מסתובבת לאט כותבת
מסכנה הספרות.
מסכנה הספרות שנתגלגלה בעיתות האחרונות לתוך העולמות הנמוכים של הנשמה, לבדה הותירו אותה שם, להיאבק בגדודים של מה שפעם, מזמן, היו מבקריה, היו אוהביה, מאהביה, מוקיריה, והיום הם רק נרקיסי שיר ועסקני מילים תאבי פרסום, אגומניאקים ופסבדו-אינטלקטואלים, המשתלחים אלו באלו בחרבותיהם המצוחצחות מידיי, וכל הדם הזה ניתז לה, ככל שתסתתר, והוא אינו שלה, אבל על כל כולה, ובאופן אישי, וללא רחמים, צריך לומר שנית, בלי רחמים ובלי ענווה ובלי חמלה.
ואם נדמה לפעמים שאפשר עוד להרגיע, להירגע אצלה – אולי אצל הספר "לפני הדלת, מעבר לקיץ", בו כותב המשורר ישראל אלירז "יש מישהו בקצה מה שאני מדבר עליו", כלומר, הוא אומר שיש שם מישהו, איש או אישה או ילד או שהיה פעם ילד, או שיש בו מן האנושי, ובכל מקרה, הוא עומד בקצה של מה שמדברים. ומדברים עליו. או שדוחפים אותו מהקצה להתגלגל במדרון של מילים רעות – אז אם נדמה שאפשר, ובכן, לא, אי אפשר, לא להגיע ולא לגעת, כי האוטוקרטים של ממלכת הביקורת, רודני הטעם הטוב, בדיוק תקעו דגל, הקימו חומה, בנו עיר. ואין מקום.
[קמתי מתוך מכתב מלוכלך שאי אפשר לקמט, ואמרתי לעצמי (תחילת סתו; עונה כל כך יפה לשירים), אוי, אלוהים אדירים, כמה אני מתביישת. וכמה אני מתגעגעת לפוקנר].
ביטוי מושלם ומבריק למה שאני מרגישה.
ניכר בכן שאתן כל כך אוהבות ספרות,עד שאינכן מוכנות ללכלך את קצה הזרת עבורה.
ואת פוקנר אתן קוראות בלי ספק עם מסיכה סטירילית נגד שפעת חזירים.
התכבדו ושבו בביתכן בשקט,בלי לצייץ.
אני דווקא קוראת פוקנר באוטובוס, בדרך לעבודה. ומשאירה את הליכלוך לך, ידידי העלום, אתה מלכלך היטב ולחלוטין גם בלעדינו…
רחמים, ענווה וחמלה הן תכונות רצויות ברופא ובכומר.
בביקורת ספרות שלושת התכונות הללו מטפחות את הבינוניות והזיוף.
בספרות, המתנחמדים אינם יורשים עדן!
לא גיורא. אוי לו לאדם שמאבד את החמלה והרגישות והענווה. אלו תכונות יסוד לכל אדם, בין אם הוא נהג אוטובוס או יוצר או מבקר או פסיכיאטר.
שלוש התכונות
תן לי להזכיר לך, שלא בביקורת ספרות עסק הפוסט האחרון שלך. הוא עסק בהכפשת שמו של אדם ברבים, בהשפלתו בפומבי, ובפגיעה במקור התעסוקה שלו. בעיניי זה מקומם, לכן כתבתי מה שכתבתי (אף על פי שידעתי שייטב לי אם אשאר שקטה בתוך עולם הכתיבה הפנימי שלי, ידעתי שאני נכנסת לקן צרעות נוראי ביותר, שיבואו הנמוכים להכות אותי באגרופים, בסטירות, במילים חדות, אבל לא יכולתי לסבול את זה, צריך היה מישהו לצעוק)
אח. ענת. את גדולה. אפילו כשאת מתארת דברים מכוערים המילים שלך יפות עד דמעות
תודה איריס יקרה, את רחוקה, אבל מרגישים אותך קרוב.
לא סופרת או משוררת אבל שונאת מדמנות. אהבתי את האינטליגנציה, הכנות והכאב האמיתי שבטכסט שלך.
אין פה שום מדמנות אלא ויכוח אידאי פשוט.
ולאיריס אליה כהן:
כאשר אני נתקל ביצירה בינונית או גרפומנית, אני בהחלט מרחם על הכותב, אולם אוי לי אם ארחם על היצירה.
גיורא יקר.
