קראתי ראיתי סוקר תרבות
לציון עשר שנים למותו של חנוך לוין הוציא כתב העת מטעם גיליון המוקדש כולו לחנוך לוין.
לא מאמרים או ניתוחים אלא אוסף מכתביו שלא ראו אור, או שהתפרסמו הרבה לפני שהיה למפורסם. שירים, סיפורים וסצנות שלא נכנסו למחזות בסופו של דבר.
לפני כל קבוצה,המחולקת לפי שנות הכתיבה, מוסיף לאור מאמרון המסביר ומייחס את היצירה לתקופה.
יצחק לאור עורך הגיליון מעלה מחדש בדברי פתיחה קצרים את השאלה שהוא קורא לה חידת חנוך לוין.
השאלה איך זה שצעיר שבתחילת דרכו התפרסם דווקא לגנות ואיבה ציבורית רחבה בוודאי של הימין אך גם של חלק מהשמאל בשל אותם שלושה ערבי קברט סטירי שכתב.
קברטים שעוררו חמת זעם בציבור, כשלאחד מהם באו אנשים עם פצצות עשן וזרקו באולם. את האחר הורידו מהבמה אחרי 19 הצגות בלבד.
איך הצעיר הלא מוכר הזה, המעצבן כל כך, הפך אחר כך בתקופה קצרצרה יחסית לכותב הכי מוכר, הכי פופולארי בארץ גם אצל אלו שכמעט לא הולכים לתיאטרון.
אפילו מחזותיו הראשונים לא ניבאו את הפופולאריות לעתיד. הקהל כמו הביקורת "הזדעזע" מהשפה. מלים כמו פיפי וקקה לא נשמעו עד אז בתאטרון.
מילא במחזה הראשון אך מכיוון שהמשיך בשפה הזו במחזה הבא נזעמו עליו כולם.
חנוך לוין החל לפרסם סיפורים קצרים ושירים גם בעיתון הארץ כבר
ב 1966 וגם בכתב עת לשירה בשם "יוכני". בעריכתם של נתן זך ואורי ברנשטיין.
קוראי שירה אמונים גילו כבר עם הפרסומים הראשונים שעלה קול חדש ומעניין. התחילה להסתובב שמועה שהנה בא הכישרון החדש הגדול.
לוין לא הסתופף בחברת סופרים ולא פרסם בכתבי עת נחשבים באותה תקופה.
בעיתון הסטודנטים "דרבן" ערך לוין הצעיר ב1965 את העמוד האחורי, הרבה לפני שנולד עיתון העיר ועמודו האחורי שהתפרסם.
לוין קרא לו "האחוריים של חנוך לוין". שם החל לפרסם סטירות.
יצחק לאור הצליח למצוא כמה מאותן סטירות סטודנטיאליות המופיעות עכשיו בכתב העת הזה.
אחרי שיודעים לאן זרמה כתיבתו אפשר לראות בעקיפין את ההתחלה בעיתון הסטודנטים
"צעיר ערבי !
המחלקה הסניטרית של עירית ת"א קוראת לך!
אם אתה מוכשר, בעל יזמה ושואף לגדולות
אם אתה דוגל בניקיון וטוהר כפיים מקומך אצלנו
טאטוא רחובות בשעות הלילה בתנאים של שקט אווירת מרגוע ואויר צח, מתחת לשמיים מכוכבים
רחובותינו מחכים לך
הרי פחי אשפה בשעות הבוקר המוקדמות,
פחים מוסיקאליים, אשפה מעניינת
הפתעות בהופעת חולדות
אשפתנו מחכה לך
פיקוח על משתנות ציבוריות
עבודה חיונית, שופעת עסיס
משתנותינו מחכות לך
סניטר בית חולים,
אם אתה ממורמר, אם אתה חש שקיפחו אותך
פנה לבית החולים העירוני
ותכניס חוקן ליהודים
אחורינו מחכים לך !"
ב1967 קיבל פרס כששלח לתחרות תסכיתים לקול ישראל "תפסו את המרגל" אחיו דוד לוין ביים והתסכית זכה בהצלחה. מאוחר יותר זכה בפרס ראשון באיטליה בתחרות לתסכיתי רדיו.
