בננות - בלוגים / / בוחנת את גבולות בחילתי
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

בוחנת את גבולות בחילתי

בימים האחרונים אני קצת עמוס וגם קצת עייף, כך שמפלס ההשתתפות שלי בדיונים בבלוגייה ירד. מאותה סיבה אני דוחה שוב כתיבה של פוסט פילוסופי-הסברי שיש לי כבר כמה זמן בראש ובמקומו מעלה שיר.  ובכל זאת יש לזה קשר לסוגיות המגדר שעלו כאן לאחרונה. אמנם העליתי כבר בעבר שיר שדיבר על הניסיון שלי להתמודד עם הדיכוטומיה גבר/אישה, וכאן יש עוד ניסיוו לחצות אותה, בעוד שיר שנכתב בגוף ראשון נקבה.

  

אני בוחנת את גבולות בחילתי
ממקמת בלחיצה את הכאב בבטני
בוחנת את ממדי בדידותי רואה שעוד
לא-מבינים-לא-מבינים-לא-מבינים
איך הלחיים מאדימות והגוף רוטט
בכי מרדני פורץ מהבטן לגרון
מטביע את המלים בשטף
הגאים קטועים ומעורבבים
{לא-מבי-נימלאמְ-ביני-מממם}
 
אז לא,
לא מוציאה עדיין.  מציירת
בדידות רכה             בחילה שקופה
פותחת פה גדול גדול רַק שֶׁקֶט יוצא
 
רַק שֶׁקֶט                 

14 תגובות

  1. אוהו. את זה אני זוכרת. ווהו. זה ממזמן.
    משהו מרחוב קטוביץ" 38 מילא כאן את החדר פתע.

    נפלא.
    ונוסטלגי מכדי שאצליח לנתח באמת.
    הסתיו הזה, פוגע לי בכושר השיפוט.

  2. שיר יפה. פוגע. ואני תוהה בעקבותיו, האם אתה משייך, אפילו באופן תת הכרתי, רגשות או מצבים נפשיים מסוימים למגדר זה או אחד?

    • הו, זו שאלה מרתקת. כמובן שאני לא יכול ממש לענות עליה, בגלל המלים "באופן תת הכרתי" – כלומר, לכל דבר שאני עושה יכולה להיות סיבה תת-הכרתית בלי שאני אכיר בה. אבל אני אנסה.

      רוב הטקסטים שאני כותב תוך שינוי מין הכותב מתחילים מהקשבה שלי לנשים שסביבי. ברוב המקרים מדובר בניסיון להקשיב לעומק ואז לכתוב במדויק ככל האפשר תחושות נשיות, שכמובן מהדהדות לי בצד הנשי שלי, אבל כאלה שלא מייד הבנתי אינטואיטיבית. אפשר לומר שזה סוג של תרגום – מהמלים והתחושות של מישהי אחרת לשיר כתוב – וכשאני מנסה לדייק בו ככל האפשר, גם מין הדובר משתנה. השיר הזה, למשל, נכתב מתוך צירוף של שיחות עם שלוש נשים שונות, שהביעו רגשות מהסוג הזה.

      לכן התחושה שלי היא שאני לא משייך מצבים נפשיים מסוימים למגדר, אלא רק מתרגם את מה שאני רואה סביבי – שאני לא יכול לדעת אם הוא מוכתב ממוסכמה חברתית או ביולוגית, אבל זה לא משנה. אני יודע שכשאני עובר לגוף ראשון נקבה משתנה בכל מיני דרכים עדינות התחביר שלי ודרכי הביטוי, וזה מאוד מעניין אותי (בגלל זה כתבתי את השיר על המסז"יסט, שהיה ניסיון ראשון – ולא מגובש עדיין – לבדוק את המעבר הזה).

      אני מקווה שזה עונה לשאלה שלך, אבל אם לא, אשמח להמשך והבהרה שלה…

      • בפוסט אצל דיהה דוד, על כתיבה נשים, כתבתי לך שאני מתאגרת אותך לכתוב סיפור על חווית ווסת של אישה, או משהו כזה. מרים את הכפפה?

