אוטוביוגרפיה של מבקר ספרות

  מוקדש ומכוון לורד הלבנון ולאה איני

כותב שורות אלה הוא מבקר ספרות, לאמור, מי שזה שלושים שנים בקירוב ממונה (מטעם עצמו,  איש לא ביקש זאת ממנו) על התיווך בין קו הקץ של הספרות העברית לבין נקודת האל־חזור. ככל שאני צובר שנים וניסיון אני נוכח לדעת שזו מכלה את עצמה ביודעין ובהכרה מלאה. מה שהיה לפני שני עשורים חשד עמום ומציק נהפך להכרה מלאה ולעובדה מוגמרת. זאת תחושת אסון כמעט קטאקליטית מבחינה קיומית, ויש לה סימוכין בסוציופתולוגיה של התרבות כזילות הספר עד כדי מחירו של מסטיק בזוקה או האינטרנטיזציה או ביטולם למעשה של החוגים לספרות עברית באקדמיה מחמת אפס ביקוש. ואילו אך דוגמאות שטחיות לאיור הטענה.

גרוע מזה, אני חש, שכיליונה של הספרות העברית מתרחש בהקבלה כמעט מלאה עם הידרדרותה עד כליונה המנטלי (ובעקבותיו הפיזי) של הישות הקיומית הקרויה מדינת ישראל. אני מדבר כאן על הישות הקיומית, לא על הזהות הפוליטית־המדינית. אני סבור שהדיון הזה רציני מכדי שנדרדר אותו לעימות האוטומטי שבין ציונות לפוסט־ציונות. את אלון חילו נשאיר כשהוא חובק בשתי ידיים את מועמדות פרס מפעל הפיס התפל והנכלולי, בחינת מצא זיוף קונהו ואבוס בעליו. מה שנשאר הוא לזהות מי החמור ומי האבוס, אף כי זה לא משנה, ומה כבר ההבדל?

בתמצית:  זה שלושים שנה אני משקיע אצבעות במוחה השפוך של הספרות ולש בחומר שומני, חמקמק ונזיל. אני נוכח בפועל ממש איך היא הופכת להיות אצטלת המכובדות של  בדרנים או אנשי תקשורת, מי שהיה בדרן ותקשורתן,  מהדורה מרוככת בטעם הימים ההם של דודו טופז, נהפך למכובד בסופרים; מאיר שלו, נניח. אני נוכח  בתהליך המהילה והדלדול של החומר הברנרי והברדיצ'בסקאי הקשיח, משום שסופרים מבקשים לגנוב את דעתו של הקורא במקום לומר אמת קיומית קשה לעומקה. אני חש איך נוטשת הספרות את נידחיה, את יחזקאל חפץ ויחזקאל חזקוני ואת "אובד העצות" שלה,  הללו שאין להם לא לשון ולא פה לזעוק, ומתרכזת בבורגנות. והבורגנות המידלדלת, שתודעתה נפרמת כגרב בלוי, משיבה לסופריה תשובה אופיינית וצפויה ומורידה באופן דרסטי את מחירי הספרים.

התמונה אינה חד־משמעית. לעתים היא מוליכה שולל. אני זוכר את ההתרגשות והמחנק עם מקרא סוף דבר של יעקב שבתאי. אני זוכר את הציפייה המתוחה לרומן ראשון של ישראל ברמה ז"ל. הגאון האומלל והחולה שרטט לפני את מפת הרומן הזה, שאמור היה להיות מעין תקרין רנטגן של ימי צקלג, אלא שמצבו הגופני התדרדר והוא מת שלושה חודשים לאחר השיחה שלנו. תבנית הרומן ושלושת משפטי הפתיחה נעולים אצלי במגרה.

