בננות - בלוגים / / תשעה קבין
שחר-מריו מרדכי
  • שחר-מריו מרדכי

    שחר-מריו מרדכי, משורר.   מהגר מצפון הארץ לתל אביב. ללא סל קליטה. מסתדר. מנחה ארועי שירה. הנחה גם בטלוויזיה הישראלית את תכנית הספרות "על המדף". לרייטינג של התכנית אפשר לקרוא "הישרדות", מסתבר. אנליסט ויועץ פוליטי לשגריר בריטניה בישראל. יש מנדט, מתבהר. בעל תואר ראשון בתקשורת ובמדע המדינה ותואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה. אפילו טיפח דור סטודנטיאלי, כשלִמֵּד ארבע שנים אודות המערכת הפוליטית הישראלית. התוצאות לא משהו, מתחוור. שיריו, תרגומיו ומאמרי ביקורת פרי עטו נדפסו בכתבי עת שונים, בהם: גג, דקה, הו!, הליקון, זוטא, מטעם, משיב הרוח, עיתון 77, עמדה ושבו, כמו גם במוסף לתרבות וספרות של הארץ, במוסף ספרים של הארץ, במוספי מעריב ומקור ראשון ובאתר המקוון של ידיעות אחרונות, Ynet.   מקום הראשון בתחרות הארצית "שירה על הדרך" לשנת 2010 . ספר שירים, "תולדות העתיד", ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אבן חושן.

תשעה קבין

טרי בחנויות: גליון 5 של כתב העת "דקה". ומתוכו:
תִּשְׁעָה קַבִּין/ שחר-מריו מרדכי

 

מֵעַל מִטָּתוֹ וּלְנֶגֶד חַלּוֹנוֹ תָּלוּי כִּנּוֹר לְדָוִד

וְכָל הַלַּיְלָה עוֹמֵד אֲנִי בְּשַׁעֲרֵי תֵּל אָבִיב

מְנַהֵל מַשָּׂא וּמַתָּן עִם הָרוּחַ לָבוֹא בְּמֵיתָרָיו

שֶׁיָּקוּם נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל לְנַגֵּן שִׁירָיו

וְאוּלַי יַעֲלֶה שַׁחַר לִירוּשָׁלַיִם.

 

מִמְּצוּלוֹת יָפוֹ אֲנִי דָּג חֲלוֹמוֹת תַּרְשִׁישׁ

וְשָׂם בְּכִנּוֹרוֹ, שֶׁיַּרְעִישׁ.

 

הוּא נוֹטֵעַ אוֹתִי. וּמְקַדֵּשׁ. אֲנִי חוֹל

בִּלְעָדָיו.

 

63 תגובות

  1. שולמית אפפל

    שיר מאד יפה, שחר מריו.
    מקנא ש"דקה" כבר אצלך.

  2. יוסף עוזר

    שחר מעניינת אותי העמדה:

    הבימוי של השיר:
    בְּשַׁעֲרֵי תֵּל אָבִיב/מְנַהֵל מַשָּׂא וּמַתָּן עִם הָרוּחַ לָבוֹא בְּמֵיתָרָיו/
    שֶׁיָּקוּם נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל לְנַגֵּן שִׁירָיו/וְאוּלַי יַעֲלֶה שַׁחַר לִירוּשָׁלַיִם.
    דבר מפתיע ולא מובן מאליו – לבקש שדוד ינגן, אבל יותר משמעותי הוא הכתוב בהמשך:
    הבקשה להעלות שחר [שחר!השם שלך ולהתחדש, להיות רלוונטית!] ביחס לירושלים.
    מה טיב הבשורה שאני מאמין בה [יש להבין לעומק] – שההתחדשות לירושלים תבא מתל אביב?
    שירושלים תהיה ירושלעים של דוד המנגן כי תתרום לכך דוקא התל אביביות המאוד מסויימת…?
    על זה ראוי ונכון לכתוב מאמר שלם.
    הוא יגע בהתנוונות היצירתיות היהודית. ב…קפאון שנכנסה אליו המחשבה היהודית.
    הוא יזמן את הכוחות האחרים של עם ישראל ה"תל אביביים"
    וישדד מערכות בתנאי: שהכל יוביל ל- "דוד שינגן בירושלים" ויעלה "שחר חדש לירושלים"

    על רקע כל השיחות האחרונות
    פרשנותי והבנתי את השיר היא המשך טבעי ושלם
    ותודה על השיר המפתיע והמרתק.
    עניין החידוש של ירושלים ממקור זר וקוטבי יש לו אחיזה בדברי חזל
    שהמשיח מגיע בהפתעה, באופן בלתי צפוי , "בהיסח הדעת" – כך המשיח מגיע מרות המואביה ולא כצפוי משבט יהודי.
    תל אביב בהחלט עשויה להושיע.
    דברי נבואה אתה מדבר.
    …………………………………

    השורות האלה:
    מִמְּצוּלוֹת יָפוֹ אֲנִי דָּג חֲלוֹמוֹת תַּרְשִׁישׁ/וְשָׂם בְּכִנּוֹרוֹ, שֶׁיַּרְעִישׁ.

