אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

עוד

 

 

עוֹד

 [15]


לָכֵן, אֵינִי מַבִּיט בְּךָ אֲפִלּוּ, וּמַעְדִּיף אֶת הַחַלּוֹן,

וְהָעַיִן, בְּרֻדָּה בִּשְׁחוֹרִים אֲפֹרִים, מִתְרַחֶקֶת עַכְשָׁו

 

לְגַלּוֹת פֹּה כַּמָּה הֶקֵּפִים שְׁבוּרִים שֶׁל צְמִיחָה

שֶׁלִבָּם אֶחָד וְאֵינֶנּוּ נִכָּר לְמַרְאֶה.

 

כְּמוֹ עוֹר יָבֵשׁ שֶׁל פִּיל, חֲרוּץ אִיִּים, עַתִּיק,

עֵץ הַזַּיִת אוֹסֵף אֶת קְפָלָיו

 

אֶל קֹעַר חַמּוּקִים זְקֵנִים, שׁוֹקְעֵי צֵל, שָׁבִים

לְהִמָּתַח בְּקִמּוּרִים שֶׁחֻסְפְּסוּ בִּנְגִיעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ. שָׁם

 

מֵעַל גַּבְנוּן קְלִפָּה רוֹכֵן תִּינוֹק אֶל שָׁד:

מַסְמֵר חָלוּד.

 

מֵעֵבֶר לָזֶה לֹא מַבִּיט, לֹא חוֹשֵׁב. אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל

לַחְשֹׁב עַל הֶעָלִים הַמַּכְסִיפִים בַּחוּץ בְּאוֹר הַדִּמְדּוּמִים,

 

עַל הַשָּׁמַיִם שֶׁמֵּעַל לָהֶם, מֵעַל לַמַּבָּט. אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל

לַחְשֹׁב עַל הָאֵינְסוֹף וְעַל הָרִיק עַכְשָׁו, כְּשֶׁאַתָּה

 

עוֹמֵד לָמוּת. וּכְשֶׁאַתָּה עוֹמֵד לָמוּת, אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל

שֶׁלֹּא לַחְשֹׁב עָלֶיךָ. אֵיךְ, לַחְשֹׁב אוּלַי עַל אֲהוּבִים

 

שֶׁלֹּא הָיוּ עֲדַיִן, אוּלַי אֲפִלּוּ עַל אֲהוּבִים חַיִּים.

לַחְשֹׁב שֶׁגַּם בְּזֶה יֵשׁ מַחְשָׁבָה עָלֶיךָ,

 

וְגַם לְהַאֲמִין בָּזֶה. הַאִם אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת חָזָק כָּזֶה

רַק בִּגְלַל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ לִי עַכְשָׁו, שֶׁאַתָּה מֵת. מָחָר

 

אֶכְתֹּב לְךָ כַּמָּה מִלִּים, כְּתֹבֶת קֶבֶר אוֹ לְפָחוֹת פִּתְקָה –

מַשֶּׁהוּ פּוֹאֶטִי, כְּמוֹ לְמָשָׁל, "פֹּה שׁוֹכֵב רַקְדָּן".

 

וְאִם זֶה לֹא יַסְפִּיק כְּדֵי לִקְבֹּר אוֹתְךָ, וַדַּאי אַרְחִיב:

"הַשְׁקוּ אוֹתִי", אֶכְתֹּב עַל פְֹנֵי הַשַּׁיִשׁ, "הַשְׁקוּ אוֹתִי,

 

אֲנִי צָמֵא. הַשְׁקוּ אוֹתִי וְלֹא בְּמַיִם. הַשְׁקוּ אוֹתִי,

וְלֹא בְּהֶגְיוֹנוֹת צְלוּלִים. הַשְׁקוּ אוֹתִי, וְלֹא בְּשֵׁם.

 

הַשְׁקוּ אוֹתִי וְלֹא בְּיַיִן. הַשְׁקוּ אוֹתִי, וְלֹא יוֹתֵר –

הַשְׁקוּ אוֹתִי. לֹא דַּי בְּיֹפִי, לֹא דַּי בְּאַהֲבָה, לֹא דַּי בֵּאלֹהִים 

 

לֹא דַּי גַּם בַּחַיִּים הָאֵלֶּה, וְלֹא בְּשׁוּם חַיִּים. הַשְׁקוּ אוֹתִי,

אֲנִי צָמֵא".

 


פרק 15 מתוך "שיר", הקיבוץ המאוחד 1995

ארבע ההסכמות

 

 

64 תגובות

  1. שיר מצמרר! חזק! יהי זכרם ברוך! יש מקום לכולם תחת השמיים האלה, בשנאה לא נגיע. גם אנו צמאים לאהבת חינם. תודה שהבאת, אמיר היקר

    • חנה יקרה, הלואי יתהפכו הלבבות ויאיר נרם גם להולכים בחושך שביקשו את נפשם הצעירה ואל נפשם שלהם לא הביטו.

  2. אני מקדיש את שיר המצבה הזה להרוגים והנפגעים בפיגוע השינאה במועדון הנוער ההומו-לסבי בתל-אביב. נותר לי רק להוסיף תזכורת ל'מנין תיפתח הרעה' –
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=6856

  3. גיורא פישר

    אני מבין את ההקשר האקטואלי של השיר. אבל אני חושב שבסופו של דבר השיר מדבר על אותם מקרים שאנחנו מחויבים להביט למוות בעיניים ואנחנו לא מסוגלים כי אנחנו רואים שם את מותנו. ולכן מעדיפים להסתכל החוצה ולא בפנים.
    אולי אני מפרש את השיר כך כי כתבתי שיר "אחת הגרסאות האפשריות" שאומר דברים דומים.

    • אתה לגמרי צודק, גיורא, אבל זה לא כל השיר. הוא מדבר גם על הצמא לחיים ועל החיים השוקקים האלה שאבדו.

  4. מירי פליישר

    אמיר יקר . שיר חזק על פרידה עצובה
    לא בזמן ולא במקום .