לא הבנתי את הקשר. האם ההשתלחות הייתה בשמואלוף, או ביצירותיו,
לדעתי גם בזה. וגם בזה.
איריס אליה כהן:
בשעות האחרונות הסתבר לי בקריאה נוספת בכתביו של שמואלוף כי הוא תומך כנראה בכך שהפלסטינים ישיגו הגמוניה על היהודים בארץ-ישראל.
אם אכן הבנתי נכון, אני אכן מרחם על הכותב.
ומה לעשות, אני מרחם על כולנו!
גיורא, אני מודעת לדעותיו של שמואלוף. אין לי בהן עניין, ואם הן העניין, אז הפוסט אצלך מעציב שבעתיים.
ואגב, גם הוא חוטא במה שחטאת אתה, לעניות דעתי. גם הוא יכול לצאת מורווח מעוד כמה מנות של סובלנות וענווה.
ענת יקרה העלית דברים חשובים המשיבים את העיקר. טוב שכתבת זאת.
כל מילה בסלע, ענת
האמת המדכדכת היא,שאפילו לא היית זוכה לשמוע על פוקנר אלמלא גדודים של מבקרים
-מתנגדים ותומכים,שניהלו ויכוח על ערכו
כסופר במשך שלושה עשורים.
פוקנר שאחרי הקול והזעם נאלץ למכור את עצמו כתסריטאי בהוליבוד כדי להביא מזון
לעצמו ולמשפחתו.
ביום שבו זכה בפרס נובל,לא היה ספר שלו
לרפואה בחנויות ניו יורק- זאת סיפר לי פעם יורם קניוק.
הא לך,החומר שממנו את בונה את געגועיך לפוקנר.
בינתיים התנחמי בכתיבת ביקורת מתפעלת
על ספרותו החבר מהשכבה שרקד אתך סלואופוקס בגיל הבת מצווה.
האמת הנפלאה היא שבזכות אותם מבקרים אכן זכיתי לשמוע פוקנר ועל רבים אחרים ולקרוא בהם, והפוסט שלי לא התכוון כלל לשלול את עבודת הביקורת הספרותית החשובה כל כך ליוצרים ולקוראים. להיפך, אני בעד ביקורת אבל, כמו שכתבתי כבר לגיורא לשם, ההתנגדות שלי נבעה מהסגנון הבוטה, מהטון המכפיש, מהאלימות המילולית של הדברים. לא אוכל להתנחם משום שאיני כותבת כלל ביקורות, בניגוד לרבים אחרים, אני לא מתיימרת להיות מבקרת ספרות, אני רק כותבת שירים ולפעמים גם הרהורים על ספרות (כמו ההרהור שכתבתי על "ימי הפופ"), שאת רובם איני מפרסמת כלל.
התחלת יפה, סיימת חשוך. הא לך, זה מה שאתם עושים!
איני יודעת על מה יצא קצף– אבל יפה כתבת, ענת– הסתו יפה לספרות עדינה.
מסג' פשוט: את לא רוצה לדעת על מה יצא הקצף,למרות שאת יודעת בדיוק על מה יצא הקצף.נסתפק בסתיו עם ריח של סבון תמרוקים ושירים ילדותיים (לא שירים לילדים,שירים ילדותיים)
הלו, אדוני, לא צריך להמשיך לגלגל כאן הכפשות, זה אוסף אבק וסותם לי את הבלוג. תתקצף לך במקום אחר!
הבנו.את מאוד בעד ביקורת אבל לא אצלך בבית
בגלל האבק!
את עוד עלולה ללקות באלרגיה,חס ושלום!
הו,פוקנר! אהבתיך,פוקנר.הלוואי ויכולתי לרקוד אתך סלואו בבת מצווה שלי.
כבר יומיים אני מחפשת אחר גיברת ביקורת ספרותית, דופקת בדלת, מצלצלת בפעמון, אבל היא לא בבית, במקומה פותח את הדלת ביריון בגופיה לבנה שמנופף גבוה בכפות ומרים גבות.וצועק! אני לא מצליחה להבין מה הוא אומר, אולי הוא לא מדבר בשפה שלי, אבל אחרי כמה דקות אני מבינה, הוא כן מדבר בשפה שלי, הוא פשוט ריסק אותה לפירורים קטנים והוא יורק אותם לכל עבר. אני מנגבת את הפנים, חוזרת את כל הדרך הביתה ואומרת לעצמי: "ענת, תכף יגיע הזמן", ואחרי שעתיים בערך הוא באמת מגיע, ואנחנו שותים קינלי וצוחקים.