        כתבתי שם שאני חוששת, שברומן הלא גמור ההןא שלי, "מחברות ברצלונה", ההוא שפירסמתי ממנו חלק בהקדשה לך, לא יודעת אם הצלחתי לתאר תודעת גבר אמינה. הוא יצא יותר מדי נשי לדעתי.

  3. ניסיתי לקרוא כאילו אישה כתבה. כל כך הרבה איפוק ותיסכול וכאב. יפה. גם שלי שותקת.

  4. נורא מעניין איך הסביבה מגיבה לדברים שאתה מתעסק בהם באותו רגע. כן, אני יודעת, זה רק נראה ככה.
    אבל השיחה על איך אישה חולמת כגבר הולידה שיחה על גבולות מטושטשים בזהות המינית ובמיניות, ועכשיו זה.

  5. נדמה לי שכבר שאלתי אותך פעם שאלות מסוג "איך אתה יודע", ו-"למה לכתוב על מה שאתה לא יודע". באחת התגובות כאן למעלה גם ענית, שחלק מהידע הוא מתוך הקשבה לתיאורים של נשים. אני מודה שקצת לא נוח לי עם זה. קשה לי מאד להסביר את זה – אבל זה איכשהו כמו לבנות משהו על רגלים רעועות. כי גם תיאור אותנטי (של מי שחווה את החוויה בעצמו) מתקשה להגדיר במלים, ואתה בתורך בונה על זה, כביכול, עוד קומה.

    באשר להזדהות מיגדרית שלי עם השיר: לא ממש. אולי בכלל מפני שזה לא עניין של מיגדר? אולי זה רק אופי, של מי שמרגיש שבדידותו גדולה עד כדי כך, שגם אם יסביר, זה לא יובן? ואם זה כך, למה חשוב לך לכתוב את זה דווקא מפרספקטיבה נשית? (אני לא שואלת את כל זה מתוך נסיון להגן על כבודה של קבוצה זו או אחרת, אלא פשוט כהמשך למה שדובר במקומות אחרים, על המידה שבה עדיף או לא עדיף לכתוב על מה שיודעים).

    אבל לעצם השיר: אהבתי בעיקר משורה שביעית ואילך (מ"מטביע").התחושה של חוסר היכולת להביע ולהיות מובנת מתוארת יפה, הרווח שבתוך הבית השני מעניין, והשקט שבסוף משכנע.

    ועכשיו – המבול. 🙂

    • רונן אלטמן קידר

      הי עדה,
      קודם כל התנצלות – פספסתי את התגובה הזו משום מה – אולי בגלל מנגנון משלוח ההתראות על תגובות – ורק משום כך לא עניתי.
      לעניין – גם אני לא בטוח עד כמה אני יכול לכתוב חוויות נשיות בגוף ראשון. למשל, ההצעה של יעל בפוסט הזה נראית לי בעייתית מאוד, כי אין לי שום דרך לכתוב חוויה של וסת מכלי ראשון, ואפילו לא מכלי שני. אם אני אנסה, יצא משהו שיראה – במקרה הטוב – כמו חיקוי של יעל או של אנה הרמן. השיר הזה הוא אחד משניים בסך הכל שכתבתי בגוף ראשון נשי; על השני עוד אספר בהמשך בפוסט אחר. כך שבמידה מסוימת אני מסכים אתך.
      אלא שכמו שיעל יכלה לכתוב על הפלה למרות שלא עברה אותה אלא רק תמכה באדם קרוב שעבר זאת, אני חש שחלק מהיכולת הספרותית היא לפתח אמפתיה שתאפשר לי "לכתוב את סיפורם" של אנשים אחרים (גברים ונשים) אחרי שחוויתי אותו – לא רק כסיפור "יבש" אלא באיזשהו מקום בתוך החוויה. השיר הזה נוצר לאחר שהתעקשתי לעשות עם שתי ידידות שלי מסע לתוך העולם שלהן, המקום בו הן חיברו בדידות עם (הפרעות) אכילה. אחרי הרבה שיחות, וכתיבה הדדית, הרגשתי שנגעתי במקום הזה (שהוא כמובן לא נשי-כללי אלא ספציפי לאותן נשים) ושהבנתי אותו, אבל למרות שהוא הדהד לתחושות מסוימות אצלי, הוא מעולם לא היה ממש שלי. ולכן, באופן טבעי, הוא נכתב בגוף שהיה טבעי לו, שזה הגוף הראשון הנשי.
      אני אכתוב על זה גם פוסט שלם, אולי עכשיו כשמתקרב סופ"ש.

