לאה איני סופרת
*הספסל / סיפור מאת לאה איני
שלושה ימים ישב מתניה פרטוש על ספסל הפלסטיק בן ששת המושבים שמול חדרו של מנהל מחלקת הגינקולוגיה בבית-החולים של העמק. ביום הראשון נעץ את עיניו האדומות בדלתו של הרופא הראשי, מתעלם מן הפלקט שהודבק עליה, ואשר קרא להורים לחסן את ילדיהם נגד צהבת-כבד נגיפית מסוג הפּטיטיס B. ביום השני בהה סתם ברצפת המסדרון. מרים את רגליו, כמורגל מן הבית, בכל עת שהמנקה הערבייה טילטלה בסביבותיו את הסחבה. וביום השלישי – אדיש כביומיים הקודמים לצוות הרפואי שעבר על-פניו – כבר החל לקרוא מתוך שעמום את השמות והסימנים שנחרטו על מושבי הספסל.
מלאכת מסגרוּת עלובה, חשב פרטוש, שקצת הבין ברתכוּת ובעבודת-כפיים. סוקר את מושבי הכיסאות שמסגרת ברזל כפולה וחורקת תמכה בהם דרך זלזול. באצבעו שיפשף לשווא מן המושב שבצדו את הלב שחרט אחד, תמיר, לזו שתלה את שמה על חץ מנגד – טלי. או מלי. מתניה פרטוש רכן, החריטה לא היתה ברורה. אך באותה האצבע לא טרח לנער מעם פאתו את הזבוב שכּמו השתכן שם; מטפס רגע לאוזנו, עומד על סף העצם הצוקית שמעל התנוך ונופל לתוך תיבת האוזן, רק כדי לשוב, בכפל זימזום, ולחוּג עם
בת-זוגו המכונפת סביב צווארו הלא-מגולח…
זבובים תמיד כיתרו את מתניה פרטוש. הם היו מוצאים להם מסתור בשיפעת שערותיו, שהאפירו אך במעט, וצנחו במין גאות על מצחו. או שישבו חרש ובקיפאון על גבו וכתפיו העבות, מזמזמים אל תוך משוֹשיהם. הזבובים הריחו אצלו את ריח האטליז, שזה כשלושה ימים נעדר ממנו לאחר ששם תחתיו את אחיינו; ומתניה כבר התרגל לזבובים ולא הוטרד. גם התור שרחש בסמוך לחדר הרופא, ואשר בערוב היום התפוגג, לא היה מעניינו. הקצב היה שב ומציין באוזני המתקבצים כי אינו מחכה פה בתור. הוא יושב עד שמנהל המחלקה, הפרופסור לגינקולוגיה המכובד, יואיל לתת לו את מבוקשו, ומלבד זה אין לו כאן שום עסק. מזאת הבינו הממתינים שאפשר לפסוח עליו; כפי שגם למדו מן האחיות, שכל-אימת שנשאלו לגביו, החוו בידיהן תנועת ביטול ואמרו אגב הליכה: מי? הוא? לא, הוא כאן מסיבה אחרת לגמרי, שלא נדע… אז אתם אלה שנכנסים עכשיו לדוקטור, ושהוא יישב ויחכה, אם הוא רוצה. במדינה הזאת עוד לא גובים כסף ממי שיושב על ספסל…
ואף שמתניה פרטוש שמע לא פעם, מתוך קהוּתו, כי אמרו הלבושות-לבן שיישב ויתייבש אם הוא רוצה, כי במדינה הזאת לא אוהבים את מי שיושב על ספסל… ישב הקצב בעקשנות ולא זז. נהנה איך בשל הזבובים המכתרים את בשרנותו, העדיפו מרבית בעלי-התור שלא להתיישב לידו כלל. ואחרים ישבו הרחק ממנו, מנפנפים במניפת צילומי-רנטגן ובדיקות, או שנשענו על הקיר, בצמוד לדלת הרופא, כמנפנפים בזכותם להתפרץ פנימה, בו ברגע שהדלת היקרה תיפתח…
מתניה פרטוש ישב בידיים ריקות. למעֵט הזבובים שעמו, ואשתו רעיה ששכבה לאחר ההפלה האחת-עשרה שלה, במחלקת-הנשים שמעל, קודחת מזיהום רחם שהביא את גופה לסף קריסת מערכות, לא היה לקַצב רעַ לישיבה. הם, הזבובים, וכמובן, הסיבה שבגללה פנה לפני שלושה ימים את הרופא. "אני מתכוון שאת העובּר הזה, הוולד המת הזה, בן השישה חודשים חסר יום, לא תגלגלו כאן, בבית-החולים, כעכבר-ניסויים למולֶך המדע, או תטמינו, יחד עם עוד חתיכות בוסר בקבר-אחים. הוא לא יתום! תנו את הגוּפיף המסכן שלנו לי, לאביו, לקבורה…", הוא ביקש.
