה כמובן אליכם. ממש דוחה, שככה אנחנו נראים עם אנשים כמוכם.
חוה, חבל שאינך מזהה את הכותב לך אד-הומינם, גם כאשר הוא מתחזה לאישה, וכותבת פה בסופו של דבר לנמענים רבים על לא עוול בכפם 🙂 הטון האגרסיבי די מיותר בעיניי.
אמיר,
נעלמת לעשרה ימים. וזאת זכותך לחלוטין. לא אמרת דבר וחצי דבר. והבלוג עמד שומם לחלוטין.
ולא איני מזהה את הכותב/ת ואין לי מושג למה הוא צריך להגיע ולהיכנס לכאן.
לתופעה הזאת צריך לשים קץ, אבל אתה הנחת לו להישאר בתואנה שהוא מעיד על עצמו ועל כתיבתו.
על כל מה שכתבתי אין לך מה להגיב. על שרצתי וקניתי את החוברת וקראתי אין לך מה להגיב.
אבל הטון האגרסיבי לא מוצא חן בעיניך.
ההשתלחות היתה מוחצת למדי. אתה לא היית. לאורך תגובותי אפשר לראות את בקיאותי בספרות מעל ומעבר. אבל על זה אף מילה.
ובכן, אמיר, כל אלו שחשבו שאני מתחנחנת לפניך טעו, או שאני איזו מעריצה עיוורת שלך טעו. או אולי אפילו שאני מאוהבת בך בסתר טעו.
כל אלו טעו לחלוטין. והטון האגרסיבי – ובכן ככה אני עונה, כאשר נכנסים בי בכל הכוח.
וכמו שאמר קטו הזקן
את קרטגו צריך להרוס.
ואני אומרת לך את הפולשים למיניהם צריך להדביר.
חשבתי שהבלוגים של בננות ובמיוחד זה שלך, יש לו יתרון על פני כל הפורומים למיניהם. חשבתי שהוא איכותי יותר – אבל אולי אתה מתיר קצה חבל ארוך מידי לכל מיני ארחי פרחי?
תמהתני אמיר.
גם על ההערה הקטנטונת שלך הזאת.
חוה
חוה היקרה, נכנסתי וטרם קראתי את התגובות כולן, אבל ציערו אותי מאוד הטונים.
את א.נ. אני מזהה מקילומטר, ובכלל אני מזהה קולות. אין דרך לחסום רעלים, אלא רק לנקות אותם כשאתה בשטח.
הצטערתי עוד יותר שבחורה נבונה כמוך נפלה לפח הזה, כאילו כולם תוקפים אותך.
אקרא על רשמייך מרשות היחיד.
את התיאוריות הללו לא מלמדים באקדמיה. אותם צריך לשבת בבית ולקרוא ללמוד מספרים עבי כרס שנכתבו באנגלית.
ואני חושבת שלא רק שאין לך מושג מה לומדים ומה לא לומדים באקדמיה. את זה אי אפשר לדעת אחרי תואר ראשון כזה או אחר.
מעבר לזה אם אבות משפיעים לשילשים ולרבעים – זה כבר נכתב במקרא.
למרוח טונות של טינופת את זה את דווקא כן יודעת.
ואכן את צריכה מאוד להצטער, כי את הדבר הבסיסי ביותר את אינך מבינה. את החיים עצמם. תובנות אלמנטריות לגבי החיים את לא מבינה.
אם את צריכה להצטער, הרי זה על עצמך.
התנשאות היא דבר אחד, ללכלך על אנשים אחרים שאין לך מושג מי מהם ומה את יודעת עליהם מלבד קטעי דברים פה ושם זה כבר חטא של יומרנות, שנובעת בין היתר מפחדים ורגשי נחיתות, ומצורך חזק להתקבל.
אז תמשיכי את שאינך יודעת עלי דבר למרוח את הבורות שלך כאן. ואני מתביישת בשבילך.
אני רק מקווה שאמיר לבסוף ימחוק את הדיאלוג הזה שאת הכרחת אותי לרדת אליו בתגובותיך.
אבות גרועים אינם משתנים, אין הוקוס פוקוס בחיים.מי שלא ידע להיות אבא לא ידע להיות גם סבא. כאשר אין הורים – אין משפחה, אלו דברים אלמנטרים שאנשים פשוטים ביותר יודעים, אבל אפילו את זה לא השכלת לתפוס.
תגידי, כאב אנושי – את יודעת מה זה. נראה לי שלא!!!בעצם אני בטוחה שלא.
מה לך ולספרות בכלל.
וגם אם את קוראת, האם את מבינה?
הייתי שולחת אותך מיני וביה לכתה א', אבל לדעתי גם זה לא יעזור.
עם כשרון להבין בצורה מינימלית את החיים נולדים, אלא אם כן את אוטיסטית!!! או איזה זן אחר מרחף.
אם אתה רוצה עוד, האמיני לי רק לפי מה שכתבת את יכולה לקבל – וזה יהיה מגיע לך.