    • מירי יקרה, לא בזמן ולא במקום? מנין לך? ולמה? באיזו זכות?
      גם אם אינך מתחברת לאיך שאני מביע את הכאב על מה שקרה, בשבילי זהו ההספד ההולם את מה שאני מרגיש ביחס לנפשות הצעירות שחייהן קופדו אתמול.

      • מירי פליישר

        יקירי
        הכוונה היתה שמוות כזה כמו שאתה מתאר בשיר שבו נפשך יוצאת אל ההולך ממך מאהבה וגעגוגעים,הוא בלתי נתפס ובלתי מתקבל על הנפש ,הוא אף פעם לא יהיה לא בזמן ולא במקום. מיותר. אכן התרגשתי מההקדשה שלך את השיר היפה הזה לנטבחים שמתו צעירים .
        לא בזמן ולא במקום -הרקדן שהלך ממך והצעירים שנטבחו.
        יהי זכרם ברוך והלואי וזכו למעט הקשר שאדם ראוי לו.קשר, אהבה, איכפתיות.
        O.K.?

        • אהה… זה יום נסער של מלים קצרות מדי, מירי 🙂 שמח לגלות שזו היתה כוונתך.
          השיר עצמו מורכב מקצת יותר, אבל כן, האבל על החיים האלה שקופדו הביא אותו הנה היום.

          • מירי פליישר

            השירים שלך אמיר תמיד מורכבים יותר ומרובדים. האם בתחילת השיר אתה פונה אל ידידך הרקדן או לאלוהים?
            נראה לי שבכל זאת השיר מוביל אל מותו הקרב ומה שתכתוב עליו ואליו, והצמאון האינסופי איננו לאהבה? והאהבה והצימאון אליה איננו של כולנו?
            הפליא אותי אמיר שמיהרת לחשוב ששפטתי אותך. אני לא מהשופטים ולא מהממהרים לנזוף…אם בכלל. אני נדמה לי מכוחותיך,הווה אומר מאמינה בכנות כוונותיך ,כשרונך העשיר כמשורר ואף מעריכה את העולם הרוחני , שוב העשיר, אז יאללה 🙂

          • מירי יקרה, תודה. ובאמת נדהמתי. איכשהו ניסחת את עצמך באופן שלא הצלחתי להבין אחרת.

            כפי שכבר הסברתי, ה'אתה' של "שיר" מורכב, או מוטב מוּתָך, מן האני ומן האתה – הקורא, אלוהים, וגם אהוב או אהובה. הכל יחד.
            כאן יש אני וגם אתה, אבל 'רקדן' הוא מטפורה.

            והצמא? "לֹא דַּי בְּיֹפִי, לֹא דַּי בְּאַהֲבָה, לֹא דַּי בֵּאלֹהִים / לֹא דַּי גַּם בַּחַיִּים הָאֵלֶּה, וְלֹא בְּשׁוּם חַיִּים". זהו הצמא האינסופי לחיים, לעוד מן ה'עוד'. ובזה שותפים כנראה הדובר והנמען (שכותב את הדברים כי אינו יכול לשאת, למקרה ש"זֶה לֹא יַסְפִּיק כְּדֵי לִקְבֹּר אוֹתְךָ"…)

  5. אמיר, כבר קשה להגיד דברים שיצליחו לשנות את פני הכאב.
    כבר אין.
    "עֵץ הַזַּיִת אוֹסֵף אֶת קְפָלָיו"
    השיר אולי מדבר על מילות פרידה, אולי לחזי לסקלי ז"ל. אבל יחד עימו נקברים היום, קורבנות נוספים שמיצגים סבל קהילה שלמה. ועל מה חטאם?…לא מובן…ומזעזע. בהרגשה זה ממש כמו אז- ברצח רבין. שמאז שקרה נעשה ברור שהכל לא יהיה אותו הדבר.

    • תמי, ההשוואה הזו נכונה מבחינת ההלם הרגשי, ומבחינת האקלים המנטלי של החברה הזו. המושג 'מלחמת התרבות' כמו שכתבתי לאלמוני בפוסט אחר, איבד כל מטפוריות. מה עכשיו?

      השיר לא הוקדש לחזי, אבל כמו שכתבה מירי באופן שלא הבנתי בצורה כה מצערת, הוא לא כבול בזמן ולא במקום. הוא יכול היה להיות מוקדש גם לו, למרות שחזי גסס חודשים ארוכים לנגד עינינו. זו הייתה פגישה די שונה עם המוות.

  6. הי אמיר, לולא ההקשר לרצח המטורף שהתרחש אתמול, הייתי קוראת את השיר כהתכתבות עם האני המרגיש שהוא נוטה למות באופן תחושתי או פיסי, וצמא כל כך לחיות. אולם כשיר אהבה לאהוב על ערש דווי, החזרה על שורות האפיטף:" השקו אותי" היא חזקה ומצמררת ואין לדעת מתוכה מי צמא יותר, המת המצא לחיים או האוהב שנותר מאחור צמא לאהבה שכבתה. ובתור מי שחוותה באהבה סופים כמוות עד כי בשיריי פתחתי בית קברות קטן לאהבות אני מניחה שלא בהכרח מת מישהו בשיר הזה באופן פיסי, אולם לצערי הלילה, שם בחוץ, מחוץ לשירים…כן 🙁

    אגב, הכניסה שלי לבלוג היא תמיד דרך:

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6175&blogID=182

    גם אני לא הרחקתי לכת

    ומעניין אותי אם שני השירים האלו קשורים, מלבד היותם עוסקים בצמא וברעב של המתים, אלו המכאיבים בעצם יותר מכל… לנותרים מאחור.

    • סיגל, חושייך החדים לא טעו. יש קשר חזק בין שני השירים האלה. ב"אפיטף" המת פונה אל החי, וכאן החי אל המת, אבל השורה התחתונה של החיים השוקקים להיות – זהה. את אפיטף כתבתי בעקבות מוות של חבר, אבל בו בזמן הוא גם אפיטף לעצמי, למשורר באשר הוא משורר, ועוד.
      וכל מה שאמרת על השיר נכון לגמרי. אבל האם לא תמיד זה כך? האני מבכה את סופיותו לנוכח כל מוות. משהו מת בו, משהו מת ממנו.
      האתה של "שיר" מורכב, או מוטב מותך, מן האני ומן האתה – הקורא, אלוהים, וגם אהוב או אהובה. הכל יחד.

