אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
שפה שקרמה גוף
5: ציירי המחשבה
הדיבור הוא נשימה. הכתב הוא השלכה. הכתב נוצר מן הכוח המדמה: מן המראֶה אל הציור.
הכתב עלה בחיזיון, והסימן הופיע לעין הפנימית כסמל חזותי: שער לתמונת מחשבה.
אפשר שאי אז מישהו לקח אבן גיר וצייר ראש של שור על צלע ההר. למטה מן הסלע יש עדר אנטילופות. שור, אל"ף.
על סלע אחר, מישהו צייר אוהל או פתח של מערה, והוסיף שביל למעבר: ביִת, בּי"ת.
אי שם, במצרים, צייר מישהו מלבן על מזוזת השער, ובפינתו התחתונה מלבן נוסף לדלת:
"בית" הוא מעבר בין פְּנים וחוץ.
מישהו אחר, בסין, שלח למשפחתה של נערה מן הכפר השכן ציור של גג ומתחתיו איש עם חזיר מבוית: "בית" הוא מחסה ומזון.
מובנן של הפיקטוגרמות הסיניות המציינות 'ממָש' או 'בפועל', הוא צירוף סימנים שהוראתו "מה שיש בבית".
המושג 'שֵם' בסינית מורכב מחיבורם של הסימן 'לילה' עם הסימן 'פָּנים': שם הוא פנים בלתי נראים.
בפיקטוגרמה 'אביב' יש צמחים ושמש.
ב'לנחור' יש "אלף אפים".
הפיקטוגרמות לא נוצרו בתהליך של קידוד גרפי, אלא כפי שנוצרה השפה בראשיתה – מרישומי העולם במישרין: צלילים וצורות התלכדו ונרשמו בתודעה כתהודות ותנועות שנשאו את התחושות שהולידו אותן והובנו אינטואיטיבית.
פירושו של 'מֶדוּ-נֶצֶ'ר', המלה המצרית להירוגליף, הוא עקרון קיום או כוח טבע שניתן בסימן. מקור ואפקט משתמעים בפיקטוגרמה כהיבטים של אותו עיקרון. כך למשל במצרית ובסינית הסימן ל'שֶמש' והסימן ל'יום' הוא אותו סימן עצמו:
יום הוא רישומה של השמש בעולם.
תמונת המחשבה איננה רק העיקרון הגלום בה, אלא גם כל ביטוייו האפשריים.
תמונת המחשבה אצורה בפיקטוגרמה בשלמותה הדינאמית: הפיקטוגרמה היא סימן-רצף שקושר כל תולדה, אסוציאציה והקשר העולים בתמונת המחשבה.
מובנו של הסימן הסיני ל'בית' הוא גם הגנה והזנה. הפיקטוגרמה העברית 'יד' היא גם מעשה; 'מים' הם גם זרימה ושינוי.
שלא כמו אות של אלפבית, פיקטוגראמה היא במובהק יותר מתָו, ואיננה ניתנת לרדוקציה של קידוד טכני: פיקטוגרמה היא יותר מסך המידע שניתן לדובב ממנה; היא המידע עצמו. היא אינה רק מצביעה כסימן על מערכת לשונית כלשהי, אלא היא עצמה אוצרת את המידע האידיאי של המלה.
בפיקטוגרמה השפה מתרחשת בפועל כתנועה של ההכרה.
אמנם יש לשער שמקבלו של כתב מינוי קיסרי לא שקע בהרהורים פילוסופיים על משמעותה של הפיקטוגרמה 'מדינה' (מלך וסביבו ריבוע), ועם זאת סביר שהבין עד שולי גלימתו את תפיסת העולם הגלומה בה. המידע האצור בפיקטוגרמה איננו מוצפן, ועם זאת אינו ניתן לניסוח לוגי.
הפיקטוגרמה היא סמל האוצר בתוכו עיקרון פעיל: תמונת המחשבה שהסימן מבטא אינה גדורה ומוגדרת אלא דיפוזית וסופחת. הפיקטוגרמה פועלת כמקלֵט-משדר של מחשבה ותרבות.