הרופא הראשי גלגל את עיניו לתקרת החדר, והשתדל בכל מאודו שלא לסלוד בגלוי מן הזבוב ששוטט על גבּת הקצב. "מר פרטוש היקר, הבקשה שלך עולה על כל דמיון! אני מבין את כאבך, את כאבה העמוק של רעייתך, והלא הסיפור האישי שלכם נוגע ללב, טראגי! אך הנהלים הם נהלים, ואין לחרוג. עובּר שלא צלח להיוולד, עובּר שנפל" – הטעים הדוקטור את המלה כמדגיש את מידת הנפסדות של העניין – "הריהו בחזקת המדינה. ורק היא אחראית להביאו לקבורה, וכדת משה וישראל, אני מבטיחך," הדביק הרופא משום-מה לעב-הבשר שלפניו את האמונה; מעמיד פנים כאילו אפשרות הניסויים המעבּדתיים אינה קיימת. מתניה פרטוש שתק, והרופא המשיך: "אכן, רב מוסמך ומנוסה יש לנו כאן, אני ערב לך אישית! והוא זה שיסדר את העניינים מכאן ואילך, יעשה מה שיעשה, יברך מה שיברך, ויטמון את ה…" הרופא חיפש בדוחק אחר מילת-חסד, אם גם לא בלתי-מדעית. ומשנחרד לראות כי עיני האיש הגס הבריקו, חתם בזעף "…יטמון את נפל-העובּר הזה שלכם, בכבוד, באדמה".
מתניה פרטוש ניענע בראשו לשמאל ולימין, אך הזבובים לא הניחו. "אדוני הדוקטור, אתה ל א מבין! החלום של רעיה ושלי לילד – מת. הרמנו ידיים. התאמה גנטית, ככה אתם יודעים לאבחן עכשיו – אין בינינו. אף פעם לא היתה. ורעיה, אתם אמרתם – ואני חותם על כל מילה – כל הריון נוסף יסכן את חייה, שממילא היא נלחמת עליהם עכשיו…" הקצב אסף את שברי קולו, "ואתה בטח רואה, אדוני המנהל, שאין טעם, שנינו מבוגרים בשביל איזשהו אימוץ," רימז מתניה פרטוש לאפשרויות האפורות.
הרופא שבחן עתה את ציפורניו הגזוזות היטב, התאמץ להקשיב. "ולא רק רעיה שלי חולה ועייפה, גם אני גמור. גמור רק מלשאת בזיכרון עשרה נפלים שקדמו לאחרון, הגדול והטוב מביניהם – אם ירשה לי, הדוקטור, להינחם בקטנות… אבל הזיכרון הזה שלי, בכל הכבוד, מהו? שׂק מחורר של בן-אדם מזדקן. נחלש. גם את זה כבר איבחנו המומחים," שיקר מתניה פרטוש. מעולם לא ביקר אצל רופא. אלא שנוכח נוקשותו של מנהל מחלקת הגינקולוגיה נכון היה לגייס כעת את כל כוחותיו. הוא נאנח, "ונו, כן, דוקטור, לפעמים צריך לקבל את דין הגורל, ודווקא אחותי הקטנה התברכה בבנים, ארבעה, בלי עין הרע! וחלקם אפילו חרוצים" – הקצב נזכר בדאבה באחיין הבכור, אך קל-הדעת מביניהם, שנותר למשמרת באטליז. "אבל אני ורעיה, שהיינו מההתחלה שתי שלהבות של נר-נשמה אחד, כשנלך לעולמנו לא נשאיר אחרינו אפילו צללית, אני מתכוון, דוקטור, שום דבר…"
הרופא הניף את ידו באוויר משל כל הטיעון הזה לא רק שהוא חסר טעם, אלא שאין בו שמץ היגיון. "אני יודע, יודע," התנשם מתניה פרטוש. "עובּר הוא לא מה שמברכים עליו מזל טוב כאילו הוא רך שנולד, משהו שלא זכינו לו, תינוק… על אחת כמה וכמה, עובּר מת, ניסיון שנכשל. אבל גם חתיכת בשר כזאת, מישהו יצר אותה, דוקטור, ואיזה זוג – מתאים או לא – רצה בה בכל לבו. כמהּנו וערגנו, היתה אומרת לך רעיה," הקצב עצם לרגע את שמוּרוּת עיניו. "אז אחרי כל-כך הרבה כישלונות, אני יכול להבטיח לך, דוקטור, שאלוהים, לא משַנה של איזה רב, לא היה בסיפור שלי ושל רעיה. כי אם הוא היה, היום כבר הייתי מחזיק איזו יד קטנה, ולא עומד פה להפריע לך בעבודת-הקודש, דוקטור, זוכר בקושי עשרה נפלים שאין להם לא קבר ולא שם…"