  7. שיר נהדר של אהבה מול ובתוך ובמסגרת ובסביבת המוות, ויותר מזה קשה לי להגיד ביום קשה כזה.

  8. אמיר, בדרך כלל קופלט קורא למבנה מאוד סדור. אפילו אם יש מתח הוא אצור ורגוע. שתי שורות + שתי שורות + שתי שורות וכו'. אבל כאן, בשיר הזה שום דבר לא סדור כי המשורר עומד בפני הלא נודע של מוֹדָע או קרוב, כלומר חשוף בפני המוות כמו שגיורא כתב יפה בתגובה שלו. יש כאן רצף של דימויים מאוד יפה בחלק הראשון של השיר של מה שהדובר רואה מן החלון במקום להביט בחברו הגווע, גזע עץ שקפליו כעור הפיל או שד שבקצהו במקום פטמה מסמר חלוד. לדעתי, גם זה חלק מתיאור העץ הנראה. דימויים חזקים של לידה ומוות. גם בשמיים ובאינסוף לא ימצא נחמה. אולי בכתיבה הבלתי נגמרת המתחילה כאפיטף ומשתרשרת בחלקו השני של השיר במעין רטוריקה סלילנית הצמאה לתשובה ואין. וזה כמובן מחזיר את השיר אל היסוד האקטואלי של היום אליו שתלת אותו. נשקה אותו בסדר נשקה את הדובר, רק לא בדם. לא עוד דם. רני.

    • רני, תודה על העין הבוחנת והרגישה.
      ואתה בהחלט רואה נכון את תיאור העץ, שיש בו גם אנטיתזה של זקנה חיה מול צעירות מתה.
      ואיך נשקה? ודאי לא בדם, מה גם שברור מהשיר שזה לא עומד לספק אותו.

      • בהמשך לאבחנות של רן יגיל.
        ואולי מקצת משלי. הבטחתי,שכאשר ירגעו הרוחות אחזור אל השיר.

        אני אוהבת את הפתיחה במילה לכן,
        בצירוף הכותרת
        עוד, לכן נותן תחושה של רצון לעוד, של המשכיות ושל תשובה על שאלת השאלות מופיעה המילה לכן.

        אני רואה בשיר די שני חלקיםם, למרות שאין הם מובחנים, מכיון שהשיר צובר מדי פעם תאוצה יותר חזקה ויותר חזקה ובכך הוא אחדותי.

        ובכן, הייתי רוצה להיאחז בריתמוס של הכתיבה, כמו ביצירה מוסיקלית.
        בפתיחה של השיר מופיע פתיח, הקושי להתבונן בפני המציאות, בפני המות של ההולך, הקושי הזה בא אל שיאו ממצב של קושי בהתבוננות לנוכח פני המציאות מתוך העין הרואה, מתוך המבט (כמו בתמונה) אל העץ שחציו מת וחציו עדין ממשיך להתנשא והוא כולו זקן. לחלק זה הייתי מתייחסת כאל העלאת הנושא עצמו, עימו מתמודד הכותב. כל מילה בעצם מכילה עצמות של כאב בלתי רגילות.

        השיר ממשיך בחלוקה לשתי שורות לאורך השיר, שתי השורות, כאילו יוצרות סדר, ואולם הסדר הזה, מותך, לחוסר סדר, או להתפרצות, מידי פעם, בסוף שורה ראשונה, ואחריה, הסדר הזה מופרע פעם אחר פעם, וכך על ידי סדרה של שאלות. העלאת השאלות האלו הן קיומיות, ואולם הן רגשיות "איך אני יכול" ופעם נוספת, ואחר כך "האם אני יכול."

        השאלות האלו שוברות את הסדר למעשה, שהוא נבנה לכאורה, הן נותנות את התאוצה ואת הדחיפה להתפתחות של השיר בשאלה איך אני, איך אנחנו, איך בכלל אפשר להתמודד עם הסבל שבמות מישהו יקר לנו – אם בכלל.

        לדבריו של גיורא פישר איני שוללת אותן כלל, אבל אני רוצה להעלות תמיהה אחרת. היציאה היא מתוך הנחה – שקיים כאן פחד אנושי של האדם החי, כאשר הוא עומד מול המת אל נוכח פני המוות. ואולם, אם הייתי משילה את הפחד האנושי הזה מן המוות – והייתי אומרת
        ובכל, ולכן
        אני אינני מפחדת, (מן המוות)
        האם הזעקה, לא היתה עדיין נשארת, על מותו של מי שהלך מאיתנו והשאיר אותנו בלעדיו – זהו הכאב,

        או על המת, אשר חייו קופדו והוא נטמן בין שורשיו של עץ הזית הזקן, או בחלקה כזאת או אחרת. הזעקה האנושית מן חיים שהגיעו לסיומם.

        מה שרציתי להגיד, שהשיר מכיל כל כך הרבה שבירות של קצב, שהן אלו דווקא אשר מאיצות את הקצב של השיר אל הצמא הנורא הזה – של אמירת הסירוב למות.

        לומר תשקו אותי אני צמא – היא לסרב למוות ורצון כל כך חזק של אותו האני המותך בהמשך החיים. בכך השיר הזה אוחז אולי הרבה שירים של אמיר אור, שיש בהם מן הכאב האנושי, מן הצעקה, מן הפחד, מן התמרות, ומן השינויים שבחיים. ועוד!!!!!

        חוה

        • חוה, אמנם אני כתבתי, ובכל זאת המבט שלך העשיר אותי. תודה.

          • תודה אמיר,

            הבעיה שהשיר אינו עומד לפני ובכל פעם אני מוצאת בו דברים חדשים. אבל במבט תם, מה שראיתי פתאום באחת בלט לי מול העיניים.

