אמיר אור
אמיר אור
נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות.
על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות.
אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן.
ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער".
אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.
אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
.jpg)
בחייאת אמיר תגיד לנו את מי פספסת כי לפי הספירה שלי יש 13 בננות ובננים
הנה זה לפי הא"ב, לא לפי סדר העדיפות שלי
1) אמיר אור
2) לוסי אלקויטי
3) שולמית אפפל
4) סיגל בן יאיר
5) רמי דיצני
6) אמירה הס
7) סבינה מסג
8) שחר-מריו מרדכי
9) תמר משמר
10) נאוה סמל
11) אורלי עסיס
12) עדי עסיס
13) אדמיאל קוסמן
לא ספרתי את עצמי, כמובן, שהרי לא פניתי אל עצמי.
מה גם שמה שכתבתי בחוברת הוא מין מבואון בשם "הרהור צד אגב עריכה" (ושם הדברים שלי שאלי הירש כל כך לא הסכים אתם בביקורת הספרים שלו).
אבל מבטיח לתרום גם אני שיר בנושא, ולא מן החוברת.
שירים של רייזל ז'יכלינסקי בתרגום אשר גל מתוך "שירה והעיר הגדולה" היום ב-YNET –
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3723919,00.html
אמיר קראתי את הכתבה לפני יומיים וצחקתי:
"לְהִתְנַפֵּל עַל הַגַּב שֶׁל אֱלֹהִים
וְלַעֲשׂוֹת סוֹף
לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת?"
אבל למה מהגב למה?
מעניין המעבר הזה שבין השירים, כמו המעבר מן השואה לארה"ב, כאשר שברי השריפה הנוראה עדיין ניכרת במציאות החדשה – בארה"ב.
המעבר בין שני השירים אפשרי לנוכח מגוון הנופים בניו – יורק וכאשר נוסעים לעיירות למשל על הדרך בלונג איילנד ואפילו בקיפ-קוד (בוסטון). האלימות בניו-יורק האמפייר סטייט בילדינג וגורדי השחקים הופכים להיות לסכינים מחודדים שנתקעים מן הגב.
ובעיירה על חוף האוקיינוס, אפשר לראות אותן חנויות קטנות, ויש באמריקה הרבה עצים ענקיים והמון גשם (במזרח), מינטש את החנות ומהיכן הופיעה על המזח בנתיב ההליכה, שם אפשר לראות גם את השחפים – מן השואה, או סתם ננטשה, כי אין קונים בתרבות הצריכה/חה האמריקאית.
יפה גם הצומת בין אמריקה לבין יצחק מנגר, משיריו היו שרים לי שירי ערש לפני השינה.
שירי חישה של אימה ונטישה סדורים על נתיב רץ שבכרך הנורא?
אילו שני שירים, המחכה בחלון? בין השחפים לשואה קצת איבדתי את ההקשר פה.
באוקטובר 2008 היצבתי בבלוג שלי ב"בננות" פוסט ובו אחדים משיריה האחרונים של סילביה פלאת, ובהם שיר ההתאבדות המובהק ביותר "ליידי לזרוס". כל השירים האלה תורגמו על-ידי בשנות ה-80 וראו אור במוספי ספרות ובכתבי-עת שונים.
כל הכבוד, אמיר, נושא מענין נשמח לקרוא שירים מהחוברת בפוסטים שבבלוגיה
גיורא, זכור לי. אתה מוזמן לתת קישור לתרגומך ברשומה הרלבנטית – "הבטחתי להתאבד בשלישי" –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11518&blogID=182
לאמיר,
תודה על ההזמנה.
והנה הלינק:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=7706&blogID=228
גיורא, אין לי מושג באילו תרגומים רפי מתכוון להשתמש מלבד התרגום של זקס המופיע בהודעה, אבל אתה כמובן מוזמן לבוא ולסעוד הערב את ליבך בפלאת', דארל, סקסטון ושות'
צ"ל ג'ארל כמובן. רנדל…
היי אמיר
ניראה שהולך להיות מענין ביום שלישי, כמובן שאבוא.
בירכותיי -שירה והעיר הגדולה-
שם מאוד יפה
להתראות טובה
ברוכה הבאה, טובה, ואני בטוח שאכן יהיה מעניין.
שמח שאהבת את השם. במוסף "הארץ" סימנו את הכותרת על וקטור הציניות, אבל זו כמובן היתה הכוונה מלכתחילה 🙂
בחוברת עצמה אמנם לא השתתפתי, אבל כדי להצטרף לחגיגה העליתי שני שירי עיר אצלי בבלוג:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11539&blogID=120
עוד נכונו לנו חגיגות, רונן, ועל שירך העירוני – בטורך הגבתי.