בשפתך הציורית את כותבת פרוזה כשירה,ענת, וכל כך צודקת בדבריך. מתי הם ילמדו?
אולי תבהירי למען השם,מה תרמת את למען
שיפור מצבה של הספרות המסכנה מלבד דיון
בבן לוקח בת ובת לוקח בן עם ילד בן שתים עשרה שנהיה סופר?
ניכר לעין שהתרומה היחידה שלך היא שאת
רגישה ופגיעה,ובל יחרץ כלב לשונו,במקום אחר,בעניין אחר,שמא תיפגע רגישותה העילאית של ענת לוין !
עדיין לא הבנו איך א ת קשורה לעניין!
לא ראינו בכתבייך (שאינם קיימים) איזה שהיא התייחסות ,אפילו עקיפה שבעקיפה,לויכוח המתנהל פה!
אז העניין הוא שאת רגישה ופגיעה ומעודנת ומאופקת? איזה מקום זה צריך לקחת בשיקול כללי כלשהו?
ואם לא קשה לך,עני לעניין.הפגיעות אינה פררוגטיבה בלעדית שלך!
שוב, אתה מבקש ממני להגיב באופן ענייני ולדון בכובד ראש בתרומתי לדיון, בשעה שאתה תוקף אותי במיני האשמות, ותוקף את אישיותי ואת כתיבתי. אנסה להסביר – הדיון שאני מנהלת כאן אינו, לצערי, דיון ספרותי, הוא דיון מוסרי. אני שואלת את עצמי ואת האחרים, האם רצח אופי בשמה של הספרות, הוא דבר שניתן לעבור עליו לסדר היום?
תראה, איני יודעת מי אתה, ואם הפוסט שלי פגע בך באופן אישי, אני באמת מצטערת, זו לא הייתה כוונתי, אבל זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת כאן בסוג כזה של שיח, ונמאס לי להבליג.
אין לזה קשר להסכמתי או אי הסכמתי עם דעותיו וניתוחיו הספרותיים של מבקר זה או אחר, יש לזה קשר לאופי השיח שנוצר כאן.
וכפי שאמרתי, איני מבקרת ספרות, ואין לי כתבים, אני כותבת שירים שלפעמים מגיעים את כל הדרך לאנשים אחרים, ולפעמים לא, וזה בסדר, וקיבלתי ביקורות טובות ורעות, וגם זה היה בסדר, אני קמה מתוך כל זה, כי אני רוצה לכתוב, כי זה נותן לי תקווה, מה אני אגיד לך? כולם רגישים ופגיעים ועדינים ושבירים, אני משתדלת ללכת בצעדים קטנים ולא לשבור, אבל תשמע,אם תקרא את המכתב שנית (בבקשה תקרא), תראה שצריך היה לרוץ הכי רחוק מתוך זה, שזה לא מאפשר חרישיות של צעדים קטנים.
כאשר הראש בכחול השמיים וסביבו מרחפים עננים לבנבנים האדם חדל לחוש שספרות נכתבת כאן, על הקרקע הישראלית, שככל שמתמעטים בה השיחים והקוצים מתרבים בה הבטון והזפת.
בנות וחברים, שמתי לב לכך לקיומה של התפלגות מגדרית מעניינת בתגובות לפוסט האחרון שלי – נשים (שאני לא מכירה)מגיבות בהבנה ואהדה ובשמן המלא, גברים (שאני לא מכירה; יוצאים מן הכלל הם גיורא לשם והמגיב שקרא לעצמו "געגועיי לפוקנר", שהגיבו באופן ענייני ומקצועי למדיי) מגיבים בעילום שם, תגובות לא ענייניות עם קמצוץ או יותר של שוביניזם, הם שולחים אותי לצייץ, להתחבא או לנגב אבק. ואני דווקא אוהבת לבשל מאכלים מסורתיים, לגהץ ולהביא לבעלי את נעלי הבית כשהוא מגיע מעבודתו(כנהג אוטובוס). כל זה אני עושה כשאיני מתעלפת בתוך מחוכי התחרה שלי. "אויה!" היא המילה האהובה עליי אבל לפעמים אני פשוט אוהבת לומר, בקיצור, "אה" או בגירסא המתקדמת יותר "הא". (והלן סיקסו, אהובתי, הייתה מסתכלת ואומרת: אל תשימי לב, הרי זו הוא, שוב, "הפאלוצנטריזם המביט בעצמו, מתענג על עצמו וטופח לעצמו על השכם").אז אני לא שמה.