פניו החתומות של מנהל-המחלקה הוסטו עכשיו לעבר אתר-הבּית של מחשב בית החולים, אך הקצב לא נרתע. "כן, דוקטור, המדינה לא יכולה לקחת ממני את הזכות שלי לזיכרון אמיתי. הבשר המת והלא-מבושל הזה" – הרופא כיווץ את שפתיו בבחילה – "ששוכב עכשיו בפּח של חדר-הלידה, או מפורק לאברים במבחנות הפורמָלין שלכם, הוא שלי ושל רעיה, ואנחנו רוצים אותו בחזרה, ובאיזה מצב שהוא לא יהיה! אנחנו רוצים אותו בכדי לקבור אותו כמו הורים, הורים שלא זכו, אבל אבא ואימא של עובּר מת… אנחנו דורשים להקים לו מצבה, דוקטור. יד וזכר. איפה שנוכל, אני ואשתי, שתבריא, לבוא מפעם לפעם, ולשבת שמה, על איזה ספסל, עם זר פרחים ואבן, ולהתייחד עם עדוּת הכישלון שלנו, שהיה, והנה הוא" – עיני הקצב היטשטשו – "ואנחנו ניגע בו ונלטף, ונדע שהוא כולו שלנו, על-שמנו. ופעם, אולי אחרי לכתנו, ואולי לפני, יכול להיות שמישהו יוציא אותו מחזקתנו, דוקטור, ובאיזו דרך – מי יידע איך – יעשה ממנו הזיכרון שלו, או אפילו זיכרון שיחיה ברשות הרבים…"
פניו החתומות של מנהל-המחלקה הוסטו עכשיו לעבר אתר-הבּית של מחשב בית החולים, אך הקצב לא נרתע. "כן, דוקטור, המדינה לא יכולה לקחת ממני את הזכות שלי לזיכרון אמיתי. הבשר המת והלא-מבושל הזה" – הרופא כיווץ את שפתיו בבחילה – "ששוכב עכשיו בפּח של חדר-הלידה, או מפורק לאברים במבחנות הפורמָלין שלכם, הוא שלי ושל רעיה, ואנחנו רוצים אותו בחזרה, ובאיזה מצב שהוא לא יהיה! אנחנו רוצים אותו בכדי לקבור אותו כמו הורים, הורים שלא זכו, אבל אבא ואימא של עובּר מת… אנחנו דורשים להקים לו מצבה, דוקטור. יד וזכר. איפה שנוכל, אני ואשתי, שתבריא, לבוא מפעם לפעם, ולשבת שמה, על איזה ספסל, עם זר פרחים ואבן, ולהתייחד עם עדוּת הכישלון שלנו, שהיה, והנה הוא" – עיני הקצב היטשטשו – "ואנחנו ניגע בו ונלטף, ונדע שהוא כולו שלנו, על-שמנו. ופעם, אולי אחרי לכתנו, ואולי לפני, יכול להיות שמישהו יוציא אותו מחזקתנו, דוקטור, ובאיזו דרך – מי יידע איך – יעשה ממנו הזיכרון שלו, או אפילו זיכרון שיחיה ברשות הרבים…"
הרופא שוב לא יכול היה להיאטם מול מסך המחשב. מתניה פרטוש, כנוטל נשימה אחרונה, הניח את שני אגרופיו על דפנות שולחנו שהזדעזע. הוורידים על זרועותיו השׂתרגו כמחפשים אחר סדר חדש, ושלושה זבובים מסוּממים מריח הדם קפאו מעל בלוריתו השמוטה. "אני מדבר אליך כקצב אל קצב," גבה קולו של פרטוש, "אני רוצה את העובּר השלי, דוקטור! אני רוצה את שׂקית הטומאה הקטנה בידי, וגם אם תסרב – אני אשב פה, בחוץ, מול הדלת שלך, על הספסל, ואני אשב שמה יום, ויומיים ושלושה, וכמה שצריך, אני אשב, דוקטור, עד שאתה והוועד המנהל שלך, וכל מערכת הבריאות מצדי, והשר שבראשה, תחזירו לי את מה שרק במקרה, ובאופן זמני, הפקדנו, אני ואשתי, ברשותכם…".
מאז חלפו שלושה ימים. מתניה פרטוש היה קם מעם הספסל שמול דלתו של מנהל המחלקה הגינקולוגית רק כשהצטרך לשירותים, או כשהלך אצל מכונת-המשקאות שבסוף המסדרון, שילשל מטבעות אחדות ולחץ לקבל בקבוק מים. כאדם רעבתן, שכח שמצא
אי-פעם את נחמתו בתיאבון. לעתים חלפה אותו עווית למראה מה נעשה – או יותר נכון, לא נעשה – באטליז. גופי הפרות השחוטות שעל האנקולים שהיו תלויות כמשיחות מכחול באוויר בכחול, אדום ולבן (שֶף מפורסם אחד שפרטוש סיפק לו בשר בקביעות, הביא לו פעם במתנה הדפס של חיים סוּטין), וודאי כוּסוּ עכשיו זבובים, אם לא היו כבר על סף ריקבון… אותו אחיין לא ידע כיצד יש לטפל בבשר. מה ראשית ומה אחרית, מה עיקר ומה טפל, איזה נתחים כדאי להשיב למקרר בתום יום-העבודה, ואיזה לזרוק, או לפזר לכלבים. אך, למען האמת, מיום ליום, בשל זכרונו שהתעצל, דעכה גם ידענותו של מתניה. אלא שאז היתה מבליחה לפתע במוחו אשתו המתענה בקומה שמעל, ומחדשת את סיבּולתו. כי כשם שלחש על אוזנה של רעיה, בעת שהחלה לקדוח, עוד בבית, מתרעלת העובּר שגסס ברחמה, שהפעם הוא ילך עם העסק הזה עד הסוף – היטיב עכשיו הקצב את ישיבתו על ספסל הפלסטיק במסדרון בית-החולים, ואצבעותיו מעקמות ממש את ברזלי החיבור הרופפים שבין מושב למושב; אז ילך עד הסוף, או לא יזוז, אותו הדבר…
בלילה, כשהיו נועלים במחלקה ארונות ודלתות, ומדללים באורות, והרופא הראשי היה שב ומתגנב מחדרו, כמנהגו לעיתים במהלך היום, בחסות ענן עכרורי של אחיות, היה הקצב מניח את ראשו במקום שישב כל היום, ואת יתרת גופו, כפגר ארוך וזב לאורך הספסל. הוא חלם על רעיה. או נכון יותר, על הספסל שבּנה לרעיה, עוד כשהיתה אשתו נערה במושב, והוא, בן עיר-הבירה של העמק, היה מגיע ביום-שישי לפנות ערב, לאחר ששטף ונעל את האטליז – לבקרה.
…פעם ראשונה שחברתו היתה כה יפה. הוא הכיר אותה בחתונה משפחתית, במאמץ הוא נזכר… הכול רקדו ברחבת האולם לצלילי תזמורת, ורעיה, בגן שבחוץ, כמתבדלת בביישנותה, ישבה על סלע-נוי מואר ושיחקה עם ילדי האורחים… שנה שלמה היו חברים, אך הוריה התנגדו שיישן בביתם. כשלא היו בחדרה, שוטטו הוא ורעיה בשדות המושב. יום אחד החל לאסוף בולי-עץ וגזעים מגזעים שונים שלהם הועיד מתניה פרטוש ייעוד כפול. הועיד ואמר לרעיה: "אני אבנה ספסל נוח לישון עליו בחוץ, את ליל-השבת, ואַת בערבי החול, תשבי לך על הספסל הזה, ותיזכרי בי, בנו, עד צהרי שישי הבא…"
לספסל הזה קראה רעיה "כלב מעורב". ואחר-כך היה הספסל לסמלו של המושב. איפה רעיה? שאל לפעמים מי שחיפשה. והיו חברותיה, או אִמה, עונות, אצל הכלב המעורב… ששה סוגי עצים, ספר פעם מי שספר, הדביק וחיבר מתניה במלאכת מסגרוּת סמויה וחזקה בשביל הספסל. יער שלם, צחקה לו רעיה, והניחה לו גם לאהוב אותה לראשונה, בחוץ, תחת נשיבת השמיים, על הספסל… שמה גם כתבה את שירה הראשון – אודותיו, וחלמה איזה שם תקרא לילדם הבכור, ושם אחר לילדתם. ולבסוף, גם לבת או לבן הזקונים… רחבת-לב הייתה רעיה באהבתה, וקנאית לחלומותיה. ואף הספסל, קשיח ורך. מחוספס וחלק. כהה ובהיר. מתניה אמר כי אין להם צורך בשמות מפה ומשם. שמות יש להם בשפע מששת העצים. רק שלושה, צחקה אז רעיה. שלושה ילדים ודי.