      • יש לי המון מה לומר, ולא נוח לי עם תגובות שלי שמתארכות מעבר לאורך הגלות, במיוחד משום שאני מרגישה קצת לא בבית בבלוגיה הזאת. בכל זאת זה יהיה ארוך.

        בגדול – ברור שאתה לא חייב לחוות חוויה ספציפית כדי שתוכל לכתוב עליה, אבל אם אתה רוצה לכתוב עליה בגוף ראשון, זה מחייב יותר.

        לסופר יש לא רק כישרון עם מילים ויכולת להשתמש בהן בדרכים שונות לצרכים שונים – אלא גם יכולת התבוננות, הקשבה וה/אבחנה. הקשבה לאו דווקא להסברים שנותנים לך על תופעות שאתה לא יכול לחוות בעצמך, אלא למה שנאמר בהיסח הדעת, וגם למה שלא נאמר.

        אני יכולה להשוות את זה למשהו מתחום השפות, שהוא יותר התחום שלי: ב"מחקר שדה" משתמשים ב"אינפורמנטים", שיודעים את השפה הרבה יותר טוב מהחוקר המלומד. במחקר כזה רצוי לא לבקש מהאינפורמנט הסברים, ולא שואלים לדעתו. רק מקשיבים לו, מקליטים או רושמים את ההתבטאויות שלו בשפה, ומסיקים מסקנות מתוך החומר שנצבר. ההנחה היא שאם הוא מודע למה שאתה מחפש, העדות שלו תהיה פחות מדוייקת (לא בכוונה, כמובן).

        אני מאמינה גדולה בהתבוננות והקשבה לכל הניואנסים הקטנים, ומאמינה פחות גדולה בדיונים ופרשנויות, ולכן אני עדיין חושבת, שיש תחומים מסויימים שבהם כותב ספציפי יתקשה להגיע לתוצאות אמינות. זה יכול להיות מעניין בתור תרגיל, אבל לא מעבר לזה.

        בעניין השיר עצמו: אני לא הבנתי שמדובר בהפרעת אכילה. לו הייתי מבינה, יכול להיות שהשורות הראשונות בשיר לא היו מפריעות לי. הסיבה שהן כן הפריעו לי לפני שהבנתי היתה, שלמיטב היכרותי עם נשים, הן לא עוסקות הרבה בתיאור הבטן ומערכת העיכול בהקשר של רגשות. תיאורים כאלה אני דווקא פוגשת יותר אצל גברים. (נזכרתי פתאום שכתבת פעם באיזו תגובה, שאתה מגיב רק אם זה בא "מהבטן, או מהלבלב" – ולמרות שהבנתי את המטאפורה, אני זוכרת שהתכווצתי וחשבתי לי: "מה שייך עכשיו הלבלב לעניין הזה"?). ולכן השורות האלה נראו לי פחות אמינות. כמובן שאם אתה מדבר על הפרעת אכילה, כל העניין משתנה, וגם שורה כמו "לא מוציאה עדיין" מקבלת משמעות חדשה.

        אחרון חביב: אהבתי את מה שכתבת למעלה באחת התגובות על זה שכשאתה "עובר לגוף ראשון נקבה משתנה בכל מיני דרכים עדינות התחביר [שלך] ודרכי הביטוי." ככה צריך.

        • רונן אלטמן קידר

          לא נותר לי אלא להסכים אתך: מבחינתי הרגשתי שהצלחתי לכתוב בגוף ראשון סיפור של מישהו אחר כאשר אותו מישהו/מישהי קרא את הסיפור ותהה "איך אתה יודע את זה? הרי לא סיפרתי לך". כמובן שמה שפועל זה לא רק הדיווח המודע אלא הרבה יותר התפיסה הלא-מודעת. אני גם אכתוב על זה פוסט עצמאי בקרוב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר