אליי היא מדברת ולא רק אליי. על שירי יודית שחר

אליי היא מדברת ולא רק אליי. על ספר השירים של יוּדית שחר

"לוקח לי הרבה זמן לספר על ילדותי/ להתחיל במילה השנייה של המשפט/ ליונים קוראים יונָלַךְ לכלבים נמרוד/ מתחת לחביוֹת משחקת חנה חזוט/ בניצני שדיה./ אבא נוסע לתל-אביב עם סנדוויצ'ים ביצה קשה/ ובכל נסיעה יש איזו חדווה נגמרת…" (מתוך הספר "לפעמים אני", 1978, מסדה). כך כותב משה בן-שאול המנוח בשירו. הוא שייך לתקופה של לפני קום המדינה, ואחר כך שנותיה הראשונות, תקופה שבה ביקשו להתבגר מהר. אנחנו, בתקופתנו, וגם אלה שבאו אחרינו, מנסים למשוך את הילדוּת עוד קצת – לא להתבגר כל כך מהר. להישאר עוד קמעה ילדים בני שלושים-ארבעים, חמישים, אפילו אם אנחנו כבר הורים.

   התחושה המתיילדת והטובה הזאת מלווה את ספר הביכורים המאוחר של יודית שחר, משוררת שכותבת ומפרסמת כבר שנים בכתבי עת ורק עתה הוציאה ספר ראשון. אבל מבחינתי, אין עוררין על כך כי הספר הזה "זו אני מדברת" (בבל) הוא האירוע המשמעותי שקרה בזמן האחרון בתחום השירה. כמובן, איני כולל בזה ספרים שאני ערכתי והוצאתי ואני מאמין בהם בכל לבי, כמו זה של דפנה שחורי "גולדפיש" או ספר הביכורים של שלומי חסקי "האקדמיה ללשון מגומגמת", או "איגרת מפלסטינה" של עמוס אדלהייט, כי אין הנחתום מעיד על עיסתו.

   קשה מאוד לכתוב שירה פוליטית-חברתית משמעותית. טובי המשוררים שלנו בהווה נכשלו בזה. זה יוצא פלקטי כמעט כמו סיסמאות הבחירות האחרונות. אבל שחר מצליחה בזה. כי בדומה למשוררים ליריים מעולים אחרים, למשל יהונדב פרלמן, היא מגניבה את הפוליטי-חברתי מבעד לדלת האחורית או החלון הצר של האישי-פרטי. רק בשירים אלה, ויש רבים כאלה בספר זה, כשהיא אינה הצהרתית, היא מגיעה לשירה קריסטלית ומדויקת.

   הנה דוגמה, השיר: "שמונה עשרה שנה לאחר שהלך לעולמו"

   "הוא לא היה רלוונטי, במרשם האוכלוסין איבדו/ את המסמכים, במשרד הפנים טענו שלא ניתן לאַמת/ נתונים, הוחתמתי על תצהיר בשבועה בפני כבוד השופט/ אני יוּדית שחר מצהירה בזאת שאני בתו של זִכרו לברכה/ שנולד בשנת 1911 בטורקיה בשם אֶלַזַר סַבַּח, שקיבל/ בארץ ב-1929 את השם אליעזר סבּא ובחר לחיות ולמות/ כאליעזר שחר, ושאפס אחד הושמט/ במספר הזהות באשמת המשרד, מצהירה בזאת/ שהוּא זה הוּא//

(רציתי לומר לשופט: עיניו היו חומות והאדימו/ כשהיה זועם, בהיר פנים היה, לשנינו אותם נמשים/ על הכתפיים, רציתי לומר גם אני לא הכרתי/ את האיש וספק אם הכיר אותי) (עמ' 80).

   השיר הכואב והאמיץ הזה שואב את כוחו הפואטי מן הפער ומן הדיכוטומיה שבין בית א' לבית ב'. בית א' כתוב בטון כביכול יבש, דיווחי, מעין הצהרה בשבועה אצל שופט. כל זה היה יכול להיות אגבי לגמרי אילו לא היינו מבינים כבר בבית א' שמדובר באביה של הדוברת. יש כאן צירופים שמרטיטים לקורא את הלב, כמו הפצצה שניחתת בתחילת השיר "הוא לא היה רלוונטי", או השורה החותמת את הבית הראשון שהיא טאוטולוגית: הנושא שלה הוא גם הנשוא שלה, ואין דבר מנוכר יותר וחֶפְצִי יותר מטאוטולוגיה שמשתמשת בכינוי נסתר – "הוא זה הוא".

   בית ב' מעצים עוד יותר את הרגש הגלום בשיר זה. בבית א' נכתב לנו בדיוק ובקיצור ענייני מה שנאמר, כמו בתצהיר, ואילו בית ב' מגלם בתוכו את כל מה שלא נאמר וכנראה לא היה יכול להיאמר, לא רק בין השופט לדוברת בשעת התצהיר, אלא גם, ובעיקר, בין הבת לאב. מתברר לנו שהדוברת לא באמת הכירה את אביה, שכנראה מעולם לא הייתה להם הזדמנות או אפשרות לשבת זה מול זה להיכרות אינטימית מילולית. יפהפייה בעיניי הרשימה הקטלוגית שהדוברת מונה מן הפרטים האינטימיים שהיא זוכרת מאביה, דברים קטנים, חבויים, כביכול לא רלוונטיים, אבל זה כל מה שנשאר לה מן האדם, האב. למשל, העיניים החומות שהאדימו כשהיה זועם, הנמשים שירשה ממנו על הכתפיים.

   הסוגריים המקיפים את בית ב' הם כל כך נכונים צורנית, שזה מרגש. הרי את האינטימי אתה מבקש להחביא, להצניע מפני כל אדם, לְמַקֵּף אותו, לסגור אותו בלבך שיהיה רק שלך.

   והנה לשם איזון שיר על אימא:

   "את היית כל כך קטנה/ כשחיפשתי אותך בבית החולים,/ חשבתי שהגעתי לחדר ריק/ כשמצאתי בין הסדינים/ ראש לבן מבצבץ/ ממיטת ברזל/ והתפלאתי ולא זכרתי/ מתי גדלתי/ ומתי קטנת// זוכרת בימי שישי היינו/ מטאטאות את החצר לשבת/ לימדת אותי לגרף/ עלים שנשרו מהשביל/ ואיך ייבבתי כשעקצה/ הדבורה ושלפת פגיון צורב/ מרגלי היחפה?/ עכשיו אני מתרוצצת/ במסדרונות שואלת/ נתקלת במבטים שאומרים/ אינני יכולה לשלוף ממך כלום,/ אימא, אינני יכולה" (עמ' 11).

   הדוברת בשירים של שחר מרבה להדגיש את העובדה כי עד כמה שאנשים ינסו להתקרב זה לזה, תמיד בסופו של דבר ייוותר ביניהם – במקרה הזה ביניהן, כיוון שיש כאן אחווה נשית של אם ובת – מרחק שאין לגשר עליו בשל הזמן ופער הדורות. יפה כל כך ופשוט היא מעבירה את התחושה הקַרְטוּנִית שכמו נלקחה מסרטים מציורים: אני קְטַנָּה, אַתְּ גְּדוֹלָה – אני גְּדֵלָה, אַתְּ קְטֵנָה ונעלמת. עכשיו אני צריכה לחפש אותך בתוך כל הלבן הזה, הסטרילי וחסר הרגש של בית החולים.

   בחלק השני נכנס זיכרון קטן אינטימי, שוב, כזה המתחבר לאחווה נשית בין אם ובת. זה כל כך אמיתי, כי מה שאנחנו זוכרים מן הילדות הרבה פעמים זה כאב: יד שבורה, נקע, חור בשן – עקיצה של דבורה. אבל אין סימטריות. התהליך של ריפוי האֵם את הבת הוא הפיך, העוקץ ייצא והאם תרפא את הבת, אבל הבת לא יכולה לשלוף מן האם כלום, המחלה תפריד ביניהן. הבת היא בת נצחית, תמיד מוגבלת ומבולבלת ביכולת העזרה לאם בתהליך בלתי הפיך של התכּלוּת.

   שירים אחרים של שחר נוגעים ביציאה מן הפרובינציה הענייה של האישה אל עבר העולם הגדול והפחד העצום מפניו. מצד אחד אין רצון להישאר בפתח תקווה או בראשון לציון (מקומות שמהם באה הדוברת בשירים), ומן הצד האחר כל מה שמֵעֵבֶר הוא אוקיינוס מפחיד הכרוך במגע עם אנשים ופגיעוּת, ולשירים מתלווה גם תחושה ארוטית חזקה של הרפתקה:

   הנה דוגמה: "פִּתחי"

   "פִּתחי את החלון/ פתחי/ מה כבר יש לך לפחד/ קִרעי את החלון/ מה כבר יש שם בחוץ/ נִשמי את השמיים פעורים/ יופי וכאב/ דגיגים מכרסמים עננים/ חיים מפרפרים תחת סכין/ נוטפים מאוויים/ רוחשים/ נהגי אוטובוס שולחים בך מבט/ מוכרי ממתקים בשוק מודדים אותך/ החבאת את החיים/ בתוך התחתונים/ וכיסית בשמלה רחבה,/ פתחי."

   בהרבה שירים מתיקותה המרירה של אותה ילדה-אישה מלווה ברצון לתקן את העוול החברתי שנעשה להורים בארץ מהגרים. כל זה מוביל את הדוברת לתקווה שבעתיד, לכשתגדל, תְּגַדֵּל הדוברת את ילדיה קצת אחרת מהדרך שבה היא גָּדְלָה, חינוך חופשי יותר, טוב יותר. שיר יפה המעמיד את הדוברת בתווך שבין הדורות, אבא-אימא מחד גיסא, ומאידך גיסא בתה של הדוברת – הוא "מן הצדק". השורות החוזרות בסופים של בתי השיר "היה זה המקום הראשון/ הסדר הנכון/ ומן הצדק", נותנות לו תוקף, עוצמה אישית-חברתית, מעין אוטוסוגסטיה (השׁאה עצמית) של הדוברת למול האי-סדר, הכאוס של החיים. הנה הוא:

   "בראשית היה חלון/ ואימא,/ חתולים מתפזרים מסתתרים/ בגשם ראשון/ ומרבדי גויבה מתולעים/ תוססים בשכרון סתָו,/ היה זה המקום הראשון/ הסדר הנכון/ ומן הצֶדֶק// הוואדי תפח השחיר/ גולש על גדותיו ונסוג/ מותיר שדה מאיר,/ היה זה הגן הראשון/ שאסף אל חיקו/ כוכבי פלא// לימים ארג קן/ יונק הדבש/ בעץ הלימון הזקן/ ומשתי פנינים/ בקעו אפרוחים/ שלא ידעו יום,/ היה זה המקום הראשון/ אך לא הסדר הנכון/ ולא מן הצדק// ועץ הלימון יבש/ ונחש הוואדי צמק/ חרב כמו עיניו של אבא,/ שוב לא היה זה המקום הראשון/ ולא היה זה הסדר הנכון/ ולא מן הצדק// באחרית חלון,/ בתי,/ שבעה עציצים/ וחלום,/ זהו המקום הראשון/ הסדר הנכון/ ומן הצדק" (עמ' 8).

   קִראו לזה אנאפורות (חזרות בתחילת שורות כדי להעצים את המבע המרגש), קִראו לזה אפיפורות (חזרות בסופי שורות כדי להעצים את המבע המרגש) קִראו לזה תבנית החזרה, זה לא משנה לי כלל. החזרות בשיר הזה בסופי בתים קסומות, והמילים והמצבים המשתנים הנבחרים מבית לבית, הם ברירות כל כך נכונות, אינטואיטיביות ואסתטיות: 1. חתולים ומרבדי גויבה מתולעים 2. הפגישה של הילדה עם אפרוחי יונק הדבש והמוות בפעם הראשונה 3. אובדן התמימות וכניסת המודעות ורגש המיתה לחיינו כבוגרים, דרך הוואדי החָרֵב, דרך עיני אבא. 4. לבסוף החלון והבת שהם פתח לתקווה, ושבע שהוא מספר מאגי בתוך שיר פרוזאי שכזה. שירים יפהפִים, פשוט פִּתחו את הספר וקִראו.