אני זוכר את מאה־מאתים העמודים הראשונים של הרומן התגנבות יחידים  ואת תחושת המהילה,  הדלדול והתִפלות שבהמשכו. אמרתי לעצמי כי לוּ כתב ברמה את הרומן הגדול שלו, (כיתת טירונים ש"מתברברת" במסע ניווט בין שכם לקדוּם ומוצאת את עצמה במצור חצי הזוי על גבעה נמוכה), הדבר היה מאלץ את קנז לפרק את מבנה הרומן שלו ולבנותו באופן אחר  ואולי גם זאת הזיה של מבקר ספרות במצור. אני זוכר את שלושת הרומנים האחרונים בסדרת היכל הכלים השבורים של דוד שחר ואת מותו הפתאומי של הסופר. או־אז קרס הכל והתפורר לאבק. מה שהיה רב־משמעי וטעון תקווה שבק חיים לכל חי. ואז, לפתע, בלא אזהרה מוקדמת, הופיעו העכברים והתרבו. עשרות (שלא לומר מאות) שכפולים גנטיים של ריימונד קארבר כתובים בעברית בסיסית, נוקשה ושבירה כמקל מטאטא. השכפול הקארברי הראשון, גדי טאוב, סימן את הרוחק בין המקור להעתק. קארבר הוא נציג אותנטי של מעמד הלבנים הנחות, השקוף, זה שחולפים דרכו ונזהרים מכל מגע עמו. גדי טאוב, לעומתו, היה ונשאר נציג הדור השני או השלישי של הבורגנות הישראלית בשלב הקצר של אובדן הדרך בין תום השירות הצבאי לבין הכניעה המוחלטת והסופית לנוסחת החיים הבורגנית של ההורים. אל תעלו בדמיונכם דבר מלבד סיפור חוזר ונשנה על צעיר ששוכר חדר בדירה מתפוררת בתל אביב וחש את אינותו בחדר הזה, משום שנציגיה הנבחרים של הבורגנות (ההורים שאותם עזב ומשכירי הדירות שתחת קורת גגם הוא מתגורר ופטרוניו ומנהליו בעבודות המזדמנות שמהן הוא מתפרנס כביכול) מסתכלים דרכו ולא בו. הצעיר הבודד הזה מתיחס לחבריו הדרים בחדרים דומים כאילו הם שקופים. אפילו העלמות הצעירות שעורן מתוח על שוקיהן המתארחות בחדריהם או מארחות בחדריהן, שקופות. בעל הדבר כינה זאת "הדור השפוף". האמת היא שהדור לא היה שפוף אלא שקוף, הוא והספרות שכתב. חסד עשו עמנו משכירי הדירות בתל־אביב שהעלו את שכר הדירה במאות אחוזים ובכך הקיץ הקץ על השפיפות והשקיפות. ההוכחה שהדור השקוף־השפוף הפנים עד גמירא את הקשיחות הבורגנית  של דור ההורים ואת האינסטרומנטליות  המהותית שלו תמצאו בספרו החדש של אותו הוגה שפוף־שקוף בדבר הנחיצות התפקודית והקיומית של ארגנטינה במועדוני דרום תל אביב, מקום שבו, בלשונו של ברנר, "הרעב לבשר האשה  גדול" (מן המיצר).

אפילו הדבר הזה אינו לגמרי נכון. אני מתבונן בספרו האחרון של גדי טאוב, ואומר לעצמי, שאפילו הרעב לבשׂר אשה במועדוני דרום תל אביב אינו העניין. שאם לא כן, על מה המאמץ הגדול לעורר את הרעב הספציפי הזה בפיתולים וריקודים עלי־מוט? אפילו רועי הזונות כבר התקלשו ונהפכו לגזורים מקרטון. קִראו, למשל, את האיש מבואנוס איירס מאת שלום עליכם בתוך סיפורי רכבת ותבחינו בהבדל בין הקלישאות והסטריאוטיפים של טאוב, המרוח כמרגרינה תפלה על מאות עמודים, לבין הדיוקן המפורט וחסר הרחמים ששרטט הסופר היידי הגדול בעמודים ספורים.

הנציג האחרון והמאוחר של הספרות הזאת הוא אשכול נבו. על ספריו אני מתבונן כל העת, לא ממש קורא  מתבונן, וללבי מתגנב החשד שהוא משוכנע עד עִמקי נשמתו שהוא סופר, ואפילו סופר טוב. מתעורר הרושם שהדברים שהוא כותב בני־קיימא. הוא כותב ציפור  הנה ציפור. הוא כותב ספר  הנה ספר. הספר רואה אור  והנה הוא נמכר. אפילו שכר סופרים מגיע בהמחאה בדואר רשום. הסופר עצמו נהפך למהות שקופה, חסרת בינה ותובנה, כולו חביבוּת וטכניקה של העמדת משפטים על נייר. הואיל שלא רק מבקר ספרות אני, אלא גם  אב  וסב לנכדים, או בתמצית, זקן חביב ומאיר פנים לכל, עז חשקי לצבוט בלחיו באגרוף קמוץ, ובתוך האגרוף, סוכריה על מקל.

אני מבצע כאן חתך אורך בסכין מנתחים חלודה, בלי הרדמה, בלי אסיסטנטים. בתחילת שנות השמונים, כשהצטרפתי אל הספרות העברית כסופר וכמבקר, מנינו תריסר. לא סוקרי ספרים, לא אורחים לרגע הממהרים להתאייד עם מכת הנגד הראשונה,  אלא מבקרי ספרות. איש מהם לא נשאר. אכן, שום דבר אינו חד־משמעי או חד־רובדי  אפילו מחקיו של טאוב המחקה את קארבר מעידים,  לפחות באורח סימפטומטי, על תמונה מורכבת של מציאות קיומית דחוסה. הבעיה היא שלא הם המעידים, הם העדות. הם אינם יותר מאוכלוסיה של "ספינת השוטים" של הירונימוס בוש. אבל תפקידם, כסופרים עברים, הוא לצייר את ספינת השוטים ולא להיות ספניה וחובליה. התמונה אינה חד־משמעית, משום שבשולי האחדות הקארברית הכמעט־שלמה של הספרות הצעירה, נשמעו גם טונים ורבעי טונים אחרים, מזייפים לא פחות, אולם אחרים. יש להניח, שמטען חוויתי בלוּם מבקש לפרוץ אל פני השטח   טראומת ההגירה של בני המהגרים לארץ־ישראל היא המטען   אולם זה מטען שאין לו נַפָּץ. יש רצון להתחבב, להיבנות, לברוח מן הגורל ומן הניסיון להישיר מבט אל החוויה.