יופי של כריכה
נראה אורבני וסואן
בהצלחה
תודה, ריקי. נחגוג באירוע אורבני וסואן, ובינתיים בשירי עיר 🙂
בעוד אתם שרים לכם בעיר הגדולה, אני עובדת בעיר הקטנה. אבל בסוף אגיע גם אני להציץ בשמחה (שלישירה כזו או אחרת). ובינתיים ברכות חמות, אמיר, ואיחולי הצלחה.
תלמה הגדולה מן העיר הקטנה,
תודה רבה
וברוכה הבאה 🙂
הי אמיר, חושבת שזה נפלא שאתה מפרסם את המפגשים האלה שלכם בהליקון כי בדרך זו גם מי שלא מגיע מרגיש כאילו הוא קהל, במיוחד אחרי שכולם מספרים חוויות בהתרגשות. גם כשאתה נוסע לפסטיבלים זה נפלא שאתה מעדכן. משום מה אני לא מבינה איך בעצם אפשר לדעת את כל הדברים האלה הקשורים בתרבות של הארץ הזאת לולא הבלוגיה והיוצרים שמפרסמים כאן ארועים ותערוכות.
בעצם השאלה שעולה בי היא מה היה לפני עידן האינטרנט? (אני מניחה שעיתונים, אבל אני לא קוראת עיתונים אז בעצם ללא הבלוגיה אין לי דרך. אולי המשוררים צריכים אמ.טי.בי. משלהם ערוץ שבו יקראו שירה ויהיו פרסומים של אירועים).
סיגל לפני קום הרשת, נאספנו כמובן בכיכר הכפר, החנינו ת'גמלים בפינה,
צרחנו על הילדים "שקט!", פרטנו על הנבל ביד אמונה, והקראנו את האפוס המופלא "שירה והעיר הגדולה".
ובעצם כולם, בתולות ונערים
מוזמנים לפרסם פה שירים על ערים 🙂
טוב. אין לי שירים על ערים וגם אין לי גמל. בכל אופן אולי אגיע על חמור מהכפר שלי. (אגב,יש לכם חניה מסודרת לחמורים חברותיים?)
נו באמת…
את הרי כל יכולה.
עיר וירטואלית?
עיר החמורים החברותיים?
עיר בה שכחת משהו?
אז קדימה.
טוב בארי. אם אתה מבטיח לעודד אני מבטיחה לנסות. אבל מחרתיים. עכשיו החמור שלי במירוץ לילי בינלאומי.(מחר הוא יהיה עייף).בכל אופן, אם הוא ינצח אני אזכה בכרטיס ללונה פארק בערב הסעודית. תחזיק לי אצבעות.
מבטיח
מחזיק
ומצפה
אוף טוב. נכנעתי:)
הנה התלבטות מגורים שהייתה לי:
כשהתחלתי להתנשק כמעט עם חמישים
כשמחקתי בדמעה כמעט עשרים שנה
נזכרתי שאני בכלל בת ים.
רציתי לרדת כל כך מההר
הקשה
רציתי לברוח כל כך אל העיר
הגדולה.
אבל אני לא באמת בת שלושים
ואין בגד ים לסנפיר הקשיש שלי
וגם במדרגות לא אוכל לעלות,
רק לרדת.
תודה (על הכניעה והשיר).
גם מפה ה-30 והים נצפים מרחוק. תל אביב היא סוג של משאת נפש – יש אמנם דירות קרקע (עם חנייה לחמורים)- אבל אחרי מסע הסתגלות של שמונה שנים (ל'כפר'), נעשה כיף יותר ויותר לשוב ממנה אל השקט.
אוי שאתה חמוד בארי, מנסה לעודד אותי. זה היה סתם שיר בתחפושת גריאטרית, מומצא למטרות איזון ביני לבין מיציי השובבים.
במחשבה מעמיקה, אני יותר מתאימה לשירי הרמון מאשר לשירי עיר:)
אז…מזמינה אותך לשורר עימי אצל "מר סולטן מפליקן" בשמונה שורות, בשמונה קולות, בשמונה ידיים.
You name it and I'll be it
אבל רק בלי עיר !!! (מקסימום עַיִר:)
אבל מחר. מתה מעייפות ומצעי הסאטן שלי לוחשים לי: "בואי".