ככה היה מתניה מתייצב, ובשר מוכשר בידיו לשבּת, מתנה להוריה, ומוצא את רעיה ישובה ברגלי-אפרסק מצולבות על הכלב המעורב. קוראת ברומן ממורטט ששאלה מספריית המושב, ומרבה בקיפולי דפים שמהם חיבּבה לצטט באוזניי מתניה, ראשה הבהיר כבר על ירכיו, מחצית עכוזה על הספסל, ורגליה נעוצות כחצים בלב עץ הצאלון שסכך עליהם מעל. לעתים, אם לא התביישה, קראה לו שיר חדש שחיברה. שיר אהבה. בגרון הלוּם היה מתניה פרטוש מקשיב לנערת המרחבים השזופה-הוורודה הזו, ולא ידע את נפשו. באולרו שבּו ביתר בחנותו את הבהמה לנתחים, חרט במיומנות לבבות וחצים על גב הכלב המעורב, וחשב: משוררת אוהבת אותי. משוררת! אותי, את מבַתר הבשרים… ומאחר שהיתה רעיה מורגלת בטבע, וצומחת ממנו, לא ראתה את הזבובים שחָברו למתניה באשר הלך. וכשהייתה מחבקת אותו, ואיזה זבוב טורקיז היה נחלץ מזרועה בַזמן, חשבה שהזימזום נפצח היישר מלבו של מתניה, מפיו שהיה מוצץ אותה בתאווה, ומאוזניו שהמוּ בעת שהאזין לשיריה.
חורף אחד, על סף נישואיהם, ברק בעט בכלב המעורב והוא נגדע במרכזו. טרודה בהכנותיה, הדפה רעיה בשובבות בשני החצאים שהיו מוטלים, בלא טעם ותועלת, על-פני האדמה הספוגה, והשבּיעה את מתניה שבתום ירח-הדבש יחזיר הנאמן שלה, בעל הידיים הטובות – כך כינתה אותו – את הספסל לחיים. מתניה שכח. עסוקים היו במציאת דירה בעיר, ואחר-כך בהמשך שיגשוגו של האטליז. מאז ומעולם חרד מתניה שמא ימכור פעם, שלא באשמתו, בשר-פיגולים ללקוח שייתקף בנגיף, וסופו שהרשויות יסגרו לו את העסק… בין לבין החלו תלאות ההריון שמעולם לא הושלם, או הרדיפה המייסרת אחר עצם ההריון, וגם ההורים, מן המושב ומן העיר, פרשו בתוגה לעולמם. זיקנת-בוסר דבקה בזוג, והיגון ליווה דרך-קבע את כל טוּב הבשר שעלה על שולחנם. רעיה הלכה ונחלשה בגופה, לא מוותרת על חלומה ללדת, ומתניה, הולך ומצטמצם בזכרונו, כמי שבחר לעמעם את הייסורים, נאבק לפחות שלא לוותר על חלומה.
אחרי שֵחפרו ארבעה קברים לזקנים, והוסיפו לזרות את זרעם לרוח, אמרה רעיה שהייתה רוצה שיילך ויביא לביתם שבעיר את הכלב המעורב. הוא הילד שלנו, אמרה. הילד הראשון. הוא רק ספסל, אמר מתניה, אך ליטף את לחיה שכּמשה. בבואו לבית ההורים הנטוש במושב מצא הקצב כי כירסמו התולעים בשני חצאי גופו של הספסל, ומשחָזר לרעיה בידיים ריקות, כהרגלם, אמרו לה פניו את שידעה. אז הרתה רעיה את ההריון האחד-עשר במספר. הרופאים קיבלו זאת בעין רעה, אך את הנעשה אין להשיב, אמרה אשתו, שמאז הפלתה השלישית חדלה מכתיבת שירים והתרכזה גוף-ונפש ברחמה.