דרכי המילוט רבות. מנחם פרי לימד אנשים רבים בחוג לתורת הספרות הכללית שאפשר גם ככה וגם ככה, וגם כמו ההוא. שיש אפיון עקיף בעולם, ואפילו על דוד המלך אפשר להסתכל במבט אירוני. מה הם הבינו  ישמרנו האל. הם הבינו, למשל, שהמבט אירוני. אך לבוא אל המלך ולומר לו "אתה האיש", את זאת שכחו, או לא רצו, או לא קראו, או לא הפנימו, או העלימו. העדיפו שלא. כי למה להסתבך? הם הבינו שטוב ונחוץ לכתוב משל, ורק את הנמשל לא כתבו. הם הבינו שהם המשכו של הסופר המקראי המתוחכם ו ה"מודע לעצמו" והם נותרו מודעים לעצמם, דהיינו לאינטרסים שלהם, אך לא לאיש זולתם.

פרי הוא משל וגם רונית מטלון היא משל. פרי (רק למשל) מעולם לא היה יותר מאשר משל. הוא הגופייה הישנה, הנצחית, שכולנו לא לובשים אך לבנו לא ייתן לנו לזרוק אל פח האשפה. אתמול בערב היה פרי מגינה הדגול של הספרות העברית החבולה בידי סוחרי הספרים. היום בבוקר הצטרף אל סוחרי הספרים שאת מקל החובלים לא הניחו מידם אף לרגע. שלשום בערב היה הגואל הנצחי של סופר עלוּם ומועלם באורח קבע, ישעיהו קורן, ומחרתיים בבוקר ימכור את קורן בשקל וחצי. הוא ממסחר את הממוסחר ממילא, למשל, את א"ב יהושע הבא. עד אז יראו אור חצי תריסר ספרים תפלים שאינם אלא שכבת מילוי זולה שתפרנס את ההמתנה הכוססת לרב־המכר הבא. הוא אפילו מחרים (בעצם לא) את פרס ספיר משום שיש פרס בוקר בעולם. הוא האד העולה מן הביבים של ספרותנו ונהפך לחלק של שגרת הקיום ההכרחית, הקורא השוטה של שבשבת הרוח במדעי הרוח. הוא יספק לנו ניתוח של פסקי־דין בסוגיות של הבל הבלים, שנכתבו בידי שופטים מיוגעים ומרוטים ויוכיח שכל עוד לא הפנימו את "תורת הפערים" אין להם תקומה. אין לנו חיים בלעדיו משום שהוא החלום הרטוב של הספרות המשובחת ביותר בעולם והממוסחרת ביותר בעולם. הוא ההוכחה התיאורטית שזה בכלל אפשרי.

רונית מטלון היא עניין כואב. היא לא משל ולא נמשל, היא סופרת. בהקשר פחות מוטרף ופחות פאנטסמאגורי ומזויף מראש של הספרות העברית היא היתה יכולה להיות היום סופרת חשובה. רקמת הפיליגרן שהיא יוצרת במלים תמיד צפופה וממחישה היטב נופים מורכבים, בתנאי שהם נוף דומם. כך גם הדמויות והקונפליקט  הכול דומם. זה כבר מעבר לצפוי והעשוי, כי זה גרוע מן הצפוי והעשוי לעיֵפה. הדמות היחידה שנעה (מחוץ לתמונה) היא הסופרת עצמה. אנחנו שומעים בדמיון את צעדיה המתרחקים. רק לפעמים היא עוצרת, נותנת מבט מזווית העין (כפי שפרי לימד) וממשיכה להתרחק על קצות אצבעותיה ואנחנו עומדים מול תיאור הדעות הקדומות ביותר והסטריאוטיפיות ביותר. אני קורא את מטלון ושומע באוזן הפנימית את דודתי, הפולניה המרושעת עם המסרגות בשׂער, צועקת בתוך הבית: "אפשר אצלהם ללקק אבל מחוץ למפתן  טינופת!" (היא התכוונה לשכנתה העירקית או המרוקאית). "והבת התגרשה, יושבת כל הזמן בחוץ עם מכנסיים קצרים שרואים לה הכל, אבל הכל, עם עולם הקולנוע והזבובים אוכלים את התינוק," ממשיכה דודתי להסביר, קולה גובר על קולות האחרים. והבעל כבר מזמן שמועה. אפילו לא בא לבקר! היא עובדת ספונג'ה. פעם בשבועיים דודתי מזמינה אותה לכביסה. הפרימוסים רועמים בגיהינום. לא שהמצב אצלנו במשפחה הרבה יותר טוב. דרך אגב, פרט לכך שדודתי הרעילה את כל משפחתה למוות בקוטלי זבובים הדוֹד בנציון מת לפני שהספיק להימלט. "וכשהוא כבר בא," ממשיכה הדודה, "היה אומר כמה מלים בקול מתוק ונעלם ולא משאיר אחריו לירה בשבילה. אבל בשיל רילאנטין בשערות  יש לו!" הדודה שלי, בשעת רוגז, תמיד שכחה את הב'.