    מעניקות עוצמה נוספת: הדג השותק, דג של יונה המנסה לברוח מנבואתו
    והניגוד לשתיקת הדג:
    הרעש.החובה לצעוק.
    ואתה ממשיך ומכוון לסתירה לכאורה- כאן באה שורה מבולבלת במבנה שלה:

    הוּא נוֹטֵעַ אוֹתִי. וּמְקַדֵּשׁ. אֲנִי חוֹל

    בִּלְעָדָיו.
    ……………………..
    בקבלה יש מושג של נערה יפהפיה שאין לה עיניים.
    מושג חידתי.
    הקודש והחול המעורבבים הם הגדרת התקופה הזו.
    תוקפי היהדות – ככל שהם תוקפים, מעבר לתקיפה מתגלה חשיבות היהדות עצמה.
    רק החול
    הוא מבקש המקדש האמיתי.
    ………………………………
    שיר גאוני.

    • תשעה קבין של יופי ירדו על שירך שחר מריו. אהבתי מאוד.

    • יוסף, תודה על תגובה מושקעת ומעמיקה. אני חושב שנגעת במפתחות של השיר, ואף פתחת איתם דלת למקום ממנו כתבתי. אולי אגיב בהמשך, כשאהיה יותר ממוקד (אני אחרי כמה דרינקים של אוזו. תל אביב, אתה יודע. או שלא…)
      🙂

      בכל זאת אומר שהיחסים בין תל אביב לירושלים מעסיקים אותי לא מעט במחשבה, ומטבע הדברים זה חודר לשירתי.

      וכן, תל אביב בהחלט יכולה לשמש "יבנה" של זמננו. "תן לי יבנה וחכמיה, ושׁוֹשִׁילְתָּא דרבן גמליאל, ואַסְוָותָא דְּמַסְיָין לֵיהּ לרבי צדוק". לא מקרי הוא שהויכוח בבלוגייה מתרחש בעיצומם של ימי בין המצרים. בבחינת אות אזהרה בעבור כולנו. במפגש העוצמתי (אחד המפגשים העוצמתיים בספרות ובהיסטוריה) בין רבן יוחנן בן זכאי לאספסיינוס (רגע אחד לפני שהמצביא הפך לקיסר והרבן הפך למנהיג היהודים שלאחר החורבן), אמר המצביא הצר על חומות ירושלם: "אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון?" (ומפרשין: אילו יש לאנשים חבית של דבש, ודרקון – קרי: נחש – כרוך עליה, לא היו שוברים את החבית בגלל הדרקון כדי להמיתו?). והרי בן זכאי ביקש מאספסיינוס שלא להחריב את ירושלים, והסביר: "בִּרְיוֹנֵי דְאִית בָּן לָא שָׁבְקִינַן" (הבריונים שיש בנו לא הניחו לנו). בהמשך השיחה (שנסבה על…היחלצות – מטאפורית? – מנעל לוחצת) אמר לו אספסיינוס: "אם אתם חכמים כל-כך, מדוע לא באתם אלי קודם?" אמר לו בן זכאי: "אמרתי לך. הבריונים (הסיקריקים) לא הניחו לנו". אמר לו אספסיינוס: "וגם אני אמרתי לך". הבין בן זכאי שמנוי וגמור עם אספסיינוס להחריב את ירושלים, ובצע מהלך חדור תעוזה (ולימים שנוי במחלוקת, כפי שהביעהּ רבי עקיבא עצמו). רבן יוחנן בן זכאי בִּקֵּש את יבנה (במקום ירושלים!) ובקש לחוס על שושלת דרבן גמליאל, ורופאים שירפאו (אסוותא דמסיין) את רב צודק. כלומר: בקש זיקה פיסית (יבנה, מקום שאינו ירושלים), בקש "זיקה, המשכיות רוחנית" (חכמים שימשיכו את לימוד התורה, שושלת גמליאל) ובקש מרפא (לכאורה לרב צדוק, למעשה: לעם כולו). על כך ימתח רבי עקיבא בקורת: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". אבל רבי עקיבא זה, בעת שעמדה בפניו הכרעה מהסוג שניצבה בפני בן זכאי, בחר בדרך שההיסטוריה הוכיחה כמשגה.

      ולכן תל אביב מעניינת אותי, יוסף. כי יש בה לימוד תורה. ויש בה מרכז רוחני. ויש בה רוח יבנאית. רק צריך להביט ולראות. ולנסות למצוא דרך לשלב בין שני המרכזים הללו (ירושלים ותל אביב) מבלי להביא לעליית הסיקריקים החדשים (משני הצדדים: האולטרא-אורתודוכסים והאולטרא-חילונים, שהרי הרוב נמצא באמצע) לבל יכרך, חלילה, הדרקון (הנחש) סביב החבית (ת"א ו/או י-ם), ואז מה יעלה בגורלנו?

    • קורא שירה

      יוסף,
      האם תואיל להסביר ביתר אריכות ופרטנות את התגובה שלך לשיר של שחר?
      אני לא בטוח שהבנתי אותה עד סופה ו/או עמקותה.
      תודה.

  3. אוהבת את מקומותיך.