עכשיו שכבה, אחוזת חולי, בחדר-הנשים שלא צלחו את הריונן במחלקת הנשים שבבית-החולים בעמק, וזה כיומיים שוב לא זיהתה מיהו העומד ליד מיטתה. לפעמים, שבוּיה בחומה הגבוה, הייתה צועקת: "כלב מעורב, כלב מעורב", ומצחיקה את הנשים שבחדר, או את מצעד האחיות שהתחלף תדיר במחלקה. ויש שהיתה צובטת את יד האחות שניגשה לתקן את מחט-העירוי שהסיטה בשל תזזיתה, וסיננה: "מתניה כלב, מתניה כלב…" ואז גם היתה מעלה חיוך בקרב הרופאים המתלמדים שדווקא ראו בכוחה זה סימן טוב, וגם ירדו קומה, אל חדרו של הפרופסור, ואמרו לקצב שעל הספסל: שמע, היא תצא מזה, פרטוש, תחזיק מעמד, עדיין היא אשה די צעירה, לא בשביל להרות חלילה, אבל עוד טובה לכל היתר… היו הרופאים הצעירים טופחים על שכמו העב, ואחר, נדהמים, ניערו מאחרי גבו, במין הלצה, את אצבעותיהם ששׂרפו מעוצמת הטפיחה. על תביעתו לקבל לידיו את נפלם המשותף למען יקימו ליקירם מצבה, זקפו המתלמדים גבות. גיחכו. נחנקו. התמרמרו. ולבסוף הניחו אותו, עם כל הזבובים שעמו, לפתחו של סגן-מנהל-המחלקה, שמיהר מצדו והעמידו לפתחו של המנהל…
מאז ישב מתניה פרטוש על ספסל-הפלסטיק שמול מרפאתו של מנהל-המחלקה שלושה ימים ושלושה לילות. בבוקר היום הרביעי מתה רעיה פרטוש. מתניה פרטוש שמע, הינהן, ומחבּק את משענות המושבים שמימינו ומשמאלו, הלחים את זרועותיו בספסל. עוד יומיים חלפו. ושלושה. הנפטרת שהוצאה לבסוף מחדר הקירור של בית החולים בשל אילוצי מקום, הועברה לבדה אל חדר המתים שבבית הלוויות הנפתי של העמק. עוד יום עבר, אך מתניה פרטוש – גוף אחד עם הספסל – סירב לחתום על מסמכי הפּטירה. אז, ומחשש שתיוודע השערוריה לעיתון המקומי, או חלילה למשרד-הבריאות, נפל דבר אצל מנהל המחלקה הגינקולוגית. באישון-לילה, ושלא בידיעת איש, החליט הבכיר לערוך בדיקה גנטית לנפָלים שהצטברו במכלי-הקירור שבמעבדה מאז הפלתה של רעיה. אחד הפגרים שרגליו וידיו היו דקות במיוחד – תאַם את נתוני הוריו. נתן אותו בשׂקית אטומה לפרטוש, ואמר לו: קח לך את עוברך, יחידך, אשר ביקשת, ועכשיו קח ולֵך. לך. אבל רעייתך – עוד הוסיף שלא לצורך – תיקבר כדרך כל הנפטרים. כחוק!
מתניה פרטוש מיצמץ בעיניו, אימץ בלבו עוד עשרה נפלים שנשתכחו, ומנער מעמו, לראשונה בחייו, את כתר הזבובים, הלך וקנה חלקת-קבר נוספת. ליד מצבתה של רעיה, שבצורת ספר, העמיד הקצב מצבת קלף נוספת, עליה ביקש כי ייחרט בכתב קטן: "פה נקבר יצירם של רעיה פרטוש ז"ל ומתניה פרטוש יבדל"א שלא זכה למלא תשעה ירחי לידה, אך זכה להיקבר ליד אמו האוהבת ואביו היושב לידם יום-יום, ושמו בישראל אורן". את השם אורן נטל האב משם אחד העצים של הכלב המעורב שרעיה חיבּבה את צילצולו, ואת התאריך מזמן ההפריה עד למועד הנפילה.
אחר-כך מכר הקצב את האטליז, וחטב ספסל שיש נמוך-רגל להציבו מול שני הקברים. הוא ישב עליו ברגשות מעורבים עד שאיבד את זכרונו כליל, וכבר לא ידע בסמוך למי הוא יושב. אחייניו הכניסו אותו לבית-זקנים. בגן המוסד המטופח, על ספסל עץ-האגוז התעשייתי למראֶה, ישב מתניה פרטוש ובהה ימים ולילות בחורשת העצים.
בבית-הקברות של העמק לא פקד איש את זוג הקברים. אחות הקצב אמנם באה בתחילה, מנקה מעט את מצבתה של גיסתה האומללה, ומדליקה נר זיכרון. אך הואיל וחששה מזה שמעולם לא ראה אור יום, הייתה אחותו של מתניה עוקפת את קבר העובּר ברגליים רועדות, ומבקשת בלבּה מחילה על הוריו. אלא שכעבור שנתיים-שלוש פסקה האחות מלבוא. הקברים העלו אזוב, וגם כתב המצבות, בשל השמשות והגשמים, נשחק. אבל הספסל נשאר. ופעם, כשנערכה הלווייתו של מחזאי נערץ, הזדמנה אליו משוררת…
יגעה מן הדרך הקוֹפחת, צנחה הצעירה על ספסל השיש-המחוטב שמול ספר-המצבה. וכמורגלת, קראה… תחילה ליקטה את אותיות האבן שמימין שהעידו על הנפטרת, ואחר קלטה, מתוך סקרנות מתעוררת, את דף האבן השמאלי, שהיה… – פי המשוררת יבש – של עובּר! באמת, עובר נקבר פה, ולוֹ פעם ראשונה שם, ותאריך, וליד אמו האוהבת, רעיה פרטוש, נקבר…
כעבור זמן-מה – מי יידע איך – כתבה הצעירה שיר על אודותיו. השיר התפרסם. תחילה בעיתון, ולאחר-מכן בספר. ומאז גם אני התחלתי לאזכר אותו בעל-פה, והנה כאן, לפניכם, בסיפור. עושה בזיכרונו ככל העולה על רוחי, כפי שודאי יקרה בזיכרונכם…
לכן רק זאת עוד נשאר לי לספר, ביום בו נכתבו שורותיו הראשונות של השיר:
"במי השפיר של הכינרת,
עובר המתים הקטן
אווירה מדורגת, רקומה,
דבורים, ציפורים זעירות,
פסים של שמש…" עצם הקצב שעל הספסל במוסד הזקנים את עיניו האדומות, ונאנח אנחה אחרונה. אומרים שרוח טובה עצמה אותן בשבילו. רוח שבאה רעננה ומתגלגלת מן האורנים.
2003.
© כל הזכויות שמורות ל-לאה איני.
* הסיפור הזה זכה לעריכת נפל באחד מכתבי העת. רציתי לתת לו חיים חדשים.
בעתיד ייכלל בקובץ הסיפורים "טבעת חותם".
שורות השיר שבסיומו לקוחות משיר שכתבתי מזמן, "במי השפיר של הכינרת", מתוך הספר "דיוקן".
רגיש, יפה, אנושי ומכמיר. נגמע באחת
גם מהמסך למרות אורכו.
נדמה לי רק ששפת הדיאלוגים, כדי שתהיה אמינה יותר, לא צריכה להיות עשירה ומיוחדת כמו שפת המספר.
"כמהּנו וערגנו" , גם מתניה וגם אחר, לא יאמרו בשיחה.
מאוד נגע ללבי הסיפור הזה.
שלום איציק, ותודה.
כשמתניה פרטוש אומר לרופא: "כמהנו וערגנו" הוא מצטט את אשתו האהובה שהייתה משוררת…או יותר נכון אוהבת להתייפיף במלים, כי הרי לא באמת הייתה משוררת. אולי יותר מכול אשת ספר. אבל תודה על העין הרגישה! חג שמח.
וואהו. הסיפור חודר מתחת לעור
הסיפור מכמיר לב ומטריד.
אם יכולתי, הייתי מסיימת את הסיפור עם מסירת השקית למתניה. בשניה בו ניתן לו הלב ומיד נלקח ליבו שלו.