דודתי תנצב"ה היתה אשה גסת רוח, ורונית מטלון כולה עידונים ודיוקים.

הרי לכם: היכן ההבדל בין המבט החיצוני של דודתי לבין המבט הפנימי של מטלון, בזרים בבית, למשל? המסקנה החד־משמעית שלי היא שהיא מוכרת לנו את הסטריאוטיפים שמכרה לנו הדודה עם המסרגה, רק מבפנים, ואנחנו, צרכני סיפורים טובים, קונים, לא חושדים, משום שהמבט הוא מבפנים (למרות שהסופרת בחוץ), וגם אירוני.  

יכול להיות שדור המהגרים השני הפנים את הסטריאוטיפים על עצמו? ואם הדמויות סטריאוטיפיות, חסרות יחוד, חסרות עומק והתנהגותן מוכתבת וצפויה, מה טעם להעלות אותן מתהום הנשייה? רק כדי להציג מבט אירוני? רק  מכיוון  שאין  להן  קול  עצמאי משלהן  ואפשר לצייר  אותן  ואת  אובדן  דרכן בצבעי  הפסטל  העדינים של  המלים?

לבסוף (לבסוף?) בא הולנדי עם עיניים של כלב מסטיף ושיער דהוי ולקח את הבת עם התינוק מוכה הזבובים להולנד. הוא לא ידע דבר על הפער המנטלי והתרבותי בין זעיר־בורגנות ממוצא פולני לבין מעמד בינוני עירקי, שהתפרק לגורמים, ואם היו מספרים לו, היה מגיב בוודאי בחיוך דואב ובשתיקה. אני מניח, בלי לדעת דבר, שדי היה לו בבורגנות ההולנדית שמתוכה נמלט כדי להסתתר מעתה ועד עולם בחיקהּ החמים של גרושה ממוצא בבלי שעוללהּ מכוסה זבובים. הדודה דיווחה שהשכנה שולחת להולנד פעם בשבוע את עולם הקולנוע. הדודה אפילו התנדבה לרשום את הכתובת באותיות לטיניות.

האם הדודה סיפרה? או שההולנדי הגיח מן הסיפורים של מטלון? אולי אני עצמי חלמתי אחרי הקריאה בספריה של מטלון שפרי בא בתחפושת הולנדי מדוכא בחליפת קיץ,  שילב את ידו בתוך ידהּ ושניהם פסעו במעלה הדרך לעבר השמש השוקעת בתורת הספרות הכללית? אינני זוכר.  

אני כותב ודואב:  ככלות הכול, לגיטימי להיבנות מספרות. לעצב לעצמך דימוי עצמי, מעמד, זהות ומכובדוּת. מה שמותר למאיר שלו  מוּתר־וחצי למטלון. מטלון, כאמור, אינה אלא משל  הנמשל הוא דורית רביניאן, וזאת אף לסרוג מלים באורח שובה לב אינה יודעת. אם נדקדק, מקונדו האגדית שלה הנטועה באירן היא גיעה אל הריאליזם הפנטסטי באמצעות העתק הפחם הגרוע מאיר שלו. הקורא נוכח לדעת כיצד היא מדביקה ברוֹק ומהדקת במסמרים חלודים את הריאליזם הפנטסטי אל העבר המיתולוגי והמטריארכלי, כביכול, של סבות־סבותיה בפרס ומדי. בכל זאת, היא משיגה משהו שהוא בבואה המתארת את צחיחותם של שיכוני העולים החדשים, כאשר מקונדו הפרסית שלה מתרסקת על קרקע הממשות הישראלית.

תקופה ארוכה הייתי מעיין בספרים האלה ובקודמים להם כתקדימיו של נוסח, מסמי מיכאל המתוחבל והמיתמם עד דכא והלאה, מן הקודמים לו ואלה שאחריו, ואומר לעצמי שגם לגיטימציה וזהות אישית (חלולה ככל שתהיה) שמשכו הדמויות האלה מן הספרות האוזלת והולכת הן עניין חשוב. אני חושב לעצמי שהספרים האלה, למרות הרמייה והחלקיוּת והניסיון להתחבב ולהתקבל באמצעות נרקוזה של מלים, אינם אלא תחנות בדרך. אני אומר לעצמי שההוויה הקיומית של הדור השני להגירה ולפליטוּת תמצא את מקומה, לבסוף,  במרכז הערכי והקשיח של הספרות העברית, שתקבל את כובד משקלה הראוי, שיגיע הרגע שתיכתב עוד יצירה אחת בממדי מכאן ומכאן של ברנר, שהסיפורת העברית היא ממילא סיפורת מהגרים מאתחלותיה.