  4. איריס קובליו

    איזה יופי שחר, ואולי יעלה השחר על הרצליה והקב העשירי יבוא בשעריה כי מנגינת נבל דוד חסרה בעורקי חדריה

    • הו, הו, איריס!
      שחר עלה להרצליה. אפילו פרץ דרך. אבל במקום קבין, חזר משם על קביים.
      🙂
      בין אפולוניה, סידנא עלי והמרינה לבין הסירה, שבעת הכוכבים ונווה עמל, השחר השאיר שם תשעה קבין של חיי אהבתו. את העשירי ישמור לעצמו.
      🙂

      נדמה לי שאת מכירה את המסלול ההרצליאני הזה. אני קורא לו:
      Altneupain
      🙂

      • altneuschmerz
        von dem herz
        בהרצליה

        • :-)))
          רק שליטה בשפה הגרמנית יכולה להניב שירה כזו, נוני. שאפו!

          מעניין שגם בעברית וגם בגרמנית יש חריזה בין "כאב" ל"לב", אבל צריך צידוק מאד משכנע לעשות שימוש חוזר בחריזה הזו. אצלך יש צידוק! (לא מעט בזכות הרצליה. חחח…)
          ואת נוּני או נוֹני?
          הגבת אצלי פעם בשם אחר?
          🙂

          • תגובה רביעית אצלך

            1.אל תשכח (לא, לא שִׁכחה)
            2.שלות
            3.herzליה
            4.נוֹני

          • חחח…
            אני זוכר (בינתיים) את כ-ל תגובותייך. הרי הפצעת אצלי (בשם נוני) רק בשני הפוסטים האחרונים. לכן שאלתי (וגם בפוסט הקודם השארתי סימן שאלה מרחף) אם יש לנו היכרות מוקדמת.

            מחכה לתגובות
            5
            6
            7
            8
            והלאה…
            🙂

      • איריס קובליו

        מריושחרי, אני מכירה ומכירה, אבל מה שמעניין הוא שאתה התחלת באפולוניה וסיימת (לעת עתה) בנווה עמל, וכך גם אני, הגעתי להרצליה לראשונה בת 14 לאפולוניה ופני מועדות בקרוב מאד מאד לנווה עמל 🙂
        ואולי בכל זאת הקב העשירי? או שמא האחת עשרה??

        • מעניין ה"סיימת לעת עתה", איריס. את מחזירת אהבות קודמות?
          🙂

          נראה לי שבסוף כולם גומרים…
          בנווה עמל.
          🙂

          • איריס קובליו

            חס וחלילה גומרים 🙂 שחר
            עוד הרבה הרבה לפנינו
            אבל זה בכלל לא רע לשהות בנווה עמל לאיזה זמן
            מזמינה אותך לנסות שוב 🙂

  5. תַּלְמָה פרויד

    כמה יפה אתה דג – לא רק חלומות, גם אוצרות: ממצולות התנ"ך (ספר יונה), מן האגדה (הרוח המנגנת בכינור דויד), מן השליטה בשפה: 'דג' כפועל/'דג' כשם עצם ועוד ועוד.
    ושתי הרשויות – קודש וחול, תל אביב וירושלים.
    "ואולי יעלה שחר לירושלים"? תל אביב תתייפח 🙂
    יפה ועשיר שירך, נעים זמירות, שחר-מריו.

    • 🙂
      אני דג את תגובותייך, ומתמוגג, תלמה. קבין-קבין של יופי נוהרים אלי למקרא דברייך.

      גם שמחתי שזיהית (כמו אחד מקודמייך) את המשחק שבין עליית שחר לירושלים ועליית השחר על ירושלים.

      אני מכריז עלייך כזוכת פרס כינור דוד מטעמי.
      🙂

  6. רונית בר-לביא

    שחר יקר.

    לבושתי אני לא מבינה הרבה.

    אם זה מתקשר עם השיר הקודם, אני מבינה יותר ..

    ארוכה כל כך הדרך בין ירושלים לתל אביב וצפוף על כביש מספר 1,

    ואתה לא חול, לא חול, אתה מקודש,
    אתה יכול לקדש את עצמך בעצמך.

    יעלה ויבוא לירושלים השחר 🙂

    • תודה, רונית.
      את מתכוונת לקשר בין "תשעה קבין" ל"ואז שכחה" או ל"תלמוד תל אביבי"?
      אני מניח שאת מדברת על "ואז שכחה".

      אין קשר מונחה/מוכתב מראש בין שני השירים. הם נכתבו בזמנים שונים. אבל, כפי שהצביע על כך הנחבא אל הכלים, יש קשר נפשי בינהם, קשר שהזמן ופערי הזמן לא יכולים לו. זה טבעי. הם נולדו באותו "בית מדרש". לא מעט משוררים כותבים שיר אחד כמה וכמה פעמים (וגם אני בינהם, אני מניח, אם כי לא בטוח שזה נכון למקרה הזה). אך אם כך הדבר, אזי רצוי, אני מניח, שתהיה בהם בכל פעם הארה מכיוונים אחרים, מזוית אחרת. זה הבונוס שמעניקה לנו הצמיחה עם השנים. עץ התפוחים שלנו נטוע במקומו, בהישג יד, אבל בכל פעם אנו קוטפים תפוח אחר, ויש אאוריקה אחרת.
      אני חושב שגם זיהיתי את זה אצלך.