בשנת 1971 התחיל לפרסם שירים בכתב העת "סימן קריאה" סיפורים קצרים ופואמות.
מאמר מעניין אחד יש בגיליון. יצחק לאור מנתח את הראיה פוליטית של לוין כפי שהיא משתקפת בכתיבה למערכונים הסאטיריים.
הוא מביא כמה מהפרודיות שלוין כתב על הזמר הישראלי באותם ימים "אקורדיון מתייפח ושריון נוהם. או "הוא שכח לשאול אותה מה השעה". שירים ששיקפו את שירי התקופה הממוסדת של אותם ימים.
חנוך, זה שבא מבית עני בסביבת התחנה המרכזית הישנה של תל אביב הגיע לאוניברסיטה שם פגש את "האשכנזים את בני המעמד הבינוני. הוא חבר בבנק"י ( ברית הנוער הקומוניסטי) הם חבורת המדושנים בהם צריך להכות בשער האחורי של דרבן .
הוא שנא את דמות הצבר שלמד להכיר. בראיון לידיעות אחרונות אמר: "מרגיזה אותי תעשיית הצברים, האימאז' המפוברק של הצבר, האגוצנטרי, הנרקיסיסטי, המוראל כתעשייה. השילוב הפיקטיבי בין מיסטיקה וכוח. אני חרד מהתפתחותה של חברה לאומנית, מבסוטה מעצמה,טופחת לעצמה על השכם, מסוגרת, שונאת זרים. חברה ניאו פרימיטיבית" ( 1970)
זו החברה שאימצה אותו לליבה. הוא מכה בה והם רוצים עוד. כשהתחיל לביים את מחזותיו בעצמו חיפש שחקנים לא "צברים" לא גבריים מדי. שחקניו היו יוסף כרמון, אלברט כהן, אלכס מונטה, נסים עזיקרי וגבי עמרני.
בשני מאמרים קצרים מתאר לאור בקיצור את יחסיו של לוין למוסיקה. המפגש שלו עם אלכס כגן שכתב מוסיקה למחזותיו הראשונים. ועם מיכאל דרוקס, אז אמן בתחילת דרכו שעוד לא הפך לדמות מובילה אתו עבד על הדף האחורי של דרבן כששניהם היו באוניברסיטה. כניסתו לעולם הבמה התחילה עם מחזות סאטיריים. הראשון "את ואני והמלחמה הבאה". אחריו "קטשופ", ומאוחר יותר "מלכת אמבטיה". רוב המערכונים היו אנטי מיליטריסטיים ולא התאימו לאווירה שיכורת הניצחון של אחרי המלחמה.
אנשים הזדעזעו משירו של הבן המת האומר לאביו, מה אתה בוכה. אתה לא הקרבת כלום. מי שהקריב באמת זה אני. אני הקרבתי את חיי. ( המלים לא מדויקות אבל זה מה שאמר השיר)
הוא לעג לכל הפוליטיקאים של אז ולקציני הצבא המתרברבים. לא רק שהיה אנטי מיליטאריסטי, הוא פגע בצה"ל וקציניו, ועוד יותר במשפחות השכולות.
את מחזותיו הראשונים קיבלה הביקורת בשלילה. הביקורות התחרו מי ישמיץ אותו יותר. גמזו כתב "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ושירים המתכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" אורי פורת קרא לזה מחזבל.
האשימו אותו בהתעללות בהורים השכולים.
רק פעם אחת ענה לוין למבקריו. לוין היה חבר הפלגה הקומוניסטית בנעוריו. הוא שלח מאמר לעיתון הקומוניסטי "קול העם" שם התווכח על הבדלי השקפות בינו ובין המבקר שלהם שגם הוא היה נגד הסטירה שלו. הוא כותב או שהמבקר לא הבין מה שראה או ששכח רגע אחרי שיצא.
אחרי מלחמת ששת הימים גם הקומוניסטים ( היהודים) הצדיקו את המלחמה ונשאבו לשמחת הניצחון. לוין מתווכח עם המבקר ודרכו עם תפיסת המפלגה.