זה מצד אחד. מן הצד השני, היכן בדיוק מסתתר כיום המרכז הקשיח והערכי של הספרות הישראלית? בחשבון הבנק של דוד גרוסמן, היתה דודתי משיבה בלי ניד עפעף, לו חיתה. ושוב רעם בקרבי קולה עם המסרגה בשׂער, "בשביל חלומות בהקיץ יש בית־כיסא!" כמו כן היתה מספרת על חברה בעיירה שהרבתה להסתגר במקום ההוא ולחלום, עד שיום אחד קמה מרבצה ומצאה תינוק שט במי־הרגליים של עצמה. האמינו לי, דודתי אף אמרה מלים גרועות  מאלו, ואני בוחר שלא להשמיעם באוזני קוראי האתר הספרותי הזה, שהעידון והחביבות הבין־אישית הם נר לרגלם.

חזרתי ואמרתי לעצמי שגם נוסחי סיפורת ודרכי מימוש שאני דוחה על הסף יכולים להמריא ולהוביל את הספרות העברית אל מקומות חדשים ואחרים,  וכבר היו דברים מעולם. דוגמה  מובהקת הוא יובל שמעוני  בחדר. בימים ההם אילצתי את עצמי, למרות הנדר שנדרתי לא לכתוב עוד מלה של ביקורת ספרות, להפר את נדרי ולהודות בטעות.

 ביום שישי שעבר בא  עמיתי ורעי כאח לי ועורכי, רני יגיל, והטיל על שולחני חפץ כבד. "נא," אמר לי בקול שלא היה יכול להסוות תרועת ניצחון, "קרא, התוודה ויוקל לך!" ואני פתחתי את החבילה (לאה איני, ורד הלבנון, כנרת־זמורה־ביתן, 2009, 543 עמ', עורך: יגאל שוורץ) וראיתי בהתגשמות החלום.

אתם, עמיתים בבלוג וקוראים יקרים, אל תמהרו לחשוב שהתגשמות החלום  היא קריאת שם הזוכה על במת פרס ספיר, על רקע תפאורות הקרטון הזולות, הזוהרות באלפי נצנצים בפרוטה, בפי מנחה שמתקשה בהגיית המלים, נכשל בלשונו וכולו מפיק בערוּת. גם אל תראו בחלום את המנהל הכללי הנבוך של חברת ההימורים הלאומית, שאינו יודע היכן להסתיר את ידיו. ואל תחשבו שמדובר בשועל הקשיש והערמומי המציץ מאחורי הקלעים, יו"ר חבר השופטים, יוסי שריד, שהבעתו הבעת החתול שבלע את השמנת, ובעוד מקצתה מרוחה על פניו הוא פוצח בשיר געגועים לברנר ולברנריזם ורוחץ בנקיון כפיו. הלא מרוב רחיצות כפיים פומביות לא נותר עור על כפות ידיו, ורק חולצותינו המנוגבות נשארות מלוכלכות.

לא זה החלום. לא כך מתגשמים חלומות בספרות. במרבית המקרים התגשמות החלום עשויה  להתגלות בדמות תינוק עטוף בשליה ובדם, משכשך במי אפסיים. במקרים אחרים נוחתת על השולחן פצצת מרגמה ועליך אליה לגשת בזהירות כדי שלא תתרסק עמה. לאדם שכל קולטניו מכוונים לעניין הזה צפונה סכנה. לאחר שהתגברת, הסיכוי שמישהו אחר יתגבר גם הוא, למשל, ציבור הקוראים, הוא קלוש. לציבור הקוראים הזה הצמא ל"אמת מארץ ישראל" בנוסח הז'אנר הארצישראלי ואביזרייהו (העדכני). עדיפה עליו הפוסט־ציונות הסטרילית  של חילו בעירוי היישר לווריד, בבחינת לא נודע כי בא אל קרבו.  