            אתה יודע באמנות הציור העין המסתכלת, מסמנת הרבה, זו המצויירת, וזו המתבוננת, באסכולת לונדון, אליה שייך לוסיאן פרויד שנות ה- 80 בלונדון היה דגש חזק מאוד על המבט The Gaze, מוזר נכון, אבל זהו המונח הלקניאני על ההצצה בתמונה. הדגש די עבר אל המתבונן. וכן השיר שלך בתמונה יפה מאוד של עין שחורה/ברודה, שמציגה את השיר מלכתחילה במקום של התבוננות. גם ההתבוננות דרך החלון הוא אנגלי משהו,שם יורד הגשם תדיר הסטת המבט.

            באשר לריתמוס של השיר, באמת השבירות האלו, השאלות הללו, התמיהות, ההנחות/אנחות מכים בהשתלשלות של השיר, כמו הקריאה של המת הצמא.

            ממצב של הלם, לחוסר מנוחה, לדחיית הקץ, לדחיקתו, ולצורך לעשות משהו. מחר ארשום לך פתק. אני חייב לעשות לא לתת לך ללכת ולא לי ללכת. אבל מה אני כבר יכול לעשות והשיר מגיע אל שיאור במוטיב הצמא. צמא נורא בין היתר להשקות את הקבר ולזכור את המתים ואת עצמנו. זהו שיר אבל
            שיר אבל!!!

  9. עדנה גור אריה

    שיר מרגש מאד. לכולנו זכות להיות מי שאנחנו. טוב שהבאת את השיר.

    • תודה עדנה. והגדרת יפה את הבעיה, כי כנראה יש מי שסבורים שלא לכל אדם מותר להיות מי שהינו. זה לא נגמר כאן. קבוצות אתניות ודתיות, נשים, וכו'. גם להיות כיום צועני בהונגריה או יהודי בתקופת הרייך, כזכור, לא היה מציאה גדולה.

  10. אמיר, שיר כואב מאוד. כמה ניכר העצב, כמה כנוֹת המילים וכנוּעוֹת בכאבן ועם זאת פועמות ביופי פואטי מרגש.

  11. תַּלמה פרויד

    מזדהה עם הכאב.

    יהי זכרם ברוך.

    • תלמה, ככל שהימים נוקפים, ברור יותר שהיה זה פשע שנאה עם איסוף מידע ותכנון מוקפדים.

      "בְּבוֹאָם עָטוּ לְבוּשׁ כִּלְבוּשׁ הָאָרֶץ,

      וּמִנְהָגָם הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה;

      וְעֵת צִוּוּ עָלֵינוּ בִּלְשׁוֹנֵנוּ,

      לֹא יָדַעְנוּ עוֹד מָתַי

      בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים".

  12. נעמי לויצקי

    אמיר, אם הבאת את השיר לזכרם של הנרצחים במועדון הנוער של ההומואים והלסביות, הנה שמותיהם: ניר כץ וליז טרובישי. ניר היה בן 26, מדריך במועדון, ליז בת 17

    • תודה שהבאת את שמותיהם, נעמי. בדיוק ראיתי תמונות מן ההלוויה בטלויזיה.
      האמת ששמעתי כבר אתמול בלילה, בעודי לוגם בירה עם חברתי, כשמישהו סיפר באופן די משובש שאדם נכנס ו'ריסס' שמונה אנשים במועדון של הומואים ברחוב הרצל (לא רחוק משם).
      זה היה בלתי נתפס עוד לפני שהסתבר שמדובר בחיים כה צעירים.

      קראתי גם את הפוסט של איל. קשה לעכל שלזה הגענו. אולי בכלל אי אפשר.

      • לאמיר,

        אני לא כל כך מבינה. ובאמת, מתוך תום לב.

        קיימים שני פוסטים פתוחים. האחד, הגותי, השני, לאלת ההשתנות. על הפוסט השני אין בכלל תגובות – שלך.

        אולי פתחת אותם בטעות.

        אני פותחת את המחשב כעת בשעות לילה ואני רואה שיר חדש.
        ואני לא מבינה, ואי ההבנה גורם לי לבלבול ולעוד אי – הבנה, כי אני מאמינה ברציון, לפני הכל.

        איני מבינה למה הועלה כאן השיר הנוסף, עוד לפני שיש תגובות שלך לשיר קודם. אני לא מבינה מה היה הארוע הדחוף שהביא לשיר הזה. כי גם אין הסבר.
        בקיצור אני לא מבינה את הדחק.

        אפשר לקבל הסבר בבקשה?
        חוה

        ממך, מאחרים?

        • לא לי לדבר על הנרצחים ועל המתים, ועל חברה שהולכת ומתדרדרת מבחינת אנושית.

          יש לי שם נלווה והוא דנה.
          תתפלא, השם דנה עלה לי לזכרה על דנה בנט שנרצחה ליד הכנרת ובמשך שש שנים לא מצאו את עצמותיה. ועוד חזיתי בפיגועים כאלה ואחרים, בנתניה למשל, כשאמבולנסים הגיע ואולמות שלמים היו מלאים בנחלי דם.

          תגיד, אני רוצה לשאול, אתה חושב ששרידי העצמות של דנה בנט עדין זועקות אני צמא?

          ובאשר לידידך הרקדן, על דרך המשל, מן הספרות דווקא אמן התאנית של קפקא או של קאמי.

          ועוד מהרסיך ומחרביך ממעיך יצאו. מה לנו ולמילים יפות ולשירים על כל הירויים ועל כל הנרצחים, האם זה משנה, אם זו אשה שנאנסה ונרצחה, או מי ששינה את מינו, והצליח להכנס מן ההדרה למרכז, או איזה חייל שקיפד את חייו בתאונת אמונים.

          זו על דרך מה שכתבת, זו ארץ יבשת מים, וזבת דם – וחסרת רחמים, ובאמת צריך לשאול אם יש בה אלוהים?

          • רות בלומרט

            לא תרצח!