פיקטוגרמות באו ממקום מנטלי קדום מזה של המושג; מקום שבו המופשט טרם התפשט מצורותיו המוחשות. כפי שבחלום מלה הופכת לציפור ועפה, כפי שאנחנו מציירים קרני שמש, או גם גלי קול ואלקטרונים – המחשבה עולה בעין הרוח, לובשת צורה, ופורשת בה מובן.
קליטתן של פיקטוגרמות מפעילה במוח אזור שונה לגמרי מזה הפועל בקליטתן של אותיות; הפיקטוגרמה היא מוחשית, האות – מושגית.
בין המוחש למושג הולכות ומתפוגגות תמונות המחשבה ואיתן חוויית העולם.
בפיקטוגרמה, בַכתב הרואה – המלה נפקחת לעין. אבל הכתב שלנו איננו כזה. הוא איננו שפה, אלא קידוד גרפי של צלילי הדיבור, סימנים שלצורתם אין עוד משמעות משלה.
האלפבית הוא כתב הברייל של המחשבה.
הקודם: גֹמֶר מֶשך ותירס
הבא: קאנאשיבארי – http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11297&blogID=182
מההתחלה
אמיר. מעניין מאוד. וכמי שבאה במקור מעולם הארכיאולוגיה הפרהיסטורית אני יכולה להוסיף שהכלים הראשונים שייצר האדם, הרבה לפני המצאת הכתב בצורתו הקדומה, הופיעו באותה צורה במקומות שונים בעולם – במרחקים גיאוגרפיים אדירים שאין ספק שבני אדם לא עברו אותם באותן תקופות. צורות הכלים האלה אפילו חצו יבשות. "אבן היד" הראשונית הזו הגיעה ככל הנראה מתמונה מנטאלית שהייתה חקוקה במוחם של אבותינו הקדמונים וכשהם חשבו – "כלי" – כך היא נעשתה לא משנה באיזו ערבה או יער גשם הם ישבו… אלה עובדות שתמיד הדהימו אותי.
רותי, אולי למרות מסכת ההפרעות המנטלית של החיים המודרניים כולנו מתחת לה טלפתיים ברמה זו או אחרת…
מעניין שדווקא את, כמדענית, הגעת אל גבולותיו הפיזיים של המחקר ונגעת במה שמעבר לו. היתה לי לא מזמן שיחה עם חוקרת מוח בעלת שם בינלאומי בדיוק על אותם מחוזות לא חקורים שיד המדע הנוכחי קצרה מלהגיע אליהם: האם התנהגותו של המוח האנושי היא סיבה או תוצאה של משהו אחר, של התודעה?
הגניאולוגיה וההיסטוריה של התודעה ממתינות עדיין למחקר בכלים שונים לגמרי, כנראה.
אמיר. אני חושבת שדווקא ככל שמעמיקים בחקר האדם – במקרה שלי זה היה בתחום התרבות החומרית – מגלים שחייב להיות משהו שהוא מעבר שכן ההסבר המדעי "נתקע" בדיוק במקומות המעניינים האלה. אנחנו נאחזים נואשות במדע, בסטטיסטיקה – חותכים ומצליבים נתונים בחיפוש אובססיבי אחרי הסברים ותשובות. אבל בפנים אני חושבת רבים מבינים שיש משהו שעוד לגמרי לגמרי לא הבנו. ואולי גם הוא טבוע אצלנו בתבנית מנטאלית שאנו מסרבים בינתיים לראות?
מעניין ומשכיל. ומעניין גם איך היו נראים אז שירים. לא היה צורך במתרגם מתמונה למילה, היו פשוט מציירים אותה ועם רבוי המשמעויות של כל פיקטוגרמה בכלל לא ברור איך יכלו לדייק במה שרצו לומר. או שאולי זה ההפך. אנחנו שנזקקים לאותיות שיבנו מילים שיחדרו לתוכן משמעויות צריכים להיות אלה שמדייקים את הפיקטוגרמה. כנראה שזה הפוך. אבל.. אם הנערה קיבלה ציור של בית עם חזיר איך היא תדע אם זו הצעת נישואין, או הצעת עבודה בתור מנקה,או חזיר מבויית למכירה, או פשוט אזהרה מפני שפעת חזירים? ועונה לעצמי, כנראה כמו שאני יודעת 🙂
ועוד משהו שחשבתי, אותם ציירים היושבים על צירי המחשבה, שבעטיים נוצר הכתב והפך לפיקטוגרמות ומשם לסימנים מוסכמים השונים בין עמים ותרבויות, הם אלו, שאם הבנתי נכון, שעימם אנו מתקשרים בעת ההקשבה וטרום הדיבור. בעצם, השלב הבא הוא שיחה בין ה'צייר' לבין ה'מתורגמן' ורק לאחריו תתורגם השפה לשפת מילים ונוכל לרשמה בכתב. מכיוון שאני מאוד אוהבת לתרגם שירים משפות זרות (אנגלית, אנגלית ואנגלית), חושבת שאצא נשכרת מהמאמר הזה גם ברמה התרגומית השניה. עכשיו יכולה לנסות לחקור מהמילים הכתובות ולחפש בה את תמונת המחשבה שיצרה אותן ורק אז לתרגם לשפה העברית כך שלא יהיה זה רק החלפת שפה בשפה אלא גם ישמור על התמונות.
יש לי שיר על הכוונת שרוצה לתרגם כבר כמה ימים ואשתף בתהליך אם יתאים לדיון. תודה גדולה.
סיגל.
שלום אמיר. בכמה רשימות שלי עסקתי בנסיונות פיענוח של כתבי וויניך מימי הביניים, כתב יד מסתורי, כתוב באותיות בלתי מפוענחות ומצוייר, שלא הצליחו לפענחו.
עשיתי נסיונות לפענחו בעיקר דרך ציורי הנשים והצמחים. כתב היד עצמו מורכב מאותיות מהופכות עבריות, מאותיות דמויות כתב ערבי עתיק, מאותיות לועזיות, ממספרים ומצורות אחרות יוצאות דופן.
סימני השפה החלו ללבוש צורה מציורי המערות. האותיות היו לסמלים מופשטים המתווכים בין הצורה והתוכן. בין הצורה הפיגורטיבית לרעיון המופשט. כשהרעיון המופשט מקבל על עצמו צורה פיגורטיבית.
וגם להפך.
האותיות התפתחו לרעיונות, והרעיונות לאמירות, מצורה כפי שאתה מתאר באותיות הא-ב, למשמעות של תצורה. (כשורש ותבנית
נגזרו המילים כמו בבניין מהצורות היסודיות אל הרעיונות).
בין צורת האותיות למשמעותן התנסח והתפתח התוכן הרעיוני שהאדם מפתח, אבל הוא נשען על בסיס הצורה. מה שמעניין
לגלות תמיד הוא שבסיס כל האותיות וכל הרעיונות, מתווכים ונשענים תמיד על יסודות ציוריים, פיגורטיביים.
מיכל, מסקרן מה שאת מספרת על כתב ווייניך. אולי תתני רקע?
אשר לציורי המערות, הם היו כנראה פולחניים ועיקרם תיאורי ציד. קשה להצביע על קשר בינם לבין הפיקטוגרמות.
יש שבר גדול במעבר מפיקטוגרמות ואידיאוגרמות לאותיות (פונוגרמות), אבל אני חושד שהנושאים הללו אינם ממש מתאימים לבמה הזו, ואולי לא פה המקום לרשומות האלה.
שלום אמיר. באתר שלי ברשימות יש סדרה שיצרתי סביב הנושא. לא הצלחתי לפענח את האותיות והכתב, איש לא הצליח לפענח את הכתב, ניסיתי להשוות אותן לכתב היד של לאונרדו דה וינצ'י. הצלחתי קצת יותר בנסיונות הפענוח של הדמויות הנשיות לצד נסיונות לבחון את עולם הצמחים המצויירים שבספר "כתב היד של וויניך".