המכתב מופיע בחוברת ומגלה עוד פן בדרך חשיבתו של לוין בימים ההם. הוא לעג לתקשורת המכורה לשלטון.
במקום אחד הוא מתאר את התחרות בין ידיעות אחרונות למעריב כשהם מתארים טייס שחזר מהפצצה "ידיעות טען שאיציק (הטייס) הניח את ידו השעירה על ההגה. בעוד במעריב נכתב מפקד המטוס איציק, אימץ את עיניו החדות כדי לראות מבעד לערפל.
זה כל ההבדל
מחזהו הממשי הראשון היה "סלומון גריפ" בביומו של הלל נאמן והוצג באולמון קטן בשם בוסתן ליד כיכר דיזנגוף.
מחזהו הבא "חפץ" כבר הוצג בתיאטרון חיפה. ובוים על ידי עודד קוטלר.
ב1981 כתב וביים את ייסורי איוב, מחזה שגרם לסערה חדשה. בסוף המחזה יושב איוב עירום לחלוטין משופד על עמוד.
שרת החינוך דאז, מרים גלזר תעסה הביאה את הסקנדל לדיון בכנסת וטענה שהמדינה לא צריכה לממן הצגה שבה גבר עירום ואברו המידלדל מתנדנד אל מול פני הקהל.
הביקורת טענה נגדו שהוא חוזר על עצמו וחוזר להשתמש בשפתו המלוכלכת. הקהל דווקא כן גילה התעניינות, והצגותיו זכו להצלחה. מלבד מחזות כתב לוין גם שירים, וזמרים מפורסמים כמו חווה אלברשטין ריטה ואחרים לקחו שירים שכבר הופיעו בקברטים הסאטיריים. לונדון, אני חיה מיום ליום. העץ הוא גבוה, ועוד כמה שירים שהפכו להיות מפורסמים.
כשקם דור מבקרים חדש התחילו להתייחס אליו ברצינות. נסים אלוני שקע בדומיה. לוין הפך להיות "מלך" התיאטרון. ומחזותיו הלכו והשתנו,
הפרודיות המקומיות הצטמצמו וכמעט נעלמו, לוין החל לכתוב מחזות סמליים. הילד חולם. וייסורי איוב. ועוד ועוד.
הוא כתב גם שני תסריטים "פלוך" ו "פנטזיה על נושא רומנטי" אפשר היה לזהות בקלות את כתב ידו של לוין. הביקורת החשיבה את הסרטים אך לא ברור למה הקהל לא בא לקולנוע.
כדי לנתח לעומק את כתיבתו צריך לכתוב עליו יותר ממאמר קצר אחד. להסביר את התפתחות כתיבתו, הנושאים שהעסיקו אותו בתקופות שונות, חזונו הבימתי, יחסי גברים נשים במחזותיו וסיפוריו, האימא הפולנייה בכל מחזותיו הראשונים. החלום האבוד על ביג טוחס. והפילוסופיה המסתתרת בתוך מחזותיו.
המעבר משירה למערכונים ומשם למחזות מלאים וסיפורים.
אנחנו ארבעה פגרים
שישה עשר ליטר דם
ארבעים ושמונה חורים
וזה כל מותר האדם.
יפה כתבת על חנוך לוין. חבל רק שמטעם הוא עיתון כל כך מגוייס. לא בטוחה שאפילו חנוך לוין היה חושב שהוא אכסניה ראויה לדעותיו.
מטעם עיתון מגויס שלפחות בצעירותו של לוין דעותיהם היו קרובות.
יצחק לאור כתב עליו דוקק'טורט ולפני דבריו גם מיודד עם לוין.
אולי חנוך הסטיריקן היה דווקא נהנה.