          • הַזֶּרַע זוֹכֵר אֶת הַפֶּרַח שֶׁפָּרַח

            הַזֶּרַע זוֹכֵר אֶת הַפֶּרַח שֶׁיִּפְרַח

          • חוה, חושב שלא ניתן להשוות את הרצח הזה למוות של חייל בתאונת אימונים ואף לא לאונס ורצח של אשה חפה.
            החשד, והלוואי שנתבדה, הוא שזוהי 'הוצאה להורג' אידיאולוגית שאינה מבחינה באינדיבידואלים אלא רודפת אותם – במקרה זה על שום נטייתם הרגשית וארוטית, אבל זו יכולה להיות כל שונוּת קבוצתית – אתנית, דתית וכו': לשרוף צוענים בהונגריה, לטבוח ביהודים באוקראינה וכד'.
            אלה, כמו אותו שי שתקף בסכין את ההולכים במצעד הגאווה בירושלים, או אלה שהכינו מטעני חבלה כדי לפגוע בצועדים, נכללים במסגרת מה שקרוי 'פשעי שנאה', והם מאיימים על החברה באופן חמור בהרבה.
            בשורה התחתונה, הקונקרטית והאישית, כל רצח הוא אכן רצח, נטילת חיים מזולת, אבל שלוחים אידיאולוגיים שרוצחים בני אדם שאינם מכירים הם בכל זאת עניין אחר.
            מקווה שנתבדה לחלוטין, אבל לבי חושש שלא.

        • חוה, לא שמעת מה קרה? אלמוני רעול פנים נכנס למועדון הנוער ההומולסבי בלב תל אביב וירה לכל עבר, פצע ורצח.

          מצטער של עניתי, אלה ימים עסוקים בשבילי. עוד אשוב כמובן ל'אלת ההתגלות, אבל
          ההלם והזוועה הסיטו רבים כאן ממהלכם הרגיל וגרמו לי להביא את השיר שהעליתי כאן.

          • לאמיר,

            מדובר על 13 אנשים. אתמול לא שמעתי מה קרה. בגלל החום. שוב הפכתי את הימים.

            לגופו של ענין. רצח הוא רצח אבל אומר לך מה ארע לי.
            היום ה- 4 באוגוסט יצאתי מן הבית בשעה שמונה בבוקר. נכנסתי לסופר פארם, וראיתי את העיתון, ולא יכלתי להתיק את מבטי מן הכתבות. עשיתי קנייה וביקשתי שיכניסו לי עיתון והלכתי לצד לשבת והכותרות זנקו אל עבר עיני.

            הלכתי לבין קפה אחר – אפשר לעשן שם. כן בחיפה יש עדיין מקומות שאפשר לעשן בהם והתחלתי לקרוא. קראתי כתבה ועוד כתבה. ובכן, הרצח ארע בשעה 10 וארבעים בלילה. ובבוקר הרוצח עדיין שוטט חפשי. מן הנרצחים היו המדריך בן 21 והבחורה הצעירה בת ה – 16. עצם היריות בתוך המועדון סמנו את הרוע שחדר למקום התמים הזה, שבו מצאו נפשות צעירות מקום לדבר, לשחק ולגול את נפשם. ההורים חטפו הלם פעמים, אלו שלא ידעו שהבנים שלהם הם שונים האחר, והיו הורים שסרבו ללכת לבקר את ילדיהם בבית החולים.

            אתה יודע מרגריט יורסנר בספרה "זכרונות אדריאנוס" (אגב היא היתה נזירה לסבית במוצהר ואישה באמת יוצאת דופן) כתבה, שדווקא הקרובים אלינו ביותר, המשפחות שלנו הם אלו שיכולים לשנוא אותנו בעצמות הגבוהות ביותר ובאותה המידה גם להזיק לנו.

            לאחר שקראתי מספר כתבות, ואת ההד שהרצח הזה יצר ברחבי העולם. לא יכלתי לקרוא יותר. פשוט הגעתי לסף. וזה היה סף של כאב, אין זה שולל מילה ממה שאמרתי קודם לכן.

            רק באוטובוס מוכת חום החוץ אמר לי גבר מבוגר שכנראה מדובר במישהו דתי, ואכן הרצח הוא אידיאולוגי.

            אף שנאת אחים במדינה הזאת היא בלתי נסבלת. אבל גילם הצעיר, התייחסות ההורים, מידת הרוע והרשע האנושי היא אכן בלתי נתפסת.

            בהקשר זה, איני רוצה דווקא להתייחס לשיר שלך, זה אולי יבוא מאוחר יותר. גם לא תמיד צריך לפרש. המת הוא צמא, ואתה שללת כל כך הרבה דברים אליהם הוא צמא, ואולי אנחנו באמת צמאים לקצת אנושיות שאבדנו מזמן, ואנחנו צמאים לכל מה שהובטח לנו כבני אדם ולא קוים. והרבה לא קוים.

            השיר הוא יפה והוא עומד בפני עצמו. אבל אני צריכה לעכל את הארוע, את השלכותיו ואת תוצאותיו.

            אומר לך דבר אחד, כאשר אמון בין גבר ואישה אובד, כאשר הזוגיות בין המינים מתערערת, כאשר הגבר צריך להיות מאצו והאישה זקוקה לאהבה. כאשר הגבר מאמץ את השפה של האישה, והאישה חושבת שהגבר רוצה ממנה רק מין וכל מערכות היחסים הבינאישיות הללו מתערערות ללא מוצא, אנשים מחפשים זה את זה בקרב בני מינם. זה רק חלק מן הסמפטום ומן התוצאה, כפי ששמעתי שהדברים קורים לאנשים.

            אתה יודע יש כאלה שפורשים, כמוני למשל ומוותרים על אהבה לגמרי, ויש כאלה שמוצאים את זה בין בני מינם. יצא לי לחקור את התופעה הזאת במסגרת עבודה במשפטים. אזכיר רק את דבריו של השופט חיים כהן. שהרי עד שנת 1962-3 משכב זכר היה עבירה שכלא בצידה.
            הוא טען שדברים שאנשים עושים במסגרת צנעת הפרט הוא מעניינם ואין לרשויות כל צד להתערב. ואכן עונש המאסר בוטל.