ליל מנוחה שיהיה, וחלומות זהובים.
ברור שיש. חמורים חברותיים זה אנחנו 🙂
סיגל, MTV למשוררים? חזון אחרית הימים חזית פה. זה שעדיין נכתבת פה שירה ראויה למרות החינוך השלילי, למרות האכול ושתה אך לא קרוא, ולמרות הפגיעה המתמשכת ברוח ובתרבות בארץ – נס הוא.
ולא שאני חושש לגורל היצירה – שירה היא ז'אנר חתרני בל יימוט, ודווקא ברשת, אולי גם בגלל אופיו הקליפי, היתה לו עדנה. אבל כותבים ואינם קוראים, קוראים ועולמם צר מהכיל – אלה חוליי התרבות שלנו.
טלנובלה של כמה עונות שנקראת השיר שלנו שמופיעים בה אלילי נוער כמו רן דנקנר ונינט החזירו לנוער שירי משוררים אבל רק את אלו שהולחנו ובעצם שירים מאוד יפים שאני שמחה שהבת שלי פתאום מכירה ושרה. וזאת מן דרך להגיע אל הדור הצעיר. להשתמש באלילי הנוער לא רק בשביל לחלוב אסאמאסים אלא גם בשביל להניק להם תרבות. ברגע שזו נינט אז משום מה יש לה כוח לגרום להם להבין שחשוב לחסוך במים (פתאום הבת שלי שומרת על המתקלחים עם סטופר). חושבת שאם למשל מזמינים כוכבים כאלה להשתתף בפסטיבלים צריך לארגן מקום לארבעים אלף איש וגם אם הם כולם באו לראות את נינט או את יהודה לוי, לאט לאט התרבות תחלחל. אולם אליה וקוץ בה…חושבת שבשביל לממן את נינט צריכים את כל תקציב הפסטיבלים רק בשבילה.
וגם כמובן לבלוגיה: תתחדשו על החוברת.חושבת שזה נפלא שחברי הבלוגיה פרסמו בחוברת אחת. נדמה לי שקול ליצור דבר שכזה עלה מכאן כבר כמה פעמים. הוכחה שהתאחדות של רצונות וכשרונות יכולה לגרום לדברים לקרות. אז לחיי איחודים פוריים שכאלה ואיחולי הצלחה רבים נוספים.
אין ברירה. כלם ישנים פה, או מנסים לזכות בכרטיס ללונה פארק.
אז השיר הבא היא לא בדיוק על עיר, יותר שיר על/ל אנשים החיים בעיר.
פחות שחורה
לא אגע בך
כי יפית
כשאת אוספת
חרא של כלבים בשדרה
את צועדת על המדרכה
ולא מתחת, חופרת בכפית
רואים לך באפידרמיס
ובבבות, שאת מסוגלת
להעלות על הדעת
משחק בבובות וילדה לבושה
בשמלת מלמלה פרחונית
השיר נכתב למישהי קצת מוכרת (לי), שנצפתה מטיילת עם כלבה בשדרות רוטשילד, אוספת את צרכיו בשקית ניילון, כיאה לאזרחית טובה.
היא/הוא תלוי בכמות היין.
שיר אהבה אורבני למהדרין, בארי 🙂
ליופי אין ריח?
אתה תחליט
השיר 'פחות שחורה' נראה לי יותר כמו שיר לבחורה שבחרה באהבת הקיום.
והחוברת- מסקרן. ברכות ובהצלחה גם ממני.
הי בארי, דווקא אחלה שיר עיר, כי האיסוף הריחני הזה מתבצע למעשה (נדמה לי) רק בערים, או שאולי הוא אמור להתבצע בכל מקום, אבל כנראה שבעיר יש אכיפה או שבעיר אין צורך בזבל אורגני על מדרכות. חושב שאולי אפשר להושיב כלבים בתוך עציצים שיהיו פזורים לאורך השדרות? אם יחוקק חוק מתירן שכזה, אני אשמח לכתוב שיר על כלבים ועציצים.
ובינתיים אסתפק בשיחת עידוד לחמור שלי שלא נגע בחציר. (הוא הפסיד לחמור של השכן שלי, משיח).
רעיון העציצים נשמע אדיר אבל לא ממש פותר את עניין הריחניות הכפרית. אולי תתחילי בכתיבת שיר. אני מעודד, גם את החמור (מאיפה בא לו משיח זה?- לא שמע? משיח לא בא!!!)