ורד הלבנון הוא, ללא ספק, התגשמות החלום בתנאים המביסים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הקריאה בו שותתת דם. הצער מכרסם את הנשמה, וזאת מעבר לכל הערכה ספרותית קרה כקרח. אני מדבר כאן על הקורא. באילו מצבים העמידה הכותבת את עצמה בעת הכתיבה לא אעז אפילו לנחש. ולמען הגילוי הנאות, ויתרה עליו: אני עצמי כותב סיפורת מהגרת מן הסוג הזה. אני עצמי דור שני להגירה. לאחר חמש־עשרה שנות חיבוטי קבר והזדקקות לכל טכניקות ההזרה, הדילוג, ההקבלה והטכניקות השאובות מתיאטרון האבסורד ותיאטרון האכזריות הפקתי רומן, מקראות ישראל, שהיקפו פחות מרבע העמודים שהפיקה לאה איני. אני יצאתי בעור שיני וכמעט שעברתי פעמים אחדות לעולם שכולו טוב, מקום שבו רכונים מבקרי הספרות העברית, וקורצוויל בראשם, על בשר לוויתן ושור הבר. בורד הלבנון היו דברים שבהם ידעתי בעליל שעוד מלה אחת נוספת אני מתפגר בפועל ממש, ולאה איני ניצבה זקופה, הישירה מבט, ולא זעה ממקומה אף כמלוא הנימה.

מבחינת הסוגה, הספר הזה מוגדר באופן גלוי וחשוף כאוטוביוגרפיה. ורד היא לאה איני. כך  נכתב במפורש בגוף הסיפור וגם על הכריכה. אני הייתי נוקט זהירות בהגדרה בלא לפקפק כהוא זה באותנטיות. לפנינו רומן במסווה של אוטוביוגרפיה, בדיוק כפי שבחורף של ברנר הוא רומן מוקפד במסווה של "רשימות ושרטוטים" של בחור ישיבה, לרבות הרכיבים הארוטיים והאדיפליים.

העניין אינו מנת הסבל והיסורים ועוצמת ההתנגדות הפנימית של ילדה, בת למשפחת מהגרים ניצולי שואה מדרום תל אביב, שחוותה מחנה ריכוז רגשי וגופני בחללה של דירה צפופה ומעופשת, בקרבה אינטימית לאנשים שהפנימו את התנהגות הקאפו במחנה הריכוז.  כל זה מבצבץ מבעד לתפקידים השגורים של אב, דוד, אח, אם. כסופר אני מיטיב לדעת שיסורי השחזור, תהליכי ההיזכרות, ההתמודדות עם הזיכרון והניסיון לחדור מבעד למנגנוני הכחשה היעילים, קשים לא פחות, ואולי יותר, מהחוויה עצמה. למרות הצער והשעיית הקריאה ברגעים קשים  המרחב, החיתוך בזמן, הנוף האנושי והפיזי הם העניין. כאן טמון המשקל הכבד של ורד הלבנון כיצירת ספרות. זה המעמד שבו לא ניצבה הספרות העברית עד היום  הצבעה על חברה שבטית של מהגרים, על שבר הזהות, על איונו המוחלט של ה'אני' עד למדרגת חיה בהישרדות במחנות ריכוז וחזרה לקיום "שגור" והכרחי, דפוסי, בדירה עם ילדים וכלב וציפורים בכלוב, עם טירוף הדעת המכלה,  עם המחלות המכרסמות, עם המוות הפוקד, עם הזונה שאב המשפחה מתפתה לה בין שולי פרדסים, משוכות צבר וגלי אשפה.  כל קורה כאשר הדבר היחיד שמעורר את ה"אֵרוֹס" שלו הוא גופה המתגונן והחומק של בתו בת השמונה. זה המצב כאשר היא בת עשר, בת ארבע־עשרה, כאשר היא גוף שהוא ממתין לכיבושו, לפעמים מקופל כנחש ולפרקים רך כבובת סמרטוטים. הביטוח הלאומי, בתי־החולים ביפו שבהם נוטשים ילדים חולים ואין טורחים אפילו לבוא לביקור של מה בכך. זה מצבה של האם המודעת, חרף אטימותה, לעניין כולו ומתרגמת את המודעות הזאת לשנאת הבת, כאשר זו מסרבת באופן אינטואיטיבי להיאלם דום ואינה מוכנה לעלות כקורבן על מזבח שלמות המשפחה ושלוותה.

ואפילו זה אינו העניין. העניין הוא רומן העולה על גדותיו מכל היבט של בשלות, יכולת עיצוב,  אפיון ועיצוב דיאלוג, כישרון ובוננות. התבוננות מוקפדת ושקולה אולי תוכיח שאין איזון פנימי מלא, שמשקל החצי הראשון של ורד הלבנון עולה על חציו השני. שיש שטחים "מתים". הללו מעטים מאוד ואינם אלא געגוע בלתי־מודע לעולם שפוי, חסר אירועים קטסטרופאליים או גרוטסקיים שבו מודדים בגדים וצובעים את השפתיים ואת ציפורני האצבעות ושוקלים־אומדים את הסיכוי אצל הבנים. לא שיש למישהו מהם סיכוי. הנבחר הוא כמעט צמח, פגוע ראש, חייל שהתאבדותו לא עלתה בידיו. ורד הלבנון מתנדבת לטפל בו בבית החולים. הנבחר גם הוא מוקצה  משפחתו הנורמטיבית וה"משכילה", באורח לא פחות מדכדך מן המשפחה הנורמטיבית למחצה של ורד הלבנון, מפנה לו עורף ונועצת  מבט חושד במתנדבת. הקשר בין ורד הלבנון למשפחת הפצוע הוא קיר אטום. נשגב מהבנתה על שום מה ולמה מבקש צעיר נורמטיבי, שכל עתידו לפניו, לצאת מן המחנה באופן כה נמרץ ומוחלט. אמו של החייל, הצלע היותר רך במשפחה,  נכשלת בהבנת הקשר שבין הצעירה ה"דרומית" לבנה. החלק הזה בורד הלבנון הוא טרגי־קומדיה של היפוך הנסיבות, לרבות החייל המשוכנע בדמדומי חוסר ההכרה כי המתנדבת היא חברתו ש"התאידה" אחרי נסיון ההתאבדות. באופן מסוים, נסיון ההתקרבות הגופנית שלו מתקבל ביתר נכונות משום שרק בזהות בדויה וכפולת פנים מתקבלות המחוות הגופניות האלה בשמץ של סובלנות ואי־רתיעה.