דן, שלום. אכן יפה סיכמת את יצירתו של לוין בזיקה לחוברת של יצחק לאור שהוא רוחנית, בלי ספק, אחד מתלמידיו הנאמנים ואף כתב עליו כמדומני דיסרטציה או משהו מעין זה. אני חושב שהבעיה העיקרית של לוין היא ראייתו את החיים ואת האדם. הוא היה שֵׁד מוכשר מאוד, מי יתכחש לזה? פורה מאוד, אין ספק. כשהוא טוב, הוא בעצם מעולה. וירטואוז של שפה חסכנית וצינית. אבל האדם אינו כפי שחנוך לוין מתאר אותו – זה פשוט מדי ושטחי, וגם החיים – אינם כפי שחנוך לוין מבקש להסתכל עליהם, הם הרבה יותר מורכבים. לכן עם כל כשרון האדירים המתפרץ הזה וההומור שעבר קנוניזציה במהירות כפי שאתה מתאר זאת מאוד יפה ברשימתך, אני חושב שנסים אלוני מחזאי גדול הימנו. רני.
גם אני חושב שנסים אלוני גדול ממנו. העובדה שאת מחזותיו של אלוני ראיתי המון פעמים. כמעט כל ערב שהוצגו בתל אביב וללוין הקדשתי ראייה אחת. את אלוני ידעתי בע"פ כמעט.
לא נכנסתי לניתוח רחב יותר כדי שאספיק לפרסם את המאמר בסמוך לתאריך פטירתו ולכן הוספתי את הפסקה האחרונה.
תודה לך על התגובה.
רן,
יצירה בגדולתה, על פי עניות דעתי היא לעיתים בשל מורכבותה ולעיתים בשל קולה המקורי.קול התקיעה של לוין הוא כה יחודי וצובט, עד שנדמה שיתרון היצירה על החיים.
אני מעדיפה לא להשוות. שניהם גדולים בעיני, כל אחד בדרכו. ואגב, גם מחזות של לוין אני יכולה לראות המון פעמים. ואני מטורפת על סיפוריו הקצרים, שמקבלים פחות במה ויחס על פי רוב.
ואני עם כל הכבוד וההרעצה חולק על גדולתו של חנוך לוין כמחזאי.הוא היה לא ספק סאטיריקן מעולה ואפקטיבי,וכמחזאי הוא היה וירטואוז של מסרק,גאון של נגינה על מיתר אחד.
(בתרבות שנות שישים כאן התפרסמו מאוד אמנים שהיו מסוגלים לנגן קונצ'רטו לכינור על מסרק פשוט!).בתמציתיות,מחזאי מורכב הוא מעולם לא היה,והצטיינותו הגדולה היתה ככותב אלגיות נסתרות (נעורי ורדה'לה ,לדוגמא).הירארכיית העליבות
שפירנסה את רוב מחזותיו חזרה על עצמה בלי הרף,והתאזנה על ידי יכולות הבימוי שלו,ויכולות העיצוב החזותי של התמונה הבימתית.נסים אלוני המחזאי
עלה עליו עשרות מונים.אבל משנות השמונים ואילך ויתר התיאטרון הישראלי על המורכבות והמופשטות והתודעה ההיסטורית של אלוני לטובת פשטנות ,אפקטיביות ומיידיותשבהן הצטיין לוין,כדרך שמעדיפים היום,סיכ טרנזיט גלוריה מונדי,את ענת גוב.לוין עלה ואלוני השתתק גם כדראמטורג חנוך לוין הוא ערוץ צדדי ולא ערכי של תיאטרון האכזריות (אנטונין ארטו) מוכב ועמוק פחות (אבל הרבה יותר מיידי ואפקטיבי) בהשוואה למחזאים כפרננדו ארבאל הספרדי,מישל גילדרוד הבלגי
ומחזאות האבסורד הפולנית (גומברוביץ וויטקביץ'ׂ.
כמובן,אהבו אותו פה,את מחזותיו ואת דמותו המיוסרת (למרות שהיה מבוסס כדבעי וממנעמי החיים נטל מלוא חופניים) ועל העדפותיו של ההמון המשכיל למחצה ההמודע למחצה שלוין שימש לו כפנס ומורה דרך וגיבור תרבות ואישר (על דרך ההיפוך) את אורח חייו והעדפותיו,אין מה להתווכח.
יפה כתבת א.נ. אולי תכתוב פעם רשימה על המחזאות העברית? דעתך מעניינת וגם למדת את התחום.