אמיר,
הנה שיר רלוונטי שאתה ראית,אך לא זכה לתפוצה.הוא מתייחס לנוף-הזמן התל-אביבי,שאין לו הסטוריה כמו לערים גדולות אחרות,ירושלים כמשל.
זמן עירוני
עכשיו
באלנבי
לא רואים סוסים
לא שומעים עגלונים שמדברים סוסית.
עכשיו
באלנבי פינת שיינקין
נשים צבעוניות בשיער-קוצים
דוהרות באלגנטיות
על מדרכות נקיות מהסטוריה.
עזרא, השיר שלך מבכה זמנים שאינם עוד. זה מזכיר לי איך חזרתי מכמה שנים בחו"ל וגיליתי שמחקו את נורדייה (כמו את מחלול, גמנסיה הרצליה וכו' קודם). ניאלץ להסתפק בדהרת הנשים – גם לא רע 🙂
בגליון הזה, הרגשתי יותר מחוברת לכל מילה, חרוז, וציור.
התחושה החמה של טיול בעיר, בחייק משפחת הכותבים, שאת חלקם אני מכירה…:)
אהבתי את העורבים של לוסי וגם את הציור של הכריכה עם הרגליים השובבות, בקיצור- חגיגה עירונית.
תל אביב צעירה קשישה
בְּמִרְפֶּסֶת זָרָה – מוּל קִירוֹת בַּיִת סָדוּק
הֵעִיר רוֹחֵשֶּׁת – הֶמְיָה מְעוּלֶפֶת לַחוֹת
מִתּוֹךְ סְבַךְ סָמִיךְ וְדָחוּס – שִׁיר מִתְנַגֵּן מֵאִי שָּׂם
קוֹל מִתְגַּעְגֵּעַ – אִטִּי- מְלַטֵּף
שִׁיר יָשֵׁן מֻכָּר
בְּבִצּוּעַ חָדָשׁ – ואֲנִי מֻקְסֶמֶת.
הקִּירוֹת הסְדוּקִּים גַּם הֵם מַאֲזִינִים
סִּיד עָייֵף מִתְקַלֵּף
כְּמוֹ סִפּוּר חַיִּים
תֵּל אָבִיב צְעִירָה – קָשִׁישָׁה
גְּלוּיָה וַחֲשׂוּפָה לָאוֹר הַלָּבָן המְסַנְווֵר.
עֵץ הַפִיקוּס מַאֲהִיל עַל הַמִּרְפֶּסֶת
כְּמוֹ מְנַחֵם אֶת אֲצִילוּת הָעֹנִי
זוּג יוֹנִים מִתְקוֹטְטִים בְּרִשְׁעוּת מַדְהִימָה
וּבַשְּׁבִיל הַסָּמוּךְ מִישֶׁהוּ מִכּוּסַס חָצָץ
מַּזְגָנִים בְּמַקְהֵלָה צוֹרֶמֶת
בָּא הלַיְלָה וַאֲנִי לֹא נִרְדֶּמֶת
בְּדִמְיוֹנִי – הַבַּיִת הַסָּדוּק מַמְשִׁיךְ את ְסִיפּוּרוֹ .
הניקוד בשיר – תל אביב צעירה קשישה
אינו מדוייק. טימה
טימה, אהבתי את הסיד המתקלף בתור קהל לקונצרט הישן חדש של העיר. השיר שלך – האם שמת לב? – מתכתב באופן משלו עם השיר של עזרא שמעליו.
אמיר, שמחה שאהבת.
נו איך לא – תל אביב היא תל אביב
בכל השירים אודותיה.
בכיף, תמי. משפחה לא רעה 🙂
הקולאז' על העטיפה הוא של יערה בן דוד.
אוח, עיר!!! נושא אהוב. בהצלחה!!!
וכשתעשה אנתולוגיית סקס, אתה מוזמן לקחת ממני רשימה על סקס. (זה בהקשר לתגובה שלך בפוסט שלי על כך שאני מתביישת לפרסם בשמי רשימה על מין. אצלך אני מוכנה).
רגע רגע רגע, יעלה. זה פמיניזם חדש?
אם יורשה לי להגן על הכבוד השוביניסטי לרגע, עד כמה שלימדו אותנו נשים עושות קודם רשימת קניות ואחרי זה (אולי) סקס. אבל רשימת סקס?
זה כואב?
מצד שני גברים לא בוכים. אז תביאי נראה 🙂
יש לי שיר על שוטטות, זה יכול להתאים ?
שוטטות בעיר, רוניתוש? לבד? עוד פעם נו נו נו, אבל בוודאי שמתאים 🙂