הנוסח של רומן שנכתב בידי הדור השני להגירה קבוע, פחות או יותר, ומוכתב מראש. הילדות הטראומטית, ההתפכחות וההתוודעות המצטברת למצב, נסיונות ההיחלצות ממנו והקונפליקט עם ה"סנקס") הכוחות החוסמים)  המשפחה הקרובה והרחוקה, ניסיון החיים המוגבל, הממסד המפנה את הגיבורה לבית־ספר מקצועי, ואפילו הדיכוי המיני שריחו המעופש אינו מתפוגג. השרות הצבאי, שהוא נסיון הדיכוי האחרון, האכזרי מכולם, משום שהמדכאים (הפיקוד בדרג נמוך) הם יוצאי אותו רקע "דרומי" שהפנימו את נוסחי הדיכוי עד לשד עצמותיהם והם מכוונים את הדיכוי אל אחיהם לדור השני של ההגירה והפליטוּת.

הנוסח מוכר, ואפילו "מוכתב". העניין הוא העומק המוטבע של הסיפור בבשרו החי של הקורא. ברומן משתחררות עוצמות. הדמויות הן של עולים חדשים שהתרבות שלתוכה נולדו התרסקה לרסיסים. השפה שלהם (ספניולית? יוונית? לאדינו? כנראה בליל שלעברית חלק מועט בו) נידונה להתנוון. לעומת זאת, אין כאן חיבור אל המקום החדש ואל הלשון  הרשמית  והחגיגית של מהדורות החדשות, למשל. הלשון היחידה שמשתחררת היא לשון הפיתוי או האלימות. כאן אולי טמון ההישג החד־משמעי ביותר של ורד הלבנון. אף כי השפה סורסית, היא בליל נורא, אין כמעט משפט שאינו חד, מדויק, מושחז ופוצע עד זוב דם. התחכום של הדיאלוג (שרובו מורכב ממונולוגים קצרים, חדים, או מרצף סיפורים שכל תפקידו להרדים את ההכרה של השומע) הוא חד־פעמי. גם הסיפורים מן העבר המפואר בסלוניקי או מן הקריסה והנפילה אל מחנות הריכוז, הם פצצות עם מנגנון השהייה, שכל תפקידן לרסק את התודעה ואת ההכרה. המסרים לא פעם סותרים  דוגמת אב המשפחה  שחוסם באופן אינטואיטיבי כל ניסיון של הבת להשכיל ו"להיות סופרת". ולעומת זאת, הוא מטיל עליה את התפקיד לשמר את הזיכרון ולכתוב את סיפורו ואת סיפור משפחתו בשואה. באורח מפתיע (בספרות, לא בחיים) כמעט כל דמות ראשית ברומן, ואפילו כמה מדמויות הרקע, מורכבת, מתוחכמת או מניפולטיבית ומובחנת, לכל הפחות. אפילו הסב, המופיע  על במת הרומן פעם אחת בלבד, הוא יצור מבעית (ופדופיל) ששוחט תרנגולת בדירה החדשה בבת־ים ונעלם. הוא חוזר מאוחר יותר כחלק של הזיכרון הקולקטיבי של המשפחה, אולם הוא דמות בלתי נשכחת. אני נזכר כעת בדמויות משנה קטנות שגולמו בעבר הרחוק על־ידי  שחקני "הספסל" של תיאטרון הבימה,  שכמעט תמיד האפילו על שחקני ה"השורה הראשונה" ונחרטו בזיכרון. כך הדבר גם ברומן של לאה איני.