אני מבינה שכל התורה והידע הכ
תובים בספרים באנגלית שמורים אצלך בבלעדיות
וכל החוכמה והכשרון הם בבלעדיות אצל אמיר
והסבא רבא אשם בכל הרעות שנגרמו לניניו עד דור אחרון
הסבא רבא אשם שהתפטמת בספרות מחקרית
כביכול פמיניסטית סמי פופולארית
כולם אשמים,כולנו בורים,כולנו גסי רוח,כולנו כותבים בשכר עבודות מחקר
לאחרים בספרות
בעוד את כותבת בפסיכולוגיה וסוציולוגיה שזה אפילו לא תחום ההתמחות המוצהר שלך
בקיצור,אשמנו לפניך,בגדנו בך,אנחנו לא בסדר ודי
עוד שטויות.
עוד פעם את מעידה שאינך יודעת לקרוא.
העבודות לא היו בספרות.
תקראי היטב.
כמו שטען אמיר, את דברי המלעיזים צריך להשאיר, כך הם מייצגים את עצמם אחר – כך.
תיאוריות פמיניסטיות פופוליסטיות?
מה את אומרת????
לפחות את יכולה להודות שאת בורה בתיאוריות פמיניסטיות בכלל!!!
א.נ. חבוטי
מאחר שזיהו אותך כאן, הריחו אותך והסניפו אותך.
אין מושג כזה יצוג בספרות.
המושג ייצוג סיפרותי בא להחליף ולו במעט את מה שכינו שיקוף ספרותי, או כל דבר אחר.
מאחר שדרידה ודומיו כבר החליטו שאין אדם תבוני מונוליטי, יודע כל, כמו כן אין מציאות אחת. כל אחד יש לו את המציאות שלו שהיא מתפלגת לפי דעות החברה ולפי תפיסות היחיד. ולכן המושג "מציאות" תדיר ייכתב במרכאות כפולות מכיוון שהיא סובייקטיבית לאדם. כמו כן אין סובייקט ואובייקט, מכיוון שגם כאן הגבולות הטשטשו ואין את ההגמוניה הגברית כאשר הגבר הוא הסובייקט והאישה היא הסובייקט.
מה עוד שלפי לקאן הסובייקט הוא שסוע (יש הקוראים לו בטעות סכיזופרני)
הספרות עשוייה ממילים ואולם אין בא מציאות. תמיד היא תכתב מנקודת המבט של הסופר, המספר או המספר המובלע – מערכת הערכים המוצפנת בתוך הטקסט.
ולכן המילים בספרות אינן באות לתאר מציאות, מכיוון שזהו בידיון, או מבע אם תרצה.
ולכן נקבע המושג למילה כמייצגת מציאות – ואולם אין זו המציאות עצמה.
ובכן, נבוטי/חבוטי לחזור על דברי, כאילו אתה מבין משהו בספרות, או מצטט אותי מעיד בסיכומו של דבר על בורותך שלך.
ויש עוד שטוענים עליך שאתה מבין בפוסטמודרניזם. פחחח. ללקאן יש תיאוריה שלמה שמתעסקת במילים.
גש בבקשה ותקרא את הספר שלו באנגלית ועוד אחרים
אחרי זה אולי תוכל לקשקש כאן צורות כמו א ב א, ש. מ. ש – שם מתחילים ילדים.
באשר לאל המגדלול. תתהפך ותחשוב אלף פעמים מדוע הוא הוזכר כאן.
קשישא, חבל לך על הזמן להתעמת עימי.
ובאשר לרגישותך הספרותית היא עבה כנייר זכוכית אולי מספר 10 ואולי יותר.
לא רק שאין לך ידע בספרות, דעותך מקובעות, אין לך כל רגישות ספרותית.
ובאשר ליצירות ספרות היה כדאי שתדיר ידיך הגסות והדלוחות מהן.
חוה
לחני ליבנה
היה לי ברור שבתשובתך התייחסת אלי ולא אל חוה.
הרשי לי להבהיר למה התכוונתי:
התכתובת התחילה כאשר חנה טואג ציינה שהיא מניחה שבזכות כתיבת השירה המשוררת הצליחה לשרוד.
ציינתי שאומנות שבדרך כלל נכתבת כדי "לשרוד" יש לה לרוב ערך טראפויטי ולא אומנותי.
את צודקת, איכות היצירה נקבעת על פי היצירה עצמה ולא על פי מקורותיה וזמן הדגירה.
בכל אופן, ברוב המקרים יש צורך במה שמכונה "מרחק אומנותי" ,כלומר- היוצר כבר עיבד את החוויה מבחינה רגשית והוא פנוי להפעיל את כשרונו ויכולותיו כדי לגרם לקורא להרגיש מה הוא חש בעת ההתרחשות ממש.
במודע או שלא במודע, האומן כבר מפעיל אמצעים שכלתניים כדי ליצור את יצירת האומנות. הוא מסוגל לעשות זאת רק כשהוא לא נמצא ממש בתוך המערבולת.
אבל, יתכן ואני טועה.
שלך
עוץ לי
עוץ לי יקר, מסכימה איתך בהחלט, אכן צריך מרחק כדי ליצור, אבל במרחק לפעמים נלקחים דברים "מהמערבולת" בעיקר בשירה שמנסה לתפוס את "הרגע" נעים היה לי לקרוא את תגובתך.