יש לחסכה ולא לבזבזה,בגלל אינפלאציה שתוריד את ערכה – אם ערכה לא יורד,בפועל ממש,עכשיו.
פגיעות ורגישות אינה פררוגטיבה בלעדית
שלך!
השאירי קורט לאחרים,למען השם!
לענת, מועדים לשמחה.
באשר הסבת את תשומת הלב לבלוג שלי (ובצדק, מבחינת הזכות ו/או החובה לבקר) הייתי שמח לו היית מתעכבת לדקה בפוסט האחרון שלי וקוראת את שתי תגובותי האחרונות, האחת ארוכה והשנייה קצרה.
ענת
לגיורא לשם לא צריך בכלל להתייחס.
הוא קשיש נחמד שרק רוצה תשומת לב.
והמון תשומת לב.
הוא אוהב את עצמו ואת מה שהוא כותב. והוא בטוח שהספרות בכיסי מכנסיו.
פשוט צריך לעזור לו לחצות מעבר חצייה.
וזהו.
הי אורי,
תודה על התגובה אבל אני לא מסכימה איתך. לא מכירה את האיש באופן אישי, מעולם לא פגשתי אותו, אבל אני מודעת לתרומתו לספרות העברית. ודווקא בשל כך, משום שאיני מבינה מדוע הוא עוסק בקטנות, בשעה שצריך לעסוק בגדולות, כתבתי מה שכתבתי.
לאורי ק':
עכשיו אני מבולבל. אתה טוען שאני נחמד ואנשים רבים טוענים שאינני נחמד. אז איפה האמת?
ובאשר לתשומת לב, עלי להעיר הערה קטנה. זה 50 שנה שאני מפרסם דברי ספרות, ובהם כ-30 ספרים – שירה, תרגום שירה ופרוזה, ומסות ספרותיות. פרט לכך פירסמתי פרסומים טכנולוגיים חשובים למדי שאין לי עניין לפרט כאן.
מעולם לא התראיינתי על עצמי בכלי התקשורת, למרות שהתבקשתי פעמים לא מעטות. נוסף על כך פרשתי מכל גוף ממסדי ספרותי זה קרוב ל-20 שנה.
אז איפה מאמצי להסב תשומת לב?
היקמתי מפעל ספרותי שהוציא לאור עד היום כ-130 ספרי שירה ומסה. מעולם לא הצהרתי על כך בשום כלי תקשורת. אז איפה המאמץ להסב תשומת לב?
תגובתך אורי ק' מעידה על עובדה פשוטה: בבלוג שלי יש רשימה קצרה של תולדות חיים ופרסומים. יותר ממנה לא תמצא בשום מקור, כולל הלקסיקון הספרותי העברי הרואה אור בארה"ב וזמין באינטרנט. למה שלא תעיין באחד המקורות הללו ותלמד כל צרכך מה שהיה ראוי לך לדעת בטרם היגבת תגובה חסרת מידע ממשי?
ובאשר למעבר חצייה: כל מעברי החצייה הסמוכים לביתי מוכרים לי היטב. אף כי אהיה בן שבעים בעוד חודשים אחדים, אני עדיין מזהה רמזורים ואינני נזקק לפי שעה למקל הליכה.
הי גיורא, ראה תגובתי לתגובתך בבלוג שלך.
טוב.
נגיד שוב: מסכנה הספרות. חג שמח, ענת.
כולנו משוכנעים שלבנה מושון תקים מעפר דל ומאשפות תרים את אביונות ספרותנו.
מזה שלושים שנה שאת תורמת למסכנה הזו,ומצבה רק מידרדר
אולי עוד מאמץ יעזור,לבנה?
אולי כשמך,תמשי את ספרותנו בשערות ראשה מן הביצה באמצעות עוד פרסום גראפומני אחד קטן?
שמע חבוב
אתה רודן ספרותי קטן ומיושן
מי אתה שתפסוק מיהו גראפומן ?
הלסטלין דמית ?
לחמר רוז' אווית ?
היי ענת
את גיבורה
להתראות טובה
הי ענת,
לפני יומיים לערך שלחתי אליך מייל (מהכתובת הזו), תהיתי אם התקבל .