נקודת חולשה ברומן היא ההיאחזות בעוגן ההתנגדות למלחמת לבנון הראשונה, ה"'אפיפניה", שעת הזוהר כביכול של השמאל הישראלי הקלוש. הדבר נקשר, כמובן, להתעקשותה של ורד לחבור דווקא לפצוע, שאת ניסיון ההתאבדות שלו יש לייחס בדוחק להתנגדות הזאת. כולנו, סופרים כבני אדם, לבנו בשמאל,  ותיעול כל רגשות התיעוב והזעם שמעוררת בנו המדינה הזאת כלפי המלחמות נראה לי צפוי, אוטומטי ונוח מדי.  פרקי הזמן של המלחמות (ששת הימים ויום כיפור) ברצף הסיפורי הזה, כאשר הגברים מגויסים ושררתם פוחתת או נעלמת, הם התקופות היותר נינוחות, יחסית: אלה ימי החסד שבהם שולט המטריארך (הסבתות, הדודות), האיום המיני והחרדה ממנו פוחתים, ואפילו האם האטומה מגלה פן יותר רגשי ונינוח.

ורד הלבנון הוא אחד האירועים החשובים בספרות העברית בעשור האחרון. אין זו נקודת מפנה. כדי שיתרחש מפנה, נדרש אירוע בקנה־מידה של פיצוץ אטומי שמוחק ומלבין ומקלף את הכל עד השלד. מה שהציבה לנגד עינינו לאה איני הוא מה שקרוי "פצצה מלוכלכת", בשפתם של האסטרטגים הצבאיים.  אף כי לאה איני זוכה להכרה גוברת והולכת של שרידי הממסד הספרותי והאקדמי, היא היתה ונשארה כוח גרילה הספון במרתפי דרום תל־אביב. היא מחברת באצבעות כווּיות מרעומים למטעני רסק נפיצים.

סיכומו של חשבון: כדי שתהיה נקודת מפנה, צריך שיהיה מרכז כובד. ומרכז כובד,  במחצית היובל האחרון, אין. ה"התקבלות"  וההכרה בערכו הנפלֶה, החד־פעמי של  ורד הלבנון אינן בידי המעגל הראשון והשני של ה"רפובליקה" הספרותית העברית כיום. זאת התפוררה מזמן כמערכת וכמוקד השפעה. הכל צפוי להידרדר ולהתמקד בעניינו של מי שירכוש את הספר כ"ספר שני בחמישה שקלים" כי שמע עליו משהו עמום, וייתקע בעמוד מאה כשהוא תוהה ובוהה.

בנקודת השבר הזאת מחשיך האולם. כמבקר ספרות, אין לי די סוללות בפנס להאיר את המשך הדרך.  אנחנו נצא, לא בשער הראשי, אל האור העכור שבחוץ.

 __________________

 הערה:  העיון הזה,  כמוהו כמרבית מאמרי, הוא בבחינת מסמך פנימי המכוון למעגלים היותר־פנימיים של הרפובליקה הספרותית. הואיל שזאת אינה קיימת אפילו בהזיות, בחרתי להציב את המסמך הזה באתר שעמיתיו הם סופרים או כותבים, או לפחות אנשים שמתמודדים באופן כלשהו עם קוצר היד הכותבת.

אני מודה לרני יגיל שלא ויתר, לגיורא לשם שעוזר ובודק בשבע עיניים וגם מאפשר לי להתבטא. וכמובן, לורד הלבנון וללאה איני.

א"נ

◙◙◙

לאה איני (1962) נולדה בתל־אביב לאב ניצול שואה מסלוניקי ולאם בת העדה הנאש־דידנית (עדה יהודית דוברת ארמית באיזור העיר אורמיה בגבול אירן, טורקיה ואזרביז'אן). בילדותה בדרום תל־אביב ספגה את הווי שתי הלשונות הנכחדות: ספניולית וארמית.

למדה לשון וספרות בסמינר הקיבוצים. עבדה כעורכת בעתון היומי על המשמר. החלה לכתוב פרוזה אך גם כתבה שירים שקובצו בספר שיריה הראשון דיוקן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988). הספר זכה בפרס ורטהיים ובפרס אדלר לשירת ביכורים.

אחרי קובץ שירים נוסף עברה לכתיבת סיפורת ואף כתבה לילדים ולנוער. יצירותיה זכו לשבחי הביקורת. זכתה ב־1994 למענק ראש הממשלה לספרות. בהנמקות לזכייתה נכתב: "לאה איני היא כיום הסופרת המובילה של דורה [...] סופרת בעלת תעוזה ומודעוּת חברתית עמוקה."

ב־1993 זכתה בפרס קרן תל־אביב וב-2004 זכתה בפעם השנייה במענק ראש הממשלה. ב־2006 זכתה בפרס ברנשטיין למחזאות על המחזה מי אלמה. מלמדת כתיבת פרוזה למבוגרים בסדנאות כתיבה.

מספריה: קיסרית הפריון המדומה (שירים), הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה (1990). גאוּת החול (רומן), הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה,  1999 . אשתורת (רומן), זמורה־ביתן, 1999. סדומאל (נובלה ושני סיפורים), הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה (2001), עורך: רן יגיל. ענק, מלכה ואמן המשחקים, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, 2004, עורך: רן יגיל.

ג"ל

לאה איני