פסקאל פטיט. אני מגלגל את שמה על הלשון. יש לה שם כ"כ מתוק, והשירה שלה כ"כ לא.
תודה שהבאת (בתקווה שלא יקרסו עוד מחשבים נוכח עוצמת השיר).
הדס,מלך השאול,
שחרר את דרייווש, פתח את הבור!
דרייווש:
לעולם אל תצאו לקרבות עם יוון!
גם אם יגדל כוח פרס פי כמה-
כי לצד היוונים – האלים לוחמים!
היי אמיר.
החזרת לעצמך את המחשב ?
אכן, כשהוא קורס פתאם קולטים כמה אנחנו תלויים בו… בררר.
השיר הזה נוגע, מאד, מידי אולי ..
ויש כאן מגיבה שנקראת "שילי" שהביאה קישור יוצא דופן של סרטון על ניצול שואה אחד מאד יוצא דופן שעד היום לא שמעתי עליו, ומסתבר שהוא עובד בקפה מקס בירושלים.
חובה לראות !!!
הי רונית. הסרט באמת יוצא דופן למרות שלא ברור לי הקשרו לשיר.
ולא, זהו המחשב של הבן שלי שפנוי חד פעמית כי הוא ישן אצל חבר:) כשאחזור יהיה אולי מחשב אבל לא בטוח שיהיה זמן…
נראה לי בגלל הקטע של הטרדה מינית,
שבמקרה של ארון המסכן, אי אפשר בכלל לתאר את כל רצף הזוועות שעבר כל החיים.
מעניין מי אלה שנכנסים לכאן ושמים קטעים כאלה.
כשתחזור מאיפה ?
את כנראה צודקת, רונית. כשאחזור מאין? ממקדוניה. ר' http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13556&blogID=182
הבאתי את הסרט בשל הקשר התוכני.
מי שיצפה בכל הסרט יכול לראות שהאיש מעבר לכל הגיהנום שעבר , עבר גם התעללות מסוג זה מצד אביו.
ובכל זאת הבאתי את הסרט כי במקרה צפיתי בו יום לפני שקראתי כאן את השיר.
ועוד הערה, לי קשה לקרוא שירים כאלו ובכלל כל ההתעסקות בזה קשה מנשוא. קראתי בעבר גם שירים של שז בנושא. קשים, קשים מאוד!!!
השירים של פטיט לא בדיוק מרוממי נפש ועושים טוב על הנשמה, אבל אילו שירים וזה בסדר.
וקראתי עכשיו את התגובות והדיאלוגים כאן גם הם לא בדיוק מרוממיי נפש ועושים טוב על הנשמה, חבל.
התעללות של הורים היא באמת עניין קשה מאוד. גם כשאינה מינית
כשצלופחים מהממים
ואבות חזירים משמיעים
צלילים אחרונים לתוכי,
גם אז,
זה לא הסיפור אלא השירה
שעוברת דרכך
וממך,
שממלאת אותי טיפות של דיו
שרוצות לרקוד בשורות
סלואו חייתי מהודק.
MYpAnthEr
YOUrchiTa
OuRZoo
ובעיקר אין רצפה לדוקטורנטים לספרות.
הי גם בפוסט הזה, זוכרת את שיריה של פסקל שהבאת לבלוג וחושבת שמכל השירים זה השיר הכי מחשמל ומעביר את החוויה הקשה שהמשוררת חוותה. לדמיין ילדה כסוס בועט שצלופח אמזונס מחושמל נכרך סביב בטנו והוא מבוהל עד אימה וחסר אונים זה עובר חזק אל הקורא. מבינה שהיא תתארח השנה בפסטיבל שער וחושבת על זה שדבר אחד זה לכתוב את החוויות ודבר אחר זה לפרסם אותם ולדעת שקוראים זרים נחשפים אליהן אבל לדמיין אותה עומדת על במה ומקריאה את השירים האלה…ואוו, זה כבר נשגב מהבנתי ויכולה רק להבין מזה שהיא במקום טוב עם עצמה וכנראה שכבר התמודדה עם רוחות הרפאים עד לדרגה שהיא כבר חיה בשלום עם חייה ואולי היא פשוט מתנתקת בעת הקריאה כאילו זה רק שיר ולא קשור בה. מעניין מה באמת מאפשר לה להופיע עם שיריה אלו. מה דעתך?
סיגל, מוזר, אבל ליאת רגב שאלה אותי היום בדיוק אותה שאלה. נדמה לי שמה שעניתי לה ולצופים הוא שמשורר גם יוצר ריפוי דרך שיריו, לעצמו ולאחרים.
היא עשתה דרך ארוכה עם חייה, דרך יערות האמזונס והנפש. ואת חשבון הנפש עם אביה שהתעלל, נטש, ננראה שהיא היתה מסוגלת לבסוף לערוך אתו כשסעדה אותו על ערש מותו.
מה היא מרגישה כשהיא עומדת על הבמה וקוראת את השירים? צריך לבוא ולראות. חושב שאלה פצעים שהגלידו לכדי חמלה ומתנה.