            עוד אזכיר לך שעד לפני כמאה שנה תופעת ההומו-לס. נחשבה כמחלת נפש והיו סוגרים אנשים בבתי חולים.

            בין הראשונים שפרץ דלתות היה פוקו שכתב את תולדות המיניות ואני מקבלת הרבה מאוד מדבריו.

            בהקשר זה יש לפנות לפוסט שלך עורו החרדים. אני כן סבורה שמה שארע בגדול זוהי פשיטת רגל של מדינת ישראל. אבל בענק. אנחנו אולי מדברים בשם סובלנות, אבל החוקים אצלנו, חוסר היכולת של השופטים לאכוף אותם, אוזלת היד של המשטרה, וציבור כל כך פלגני, שאינו מסוגל לקבל את האחר – במסווה של מדינה טולרנטית, אנחנו מבין השמרניות שבמדינות העולם ועל זה יש לזעוק.

            ועוד – על הטבח עצמו. באמת חונק בגרון. ממש ככה

            חוה

          • חוה, אני מסכים עם רוב דברייך, אבל לפני כל השאר, סוג ה'סובלנות' שלך ליחסים בין בני אותו מין די מטריד.

            אם אני מבין נכון, את מסבירה אותם כסוג של הפרעה נפשית קבוצתית של התקופה המודרנית, ואת האנשים האלה – כ'קורבנותיה'.

            בזה את חוזרת על תעמולה דתית ופונדמנטליסטית בכל העולם.
            התחיל בכך אריסטו, אבל זה נמשך לתיאוריות על שדים שהשתלטו על נשמת האדם, דגנרציה (בעקבות אוננות!) ולבסוף דיעותיו של פרויד. בקיצור כל מה שיסביר שמדובר ב'חטא' או ב'מחלה' כזו או אחרת.

            האמת היא שלא רק שאהבה בין בני אותו מין ידועה מרוב החברות העתיקות כחלק אורגני מן המרקם החברתי, תרבותי ודתי, אלא שהיא אף נצפתה בכל מין של יונקים שנבדק. היא 'טבעית'.

            הממצאים של דו"ח קינסי מורים שחלוקה חדה בין הטרוסקסואליות להומוסקסואליות היא מיתוס, ובאמצע הרחב של התפלגות הפעמון המסתמנת יש דו מיניות פוטנציאלית. כפי שאפשר לחשוד מתקדימים היסטוריים, הפוטנציאל האנושי לאהבה וארוטיקה הוא די רחב, וההתנהגות החברתית היא באופן נרחב תלוית תרבות.

            השיר, כדברייך עומד בפני עצמו, אך בהקשר הזה העמדתי אותו פה כמצבה.

          • לאמיר,

            מצטערת, לא הובנתי. ידוע לי שהתופעה קיימת עוד מן התקופה הרומית, ואפילו לפניה. ציינתי שהסקירה שהעליתי, הובנה כנקודת מבט אישית שלי. הבהרתי גם שעשיתי עבודה במשפטים, פרופ' רות בן ישראל, שכתבה שלושה כרכים על שוויון הזדמנויות בעבודה, סוקרת את התייחסות החברה לאחר להומולסביים, וחלק מדבריה הבאתי כאן. עוד אני מציינת לטובה את דבריו של השופט חיים כהן ז"ל שאנשים כמוהו אינם יותר במחוזותינו – אפילו לא אהרון ברק נשיא בית המשפט העליון. בצד כוחות מצויינים כמו קרמינצר ואח' אנחנו מקבלים את דורית בייניש – אז באמת למה אתה מצפה.

            התקדים של השופט חיים כהן היה הישג אדיר והוא נחרת בזכרוני. במקום אחר ציינתי גם את החוק לשוויון הזדמנויות העבירו בשעתו מרץ כשהמליאה היתה ריקה במיוחד מהדתיים, עד אז לא העסיקו הומו לסביים בעבודה מתואנות ותירוצים שונים.

            איני מבינה מדוע אתה מעמיד אותי בעמד ה של התנצלות או מגננה, אתה רוצה שאגיב מן הבטן, הספקת להכיר אותי בנושאים רבים יש לי גם ידע.

            הטבח היה מזעזע, וחבל מאוד שהמשטרה מלכתחילה לא העמידה שמירה במקום. וחבל שמשטרת ישראל עסוקה באגו של השוטרים במקום לתת שירות לציבור – ולכל ציבור, המקום נראה לי היה מועד לפורענות מלכתחילה.

            אותי להאשים בפונדמנטליזם – באמת אמיר קצת הגזמת – אני מאמינה בחירות האדם באשר הוא אדם, בצנעת הפרט, בבחירותיו. מה אתה רוצה שאומר לך שאני צופה בסרט השעות פעם אחר פעם, או בסרט פילדלפיה. או בכל סרט אחר או ידע אחר שעוסק בתחום. איני מתעסקת כל כך במצעדי גאווה בירושלים או בתל-אביב. יש לי די משלי למחות עליו כאן במקום הנורא הזה – שאוכל את יושביו.

            לכל אחד מאיתנו יש את המטענים שלו, איני יכולה לחיות את דיעותיך, כרגע הבן שלי בבית ואני מטפלת בו שלא יקרה לו כלום, ועד עכשיו הכל הולך בשופי. המחלה שלו פרצה בצבא, שעדיין לא הכיר בנכותו. אינך חושב שהבטן שלי מליאה מספיק.

            אב להורה שבנו הוא הומו או לסבית שלא הולך לבקר את בנו בבית החולים – שם הגזענות. אני הייתי טסה מיד, אבל מיד.

          • אמיר,

            תמוה בעיני. במספר בלוגים, אתה שואל אותי ואני עונה. ולאחריה אין כל תגובה שלך.

            כינית אותי בשם פונדמנטליסטית פנאטית, עניתי לך שהבאתי סקירה על התפתחות המושג בספרי המשפטים ועוד… כהנה וכהנה.

            ועדין אניך מגיב. לא בבלוג הקודם, לא כאן ולא הלאה. מכיוון שאני נותרת ללא מענה, אזי השארת אותי על תקן הפנאטית בשעה שהבאתי עובדות די רלוונטיות.