לגבי נושא הפיקטוגרף או פיקטוגרם מדובר בצורת ייצוג של אובייקטים באמצעות ציורים. ציורי המערות נחשבים לפיקטוגרף/ם, הפיקטוגרמות הראשונות. בהמשך, הפיקטוגרם התפתח גם כאידיאוגרם.
כתבת :" פיקטוגרמות מפעילה במוח אזור שונה לגמרי מזה הפועל בקליטתן של אותיות; הפיקטוגרמה היא מוחשית, האות –מושגית"
מה שכתבתי לך בפיסקה הקודמת קשור לכך שנוצרה חלוקה עם הזמן, עם התפתחות השפה של האדם, לפיקטוגרמות שאתה מגדיר אותן כ"סמלים מוחשיים", לבין האותיות שעברו בתהליך אבולוציוני אחר להיות "כלי מעבר, תנועת הגה מושגית" האותיות הפכו עם הזמן לכלי שימושי ריטואלי, בתוך ומתוך השפה המדוברת, ולכן אין לייחס להן כיום ערכים ציוריים. אבל הכתב לכשעצמו התחיל בעברו הרחוק מאוד כסמל, כציור מסמל,
ולדעתי כל צורת המחשבה של האדם נשענת בראש ובראשונה על המימד המוחשי, הדימויי הפיגורטיבי, ומשם היא עוברת הסבה להפשטה.
סיגל, תמונות המחשבה הולידו את הדיבור והכתב. הכתב נוצר כפיקטוגרמות, ואלה הפכו לסימני לתמונות (אידיאוגרמות), כלומר לסימנים שבהם קשה כבר היה לראות את התמונה המקורית, אבל עדיין מסמנים תמונת מחשבה. כך נראה למשל הכתב הסיני המודרני.
אבל המהפכה הגיעה עם האלפבי"ת. האות האלפביתית אינה מסמנת עוד תמונות מחשבה אלא צלילי דיבור.
כיום אנחנו לא פעם כבר חושבים באופן מופשט שאינו מחובר לתמונות חושיות, אבל בהחלט עדיין יוצרים דרכן.
מטפוריקה בנויה על תמונות כאלה, תמונות מורכבות למדי כמובן.
כשהן מועברות באופן בהיר הקורא נכנס לתוכן כמין עולם חלופי ורואה / שומע / ממשש / מריח וכו' את המתואר. במלים אחרות,אנחנו "מתרגמים" מהשיר לתמונה מנטלית שאנחנו יוצרים בתודעתנו.
המהלך הבא יכול להיות כמובן תרגום מחדש – מן התמונה המנטלית לשפה חדשה (למשל מן האנגלית דרך התמונה המתוארת אל העברית).
סיגל, קל לראות אפילו בלי הפיקטוגרמות איך שפה מכילה פילוסופיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ואמונות של תרבות. הפיקטוגרמות העצימו את כל אלה בתמונות מחשבה קדם מילוליות.
עד כדי כך שמחקרים מראים שדוברי סינית משתמשים הלכה למעשה בחלקים אחרים במוח מדוברי שפות אלפביתיות.
אין ספק שנערה סינית מתחתנת עם ציפיות חומריות הגלומות בעצם המושג בית.
שכחתי שרציתי לשאול…לגבי האותיות אלף ובית שציינת כאן, האם אלו האותיות העבריות? ואם משהו צייר אותן ראשון, מי הוא היה? כלומר האם אין הן לקוחות מכתבים יותר קדומים כמו השפה המדוברת?
ואותה נערה סינית שקיבלה ציור של בית כנראה חשבה כך באמת אבל אם אני נערה בעברית מקבלת ציור של האות בית שהבאת כאן, אני ישר מבינה חזה ענק ויושבת בנחת כל היום על התחת (סליחה על החרוז זה מה שראיתי בציור האות :), זאת כנראה הצעת נישואים ממנתח פלסטי מצליח.
סיגל, הנה את מתחילה פיקטוגרפיה משלך. בית = בחורה עם חזה ענק, אולי רמז לתשוקה והזנה?
וכן אלה אותיות עבריות קדומות. הכתב שבשימושנו הוא כתב אשורי, מרובע,
אבל בישראל השתמשו בכתב זה, הידוע ככתב דעץ ובגרסאות שונות שימש את כל המרחב העברי – מואבית, פיניקית וכו').
מקורו בהיירוגליפים, בכתב תמונתי שבו אל"ף למשל ממש נראתה כראש שור עם קרניים. פיקטוגרמות אלה נמצאו בסיני, באתר של סרביט אל חדאם.
ד"ש למנתח. אבל סיליקון הוא עניין דוחה בעיני.
וגם לנו יש עוד כמה פיקטוגרמות – בתמרורים ושלטים מסויימים, ובספָרות.
המשפט על ההבנה-עד-שולי-הגלימה-את-תפיסת-העולם-הגלומה משעשע, וההרהור בסוף, על כתב הברייל של המחשבה, מעניין.
עדה, נכון, בתמרורים וסימנים יש לנו עדיין פיקטוגרמות, אם כי די בסיסיות ומבודדות. אין לנו עוד את שפת התמונות והסינתזות שלה.
לגבי הספרוֹת – לא הבנתי את כוונתך.
לאמיר –
כוונתי היתה, שאת הספרוֹת אפשר להכניס למגרה של הפיקטוגרמות במובן הזה, שאין להן ערך פונטי, שהן מבוטאות באופן שונה משפה לשפה, ושיש להן משמעות מושגית מסויימת. (הספרה 2 , למשל, מציינת כמות של יותר מאחד ופחות משלוש.)
עדה, אבל זה ממש ההפך מפיקטוגרמה:) הצורה של ספרה אינה מבטאת תמונה, אלא היא סימון גרפי סתמי למושג, מופשט כמו אות אלפבי"תית, ובעצם (מהסיבות שמנית) אף יותר.
אם נבהיר בינינו את המלה פיקטוגרמה – הכוונה לסימן גרפי תמונתי.
לאמיר –
נכון, לספרות הייתי צריכה לקרוא אידיאוגרמה, לא פיקטוגרמה. מה שמשותף לשני המושגים האלה הוא שאין להם ערך פונטי, אלא מושגי – בניגוד לאותיות.
הי עדה, חושבת שאולי זה נכון לגבי הספרות הרומיות שהן מעין ציור של כמות כמו: III, אבל הספרות הערביות והעבריות הן ממש קודים כמו אותיות.לא? כמו ש23 הם כתיבה של 2 לצד 3 ולפי הסדר שבו הן נכתבות את יודעת את ההבדל בין 23 לבין 32, בדיוק כמו כתיבה באותיות למשל אב ובא. מאחורי אב את קוראת אבא ומאחורי בא את קוראת הגעה, ומאחורי המספרים את קוראת כמות וזה לא ממש ציור שמפעיל תמונה, אולי הספרות הרומיות, אבל התמונה III לספרה שלוש, היא לא ממש עולם של משמעות, אלא רק שם למספר. אצל האנדיאנים אפילו שמות אנשים היו מציירים תמונה כמו למשל שומר הרוח או הרוקדת עם פרחים וכד'. לא הכרתי את ההסבר של אמיר אבל לגבי מספרים נדמה לי שמראש לא יכלו לצייר מאה או אלף אז היו חייבים למצוא תוים מוסכמים אבל יש מאחוריהם רק כמות, וגם במוסיקה שכתיבת תווים באה כנראה הרבה יותר מאוחר, מי שמכיר את התו במקומו בסולם יכול לשמוע רק את הצליל אבל צליל אינו תמונה (כלומר אין בו טעם, ריח, תנועה וציור), במקרה של מוסיקה יצירה היא שמציירת תמונות מחשבה ולדעתי היא המקום הכי חופשי שיש לדמיון.
לסיגל –
כמו שכתבתי בתגובה האחרונה שלי לאמיר, הייתי צריכה לקרוא לספרוֹת אידיאוגרמות (=סימנים המביעים רעיון) ולא פיקטוגרמות, כי באמת אין בהן תמונה/ציור.