      וכשיעלה ויבוא, תעשי לו קבלת פנים?
      🙂

      • רונית בר-לביא

        שחרק'ה,
        יאללה, קבלת פנים,
        והפעם עם עוגה יותר שווה ..

        רק תכתוב מתי מגיע.

        איזה עץ תפוחים זיהית אצלי ?

        ואגב, המרחק בין תל אביב לירושלים מאד גדול אצלי בחיים. מאד מאד.

        הרבה יותר נגישים לי מקומות אחרים משום מה, והמעבר ירושלים-תל אביב הכי קשה מכולם.

        כביש מספר 1, סוג של נהר סמבטיון מודרני, ללא ההפסקה בשבת ..

        • רונית, יא מצחיקה. דברתי על עץ תפוחים מטאפורי.

          אגיע ביום ראשון הקרוב. יש לי פגישה בז'ראר בכר בעשר וחצי בבוקר. ואז יורד בחזרה לת"א, אבל אפשר לארגן פגישה.

          לגבי המרחק – הכל בראש.
          תנסי את כביש 443.
          🙂

          • רונית בר-לביא

            מה אתה אומר על כביש מספר 1 כסמבטיון מודרני ?

            לגבי עץ התפוחים: הבנתי שמטאפורי, מה עשית אותי מפגרת ?
            🙂

            סתם תהיתי כיצד אתה רואה את עץ התפוחים שלי, אבל זה די לפגישה ולא לבלוגייה.

            אגב, יש לי גם עץ תפוחים אמיתי, אם כבר מדברים.
            ברוחניות האמיתי הוא המטאפורי והחומרי הוא הבדיה.

            ו 10:30 נורא מוקדם, אבל אפשר אחרי הז'ראר בכר, תבוא אליי לעבודה 🙂
            תראה אנשי מחשבים מירושלים, שזו מהזה מציאה 🙂

          • מעניין שהזכרת את הסמבטיון (הסבטיקוס) ואת הדרך מירושלים לתל אביב. מכירה את השיר של אהוד בנאי, "הכוכב של מחוז גוש דן"?:

            "ברחוב קטן, במחוז גוש דן בקיץ שעבר
            נערה יפה בדרכי חלפה ושלחה לי חיוך קצר
            מכפות רגליים יחפות עד שיער חום אגוז זוהר
            חיזיון מתוק, רק צריך לבדוק אם הייתי ישן או ער

            מנהר ירקון עד הסמבטיון
            מגליל עד לראש שטן
            לא תמצא תמה, כמו אותה עלמה
            היא הכוכב של מחוז גוש דן

            רונית, אולי את הכוכב של מחוז גוש דן, שאהוד בנאי מחפש, ולא יודע שהיא דבקה בירושלים?
            🙂

            לגבי ביקור בעבודה, לא נשמע לי הכי מרנין. וגם לא תהיה עוגה. אבל נדבר. אולי אתן קפיצה.

          • רונית בר-לביא

            :)))))))))))

            ויותר משדבקה הרבנית בירושלים, דבקה ירושלים ברבנית.

            וכשיצתה את שעריה, היתה חוצה את הסמבטיון, וכל אבני ארץ היו נזרקות בה, והיתה הרבנית מהדקת את השביס אל ראשה להגן מפני האבנים,
            ורק צפירת השבת היתה מצילה את הרבנית מחרון אפו של הנהר השוצף ומיישבת עליו את דעתו.

  7. מעניין לדמיין את התמונתיות שבשיר.
    מיתרי הכינור לדוד
    כינור המתמלא חלומות.
    הכינור הוא המשורר

      • ומיכל בת-שאול אהבה את דוד בן-ישי
        רצתה לבוא בין מיתריו וישמיע מניגוניו.
        אולי המשורר העולה עם השחר לקריאת שחרית
        ורוצה לעלות מיפו-ת"א לירושלים
        נוטע יצירה מנעים זמירות ומקדש את ימי החול
        עש לזכייתו בכינור דוד?

  8. סיגל בן יאיר

    בנדרס יקירי, שיר מרטיט
    מזל טוב על הפרסום, אוהבת.

  9. שחר{מריו} עלה כבר על ירושלים… בכל אופן השיר מלווה בצליל כנור דוד, כאילו מרחף ויורד, לעיר, למצולות הים ושוב מרחף. קודש וחול תל אביב וירושלים, שתי הפנים, נפלא

    • הרבה פעמים אזנך כרויה לי, חני. ונפלאתה לי תגובתך, ששלית מן השיר את הצלילים האלה. קשה להפיקם בכתיבה; קל וחומר (כלומר: קשה וחומר) בקריאה. בורכתי בקוראת כמוך, חני. עכשיו גם אני מרחף.

  10. הנחבא אל הכלים

    "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ", במסכת ברכות ג' ובזוהר נאמר: כינור היה תלוי לדוד למעלה ממיטתו של דוד כנגד חלונו, וכיון שהגיע חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו. מיד היה דוד קם ומתגבר בשירות ותשבחות, והוא עומד ועוסק בתורה עד שעולה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר והיו חכמי ישראל שומעים את קולו, היו חכמי ישראל נכנסים אצלו ועומדים גם הם לעסוק בתורה.

    יופי של שיר שחר מריו
    "דג חלומות תרשיש" הוא כמו "שולה זהב" מהשיר "ואז שכחה".
    יש עוד דברים משותפים בין שני השירים: בשניהם יש חיבור בין קודש לחול בין אהבה ארצית לאהבה מיתית.

    הרצון להיגאל.

  11. מירי פליישר

    חם לי פה בחדר המחשב וכמעט פיספסתי את השיר שלך אבל משבצבץ שימך על הצג נחפזתי בטרם גלישת גלי הזיעה.
    שיר נפלא נפלא משורר תל אביב-ידושלים שחוברו יחדיו בנפשך האצילה

    • מירי!
      הסומק מבצבץ על לחיי. בשביל התגובה שלך היה שווה לי שלא תפספסי את השיר. לא בטוח שיש לי שירים ממוזגים, אז לחדר המחשב הביאי מאוורר.
      🙂

  12. איתי בן אליעזר

    שחר-מריו

    אהבתי את הדיאלקטיקה העדינה שדגת עבורנו כאן. שיר יפיפה.

    הזכיר לי את נדודיי והרהוריי על קו ירושלים-תל אביב בתקופה אחרת, רחוקה. כעת השתקעתי גם אני, כמו אחרים, בהרצליה.

    • איתי (הגם אתה הרצליאני?), תודה על תגובה יפה. אחת לכמה זמן אני דג כאן תגובה מבלוגר פחות פעיל או מטוקבקיסט שאינו חבר בבלוגייה, וזו – שתדע לך – מתנה לא קטנה.

      מה עשית בקו ירושלים-ת"א? לימודים/עבודה – בית? גם אני נע "בין שתי ערים" אלה לא מעט. אין מה לעשות, הקרבה הפיסית בינהן מחד גיסא והריחוק המנטלי מאידך גיסא הם חומר בשביל הרוח.
      🙂

      • איתי בן אליעזר

        הי שחר

        סליחה על התגובה המאוחרת. אני אכן בלוגר קצת פחות פעיל, אבל אני מקווה להתחיל לעלות פוסטים בקצב קצת פחות "חזלוני"…

        התחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, לאחר שהגעתי למסקנה שכתל אביבי אין לי מה לחפש יותר בת"א, ועלי להגשים את הפנטזיה שטיפחתי מימי הצבא העליזים (אז התאהבתי בירושלים, בגיחות ליליות במהלך אפטרים הזוים) לעבור לגור בבירה.

        ואז הכרתי את שלי. אשתי כיום. סטודנטית באוניברסיטת ת"א. הנסיעות בין ירושלים לת"א איימו למוטט את החלק הפנוי של תודעתי, שלא היה עסוק באותם ימים בפענוח טקסט נוסף של קאנט.

        לבסוף, חזרתי לתל אביב. בחירה שהוכיחה את עצמה. אך הזכרונות מירושלים לא מרפים, וטוב שכך, טוב שכך.

        • איתי, בפראפראזה על דברי ארז פודולי (השכן מלמטה), הזכרונות מירושלים לא מרפים ממך כבר אלפיים שנה.
          🙂

          אתה יודע, חזרתי מחנות הספרים ובית הקפה/פאב "עשן הזמן" בבאר שבע לפני כמחצית השעה. בתום ערב השירה (השקה לגליון חדש של "דקה") עיינתי בספרים שהוצבו על סף הכניסה (רגע לפני שצחי, הבעלים, השיב את הכוננית לתוככי החנות), ועל המדף היה מונח, בין היתר, "על אודות יונתן". ספרך. נזכרתי בתגובה הזאת שלך על ציר ירושלים-ת"א. יתכן שממש באותם רגעים, גם אתה נזכרת בה והגבת אצלי בפוסט…
          🙂

          • איתי בן אליעזר

            שחר-מריו, אני מקווה שערב ההשקה היה מוצלח ומעניין, קראתי עליו בפוסט שלך מלפני שבוע, המרחק מנע ממני להגיע אך מאד הסתקרנתי…

            יתכן וארז צודק – כך באמת הרגשתי כש"גיליתי" את ירושלים בתקופת הצבא -כאילו הלא מוכר הוא למעשה מוכר עד מאד, ומי יודע ממתי.

            ותודה ששמת לב לספרי הצנוע על מדף "עשן הזמן". נחמד לדעת שהוא שם, במקום שעושה כבוד לעשייה מבורכת בתחום השירה.

  13. משה יצחקי

    ש.מ. אהבתי את השיר כבר כשפגשתיהו לראשונה. הנחבא כבר חשף את מקור ההשראה בעניין הכינור-הרוח-לימוד התורה. המדרש שאתה עושה עם המקורות הוא לב ליבו של היופי ואולי הכאב אבל מכאן גם צומחת יצירה חדשה בשרשרת היצירה היהודית לדורותיה. המשא ומתן עם הרוח, לא עוד רוח שבאה מעצמה, אלא תביעה כמעט נואשת לעורר את הניגון, לחיבור לאיחוי. התמד לצלול בבטן הלוויתן מיפו לתרשיש והמשך לדלות וחלחרוז פניני חול וקודש .

    • משה היקר, תודה. תודה. התביעה הכמעט-נואשת הזו, כפי שאתה מגדיר זאת, משתלמת מאד נוכח קריאה כשלך. אני אוהב את תגובתך מאד. יש לי שירים שהד קריאתך, העולה מהם, מנסח אותי טוב מכל הסבר שיכול הייתי לתת.

      במקום בו אני כבד פה,
      🙂
      כינורך פורט נכון את מילותיי לְרוח.

  14. אוי יונתן יונתן, עד מתי. כך לא מנהלים משא ומתן. צר לי עליך, אחי.

    • לבנה, המעלה עדי זהב על בלוגי, תודה על התגובה, אך חוששני שהפעם לא הבנתי אותה.
      יתכן שזה נובע מכך שלא הבנת את השיר.
      🙂
      דוד אמנם מלך בשיר, אך יהונתן, חברו, לא משחק בשיר ולוּ תפקיד משני.
      בואי ננהל משא ומתן חדש עם הרוח.
      🙂

      • מצד שני, כפי שאמרתי בעבר, אני פתוח לכל פרשנות לגיטימית בשירה (אם יש לה סימוכין בטקסט). או כפי שציטטתי את רוברט פרוסט בפוסט קודם שלי: "המשורר זכאי לכל הפרשנויות, שניתן למצוא בשירו". אז אולי גם ליהונתן יש מקום בשיר הזה (למטען הנפשי של הקורא/ת חשיבות גדולה וכך גם לתפיסה – הנכונה או השגויה – של המשורר). מעניין. אחפור בזה.
        🙂

        • השאלה היא מהי פרשנות לגיטימית, זו שמרצה את תחושת הקורא ואינה מכעיסה את הכותב; האם כל פרשנות היא לגיטימית, בין אם הכותב יודע או שאינו יודע עליה? אתה מבקש ממני לעשות מעשה לא לגיטימי, לפרק את שירך היפה לפרוטות, להתמקח, על תחושות שלי, תחושות שלך, האם זה נכון? ואיך נדע?
          אבל הנה: בעיניי זה שיר אהבה בין מעריץ ונערץ, הדובר מביע כמיהה למי שבחלונו תלוי כנור, רוצה לבוא במיתריו, לא חשוב היכן, בתל-אביב או בי-ם, עומד בשער, מנהל מו"מ עקיף (עם הרוח) וישיר (עם איש הזמירות), דג ושולח חלומות רחוקים (שירעישו, שיזכירו) לאותו כינור ולבעליו המהפנט והמהולל(נוטע, מקדש), כי מהו הדובר בלעדיו?חול ואבק.
          ולפתע ראיתי את יהונתן…

          • לבנה, גבולות הלגיטימציה של הכח הפרשני ישתנו מאדם לאדם בהתאם לפרמטרים שונים. מבחינתי כל פרשנות היא לגיטימית, ובלבד שיהיו לה סימוכין בטקסט. לכוונת המשורר כבר אין מונופול ובלעדיות מרגע שפרשה היצירה כנפיים לרשות הרבים.

            לא הייתי חולם לבקש ממך לעשות מעשה שאינו לגיטימי. אין בזה עניין של מקח. רק חילופי דעות. זו גם פריבילגיה שלא היתה נתונה למשוררים רבים לפני עידן האינטרנט והבלוגיאדה. עניינה אותי פרשנותך, והדרך שעשית בשירי ליהונתן, שכלל לא כיוונתי אליו.

            זה גם שיעור מאלף על התרומה או ה"הפרעה" שטומנת בחובה ההכרות בין יוצר לקורא. הרי הכרנו שנים מספר לפני ייסוד הבלוגייה, ולאינטראקציה הבלתי אמצעית יש אימפקט, אני מניח. כמו-כן הצטרפתי כחבר לבלוגייה כשבעה-שמונה חודשים לאחר ייסודה הודות להמלצתך בפני יעל. בנוסף את קוראת קבועה ומעמיקה שלי. וללא כל קשר, יש לך עין חדה ורגישה. מכאן נובע שהכלים שלך להבנת יצירתי לכאורה טובים משל רוב הקוראים האחרים. יש לך גישה חודרת יותר לעולמי הפנימי. כך אני חש. אבל דווקא הפעם ההבנה העמוקה שלך "הכשילה" אותך בקריאה. היא סחפה אותך למקום אחד של הווייתי והעלימה ממך שער "נסתר" למקום אחר ולא פחות משמעותי. ושוב, מצד שני, יתכן שגילית כאן משהו מהתת מודע של היוצר, והוא ש"נכשל" בהעברת המסר שלו עצמו; ומצד שלישי, מה זה משנה? הפרשנות שלך לגיטימית כיון שמצאת לה סימוכין בטקסט.

            הדבר היחיד שאפסול בפרשנותך הוא נושא ההערצה. התופעה הזו, מלשון עריצות, אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמי. אולי בשנות השמונים "הערצתי" "כוכבים" בתחום המוסיקה. אבל אני מעדיף הערכה, אהדה, אהבה. הערצה היא תופעה מסוכנת, בעיניי. היא שוללת כל אפשרות לחתור תחת הנערץ (העריץ), לבקר אותו, לחלוק עליו. זה קורה בכל תחומי החיים. גם בספרות ובשירה (ראי מקרה פנחס שדה) ויש לכך עדות חיה גם קרוב מאד אלינו. טמונה בכך סכנה לא מבוטלת שגובלת בחוסר אחריות כלפי המעריץ, העלול לבטל עצמו.

            את גיבורי שירתי אינני מעריץ. לכל היותר, אוהב. 🙂

          • במילה חול, שחר, קבור הכלב, היא שמשכה את הפרשנות, כי אם הדובר חש כמו חול, חולין, תחושת התבטלות (בלעדי מושא כמיהתו), וכנגד, הוענקו (למושאו) מונחי כוח כמו "נוטע", "מקדש", זו לא רק אהבה ממקום שוויוני. זה הרבה הרבה יותר, ולכן נקטתי בשם העצם שאינך סובל. ואני בטוחה שיש לך יותר מ"שער" נסתר אחד שאיני רואה – אל תגלה.:)

          • הבנתי כעת את המפתח לפרשנותך, לבנה.
            כוונתי, כאמור, היתה אחרת. נקודת המוצא של השיר הזה היא יהודית, בבחינת היחסים שבין אדם למקום (בשני המובנים) ולא ביחסים שבין אדם לחברו. המתח הקיים בין החול לקודש (ובין "עומדות היו רגלינו בשערייך, ירושלים" ל"עומד אני בשערי תל אביב", בין יפו לתרשיש, קרי בין מושא הבריחה והאסקפיזם לבין ההיאחזות כאן, בין הפנים השונים של דוד כמלך נוקשה וכנעים זמירות, בין העלייה לירושלים לבין הירידה למצולות, בין הנטוע לעקור). כך שנקודת המשען של השיר היא משא ומתן עם הרוח של היהדות (פני החסד – כינורו של דוד, מול פני הדין. הרצון להתקרב מול החשש). החול, שהזכרת, אכן נודד, ואילו דוד יכול אולי לשמש עוגן. הוא נוטע. אני אכן מרגיש "חול בלעדיו".

          • רונית בר-לביא

            הי שחר.

            נדמה לי שפירשתי אינטואיטיבית קצת דומה ללבנה,
            ולכן זה התקשר לי עם השיר הקודם שלך..

            עכשיו הבנתי יותר.

            חשבתי על עניין של ביטול עצמי עם החול הזה וההוא הקדוש.

          • רונית, זה מעניין שפֵּרשת כמו לבנה. ושוב, אין בזה כל בעייה אם לפרשנות יש סימוכין בטקסט. כוונת המשורר (אם ידועה) אינה בלעדית מרגע שהעתיקה היצירה את מקומה מן המרחב הפרטי לזה הציבורי.

            וגם סוגיית הידע הפרטי של הקורא על המשורר מעוררת עניין משום שיש בה כדי לתרום להבנת היצירה או – כפי שעולה כאן – להסיט את המבט למחוזות שלא להם התכוון המשורר.

            תודה על הארותייך. השכלתי.

  15. ארז, סן פרנסיסקו על המים

    הנה, בעוד שאמריקה כבר עייפה מה'שחר החדש' שכביכול עלה עליה, בשירך זה עוד גחל עומֵם.
    כששאלו אותי למה עברתי לגור בירושלים אחרי הצבא (הרי יכולתי ללמוד באוניברסיטאות אחרות ולאו דווקא בַּ'עברית') הייתי אומר שאני רק עשרים שנה תלַביבי אבל כבר אלפיים שנה ירושלמי. יש (עדיין!) פי מאה סיבות 'לעשות את זה' בירושלים. במיוחד נוכח העימותים האחרונים בירושלים.
    אין ספק שהדיון בינך לבין יוסף עוזר כאן למעלה הוא מהסוג שצריך לנהל כאן במטע (הנה לימדת אותי טרמינולוגיה ואני משתמש בה), שהרי אם במטע מסתופפת אליטה תרבותית מסוימת, איפה תרבות הדיון? לכן היה נכון בעיניי שאותם אלה שיש להם רגל-פה-רגל-שם, כמוך זנב-אורן שלי, יתנו את הטון בדיון או ינהלו אותו, אבל את תפוח האדמה הלוהט הזה גלגלת אלי חזרה… (וזה בסדר, אני רק חושב שבמעמדך הנוכחי במטע יכולת לבחור אחרת).
    לבנה (כאן ממש מעליי) דיברה על יהונתן. בי השיר עורר את זכר שאול, שלמשמע נגינת דויד הייתה צריכה לסור ממנו הרוח הרעה, אבל בכל זאת השליך בדויד את כידונו… דומני שעכשיו כולנו זקוקים לתיבות ריקות, בהן אין תווים ורק שקט בין הצלילים.
    וכמעט התאפקתי.. אבל בכל-זאת, הערה טכנית על החריזה. השיר היה עולה מדרגה לדעתי אם היית חורז א'-ב'-ה' (כנגד ג'-ד'-והשורה המסיימת את השיר). זה יכול לחדד מאד את התוכן עצמו.

    נ.ב. ואחרי שאבו חסאן, אללה ירחמו, נפטר, אין וויכוח שהחומוס הטוב בארץ הוא אצלנו בהר… (סוג של גאווה ירושלמית, תראה, אני עדין אומר אצלנו…)

    • ארז, היקר לי מיקר, תודה על תגובתך המפורטת והמנומקת. אתה איש רציני ונבון. לחברים כמוך הייתי צריך בשנות נעוריי, כשהתפזרתי מאד.

      שמתי לב (איך אפשר שלא) לביקורת המרומזת-לא-מרומזת, שהטחת בי. אני מקבל את הביקורת שלך. היא הדירה שינה מעיניי עוד בשלב בו הטחתי אותה אני בעצמי. והנה, מסן פרנסיסקו הגיעו גלי ההדף. עכשיו, משקבלתי עלי את דין הביקורת, אשיב לטענותיך אחת לאחת.

      ראשית, יצרת זיקה בין אליטה תרבותית לתרבות דיון. טעות נפוצה, יקירי. לעיתים אפשר למצוא תרבות דיון בקרב סוחרים בשוק (שהסטיגמה לגביהם מרוכזת במקח בלבד) ולחפש אחריה (תרבות הדיון) בקרב משוררים וסופרים, שיש ואינם אלא סוחרים ברוח.

      שמע לי, אח, אין קיומה של אליטה תרבותית מספק תעודת ביטוח לתרבות דיון. לעיתים ההפך הוא הנכון. דווקא שוחרי תרבות, בהיותם עתירי יצרים וחשבונות פרטיים, מדרדרים את הדיון לתהומות.

      שנית, אני אמנם "רגל-פה-רגל-שם", אבל לא ממש ישבתי על הגדר, אינשטיין שלי. ההתלהמות הזו החלה בפוסט שנקרא "נמאס לי מהחרדים", ושם אמרתי את שהיה לי לומר. באותו זמן ולאחר מכן בלוגרים מעטים אחרים "תפסו פיקוד" (הוכיח יפה בשער המטע רן יגיל, ועַיין בפוסט המדובר בעל הכותרת המקוממת "נמאס לי מהחרדים", ובתוצרי הלוואי שלו). ואכן – קולי נאלם קמעה. (הדברים יותר מורכבים מכפי שאתה מבין. אסביר לך על צלחת חומוס). אך צר לי שאכזבתי אותך על רקע מה שאתה מגדיר "מעמדי במטע".
      🙂
      אולי אני זנב-אורן שלך, ואתה ארז הלבנון שלי, אבל על אף שלא התכוונתי לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לפתחך, מעז יצא מתוק. הנה, שמחתי לגלות את מעורבותך בשיר היפה והנורא ששיאו "יהודי מדליקין ביהודי".

      לגבי הצעת החריזה שלך לשירי, שמתי לב ששדרגת יפה את שירו המדובר של יוסף עוזר. אולי תשלח לי הצעה מפורטת גם? אשמח לעיין בה.

      (ואגב, מר "ירושלמי אלפיים שנה", אם לא שמת לב, אתה לא לומד בירושלים. אתה בסן פרנסיסקו על המים. עלה והצלח! אבל בריחת מוחות – לא בבית מדרשנו. חחח…)

      ולסיום, אספק ראייה נוספת לכבודו. אולי תשמש לי זו כתב הגנה לביקורת שהוטחה בי? בבקשה:

      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=5501&blogID=199

      • אינשטיין קטן מאד

        שחר השלישי,
        צדקת ממני בכמה סוגיות. הן בעניין תרבות הדיון והן בעניין נציגותך עלי אדמות במאבק הדתי חילוני המתחולל פה זה כמאה שנה (ראיות חותכות הבאת, מה נאמר).
        ובאשר לבקשתך – למרות שאופי שיתוף הפעולה עם יוסף היה שונה, הנה ניסוי כלים:

        מֵעַל מִטָּתוֹ וּלְנֶגֶד חַלּוֹנוֹ כִּנּוֹר לְדָוִד תוֹלֶה
        וְכָל הַלַּיְלָה עוֹמֵד בְּשַׁעֲרֵי תֵּל אָבִיב כְּגוֹלֶה
        מְנַהֵל מַשָּׂא וּמַתָּן עִם הָרוּחַ לָבוֹא בְּמֵיתָרָיו
        שֶׁיָּקוּם נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל לְנַגֵּן שִׁירָיו
        וְאוּלַי שַׁחַר לִירוּשָׁלַיִם יַעֲלֶה.

        ולעניין בריחת המוחות, ובכן, שלי כבר ברח מזמן, ואני טהמבל לחלוטין. כל המוצא הישר יבוא על שכרו….

        • ע"פ תורת היחסות (שלי) אתה אינשטייו גדול בתורה.
          🙂
          ולגבי הצעתך, אני מבין את הרציונל שעומד מאחוריה (ובליבה, ולפניה), אבל אני חושב שאצמד לגרסה שלי. אני אמנם במקורי בא מאסכולת החריזה (אלתרמן היה אב רוחני לי), ועד היום אני מוצא בה קסם וכישוף, אבל זאת כל עוד היא משרתת את השיר. בהצעתך שיחקת עם מיקומי הנושא והנשוא במשפטים כדי לאפשר חריזה. ואני מעדיף חריזה שלא כופה עצמה על מבנה המשפט אלא יושבה בו היטב.

          אגב, לא בטוח שאתה זוכר/יודע, אבל אתה הראשון שקרא את השיר הזה (לפני שלוש שנים). אתה ונעמה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשחר-מריו מרדכי