            אני רואה את ההתנהגות הזאת תמוהה למדי. ולא אכנס לסיבות. לא, לא אכפת לי שהשארת אותי כמישהי שנגועה בדעה קדומה. אבל זה הופך כל שיח לעקר קצל.
            לא כך?

            או שמא להתכתש עם רן יגיל, שחלק מן התגובות מחקת, הוא דבר יותר חשוב?
            אולי? סליחה על הציניות אבל התנהלות מעין זו נראית לי תמוהה כשיח.
            חוה

          • נו באמת, חוה, איפה כיניתי אותך "פונדמנטאליסטית קיצונית"?
            אמרתי שאם את רואה במשיכה בין בני אותו מין הפרעה נפשית קבוצתית של התקופה המודרנית, את חוזרת, גם אם בתום לב, על טענה מרכזית בתעמולה הדתית והפונדמנטליסטית.
            מה שענית לא נראה שייך לשאלה שעלתה מדברייך – האם נטייה מינית זו היא 'טבעית' או 'לא טבעית'?
            כהתנהגות אנושית היא קיימת הרבה לפני התקופה הרומית, ולמעשה משחר ההיסטוריה האנושית המתועדת בכל מקום.
            אי אפשר, למשל, כלל לתאר את מרקם החברה היוונית בלעדיה
            ר' "מגנימדס ועד אפלטון" –
            http://www.amiror.co.il/pages/in_pages/מגנימדס%20ועד%20אפלטון.htm

          • אומר לך את האמת, כל החיים שלי הייתי סטרייטית. ובאמת מעולם בני המין האחר לא משכו אותי.

            אולי אעורר כאן סערה ואולי לא, במספר חוויות לא נעימות באותן ארבע שנים בהן שהיתי ברחובות יצא לי לראות נשים מערומיהן. מבחינתי התופעה הזאת לא היתה מלבבת כלל. עד כדי תהייה אפילו מה גבר מוצא באישה. אולי מכיוון שמלכתחילה לא אהבתי את אימי, כאשר הייתי ילדה. יחד עם זאת, כאשר חייתי בתל – אביב הכרתי אנשים שהיו מחוברים לאותו המין, לא פעם אפילו ראיתי אותם מסתבכים בתוך מערכות היחסים של אהבה/קנאה ושוחחתי עימם. כמו התפלגות אנושית חלק מהם היו חביבים עלי וחלק מהם לא.

            עם כל ההתפלגות אני מכירה בהם כבני אדם, על מגוון תכונותיהם. אם קשה לי לקבל את התופעה – צדקת באופן הפנימי ביותר כן!!!.

            אבל, האמת היא שקשה לי היום לקבל כל מערכת יחסים, כמו שקשה לי לקבל או לחוות אהבה.

            למה, הרבה סיבות. בין היתר אובדן אמון מוחלט בבני אדם. ואובדן אמון מוחלט במדינה הזאת. לכן, קשה לי להתייחס בכלל לתופעות שמתרחשות בין גבולותיה.

            התשובה היא אם כך מורכבת. מכיוון שגדלתי על חינוך מאוד שמרני, ואולי יש חלקים שעדיין שמרניים אצלי, ההחצנה של הפומביות הזאת קשה עלי.

            האם זה עושה אותי פונדמנטליסטית פאנטית לא!!! זה עושה אותי לאדם שמרני, כאשר תזוזות הקדמה המהירות קשות עליו.

          • חוה, מזל שיש עדיין גברים ונשים שאינם שותפים לתחושותייך לגבי מערומי אשה. אחרת מה היו עושות הנשים?
            וכנ"ל לגבי הגברים.
            ואני מתלוצץ, כמובן. הדברים מורכבים בהרבה. חוקרים מפרידים היום בין דמיון מיני, סממני גירוי ונטיה מינית. לאוהבת גברים מושבעת על פי נטייתה (= פרטנרים מיניים בפועל) יכולים להיות סממני גירוי או דמיון מיני של אוהבת נשים, למשל.
            הנפש האנושית עניין מורכב, והעיקר לקבל את מורכבותה זו את זכותם של אנשים לאורח חייהם, ואת העובדה שהטבע מאפשר הכל.

          • דווקא גוף טוב של גבר עושה לי את זה. השרירים, הגובה, המבנה הגברי,
            כל כך הרבה דברים בגבר עושים לי את זה. ריח, יכולת של גברים לענג אישה, (אופס, לא כל הגברים), העדפות הגבריות של די משונות. אני יכולה לעשות גם הפרדה בין גבר לצורך של מין מזדמן, לבין גבר ידיד, או גבר שאפשר היה להתאהב בו. ואני די בררנית.

            לגבי נשים, ובכן היו לנו מפגשים של גברים ונשים לצורך חילופי זוגות. משום מה זה תמיד הלך קשה. אבל פגשתי אישה שהיה לה גוף מושלם והיא היתה סקסית. היא אולי היחידה. החבר שלה לא נתן לשום דבר להתפתח. באופן עקרוני המחשבה עלי ועל עוד אישה לא עושה לי את זה. ראיתי גם שני גברים בועלים אישה לנגד עיני. יכלתי להשתתף, אבל זה לא עשה לי את זה.

            אמרתי כבר שאני מן הנשים שאוהבות גברים. מסתבר שכן.

  13. יוסי וקסמן

    לבכות.
    מרוב זעם.

    יוסי

  14. השיר מלא יופי ועצב. כולל התיאור הזה של הניסיון לא להביט, לא לחשוב, אלא רק להתמקד בפרטי הפרטים של משהו חיצוני, כמו גזעו של עץ הזית, שלפחות לכאורה אינם שייכים לעניין.

    אשר לרצח בתל אביב – זה מעשה נבלה קשה מכל בחינה. אם זה פיגוע שנאה או לא – לא לגמרי ברור בינתיים. אני הייתי מעדיפה לחכות עם המסקנות עד שיתברר יותר.