המשותף לאידיאוגרמות ולאותיות של האלף-בית (בניגוד לפיקטוגרמות) הוא היותן חסרות-ציור: עצם-צורתן אינו מספר סיפור, על כל פנים – לא כיום. ואילו המשותף לאידיאוגרמות ולפיקטוגרמות (בניגוד לאותיות) הוא היותן חסרות ייצוג פונטי (=קולי, צלילי) קבוע.
(אוי, יצא מסובך. אני מקווה שלא התבלבלתי).
מעניינת כאן ההתבוננות במושג המוחשיות. אני מניחה שמה שעושה את הסימן למוחשי (=ההיפך ממופשט) בעיניך ובעיני אמיר הוא העובדה שהוא מצייר ציור המספר סיפור. בעיני, מוחשיות נמדדת בהתאם לשאלה, אם הסימן מביע צליל או לא. זו פשוט דרך התבוננות אחרת.
עדה, הסתמכתי בדבריי על מה שקראתי אצל אמיר, מעולם לא הכרתי את העולם הזה שהוא פותח אליו צוהר באמצעות מאמריו, ואני מתרתקת, ורק חושבת בקול תוך כדי שאני מנסה להבין בעצמי את מה שקוראת כאן. האם את מתכוונת למשל (ואשתמש בדוגמא היחידה שאני מכירה מהיפנית) לציור של שלושה קווים מפותלים שנראים כמו זרימה, והם אות אחת שאומרת מילה שלמה שנקראת בעברית: נהר? האם הקווים האלה משמיעים את הזרימה ומאפשרים לדמיון לקלוט את הנהר בכל החושים? אולי כן, אבל גם המילה נהר מאפשרת את כל זה, אז עכשיו אני בעצמי כבר התבלבלתי.( גם 265 בגימטריה זה נהר אם מתחשק לי לבלבל את עצמי עוד יותר).
🙂
לסיגל –
אני לא יודעת יפנית כך שאני מתקשה לענות, אבל אני לא התכוונתי שציור הנהר קשור בהכרח לקול של זרימה.
צריך להבדיל בין פיקטוגרמה, שהיא סימן שמצייר ציור (למשל קווים מפותלים) והוגים אותו כמלה, "נהר" – לבין אות, שהיא (כיום) סימן שמציין רק צליל, בלי ציור/סיפור, כמו נ', או ה', או ר', שאפשר לשלבו בכל מיני צירופים עם סימנים אחרים כמותו כדי לבנות ממנו מלים, כמו "נהר" , "הרן" ו"רנה".
הסברים מעבר לזה דורשים הרבה זמן ולא אספיק עכשיו, אבל אפשר מאוחר יותר, או שאולי אמיר ישלים את החסר בהמשך.
מוזר אבל את הסמל הראשון חלמתי לפני שנים. הוא רדף אותי והטריד במחשבות, ואין לי מושג מה הוא אומר.
נראה שיש כאן תשובה קטנה, רמז, לשלשת המילים מהפוסט הקודם- אולי מסופוטמיה…
הסימבוליקה, סמלים וצורות שהתפתחו לשפה…מרתק.
תמי, איזה סמל חלמת?
ואיך זה מתקשר למסופוטמיה?
סמל שונה מסימן, גם בזה שהוא יכול להיות חפץ או ציור מורכב, וגם בזה שהוא אינו ניתן לרדוקציה פשוטה (למשל מגן דוד או רוזטה). מה חלמת?
חלמתי על הסמל הראשון שנראה כמו משולש לא סגור וקו. הוא היה כולו זהב בחלום. אבל לא הבנתי מה זה?..
מסופוטמיה- כי זה האיזור שמתקשר לתולדות העמים ותולדות ראשית הכתב, כאילו והחומר שמגיע מדריך לכתוב אותו…
למצרים הקדמונים יש פיקטוגרמות רבות, כמו סמל האנך, ועוד הרבה..לא?
מלים שהן דברים, שיש להן גוף, שמשרטטות תחום מושב, שפורשות שדה…
שיוצרות שיר שהוא ארוע —
כנגד מלים שרק מעבירות מסר רעיוני.
אין מרתק מזה. אולי מראות הטבע.
סבינה, חשיבה מושגית, מופשטת, היא מסננת חווייתית צפופה, שמנפה את תמונת המחשבה לכדי סימני מציאות. יש בה אולי הגנה מפני כאב, אבל המחיר על הרדוקציה החווייתית שיש בה הוא חיים דהויים יותר, קהי משמעות.
המוחשות של תמונת המחשבה היא החיוניות של החוויה עצמה.
ציירי המחשבה
כותבי הציור
כותרת חכמה והסבר מאורגן יפה אם כי די ידוע לי.
אמיר
תודה רבה רבה! אני מתרגשת עד דמעות, ועוד לא פיענחתי ממש את כל שאתה אומר כאן. נדרשת לי קריאה חוזרת. אתה מגדיר דברים שאני עוסקת בהם מבלי דעת. סידרה נפלאה ומרתקת!
בעונג, סמדר, ואכן שבתי ופגשתי את האל"פים רועים להם בשלוה ברשומתך האחרונה 🙂
יופי של דבר כתבת. אני זוכרת את הנושא מלימודי תולדות הכתב במדרשה. וזה היה מרתק.
וכמה משפטים מתוך מה שכתבת – להעתיק ולתלות על הלוח, איש חכם (:
הכתב והדמיית מושגים שכאילו מחקה כתב, אלו שני נושאים שמעסיקים אותי מאוד. אני מנסה ליצור כתב שיבטא את מילותיי האישיות, עוד בשלב המופשט שלהן.
גם אם בסוף התהליך לדימוי יהיה צורה של ציפור, מבחינתי כתבתי אותו.
אמיר, תודה על רשימה מרתקת. יש בה פנינים מופלאות ("יום הוא רישומה של השמש בעולם").
עולות כעת במוחי שתי שאלות:
האם ניתן לקשור בין הפיקטוגרמות (בימי קדם) לאייקונים באי-מיילים (בזמן המודרני?)
ומדוע רק "האלפבית הוא כתב הברייל של המחשבה"? (הגדרה נהדרת, אגב). אמנם בפיקטוגרמה "הכתב רואה" מעצם היותו קידוד גרפי של תהודה ותנועה, אבל זה עדיין ציור של המחשבה, לא המחשבה עצמה. כלומר: לא רק אותיות ומילים (שאינן אונומטופאה!), גם פיקטוגרמות (על אף שהן מוחשיות) הן תרגום של המחשבה, ואם יורשה לי לסרס מעט את האמרה היפה של רוברט פרוסט, הרי שגם מחשבה היא כל מה שהולך לאיבוד בתרגום…
מאמר מענין, אהבתי את האבחנה בין הכתב הרואה הפיקטוגרמי לבין הכתב האלפביתי העוור ,שהוא מעין כתב הברייל של המחשבה , איך שלא יהיה, אמיר, שום כתב שבעולם לא יוכל לצייר את המחשבה על כל גווניה ,שום כתב לא יוכל לתפוס את מקומה של שפת המראות הצלולה – התרגום תמיד יהיה תחליף די עלוב
חנה, הצדק אתך, כמובן, אבל הכתב מוביל אל המלה באופן מוחש או באופן מופשט. המלה החיה היא תמונות המחשבה שבתודעת דובריה.
שחר, תמונת מחשבה היא מחשבה חווייתית שרישומיה נקלטים בחושים. תמונת המחשבה אינה רק מראה אלא גם צלילים, ריחות וטעמים, תחושות מגע, חום וכובד.
אנחנו רגילים לראות בכתב סוג של ייצוג, אבל פיקטוגרמה היא יותר מזה, היא מין זרז שמעלה במישרין את תמונת המחשבה בתודעת הקורא, ולא את המושג המופשט, המייצג. הפיקטוגרמה חיה בעולם אחר, עולם קונקרטי ומוחש.
המלה העולה מן החוויה שבמחשבה היא תמונת מציאות – ולא קידוד מציאות.
האייקונים אינם שפה של תמונות מחשבה אלא תמרורים שמייצגים מלה.