    • עדה, תודה ויפה שמת לב להתבוננות המוזרה בדיוקה. אשר לרצח – לאחר התקפת הסכינאי במצעד הגאוה בירושלים עולים החששות הכבדים ביותר, ועם זאת מסכים אתך בהחלט שלא כדאי להוציא מסקנות חפוזה על פי רחשי לב.

  15. הרצח מעלה קבס, דחייה קשה למטורפים שמרשים לעצמם לקבוע מה נכון, מה טוב ולהוציא גזרי דין לפועל.

    והשיר…השיר דורך לי על כל היבלות.
    גם אני שומעת אותו לפעמים צועק לי, "אני צמא".

  16. שיר מצמרר השקו אותי-באהבה מבקש ההולך למות האחר הסובל, ואין משקה, העולם מתרחק

    • העולם הוא המים שאליהם צמאה הנפש. אולי דווקא גמילה מן החוץ הזה דרושה לנו, אבל זהו כמובן הרהור רחוק מאוד מן הרגש.

  17. ועוד דבר קטן אמיר, עניין סוציו-ספרותי. אתה לא כותב זאת במפורש ולכן ספק אם תגיב על כך, אבל השיר הזה נכתב ב-1995 ותהיתי אם הדמות העולה מתוכו היא חזי לסקלי שהיה מבקר מחול ונפטר מאיידס בשנת 1994 ושאתה כעורך הוצאת את שני ספרי השירה אחרונים שלו ב"הליקון" (בשיתוף ביתן): "העכברים ולאה גולברג" ו"סוטים יקרים". רני.

    • מעניין, גם תמי חשבה בכיוון וכבר עניתי לה למעלה. חזי היה חבר שלי, לא אהוב שלי.

  18. שיר חזק. תודה שהבאת לזכר הקורבנות התמימים.

  19. טובה גרטנר

    היי אמיר
    הצמאון הוא אין סופי… איך אתה מויל לתחושה הזאת, למקום שאינו מתמלא.
    להתראות טובה

  20. הי שוב, חזרתי אל השיר בגלל המילה הראשונה שבו ובגלל משהו שלא הבנתי לעומקו.
    "לכן איני מביט בך", כך מתחיל השיר והסיבה של אותו "לכן", נפרטת בהמשך והיא מפתיעה וקשה. את זה הבנתי אבל חשבתי על כך שביקר הנוטה למות לא מפסיקים להביט, לא מורידים את העיניים מכל תנועה אחרונה, מכל גלגול עיניים שאולי עוד אומר משהו. כך בעצם השיר מדגיש את הכאב של היודע את האהוב גם בלי להביט. את מבטו, את צמאונו, את כאבו של הנוטה למות. והמראות שבחוץ אף הן מדגישות את החיים, הזקן שזכה לחיות את חייו, התינוק שמתחיל חיים חדשים ואפילו העלים מגיעים בראש כסוף אל סופו של יום…כל אלו שוב מדגישים את חיי הרקדן שעומדים להקטע באיבם. ודווקא רקדן מכל הדמויות, האיש שאמנותו היא תנועה והוא עומד מלחדול. למעשה רקדן שחדל מלרקוד או נגן שחדל מלנגן, פציעה שלאחד היא כאב ושיבוש בחיים, עבור אלו היא סוג של מוות, גם ללא הפסקת הנשימה. הרבה דברים יכולים להוביל לכתיבה של השיר ולרצון האינסופי הזה לעוד…ועוד מהכל, אבל המחווה הזה של הקדשת השיר לזכרם הזכירה לי את השיר של אביב גפן שכתב לחברו שנהרג בתאונת אופנוע, הוקדש לזכרו של רבין והפך להיות שיר של רבים:" אני הולך לבכות לך עכשיו, היה חזק למעלה".
    מה שלא הובן לי בשיר הוא השד כגבנון קליפה והפיטמה המתוארת כמסמר חלוד.

    • סיגל, לא נותר לי אלא להנהן. אשר למסמר – תמונת העץ העתיק אך החי היא אנטיתזה לתמונת הרקדן המת. שם אפילו הינקות לובשת התפוררות וזיקנה. תינוקו הרוכן אל שד הוא מסמר חלוד הכפוף אל גבנון הקליפה.

      • הבנתי, אם כי לולא הסברך הייתי מפספסת את כל ציור השיר. (במשפט המתחיל ב"שם" הייתי בטוחה שיושבת אם ומניקה את תינוקה ולכן לא הבנתי את התאור כלפי השד והפיטמה).

        • וקצת נ.ב. – צריך להוסיף שה"לכן" הוא גם מעין המשך שיחה. לספר 'שיר' שמונה עשר פרקים דיאלוגיים שזהו הפרק החמישה עשר מתוכם.

  21. ליאור גרנות

    הי אמיר,
    כמה נוגע השיר הזה ומצמרר עוד יותר בהקשר המזעזע שבו הבאת אותו כאן.
    ואני חושבת על השורה: "… על השמיים שמעל להם, מעל למבט" בהקשר הזה- וחושבת על כמה החברה שלנו איבדה את המבט- את היכולת באמת להביט על ואל הזולת, לראות אותו באמת. עד כמה המבט הקולקטיבי הוא הרבה פעמים "מעל"- מעל לאדם עצמו באשר הוא, וההתבוננות היא מכלילה, רווית תוויות (וברור לי שלא לכך התכוונת בשיר שלך, כמובן, זה פשוט זורק אותי לשם בגלל ההקשר שבו השיר הובא). וכמה התבוננות יש בשיר שלך: האמירה "פה שוכב רקדן" לוקחת את ה"אתה" האלמוני עבור הקוראים ונותנת לו זהות, פורטת אותו; "רקדן"- כמה עדינות וכמה רוך עולים מן המילה הזאת, המנוגדת כל כך למסמר החלוד, למוות- ובכך מעצימה עוד יותר את הכאב.
    תודה שהבאת את השיר הזה כאן.
    ליאור

    • ליאור היקרה, תודה על קריאתך וגם על ראשית דברייך, שאמנם לא להם התכוונתי כאן, אבל מסכים איתם כשלעצמם בעצב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור